פסק דין מבוא 1. לפני, תביעת התובעת, ילידת 7.7.37, מורה להסטוריה במקצועה, בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, בתאונה שאירעה ביום 14.11.96. 2. הנתבעת מס' 1 - מכון בית יעקב למורות (להלן: "הנתבעת") היתה בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו מעבידתה של התובעת. 3. הנתבעת מס' 2 - איילון חב' לביטוח בע"מ (להלן: "המבטחת") הפיקה פוליסת ביטוח אשר ביטחה את הנתבעת, בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו, בביטוח המכסה את אחריותה של הנתבעת כלפי התובעת. 4. עילת התביעה הינה מכח פקודת הנזיקין (נוסח חדש). 5. הצדדים חלוקים בשאלת האחריות לאירוע התאונה וכן בשאלת היקף הנזק שנגרם לתובעת. 6. פסק הדין ניתן לאחר ששמעתי את חקירתה הנגדית של התובעת. כן עיינתי בתצהיר עדותה הראשית של התובעת ובחוות דעת המומחה הרפואי מטעם בית המשפט פרופ' מיכאל היים (להלן: "המומחה"). כמו כן, עיינתי במסמכים שהוגשו על ידי שני הצדדים, ושמעתי את סיכומיהם בע"פ של ב"כ בעלי הדין. 7. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור, אלא אם נאמר אחרת. שאלת האחריות גרסת התובעת באשר לנסיבות אירוע התאונה 8. הנתבעת הינה בעלים של בית ספר תיכון בית יעקב ושל סמינר. הסמינר ובית הספר התיכון ממוקמים בירושלים זה בקרבתו של זה. התובעת עובדת אצל הנתבעת מאז שנת 1959 כמורה להסטוריה בסמינר וכמנחת מורות ומרכזת מגמת מקצוע ההסטוריה בבית הספר התיכון. בשנת 1997 הגיעה התובעת לגיל הפנסיה, אולם היא ממשיכה בעבודתה אצל הנתבעת בהיקפי משרה קטנים יותר מאלו שעבדה עד למועד הגיעה לגיל הפנסיה. 9. בחודשי חופשת הקיץ בשנת 1996 הוסבה מעבדת בית הספר לכיתת לימוד (להלן: "הכיתה"). עד למועד התאונה לימדה התובעת בכיתה אחת לשבוע, וזאת החל מיום 1.9.96. נוכח חופשות החגים לימדה התובעת בכיתה בסה"כ כ- 5 פעמים. (עדות התובעת בעמוד 5 לפרוטוקול ישיבת יום 17.1.05). 10. עובר להפיכת המעבדה לכיתה, היו מונחים צינורות על מרצפות המעבדה. במסגרת ההסבה שבוצעה, הוסרו הצינורות, ורצפת המעבדה תוקנה. 11. בצמוד לאחד מקירות הכיתה הועמדה קתדרה ניידת בגודל של כ- 1.5 מ' X 1 מ', וזאת כפי שניתן להבחין בתמונות שהוגשו ע"י שני הצדדים (ת/1, נ/2, נ/1). הגעתי למסקנה כי אלו הם הגדלים של הקתדרה וזאת בהתייחס למרצפות החדר, שעל גביהן הונחו הקתדרות הנצפות בתמונות. 12. על גבי הקתדרה הוצבו שולחן וכיסא אשר שימש את התובעת במהלך השיעור. 13. ביום 14.11.96, במהלך ירידה מהקתדרה רגלה הימנית של התובעת "... נתפסה בתוך השקערורית..." (עדות התובעת בשורה 26, בעמוד 6 לפרוטוקול), אשר נותרה ברצפת הכיתה במקום בו עברו קודם לכן צינורות. השקערורית לא כוסתה כדבעי במהלך ביצוע השיפוצים, כפי שניתן לראות מהתמונה (ת/1) שהוגשה על ידי התובעת. כתוצאה מכך, התעקם קרסול רגלה הימנית של התובעת. כל כובד משקלה של התובעת נטה על צדו, ועל מנת למנוע את הנפילה, אחזה התובעת עם כף ידה השמאלית בשולחן שניצב בסמוך. (סעיף 3 לתצהיר התובעת). 14. הקתדרה הוזזה ממקומה, על ידי מאן דהוא, בשלב כלשהו לפני תחילת השיעור, ובעקבות זאת נחשפה השקערורית שהיתה במקום. התובעת לא הבחינה ולא יכלה להבחין בשקערורית עובר לירידתה מהקתדרה. 15. בעקבות התאונה בוצעו במקום עבודות תיקון על ידי מר מורי סעדון - עובד הנתבעת. מנהל המשק מר אברהם טנוביץ' מודע אף הוא לתיקונים אלה (עדות התובעת בשורות 11 - 14 בעמוד 6 לפרוטוקול). טענות הנתבעות באשר לנסיבות אירוע התאונה 16. הנתבעות לא הביאו כל ראיה באשר לנסיבות אירוע התאונה, למעט התמונות נ/2 - נ/3. 17. לטענת הנתבעות, המדובר בעדות יחידה של בעל דין, התובעת לא זימנה לעדות את התלמידה שצילמה את התמונה (ת/1) ואת מי מתלמידות הכיתה שהיו עדות לאירוע התאונה, ועל כן דין תביעתה להידחות. ממצאים ומסקנות 18. כאמור, שני הצדדים הגישו תמונות שצולמו, כנטען, בכיתה, ובהן נצפים, בין היתר, קתדרות ושולחנות תלמידים. עיון מעמיק בתמונות למדני, כי התמונות אכן צולמו בכיתה. התמונה שהוגשה על ידי התובעת (ת/1) צולמה על ידי אחת מתלמידותיה. אמינה עלי טענת התובעת, כי התמונה צולמה בכיתה. בתמונה הנ"ל ניתן להבחין בשקערורית הנמצאת בסמוך מאוד לקתדרה, וכן בטור מרצפות בצבע חום הניצב לקיר שמאחורי הקתדרה. מעיון בתמונות נ/2, נ/3, אשר צולמו על ידי חוקר מטעם המבטחת, אני למד, כי אין המדובר באותה קתדרה. צבעי, רגלי ודפנות הקתדרות שונים. כן נצפה בתמונות אלו לוח אשר אינו נצפה בתמונה ת/1. השוואת התמונות מלמדת, כי טור המרצפות בצבע חום נצפה גם בתמונה נ/3, וכך גם עבודות התיקון שבוצעו במרצפות לאחר עקירת הצינורות. השולחן הניצב על גבי שתי הקתדרות הינו אותו שולחן, כפי שניתן לראות בבירור מהסימנים הייחודיים בצבע כחול הנראים על אחת מדפנות השולחן. כן עולה בבירור, כי הקתדרות אינן ניצבות באותו מקום ביחס לטור המרצפות החום, וברי, כי מיקום הקתדרות באחת מהתמונות שצולמו אינו משקף את מיקום הקתדרה נכון למועד התאונה. 19. עדות התובעת באשר לנסיבות ארוע התאונה, הינה בגדר עדות יחידה של בעל דין. סעיף 54 (2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, קובע כי בית המשפט, לא יפסוק בהליך אזרחי, בהסתמך על עדות יחידה של בעל דין, אלא אם יתן טעם ויפרט הנמקתו, מדוע מצא לנכון להסתפק באותה עדות יחידה. נא ראה לענין זה, ע"א 2119/94 לנדאו נ' ויין, פ"ד מט (2) 77, 87. 20. התובעת עמדה על טענתה לפיה, התמונה ת/1 משקפת את מיקום הקתדרה במועד התאונה וטענה זו לא נסתרה על ידי הנתבעות. 21. גרסת התובעת באשר לנסיבות אירוע התאונה היתה עקבית לכל אורך הדרך ובכל השנים. כך עולה מהשוואת האמור בכתב התביעה, דברי התובעת למומחה, טופס התביעה לקביעת דרגת נכות מהעבודה שהוגש ע"י התובעת ביום 3.8.99, תעודה רפואית ראשונה לעבודה, וכן הודעה על פגיעה בעבודה ותביעה לתשלום דמי פגיעה אשר נחתמה על ידי הנתבעת בלא כל הסתייגות. 22. עדותה של התובעת עשתה עלי רושם אמין וגרסתה באשר לנסיבות אירוע התאונה הוכחה בפני. חיזוק למסקנתי זו מצאתי בגרסתה העקבית של התובעת, מהתרשמותי מעדותה, מאישור נסיבות אירוע התאונה ע"י הנתבעת בגוף טופס התביעה לדמי פגיעה ומהעובדה כי הנתבעות לא מצאו לנכון לזמן כל עדים מטעמן בנסיון להפריך את גרסת התובעת. 23. סוף דבר, האחריות על התאונה מוטלת על הנתבעת אשר הפרה את חובתה כלפי התובעת בכך שלא סיפקה לה מקום עבודה בטוח. רשלנותה התורמת של התובעת 24. בנסיבות העניין, ואף כי הגעתי למסקנה כי הקתדרה הוזזה ממקומה דבר שהבהיא לחשיפת השקע - מצאתי לנכון להטיל על התובעת רשלנות תורמת בשיעור של 25% לאירוע התאונה, שכן, בעת שעלתה על הקתדרה וכן בעת ירידתה ממנה היה עליה להבחין בשקערורית. גובה הנזק הנכות הרפואית והתפקודית 25. ד"ר ארוין שוכר אשר בדק את התובעת מטעמה, מצא כי נותרה לה נכות לצמיתות בשיעור של 10% לפי סעיף 35(1)ה לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות"). ד"ר ישראל קליר בדק את התובעת מטעם הנתבעות, מצא כי לא נותרה לה נכות לצמיתות, ובכך הצטרף לקביעת הועדה הרפואית במל"ל. 26. כב' השופטת דודקביץ' מינתה את פרופסור מיכאל היים כמומחה רפואי מטעם בית המשפט. המומחה קבע לתובעת נכויות זמניות לתקופה שעד ליום 30.9.97, ומאותו מועד קבע לתובעת 2% נכות לפי סעיף 35(1) א'-ב' (מותאם). מעיון בחוות הדעת עולה, כי התובעת התלוננה בפני המומחה על כאבים בקרסול ימין המתגברים בעת עמידה ממושכת או הליכה, נפיחות תמידית בקרסול ימין ומוגבלות בסוגי הנעליים, אותן היא מסוגלת לנעול, וכן כי נגרמו לה הוצאות כספיות בגין שימוש במוניות עקב קשיים בהליכה. המומחה לא מצא נפיחות באיזור הקרסול, "... אבל קיימת בבירור רגישות יתר ללחץ בצד הקדמי הלטארלי של הקרסול. מהבדיקות קיימת עדות לנזק גרמי שמסביר את התלונות הסובייקטיביות. אין מגבלה בטווח התנועות. אינני יכול להסכים עם החלטת הועדה של המוסד לביטוח לאומי. לתת 0% נכות זה לטעון שאין כל נזק מהפגיעה. העובדות מעידות אחרת; קיים תלונה על כאבים, קיימת רגישות יתר, ובבדיקת סי.טי. ישנה עדות לנזק. לדעתי, ההבדל בממצאים בין חוות הדעת של ד"ר שוכר וד"ר קליר הם עקב פסק הזמן הרב שחלף בין שתי הבדיקות (שנתיים וחצי)". 27. כתוצאה מהתאונה, נגרם לתובעת ניתוק גרמי של הרצועה הליטראלית בקרסול ימין. קרסול ימין של התובעת קובע בתחבושת אלסטית והתובעת קיבלה הוראות למנוחה בביתה עם רגל מורמת. בהמשך, קובע הקרסול באורטזיס מסוג aircast בו השתמשה התובעת במשך כ- 5 - 6 חודשים. 28. התובעת נעדרה מעבודתה במשך 12 ‏יום ושבה לעבודתה מוקדם ככל האפשר מאחר ובאותה עת לימדה גם במקום מורה אחרת אשר נאלצה להיעדר מעבודתה בשל מחלתו של בעלה. 29. התובעת הגיעה בשנת 1997 לגיל הפנסיה, אולם המשיכה לעבוד אצל הנתבעת בהתאם להיקפי המשרה המותרים על ידי משרד החינוך. לטענת התובעת, "... ההפסד שלי עכשיו כשאני בגיל הפנסיה, אני יכולתי לעבוד במקומות אחרים. אני יכולה לעבוד כמרצה וכמנחת מורות, בכל מקום בירושלים, אך רגלי לא מאפשרת לי את זה". (עדות התובעת בשורות 17 - 19 בעמוד 8 לפרוטוקול). עבודת התובעת הינה עבודה המחייבת עמידה, לפחות בחלק מהזמן. לטענת התובעת, היא איננה "... יכולה לעמוד זמן רב לא בזמן הלימודים, לא בעת עבודה במטבח, ולא בהמתנה. קשה לי ללכת או לשבת זמן רב בישיבה נורמלית, ועלי להרים את רגלי ולהשעין אותה בכיסא אחר... אני ממשיכה עד היום לסבול מכאבים... אני זקוקה לעזרה של עוזרת בבית משום שכאמור אני מתקשה באותן עבודות בית הדורשות עמידה ומאמץ". (סעיפים 11-12 לתצהיר). 30. המונח "נכות תפקודית" מבטא מוגבלות או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. מוגבלות זו יכול שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה היא למידת השפעתה של הנכות על התפקוד בכלל. דהיינו, מידת הפגיעה בכושר התפקוד בתחומי החיים השונים (ר' ע"א 432/80 שושן נ' אוטוקרס, פ"ד לז (1) 178, 185 וכן ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נב (3) 792). אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראיה לאבדן מקביל של הכושר לתפקוד יומיומי לרבות הכושר לבצע עבודה, הכל תלוי בטיב העבודה והפגיעה, טיבו של הנפגע, מהות הפגיעה וגורמים נוספים. בנסיבות אלו, הנכות הרפואית כשלעצמה אינה מהווה בהכרח ראיה לשיעור הנזק, אלא אם כן מתווספת לה ראיה, כי המום ביכולתו של הנפגע כרוך בהפסד השתכרות, או שיש סכנה כי יגרם לו בעתיד הפסד כזה. לנסיבותיו האישיות של הנפגע חשיבות רבה באשר לשאלה אם נכותו הרפואית טומנת בחובה גם הגבלה תפקודית בכושרו להשתכר ואם כן באיזה שיעור. יובהר, כי קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסויים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או נופלת משיעור הנכות התפקודית, בהתחשב במקצועו ויתר נתוניו של הנפגע, בזיקה לעיסוקו, לעבודתו, לגילו, ולמצבו הרפואי בכללותו, ללא קשר לתאונה. הנכות התפקודית אמורה לשקף את הגריעה מכושר ההשתכרות אלא אם הוכח אחרת (ע"א 722/86 יונס המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג 875, 878). 31. לאור הראיות שהובאו בפני, מצאתי לנכון לקבוע כי נכותה הרפואית של התובעת הינה בשיעור של 2% כפי שנקבע ע"י המומחה, אולם נכות זו, בהתחשב בתלונותיה של התובעת, אשר זכו לאישורו של המומחה, ובהתחשב בגילה של התובעת, הינה נכות תפקודית אשר שיעורה המעשי יובא בחשבון בעת פסיקת הפיצוי בגין הפסד שכר ועזרת צד שלישי. הפסד השתכרות לעבר 32. עיון בתלוש שכרה של התובעת לחודש נובמבר 1996, מעלה, כי בגין העדרותה מעבודתה בתקופה שלאחר התאונה ניכתה הנתבעת משכרה של התובעת. עיון במסמכי המל"ל (נ/3) מעלה, כי דמי הפגיעה ששולמו לתובעת חושבו לפי בסיס שכר של 39,493 ₪ (נומינלי) דהיינו, בסיס שכר של 13,164 ₪ ברוטו לחודש. בגין העדרות זו שולמו לתובעת דמי פגיעה בסך של 3,004 ₪, ועל כן זכאית התובעת להשלמת התשלום. אלמלא התאונה היתה התובעת משתכרת בגין תקופה זו 4,827 ₪, ועל כן, היתרה לתשלום לאחר ניכוי דמי הפגיעה הינה 1,823 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.96 ועד היום המסתכמים בסך של 3,268 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין. 33. לא מצאתי כי יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין אובדן השתכרות לתקופה שממועד שובה לעבודה ועד מלאת לה 60 שנה ביום 7.7.97. 34. בהתחשב במגבלותיה של התובעת, כאמור בחוות דעתו של המומחה, ובטענתה, כי אלמלא התאונה היתה עובדת כמנחת מורות במקומות נוספים- מצאתי לנכון לפסוק לתובעת אובדן השתכרות גלובלי לעבר בסכום של 7,500 ₪ וזאת לתקופה שמיום 7.7.97 ועד למועד פסק הדין. סה"כ הפסד ההשתכרות לעבר מסתכם ב- 10,768 ₪. הפסד השתכרות לעתיד 35. התרשמתי כי התובעת הינה אשת חינוך מנוסה ולהערכתי היא תתמיד בעבודתה עד לגיל 70, דהיינו, עוד כשנתיים ומחצה. מצאתי לנכון לפסוק לתובעת הפסד השתכרות גלובלי לעתיד בסך של 4,000 ₪. כאב וסבל 36. בהתחשב במהות הפגיעה שנגרמה לתובעת, במשך ההחלמה הארוך יחסית, בנכויות הזמניות שנקבעו ע"י המומחה, בתלונות התובעת אשר זכו לאישורו של המומחה ובהתחשב בתקופה שחלפה מאז אירוע התאונה - הנני מוצא לנכון לפסוק לתובעת פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני. עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד 37. הלכה פסוקה היא, כי רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי בגין עזרת הזולת, אף מבלי שהובאה ראיה לכך, והוא אף יכול לערוך אומדנא ובלבד שהשתכנע כי העזרה שהושטה לנפגע ניתנה לו מעבר לזו המקובלת בין בני משפחה. (ע"א 93/73 ושני נ' קראוז, פ"ד כח (1) 277; ע"א 370/93 מלכה נ' אטקין, פ"ד מ"ד (4) 168). 38. בתקופה שבסמוך לאחר התאונה היתה התובעת מוגבלת בתפקודה והיא זכתה לסיוע בעלה, אולם לא הובאה בפני כל ראיה ממשית בעניין זה, למעט טענת התובעת, ולפיה, "אני זקוקה לעזרה של עוזרת בית..." (כאמור בסעיף 12 לתצהירה). מכאן עולה, כי עד היום לא העסיקה התובעת עוזרת בשכר. בנסיבות אלו, לא מצאתי מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין עזרת צד שלישי לעבר. 39. להערכתי, בהתחשב במגבלותיה של התובעת, היא עלולה להתקשות בעבודות בית קשות הדורשות הזזת חפצים כבדים, ועל כן, הנני פוסק לתובעת פיצוי גלובלי לעתיד בסכום של 5,000 ₪. הוצאות רפואיות 40. לטענת התובעת, מאז התאונה היא עוברת טיפולים פיזיותרפיים באופן פרטי, ובגין כך היא שילמה סך של כ- 18,000 ₪. כן נטען לטיפולים באמצעות אמבט בוץ של ים המלח בעלות של 15 ₪ לחודש ועוד. התובעת לא הציגה כל קבלה המעידה על הוצאות אלו, ולא מצאתי בחוות דעת המומחה כל המלצה לטיפולים הנטענים. אוסיף ואציין, כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המל"ל, ועל כן, היה על התובעת לפעול להקטנת נזקיה ולפנות בתביעה למל"ל להשבת הוצאותיה, אם וככל שהיו. הוצאות נסיעה מוגברות לעבר ולעתיד 41. לטענת התובעת, "מאז התאונה אני מתקשה לנסוע באוטובוסים משום הלחץ הנגרם לי ברגלי בעליה לאוטובוס ועלי לנסוע במוניות כאשר הוצאותיי החודשיות בגין מוניות הינן כ- 500 ₪ לחודש". (סעיף 8 לתצהיר). התובעת לא הציגה כל קבלה בגין ההוצאה הנטענת. יחד עם זאת, התובעת התלוננה בפני המומחה על הצורך בנסיעה במוניות והוא מצא כי תלונה זו מתיישבת עם הממצאים הקליניים. 42. לאור האמור לעיל, מצאתי לנכון לפסוק לתובעת, על דרך של אומדנה, פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בסך של 2,000 ₪ בגין הוצאות נסיעה מוגברות. ניכויים 43. הפיצוי בגין הפסד השתכרות מלא לעבר חושב לאחר ניכוי דמי הפגיעה ששולמו לתובעת ע"י המל"ל ועל כן אין מקום לניכוי נוסף של דמי הפגיעה מהפיצוי שנפסק לתובעת. סיכום 45. הפסד השתכרות מלא לעבר - 3,268 ש"ח. הפסד השתכרות חלקי לעבר - 7,500 ש"ח. הפסד השתכרות חלקי לעתיד - 4,000 ש"ח. עזרת צד שלישי לעתיד - 5,000 ש"ח. הוצאות נסיעה מוגברות - 2,000 ש"ח. נזק לא ממוני - 20,000 ש"ח. סה"כ 41,768 ש"ח. מסכום זה יש לנכות רשלנות תורמת בשיעור של 25% ועל כן סך הכל הנזק מסתכם בסך של 31,326 ש"ח. בנוסף, תישאנה הנתבעות, ביחד ולחוד, בהוצאות התובעת בגין שכר טרחתו של ד"ר שוכר, חלקה של התובעת בתשלום שכרו של פרופ' היים (אם אכן שולם על ידה), כשתשלומים אלו נושאים הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלומים למומחים, אגרת בית משפט ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ בגין הסך של 31,326 ₪. דיני חינוךתאונות נפילהנפילה בעבודהמוריםנזיקיןנפילה