פסק דין מבוא 1. בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו, על פי הנטען, לתובע, כהן רון, יליד 1956, (להלן: "התובע"), בגין תאונת עבודה שארעה לו ביום 27/6/95 (להלן: "התאונה"), במהלך ובמסגרת עבודתו בשירות הנתבעת, חברת מוטורולה בע"מ (להלן: "הנתבעת"). הנתבעת, מכחישה את נסיבות ארוע התאונה. כן חלוקים הצדדים, בשאלת האחריות ובשאלת גובה הנזק. נסיבות ארוע התאונה 2. התובע, הועסק על ידי הנתבעת כטכנאי ביקורת. במסגרת תפקידו, היה על התובע, לערוך ביקורת תקופתית של מצברים המוצבים באתרים שונים, לוודא תקינות המצברים ובמידת הצורך, להוסיף ולמלא בהם מים. ביום ארוע התאונה, הגיע התובע, לאתר הנתבעת, הממוקם על גג בנין "דיזינגוף סנטר" בתל- אביב, (להלן: "האתר"). מעדותו של התובע, תמונות האתר, נ/3, ועדותו של משה פרידמן, (להלן: "פרידמן") ששימש, בתקופה הרלבנטית, כמנהל תחנת השירות בתל-אביב, עולה כי לצורך הובלת מיכלי מים לאתר, נכנס התובע עם רכבו, לחניון, משם היה עליו לעבור כברת דרך, עד למעלית המובילה לקומה האחרונה ואז היה עליו לעלות, גרם של כעשרים מדרגות, שצורתן מעוקלת, עד לאתר עצמו. בתצהיר עדותו הראשית, ציין התובע: "...נשאתי שני מיכלי מים מזוקקים שמשקל כל אחד מהם הוא כ- 30 ק"ג" ו-"על מנת להכנס לחדר הרמתי את המיכלים, אז הרגשתי לפתע כאב חד כסכין ונפלתי לרצפה במצב של שיתוק מוחלט", (סעיפים 4 ו-7 לתצהיר). בחקירתו הנגדית, העיד התובע: "סיימתי לעלות את גרם המדרגות המוביל לגג, ובפתח של המתקן עצמו, כפי שנראה בעמ' תמונות מס' 5, בכניסה עצמה חטפתי את הפריצת דיסק", (עמ' 5 לפרוטוקול). התובע הוסיף והעיד כי שכב במקום כארבע שעות עד שעלה בכוחו, לזחול לטלפון ולהזעיק עזרה. כן העיד התובע כי למרות שהינו סובל מנכות בשיעור של 20%, בגין קרע ברצועות ואי יציבות ברך שמאל, הרי שבעת הרמת מיכלי המים, לא הרגיש במעידה של הברך, (עמ' 5 לפרוטוקול). 3. אשר למשקל מיכלי המים, התובע אישר בחקירתו הנגדית את האמור בתצהירו של פרידמן כי היו ברשותו, מיכלים בנפח של 20 ליטר ובנפח של 10 ליטר וכדבריו: "אני מאשר שוב שיש ג'ריקנים של 10 ליטר ו- 20 ליטר. כשאמרתי 30 ליטר זה טעות שלי, התכוונתי לק"ג", (עמ' 4 לפרוטוקול). דומה כי העובדה ש-20 ליטר מים, משקלם 20 ק"ג, אינה צריכה קביעה שיפוטית וגם אם אצא מנקודת הנחה שיש להוסיף על כך את משקל המיכל עצמו, אין לשער כי משקלו הכולל, מתקרב לשלושים ק"ג, כך שטענת התובע, בדבר תוצאת שקילת מיכל המים, במשקל ביתי, אשר הביאה לתוצאה של 30 ק"ג, אינה יכולה להתקבל כאמינה. 4. למרות שבעדותו של התובע, ניכרה מגמתיות, בכל הנוגע להערכת משקל מיכלי המים ותלונותיו לגבי כאבי גב, עובר לתאונה שהוסברו על ידו, כתלונות שהיו מיועדות ומכוונות לקבלת אישור רפואי בדבר צורך בכסא אורטופדי לשם "שידרוג" הרכב שהועמד לרשותו, על ידי הנתבעת, ראיתי לקבל את גרסתו, בדבר נסיבות ארוע התאונה, דהיינו כי בעת הרמת שני מיכלי מים, בנפח של 20 ליטר, לצורך הכנסתם לאתר, חש כאב חזק בגבו ונפל ארצה. ראשית יצויין כי גרסתו זו של התובע, לא נסתרה בחקירה הנגדית וגם תאור נסיבות התאונה כפי שנרשם בחוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, ד"ר צ'צ'יק: "תוך כדי הליכה נתקל במפתן הדלת הרגיש כאב חזק בגב ונפל. במשך שעתיים היה לבד ללא עזרה", אינו שונה באופן מהותי מגרסת התובע בעדותו, מה גם שד"ר צ'צ'יק, הבהיר בעדותו כי אינו כותב את דברי התובע, מילה במילה, (עמ' 2 לפרוטוקול), כך שאין לייחס לדברים את המשמעות שמבקש ב"כ הנתבעת, לייחס להם. עוד יש לציין כי פרידמן, אישר בחקירתו הנגדית כי הוזעק והגיע למקום, לאחר ארוע התאונה. יחד עם זאת, בתצהירו, נ/5, ובחקירתו הנגדית, לא נשמעה כל טענה עובדתית שיש בה כדי לסתור את גרסת התובע, לרבות לא הטענה בדבר הימצאות מיכל מים אחד בלבד, בקירבת התובע, אשר נזכרת בחוות דעתו של מומחה הבטיחות מטעם הנתבעת, ד"ר אייל-ביקלס, נ/4, (להלן: "ביקלס"), כגרסה שנמסרה על ידי פרידמן. עוד יצויין כי טענה זו, הוצגה בפני התובע, בחקירתו הנגדית ונשללה על ידו וכדבריו: "לשאלתך שאולי היה ג'ריקן אחד לידי, אני משיב שאני הרמתי שני ג'ריקנים. לאור הניסיון שלי באותו אתר בשנה וחצי האחרונות בשביל לתת לגוף שלי שיווי משקל העדפתי להרים את שניהם ביחד וכך היה לי יותר נוח להכנס פנימה איתם", (עמ' 6 לפרוטוקול). זאת ועוד, טענות ב"כ הנתבעת כי התאונה ארעה, בגין מעידה של הברך הפגועה או בגין תחלואה קודמת שהביאה לפריצת דיסק שאינה נובעת מטראומה, לא הוכחו ועל אף שד"ר צ'צ'יק, אישר בחקירתו הנגדית כי הדבר יתכן, הרי שגם אישר הוא כי הפגיעה אופיינית, להרמת משקל כבד, (עמ' 2 לפרוטוקול). שאלת האחריות 5. התובע טוען כי הנתבעת, אחראית לארוע התאונה, בשל אי נקיטת אמצעי זהירות סבירים לרבות העדר הסבר על אופי העבודה וסיכוניה ובדבר הרמת משאות כבדים בכלל וג'ריקנים כבדים, בפרט. התובע, הודה בחקירתו הנגדית כי עבר הדרכות וקורסים, בנושא בטיחות בעבודה ואף עבר קורס "נאמני בטיחות" אך לטענתו, קורסים והדרכות אלה, לא כללו נושא של הרמת משאות. התובע העיד כי עבר קורס נאמני בטיחות, במסגרת תפקידו הקודם כמתקין בתחנת שירות וכי הקורס, היה מובנה לעבודתו זו שלא כללה הרמת משאות. כן הודה התובע כי סופקה לו עגלת נשיאה ואף העיד כי השתמש בה, עובר לארוע התאונה. 6. מטעם הנתבעת העידו, בענין זה, פרידמן ויוסי וונש, (להלן: "וונש"), אשר שימש כמנהל אבטחת איכות באגף השירות. בנוסף, הוגשה כאמור, על ידי הנתבעת, חוות דעתו של ביקלס. פרידמן וונש העידו כי על התובע, היה לערוך , אחת לרבעון, ביקורת באתרי הנתבעת, על מנת לוודא תקינות המצברים ובמקרה הצורך, להוסיף מים וכי התובע, הוא זה שקבע את מועדי הביקורת, באופן עצמאי, בהתאם ללוח הזמנים שלו ובזמנו החופשי, (עמ' 14 לפרוטוקול). בנוסף, העיד וונש כי התובע,עבר הדרכות בטיחות, לרבות קורס נאמני בטיחות כפי שמפורט ב"דו"ח ביצוע הדרכות היסטורי לעובד", שצורף לתצהירו. מדו"ח זה עולה כי התובע עבר, במאי 1993, קורס נאמני בטיחות, בהיקף של 25 שעות. כן צורפו לתצהירו של וונש, "הוראות הבטיחות לטכנאי חוץ בשירות", הכוללות הוראה בדבר הקפדה על כללי הרמה ונשיאה נכונים של חפצים כבדים אלא שאין ראיה כי הוראות הבטיחות לטכנאי חוץ, נמסרו לתובע, באשר אין הן נזכרות, בדו"ח ההדרכות, המהווה על פי עדותו של וונש, פנקס הדרכה כמשמעו בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה, (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט- 1999, אליהן התייחס ב"כ התובע בסיכומיו (או בנוסחן הקודם; תקנות ארגון הפקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשמ"ד- 1984, אשר היו בתוקף בעת ארוע התאונה). 7. אשר לתוכנו של קורס נאמני בטיחות, ראיתי להעדיף את עדותו של וונש כי קורס זה, כולל הדרכה בנושא הרמת משאות, על פני עדותו של התובע כי קורס נאמני בטיחות בו השתתף, התייחס לתפקידו הקודם ולא כלל הדרכה בנושא הרמת משאות. יצויין כי עדותו של וונש, בענין זה, נתמכת בעדותו וחוות דעתו של ביקלס, באשר לתוכנו של קורס נאמני בטיחות וכדבריו בחוות דעתו: "קורס זה ותכניו מאושר על ידי מפקח עבודה ראשי החתום מטה מעביר קורסים להכשרת נאמני בטיחות, שנים רבות, במסגרת הסמכות שהוקנתה לו ולבטיחות א+א על ידי מפקח עבודה ראשי" ובחקירתו הנגדית: "אם הוא עבר קורס נאמני בטיחות כשהוא עסק בהתקנה אין לזה שום משמעות, התכנית של קורס נאמני בטיחות על פי הנחיות מפקח עבודה ראשי היא תכנית קבועה. אני חשבתי שצריך להתאים אותה לאופי מפעלים שונים אבל מפקח העבודה אומר שבן אדם יכול לעבוד במקום אחד היום ובמקום אחר מחר ולכן הוא רוצה קורס אחיד", (עמ' 11 לפרוטוקול). 8. הלכה היא כי מעביד, חב כלפי עובדו, חובת זהירות רחבה הכוללת בחובה את החובה להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך את העובד, בכל הנוגע לשיטת העבודה, הסיכונים הטמונים בה וכללי הזהירות הנדרשים ולפקח על ביצועה הנאות של שיטת העבודה, תוך ישום הוראות הבטיחות, ראה לעניין זה: ע"א 663/88 שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225, ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345 וע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592. 9. מהעדויות עולה כי התובע, נקט בשיטת עבודה מסוכנת של הרמת שני מיכלי מים, במשקל של כ- 20 ק"ג, בו זמנית. כן עולה מעדותם של פרידמן וונש כי לתובע, לא נמסרו הוראות ספציפיות באשר לאופן הובלת מיכלי המים לאתר והם אף לא ידעו, מי נתן לתובע את המיכלים בהם עשה שימוש, מלבד העובדה כי היו מיכלים בגדלים שונים וכדברי וונש: "ברכבים היו ג'ריקנים גדולים של עשרים ליטר וג'ריקנים קטנים וגם מיכלים ריקים של 2 ו-5 של חומרי ניקוי שהיינו נותנים לטכנאים להשתמש בהם. אף אחד לא אמר ללכת עם שני ג'ריקנים של עשרים ליטר", (עמ' 15 לפרוטוקול). אלא שמאידך, לא הוכח כי מי ממנהליו של התובע, נתן לו הוראות כלשהן, באשר לשיטת הובלת מיכלי המים לאתר. יצויין כי מדובר באתר, אשר הגישה הסופית אליו, אינה פשוטה וכרוכה בעליה בגרם מדרגות מעוקל כפי שעולה מהתמונות, ת/5. טענת התובע כי עשה שימוש בעגלת הנשיאה אך לא ניתן היה לעשות שימוש בעגלה, בעת עלייה בגרם המדרגות, סבירה בעיני והנתבעת אף לא טענה כי התובע הונחה, להעלות את מיכלי המים, במדרגות, תוך גרירתם על גבי העגלה או כי הונחה, להשתמש, באתר זה, במיכלי מים קטנים יותר, על מנת שיוכל להעלותם, באופן ידני, בגרם המדרגות. בהעדר הוראות והנחיות, בדבר שיטת העבודה הראויה והבטוחה, לצורך הובלת מיכלי מים באתר ספציפי זה ובהתחשב בתנאי השטח ששררו בו, התרשלה הנתבעת והפרה את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה כלפי התובע. כן מהוה מחדלה זה של הנתבעת, הפרת החובה החקוקה, המוטלת עליה מכח תקנות 1 ו-2 לתקנות הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשמ"ד-1984. 10. בשולי הדברים ומעבר לצורך, ראיתי לציין כי אין בידי לקבל את טענותיו הנוספות של התובע, על פיהן רשלנות הנתבעת, מתבטאת גם באי התקנת מתקן לזיקוק מים באתר העבודה מה שהיה מייתר את הצורך בסחיבת מיכלי מים ובאי הספקת אמצעי קשר מתאימים כמכשירי קשר ניידים מה שגרם לכך שהתובע, נותר שרוע באתר, מספר שעות, עד שעלה בידו להזעיק עזרה. לא הוכח כי הובלת מיכלי מים לאתר, ובלבד שהדבר נעשה על פי כללי הזהירות הנדרשים, מהווה לכשעצמה, שיטת עבודה פסולה ובאשר להעדר אמצעי קשר, הרי שלא הוכח כי הנזק ולו אף חלקו, נגרם או הוחמר, בגין האיחור בהזעקת עזרה. אשם תורם 11. אמנם נטייתו של בית המשפט הינה שלא להחמיר ולהקפיד עם עובד אשר תוך כדי ביצוע עבודתו, נכשל בחוסר תשומת לב או בטעות שעיקרה לעיתים "מאמץ יתר" בביצוע העבודה אלא שמאידך, מקום בו הוכח כי העובד, תרם ברשלנותו לארוע התאונה, לא יהסס בית המשפט, ליחס לו אשם תורם, ראה לענין זה: ע"א 971/90 חרושת ברזל פתח תקוה נ' סמרי, פ"ד מו (4) 421 וכן פסק הדין בע"א 655/80 בעניין מרציאנו הנ"ל, שם נאמר: "עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להלקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה", (שם בעמ' 604). 12. אין חולק כי התובע, עבר קורס נאמני בטיחות ובענין זה, ראיתי כאמור להעדיף את עדותם של וונש וביקלס כי מדובר בקורס במתכונת קבועה, הכוללת הדרכה בנושא הרמת משאות. התובע הודה כי היו ברשותו, מיכלי מים קטנים יותר, בנפח של עשרה וחמישה ליטרים, כך שיכול היה, לעשות בהם שימוש. לא שוכנעתי מעדות התובע כי היה צורך במיכלי מים של עשרים ליטר שכן התובע הודה כי לא בדק עובר להובלת מיכלי המים, כמה מים חסרים בפועל ואף אם נדרש הוא לכמות מים זאת, לא היתה כל מניעה להוביל באמצעות עגלת הנשיאה שהתובע העיד כי עשה בה שימוש, כמה מיכלים של עשרה ליטר, באופן שלא יהא צורך להעלות, באופן ידני, במדרגות, יותר ממיכל אחד של עשרה ליטר או לכל היותר, שני מיכלים כאלה, אם ביקש התובע, לשמור על "איזון", כטענתו. אין בידי לקבל את טענת התובע בסיכומיו כי לא עשה שימוש במיכלים של עשרה ליטר, מפאת בעיה של לוח זמנים שכן מעבר לעובדה שבתצהיר עדותו הראשית, לא נזכרה כל טענה בדבר לחץ של זמן הרי גם בחקירתו הנגדית, לא טען התובע כי היה נתון בלחץ של זמן ורק ציין כי לא עשה שימוש במיכלים קטנים יותר כי "זה מכפיל את הזמן של העבודה", (עמ' 5 לפרוטוקול). בענין זה, ראיתי לקבל את עדותם של פרידמן וונש כי הביקורת באתרים, נעשתה על פי לוח הזמנים שנקבע על ידי התובע וכי לא היה כל לחץ של זמן, בביצועה. עוד יש לציין כי התובע, היה בעת ארוע התאונה, עובד ותיק, אשר הוענקה לו מידת עצמאות בקביעת סדרי עבודתו ולוח הזמנים לביצועה לפיכך, היה בידו לנקוט במידת הזהירות ולא להסתכן בהרמת שני מיכלים של 20 ליטר, בבת אחת. בשוקלי את כל אלה מחד ומאידך, בהתחשב בכך שהתובע עשה את שעשה, במסגרת ולצורך עבודתו, סבורה אני כי האחריות, מוטלת, ברובה, על הנתבעת ואת תרומת רשלנותו של התובע, ראיתי להעריך, בשיעור של 35%. מהות הפגיעה והנכות 13. לאחר התאונה, סבל התובע, כאבי גב ושהה בחופשת מחלה במשך כחודש ימים. לאור פערים בין חוות הדעת של המומחים הרפואיים, מטעם הצדדים, מונה ד"ר צ'צ'יק כמומחה רפואי מטעם בית המשפט. ד"ר צ'צ'יק, ציין כי בבדיקת התובע, נמצאה הגבלה ניכרת בתנועות הגב התחתון וחולשה של מיישר אגודל וכי הגבלה זו, הינה תוצאה של בעיית דיסק מותני, ממנה סובל התובע. ד"ר צ'צ'יק הוסיף וציין כי התיעוד הרפואי, בהתייחס לתקופה שמאז התאונה, הינו דל ביותר אך קיים בו רישום על כאבי גב, עם הקרנה לרגל שמאל וחולשה של מיישר אגודל וכי במסמכי צה"ל, ישנם רישומים על כאבי גב תחתון בעבר. ד"ר צ'צ'יק, ציין כי התרשם משיתוף פעולה ומאמינות ממצאי הבדיקה והעריך את נכותו של התובע, בשיעור של 25%, בהתאם לתקנה 37 (7) בין ב' ל-ג' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956, מתוכם 20% בגין התאונה ו- 5% נכות, בגין העבר. 14. ב"כ הנתבעת, טוען כנגד התרשמותו של ד"ר צ'צ'יק, מאמינות הבדיקה ומפנה לכך שהתובע, לא מסר למומחה, פרטים אודות התאונה הקודמת והנכות בברך ואף מסר כי לא סבל בעבר מכאבי גב, בעוד שעל פי רישום מתיק קופת חולים, התלונן התובע ב- 23/2/94, על כאבי גב ונשלח לצילומי רנטגן. כן טוען ב"כ הנתבעת כי ד"ר צ'צ'יק, הסכים כי הערכת הנכות, נעשתה על פי ממצאי הבדיקה שנערכה על ידו וכי יתכן "שיש ימים שבהם ההגבלה קטנה יותר", לפיכך, טוען ב"כ הנתבעת כי יש להעריך את נכותו הכוללת של התובע, בשיעור של 10%, מחציתה על חשבון העבר ומחצית על חשבון התאונה. 15. לאחר ששבתי ועיינתי בחוות דעתו ובעדותו של ד"ר צ'צ'יק, לא ראיתי כי חוות דעתו, נסתרה. גם אם בנוסף לרישומים בדבר כאבי גב בתקופת הצבא, נמצא רישום נוסף, משנת 1994, אין מדובר בתיעוד מתמשך, בדבר בעיות גב, שיש בו כדי להצדיק סטייה מחלוקת הנכות כפי שנעשתה על ידי ד"ר צ'צ'יק, בחוות דעתו ויצויין כי ד"ר צ'צ'יק, אף לא נשאל, האם לאור רישום זה, יש לשנות את חלוקת הנכות. כן יצויין כי הגם שד"ר צ'צ'יק, הסכים כי אפשר שבתקופות מסוימות, ההגבלה תהא קלה יותר, הרי מאידך, סביר להניח כי בזמן "התקף", המצב חמור יותר כך שקביעתו של ד"ר צ'צ'יק, משקפת את הנכות הצמיתה. ראיתי, על כן, לקבוע כי נכותו של התובע, בגין התאונה, הינה בשיעור של 20% בגין הגבלה בתנועות הגב התחתון וזאת מתוך נכות כוללת, בשיעור של 25%. 16. אשר לנכות התפקודית, לאור אופי הנכות שהינה נכות אורתופדית ובשים לב, לעדותו של רוני זרי, שהיה הממונה על התובע, בתקופה שלאחר התאונה וראה לנכון, לאור היעדרויותיו של התובע מהעבודה, להמליץ בפניו, לפנות לבדיקה על ידי רופא תעסוקתי אשר קבע כאמור באישור מיום 23/11/97 (צורף לתצהירו של זרי), כי התובע, מוגבל בביצוע עבודות הדורשות הרמת משאות כבדים, ישיבה, כיפופים ועמידה ממושכים, ראיתי לקבוע כי מדובר בנכות תפקודית, אשר את שיעורה, אני מעריכה כשיעור הנכות הרפואית שנקבעה בגין התאונה. הפסדי השתכרות 17. לאחר התאונה, נעדר התובע מעבודתו, במשך כחודש. הפיצוי, בגין הפסד השתכרות, בתקופה זו, יחושב על בסיס השכר בתקופה שעובר לתאונה, בסך של 5,960 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה בלבד, בסך של 8,764 ₪. 18. לאחר קבלת אישור הרופא התעסוקתי, מיום 23/11/97, הועבר התובע, מתפקידו כטכנאי חוץ, לתפקיד עובד מעבדה. מר אליהו עזר (להלן: "עזר"), ששימש כמנהל משאבי אנוש אצל הנתבעת, ציין בתצהירו כי נוכח קביעת הרופא התעסוקתי, הוצעו לתובע, חלופות של עבודה במעבדה המרכזית ועבודה בתחנת השירות אך התובע, ביקש לבדוק אפשרות אחרת ובינתיים, הועבר לעבוד במעבדה המרכזית. השינוי בתפקידו של התובע, לא רק שלא גרם לירידה בשכרו, אלא ששכרו, אף עלה בהדרגה והסתכם, כפי שמפורט בסיכומים מטעם התובע, בסך ממוצע של 6,616 ₪, בשנת 1996, בסך של 8,115 ₪ ברוטו לחודש, בשנת 1997 ושכר חודשי ממוצע, בסך של 10,604 ₪, בשנת 1998. התובע, הודה בסיכומיו כי במשך תקופת עבודתו בשירות הנתבעת ועד לפיטוריו, בחודש מרץ 1999, לא נגרמו לו הפסדי שכר ואין הוא עותר לפיצוי בגין תקופה זו. 19. אשר לנסיבות פיטוריו של התובע מהעבודה, במרץ 1999, קרוב לארבע שנים לאחר התאונה, אף התובע, אינו טוען בסיכומיו כי פוטר בגין התאונה , אלא כי "בגלל מוגבלותו הועבר התובע מתפקיד מתחזק תחנות ממסר לעבודות הלחמה במעבדה. גם בעבודה זו הכרוכה בישיבה ובכיפוף במשך כל היום התקשה התובע ובחודש מרץ 1999, הפסיק את עבודתו שם", (סעיף 65 סיכומים). הטענה כי התובע, התקשה בשל נכותו, לבצע את עבודתו במעבדה, לא נזכרה בתצהיר העדות הראשית ואף לא בעדותו של התובע בחקירה נגדית. מהמסמכים שצורפו לתצהיריהם של וונש ועזר ומעדותו של עזר כי התובע לא טען שהעבודה במעבדה לא מתאימה לו אך הרבה להעדר, ללא אישורים רפואיים, (עמ' 19 לפרוטוקול), מתקבל הרושם כי על אף שהנתבעת, מצאה לתובע, תפקיד שהתאים למגבלותיו כפי שנקבעו על ידי הרופא התעסוקתי, התובע, לא הסכין עם העברתו לעבודה במעבדה וזאת על אף ששינוי זה בתפקידו, לא גרר אחריו כל פגיעה בשכרו אשר אף עלה והשתבח. חוסר השלמתו של התובע, עם העברתו לעבודה במעבדה, הוא זה שככל הנראה, הביא, בסופו של דבר, לפיטוריו ובדיעבד, התברר כ"טעות" מבחינה כלכלית שכן בעיסוקים אליהם פנה התובע, לאחר פיטוריו, לא ראה ברכה. 20. התובע העיד כי לאחר הפסקת עבודתו אצל הנתבעת, לא מצא עבודה, משך 10 חודשים. בחודש יולי 2000, החל התובע לעבוד כקבלן התקנות, בחברת "YES", אולם עבודה זו, לא הניבה שכר גבוה והסתיימה בשל מצב השוק הרווי. כן פתח התובע, חנות לממכר חומרי ניקוי ועל פי עדותו, סגר את החנות, לאחר כשלושה חודשים ולאחר שהפסיד "הרבה כסף", כדבריו, (עמ' 8 לפרוטוקול) . התובע, פנה לתחום החקירות הפרטיות והינו עובד כמתמחה במשרד חקירות העוסק בתביעות ביטוח ונזיקין. הכנסותיו של התובע, בשנת 2000, הסתכמו בסך של כ- 2,150 ₪ לחודש, בשנת 2001, בסך ממוצע של כ- 3,486 ₪ לחודש ובשנת 2002, בסך של 1,846 ₪ לחודש. 21. בנסיבות אלה, משהתובע המשיך לעבוד, משך קרוב לארבע שנים לאחר התאונה, בשירות הנתבעת, ללא שנגרמו לו הפסדי השתכרות כלשהם ומשנקבע כי אין קשר בין פיטוריו לבין התאונה, אין מקום לחישוב הפסדי השכר, על בסיס הפסד מלא בתקופה שלאחר הפיטורין או על בסיס שכרו של התובע, בתקופת עבודתו אצל הנתבעת, שכן בהתחשב בגילו של התובע ובמצב הכללי במשק, אין זה ברור כי התובע, היה מצליח להשתלב בעבודה באותה רמת שכר שהשתכר אצל הנתבעת, גם אלמלא נכותו תולדת התאונה ונראה כי השתכרותו הנמוכה בשנים 2002-2000, אינה נובעת מנכותו דווקא, אלא שיש ליחסה, בעיקר, לחוסר הצלחה בעסקים אליהם פנה. לפיכך, סבורה אני כי במקרה זה, ראוי לפסוק את הפיצוי בגין הפסדי השתכרות, בעבר ובעתיד, על דרך הערכה גלובלית. בהתחשב בגילו של התובע, במקצועו, בעסוקיו ובהשתכרותו הן מעבודתו אצל הנתבעת והן כעצמאי ובהתחשב בשיעור הנכות בגין התאונה ובכך שהתובע סובל גם מנכות בגין פגיעה בברך שאינה קשורה לתאונה, ראיתי לפסוק פיצוי, בגין הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד, לרבות הפסדי פנסיה, בסך של 280,000 ₪. שווי רכב צמוד 22. התובע, עותר לפסיקת פיצוי בגין הפסד ההטבה של קבלת רכב צמוד, בעקבות העברתו לתפקיד עובד מעבדה. מעדותו של וונש, עלה אמנם כי אין מדובר ברכב צמוד, אלא ברכב שניתן לצרכי העבודה אך בפועל וכפריבילגיה, ניתן גם בעת חופשות ושירות מילואים. מאידך, בהתחשב בכך שכעובד מעבדה, זכאי היה התובע, להשתתפות באחזקת רכב והוצאות נסיעה, לא ראיתי לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה. נזק בלתי ממוני- כאב וסבל 23. בהתחשב במהות הפגיעה והנכות, בשיעור של 20% ובהתחשב בגילו של התובע והתקופה שחלפה מאז התאונה, ראיתי להעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל, על סך של 110,000 ₪, נכון ליום פסק הדין. עזרת הזולת 24. התובע, עתר לפסיקת פיצוי בגין עזרת הזולת וטען כי לאור פגיעתו, אין הוא יכול לבצע עבודות שוטפות במשק ביתו, לרבות עבודות גננות, בביתו ובבית הוריו הנכים. משלא באה כל ראיה על הוצאה שהוצאה בגין עבודות גינון מאז התאונה ועד היום ומשעדותו של התובע, בעניין זה, לא נתמכה בעדות מי מבני משפחתו, לא ראיתי לפסוק פיצוי, בגין ראש נזק זה. הוצאות רפואיות 25. לתצהירו של התובע, לא צורפו קבלות המעידות על הוצאות רפואיות כלשהן. כן לא צורפו מסמכים רפואיים, המעידים על הטיפולים הנטענים. עוד יוזכר כי מדובר בתאונת עבודה, לפיכך, ההוצאות הרפואיות, לרבות הוצאות נסיעה לטיפול רפואי, מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי, בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגע בעבודה), תשכ"ח- 1968. ניכויים 26. מסכום הפיצויים, כפי שנפסק לעיל ולאחר ניכוי רשלנותו התורמת של התובע, יש לנכות את הסכומים שקיבל התובע מהמל"ל. היות ולא הוספה ריבית על נזקי העבר שנפסקו על דרך הערכה גלובלית, לא תתווסף ריבית, גם על תשלומי המל"ל ששולמו לתובע כדלקמן: דמי פגיעה, בסך של 4,321 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה, מיום 28/10/95, בסך של 6,150 ₪. מענק נכות, בסך של 88,900 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה, מיום 17/4/00, בסך של 96,664 ₪. סך כל ניכויי המל"ל, 102,664 ₪, נכון ליום פסק הדין. לאור קביעתי כי אין קשר, בין פיטורי התובע לבין התאונה, אין מקום לניכוי פיצויי הפיטורין. סיכום 27. סכום הפיצויים, כפי שנפסק לעיל, מסתכם בסך של 398,764 ₪ ולאחר הפחתת רשלנותו התורמת של התובע, סך של 259,196 ₪. בהתחשב בניכויי המל"ל, מסתכם סכום פסק הדין, בסך של 156,532 ₪. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת, לשלם לתובע, סך של 156,532 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד, בשיעור 20% ומע"מ כחוק ובצירוף הוצאות המשפט (החזר אגרה ושכ"ט ד"ר ארבל). הסכומים האמורים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מיום פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. קרעברכייםהרמת משקל