פסק דין מכונית התובעת נגנבה, אף שהותקנה בה מערכת הגנה ואיתור של הנתבעת. המערכת ופעולות הנתבעת, לא סיכלו את הגניבה. התובעת סבורה שהנתבעת התרשלה בקיום חובותיה כלפיה וכי מלכתחילה התקשרה עם הנתבעת על סמך מצג שווא של יכולת הנתבעת ומערכת המיגון. קו טיעון ראשון נוגע להעדר "אמת בפרסום" בדרך שבה הציגה הנתבעת את יכולותיה לסכל גניבות רכב ולאתר מכוניות לאחר שנגנבו. הדיון בטענה גופה, כלל לא נחוץ להכרעה בתביעה. התובעת לא הוכיחה קיום חלופות עדיפות על מערכת המיגון והאיתור של הנתבעת, חלופות שבהן היתה בוחרת, אלמלא התקשרה עם הנתבעת. התובעת לא הוכיחה, שאלמלא הוטעתה, הייתה יכולה להגן על רכושה טוב יותר. לכן, אפילו הוטעתה ע"י הנתבעת, לא ניתן לייחס להטעיה כל תוצאה מזיקה, דהיינו: אפילו "התרשלה" הנתבעת, לא הוכח שהתרשלותה גרמה לנזק כלשהו. כדי להפיס את דעת התובעת ומעבר לנחוץ להכרעה, אתייחס גם לגוף טענתה: מר הלל, קצין הבטיחות של התובעת, למד את פרטי המערכת של הנתבעת בכנסים מקצועיים ומפרסומים מקצועיים שונים, אך לא הובאה כל ראיה מה בדיוק נאמר באותם כנסים ופרסומים. מכאן, שבעצם לא הובאה ראיה ממשית, בדבר פרטיו המדוייקים של ה"פרסום" שעליו התבססה ההחלטה להתקשר עם הנתבעת דווקא ואשר נטען, שלא היה מדויק - והרי הטענה כולה נשענת על הוכחת הפרטים דווקא. הוגשו מקצת דפי אינטרנט שבהם מציגה עצמה הנתבעת ובהם היא מפרטת את יכולות המערכת שהיא משווקת. לצד הצהרה, שמדובר במערכת "יעילה יותר" ממערכות מתחרות, נאמר גם כי המערכת מסוגלת לאתר את המכונית "בכל מזג אויר ובכל מקום" וכן שערוצי התקשורת "מבטיחים העברת נתונים זמינה וחסינה לחסימות". לצד אמירות אלה, בא פירוט של מגבלות כלל המערכות הדומות, פירוט, שממנו ניתן לשער לא רק את יומרותיה של הנתבעת, אלא גם את גבולות הסבירות שלהן. באשר ליומרות התובעת, מדובר בביטויים גורפים ובעליל בלתי מדוייקים. האם "כל מקום" פירושו "כל אחד מאזורי הארץ", או "כל מקום" ממש - למשל, גם בתוך כספת עופרת, או בלב יער אנטנות של רשות השידור? האם "העברת נתונים זמינה וחסינה לחסימות" פירושה , שאין הגנב יכול לחסום את התקשורת - או שהמערכת אינה מושפעת מכל שיבושי תקשורת שהם (למשל, המיסוך שעשויים גורמי צבא להפעיל בנסיבות שונות)? דווקא ההיקף המופלג של הנוסח, מחייב את השאלות. איני מאמין, שהתובעת הסתמכה על היומרות שבפרסום באינטרנט בבואה להתקשר עם הנתבעת. התובעת (ע"פ שמה) עוסקת בתקשורת מחשבים. אין לייחס לה תמימות מוחלטת בהבנת עקרונות הפעולה של מערכות אלקטרוניות ונכונות לקבל כשפשוטן יומרות גורפות העומדות בניגוד להיגיון ולניסיון החיים. בסעיף 11 לסיכומיה מונה התובעת 6 מצגים שלא הוצגו לה ע"י הנתבעת: שלמערכת יש מגבלות, שלעתים פעולה של צד ג' תשבש את שידורי הרדיו המותקן במכונית, או שהאות לא יקלט אצל הנתבעת, או שיהיו "נקודות מתות" בגלל מחסומים נקודתיים במקום או בזמן וכן שכל מערכת בישראל חשופה לחסימות. איני מאמין כלל, שהתובעת לא ידעה בטרם ההתקשרות, שהמערכת שהיא רוכשת - ככל מערכת אלקטרונית - עלולה להכשל לעתים, הן בשידור והן בקליטה וכי ניתן לחבל בה בדרכים שונות. ראשית, אין בנמצא מערכות מושלמות. בהגינותו הודה גם מר הלל, במודעותו לכך, שגם המערכת של הנתבעת אינה יכולה להיות מושלמת. שנית, כל קורות הלוחמה האלקטרונית הן תולדות המאבק בין המשדר והקולט. לעתים מופעלים אמצעים כדי לשבש את השידור לעתים, כדי לשבש את הקליטה, לעתים כדי ליצור חסימה ולעתים כדי להתגבר עליה. אין בעולם גורם כלשהו - לא הנתבעת ואף לא גופי הבטחון של המעצמות הגדולות - המהין להבטיח ודאות מוחלטת בכושר השידור, או, בכושר הקליטה. ממילא, מעורבים ביכולות אלה כוחות שאינם בשליטת הנתבעת ומן הסתם אף אינם בידיעתה (האם סביר, שהנתבעת מכירה - ויודעת לסכל - כל מערך שיבוש הפועל במרחב הקשר של ישראל, למשל, מערכים של צבאות זרים?). אם נתעלם לרגע מהשפעתם של איתני הטבע על הכושר לשדר או לקלוט, ידוע לכל, שמדינת ישראל משופעת במתקנים (בטחוניים ואזרחיים) העלולים להשפיע על כושר הקליטה, או כושר השידור. דברים אלה גם עולים מעדותו של מר צנג. איני מאמין לרגע אחד, שהתובעת לא היתה מודעת לכך ואיני מוכן להאמין שהיא סברה ברצינות, שהיא רוכשת מהנתבעת מערכת מושלמת היכולה לשדר ולקלוט בכל עת מכל מקום בלי כל קשר להשפעה של גורמים חיצוניים, או להתערבויות חיצוניות. יתירה מזו: "התערבות של צד ג" היא שפה נקיה לחדירה אלימה של פורץ לתוך המכונית ושבירה, הרס, או סילוק פיזי, של מערכת האיתור והמיגון. לא נדרשת השכלה יוצאת דופן כדי לדעת, שבדיוק כפי שניתן להתקין מערכת ניתן גם לפרקה, או לשוברה. שוב, איני מאמין לרגע, שהתובעת האמינה בכנות, שלעולם לא ניתן יהיה להרוס את המערכת שרכשה, או לנטרל אותה תוך שימוש בכח, או במיומנות. חבל שהנתבעת השתמשה בפירסומיה בלשון יומרנית. יתכן שאנשים תמימים עלולים לטעות בגין שימוש בלשון כזו. איני רואה את התובעת כגורם "תמים". בכנסים המקצועיים וב"פרסומים המקצועיים" שהיא בחנה בטרם רכשה את המערכת, יכולה (ואמורה)היתה לברר, כיצד זה התרחש אותו פלא - ודווקא חברה ישראלית המסכלת גניבות רכב פיתחה מערכת קשר שאינה נכשלת לעולם- מערכת, שגדולי מדעני העולם, הממומנים במשאבי המעצמות הגדולות, מחפשים אחריה לשווא מזה תשעים שנה. התובעת טוענת עוד, שהנתבעת הסתירה ממנה, ש"המערכת לא יכולה להבדיל בין סוגי אירועים ותקלות." אמנם הדברים נאמרו ע"י מר צנג, העד מטעם הנתבעת, אך מה משמעותם? המערכת המדוברת כוללת בתוכה חיישנים שונים, המשדרים אותות שונים אודות פעילותם של רכיבים שונים במכונית. אין חולק על כך, שהמערכת מכוונת לדווח על תופעות פיסיות שונות- בדיוק כפי שפורסם. אין גם ספק, שהמערכת לא "יודעת" את ההקשר האנושי של הממצא הפיסי שהיא מאתרת. למשל, המערכת "לא יודעת" אם ירידת המתח החשמלי שהיא איתרה, היא תוצאה של החלשות המצבר (אירוע תמים), או תוצאה של ניתוק יזום שלו (אולי ראשית גניבה). כל זה ברור לגמרי מהעדויות. העלאת הטענה כפי שהועלתה לא רק מוציאה דברים מהקשרם, אלא, שהיא מדגימה את חוסר הכנות שבטענות התובעת. כל זאת, כאמור, אינו נחוץ להכרעתי: התובעת לא הביאה כל ראיה המלמדת על כך, שעקב המצגים שהציגה לה הנתבעת, נמנעה ממנה הבחירה במערכת מיגון טובה יותר. בהעדר ראיה כזו, לא ניתן לייחס למצגי הנתבעת כל קשר לנזקי התובעת. קו טיעון שני שהופנה כלפי הנתבעת נגע לטיפול לא ראוי באירוע שהתרחש בפועל. חלק ניכר מכושר הסיכול של הנתבעת מבוסס על קיומו של קשר מהיר עם מי שמחזיק ברכב כדין, על מנת לברר אם הוא המתעסק ברכב בעת שמשודרים ממנו אותות שונים וגם כדי לברר את מקום חנייתו המדוייק של הרכב, אם אכן מנסים לגונבו. מתחילה, נמסר לנתבעת מידע האמור לאפשר את איתור המחזיקה כדין ברכב בשעת צורך. שניים משלושה פרטי המידע שנמסרו לא יכלו להועיל כלל ביום פקודה: לנתבעת נמסר מספר טלפון קווי - כביכול בבית מחזיקת הרכב, גב' גולדשייד. בפועל היה זה מספר הטלפון שלה במקום עבודתה. הנתבעת ניסתה להשיגה שם, אך כמובן לא הצליחה. עוד התברר, שהמחזיקה ברכב גרה בפועל בכתובת שונה מהכתובת שהיתה ידועה לנתבעת. לכן, אפילו היתה הנתבעת שולחת "סייר" למקום חנייתה המשוער של המכונית, היתה מעלה חרס. התובעת ייחסה בבוטות למר צנג ידיעה של מיקום המכונית בעת הגניבה. מהפרוטוקול (ומזכרוני) ברור, שהמידע נמסר לבית המשפט ב"קריאת ביניים" של גב' גולדשייד, בעת עדותו של מר צנג וכלל לא היה ידוע לו קודם. מסתבר שדווקא התובעת בחרה להסתיר עובדה זו - שאותה לא חשפה עדת התביעה גב' גולדשייד, עד שפלטה אותה באופן ספונטני בתגובה למילים אלה של מר צנג: "מרגע שאיבדנו את הקשר עם המכונית תוך פרק זמן קצר מאוד המכונית יכולה להיות מאוד רחוקה מהמקום שהיתה בו קודם ואין טעם לשלוח לשם אף אחד." ברור, שבסילוק שניים משלושה ערוצי תקשורת אפשריים (באשמת התובעת או העובדת שלה) צומצמה מאוד יכולת הנתבעת ליצור קשר עם המחזיקה ברכב כדין וגם יכולתה למנוע את גניבת הרכב. בידי הנתבעת היה גם מספר הטלפון הסלולרי של גב' גולדשייד. ע"פ נוהל העבודה של הנתבעת, עת שמשודר מהרכב חיווי כגון זה שהתקבל, יש לפנות למחזיק ברכב ראשית לפי מספר הטלפון הסלולרי שלו דווקא. ע"פ רישומי המחשב של הנתבעת, כך אכן נעשה ונרשמה שם שיחת טלפון בת 48 שניות. גב' גולדשייד העידה שכל העת הרלוונטית היה הטלפון הסלולרי שלה פתוח, שיחה לא התקבלה ואף לא הושארה שם הודעה. איש מבעלי הדין לא טרח להביא ראיה חיצונית אובייקטיבית שיכולה היתה לשפוך אור על ענין זה - פלט שיחות יוצאות או נכנסות של חברות הטלפון הנוגעות בענין. בנסיבות אלה איני מוכן לקבוע שהנתבעת לא צלצלה אל מספר הטלפון הסלולרי שנמסר לה. התובעת טוענת, שאפילו נכשל הניסיון לשוחח עם גב' גולדשייד בטלפון, היה על הנתבעת לסכל את הגניבה באמצעים המיוחדים שבהם התהדרה בפרסומיה. היא תמהה, מדוע לא עשתה הנתבעת שימוש בסיירים, או בסיור אווירי, מדוע לא פנתה למשטרת ישראל או "לכוחות הבטחון" ומדוע לא פנתה לממונים על גב' גולדשייד, כגון מר הלל? הדברים נשמעים כקריאה "לעשות משהו" בלי יכולת להצביע על הפעולה הממשית, שהיתה עשויה להביא תועלת. מר צנג (סמנכ"ל המבצעים של הנתבעת ואחד ממפתחי המערכת ולכן עד מצויין להסבירה) סיפר שמדי חודש מתקבלות במוקד הנתבעת למעלה מ- 100,000 קריאות מהגלאים השונים המותקנים במכוניות שעליהן היא מגינה. רק מקצת שבמקצת מחיווים אלה הם אינדיקציות אמת לגניבה - ולשם מיונם נזקקת הנתבעת לקשר טלפוני תכוף עם המחזיקים במכוניות כדין. סיכול אקטיבי של גניבת מכונית מחייב ידע על מיקום המכונית, שאמורה לספק המערכת האלקטרונית, אם היא עובדת. כשהיא אינה עובדת, אובד הקשר עם המכונית ובתוך דקות ספורות, היא עלולה להעלם לנצח (במיוחד בתוך המרחב העירוני של גוש דן). הנתבעת לא יכלה לשלוח איש לסכל באופן אקטיבי את הגניבה מפני שלא ידעה להיכן לשולחו - הן באשמת התובעת והן בשל מיומנות הגנב. אילו סברה התובעת, שיש להפנות את מוקדני הנתבעת לאדם נוסף, זולת גב' גולדשייד, היה עליה לציין זאת בעת מבעוד מועד. מוקדני הנתבעת לא אמורים להכיר את המערך האירגוני של התובעת ואינם אמורים לנחש באישון לילה, מי יודע היכן חונה הרכב - וגם זה כמובן כרוך באובדן זמן יקר. לפיכך אני דוחה את התביעה. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך 10,000 ש"ח. אחריות שומריםמיגוןאזעקהרכב