הגנה על אסיר - אחריות מדינת ישראל

פסק דין לפני תביעת נזיקין בגין תקיפת התובע במתקן הכליאה ביום 24.6.04. א. התובע, עובד זר, אזרח ניגריה, נעצר בחודש מאי 2003 והושם במשמורת במתקן הכליאה של הנתבעת במלון רנסנס בנצרת (להלן: "מתקן הכליאה"). לטענתו בעת שהותו במתקן הכליאה התגורר בחדר אחד עם חמישה עצורים נוספים, וביניהם עצור בשם אלמאמי (להלן: "אלמאמי"), אשר היה אדם תוקפני ואלים, והועבר לחדר בו התגורר התובע לאחר שכבר תקף עצור וסוהר אחר. ביום 24.6.04 תקף אלמאמי את התובע ללא כל סיבה וגרם לשבר בכף ידו הימנית ולחבלות בלחי שמאל ובשוק ימין. לטענת התובע הנתבעת כמחזיקת המקום היתה אחראית לשלומו ולביטחונו ומשלא סיפקה לו הגנה ראויה, הפרה את חובת הזהירות כלפיו. הנתבעת כופרת בחבותה ומעלה אף טענות באשר לנזקיו של התובע כמפורט בכתב התביעה. הצדדים לא הצליחו לסיים המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט, ומשכך זומן התובע להיחקר על תצהירו. על פי החלטת בית המשפט מיום 5.12.04 הוגשו על ידי הצדדים סיכומים בכתב, אשר בעיקרם מתייחסים לשאלת החבות. ב. רשלנות: השאלה שבמחלוקת היא האם הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית כלפי התובע? על פי המבחן של חובת הזהירות המושגית שלטונות הכלא חייבים חובת זהירות כלפי האסירים שבמשמרתם לגבי סוג הנזק הנובע מהתנכלות של אסירים אחרים. חובה זו נגזרת מהעובדה שאסיר המצוי במתקן כליאה נשללת זכותו היסודית לחופש תנועה ויכולתו לבחור באופן חופשי את סביבתו. מטעם זה נשללת גם יכולתו להתגונן ועל כן מוטלת חובה בסיסית על השב"ס להגן על זכותו היסודית של האסיר כאדם (ת.א. 1715/89 המנוח אלברט בן חיים ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל ואח' פס"מ תשנ"ה (א), 353). חובה זו קיימת גם מקום שמדובר במתקן כליאה לעצורים השוהים בארץ באופן בלתי חוקי. השאלה המרכזית המתעוררת היא האם בנסיבות המקרה דנן היתה צריכה הנתבעת לצפות כי התובע יותקף על ידי אלמאמי? על פי עדות התובע בתצהירו אלמאמי היה ידוע כאדם תוקפני ואלים במיוחד, אשר תקף כבר עצור וסוהר אחר עובר לתקיפתו את התובע. בחקירתו הנגדית הוסיף: "העצור הנוסף אלמאמי הועבר לתא שלי לאחר שהיה קודם לכן בחדר אחר, אני לא יודע את הסיבה שהוא תקף אותי, הייתי במקלחת, יצאתי, הוא שאל אותי מה אני אומר אני אמרתי שלא אמרתי כלום והוא תקף אותי" (פרוט' מיום 5.12.04 עמ' 4 ש' 4-1). מעבר לעדות התובע לא הובאה כל ראיה התומכת בגרסתו כי אכן הותקף על ידי אלמאמי, אך אף אם הייתי קובעת כי התובע אכן הותקף לא היה בכך כדי לסייע בידו להוכחת תביעתו. על התובע רובץ הנטל להוכיח כי על הנתבעת היה לצפות את התרחשות האירוע המזיק על רקע אופיו של מבצע התקיפה ובענין זה לא הובאה ולו בדל של ראיה על ידי התובע. במקרים בהם הוטלה אחריות על שלטונות בתי הסוהר, קבעו בתי המשפט כי הוכח כי מדובר באסירים בעייתיים וכי היה יסוד ממשי לחשש כי יפגעו באסירים אחרים (ת.א. 1715/89 המנוח אלברט בן חיים ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל ואח' פס"מ תשנ"ה (א), 353, ת.א. 975/77 מרים נגר ואח' נ' מדינת ישראל פס"מ, תשמ"ה (א) 490, ע"א 4704/96 עו"ד דרור מקרין נ' נציבות שירות בתי הסוהר פדי נב (3), 366). משלא הוכח כי היה בעברו של אלמאמי או בהתנהגותו דבר שיכול היה להצביע על סיכון מצידו כי יבצע את מעשה התקיפה, אין להטיל אחריות על הנתבעת במסגרת עוולת הרשלנות. לסיכום יפים דברים שנאמרו בת.א. 975/77 מרים נגר ואח' נ' מדינת ישראל פדי מה (1) 490: "השאלה מה תחומי הזהירות הנדרשים במסגרת ההגנה על אסיר בכלא אינה קלה כלל ועיקר. אף אני מסכימה ששלטונות הכלא אינם מסוגלים לבטח אסיר מפני כל פגיעה בידי אסיר אחר, הכל יודעים כי כלא הוא מטבעו מקום מועד לאלימות; קיים בו ריכוז של אנשים אלימים מלכתחילה ובשל כך נכלאו, אך יש להוסיף לכך גם את המתח המתלווה בהכרח לתנאי החיים בבית -הסוהר שיש בו כדי להגביר סכנה של אלימות. המתח ותנאי החיים המיוחדים בכלא יוצרים סיכון של התפרצויות פתע, לפעמים בשל ענין של מה בכך ואת אלה קשה לצפות". נוכח האמור לעיל דין התביעה להידחות. בנסיבות הענין אין צו להוצאות. בית סוהר / כלאאסיריםאחריות המדינהתביעות נגד המדינה