נפילה למוות בעת בניית סככה

פסק דין 1. מבוא: עניין לנו בתביעה לנזקי גוף שהוגשה ע"י אשתו, שני ילדיו הבגירים, ילדתו הקטינה ועיזבונו של המנוח (להלן: "המנוח"). המנוח, יליד 1936, נפל בעת בניית סככה בשטחם של הנתבעים ביום 4.12.93. כתוצאה מהנפילה איבד המנוח את הכרתו אושפז ונפטר ביום 2.2.94. הנתבע 2 הינו בנו של הנתבע 1 ושותף איתו במשק חקלאי בכפר טרומן. ביום 12.11.95 הוגש כתב אישום כנגד הנתבעים בבית משפט השלום ברמלה בו הואשמו בגרם מוות ברשלנות של המנוח שהיה עובד שלהם. ביום 21.3.96 נתן בית המשפט הכרעת דין לפיה הורשעו הנתבעים בגרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, וזאת על פי הודאתם. בעקבות עסקת טיעון נגזרו על הנתבע 1 מאסר על תנאי בן 6 חודשים למשך 3 שנים וקנס על סך 5,000 ₪, ועל הנתבע 2 נגזרו 3 חודשי מאסר בפועל אשר רוצו כעבודות שירות וכן 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים וקנס על סך 8,000 ₪. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק. שאלת האחריות 2. גרסת התובעים: המנוח, חקלאי ורפתן, עלה מארגנטינה בשנת 1992, בעקבות המצב הכלכלי הקשה. המנוח התכוון לבסס את עצמו כלכלית ולמצוא עבודה קבועה בישראל, בטרם יעלה את יתר משפחתו. המנוח הגיע לעבוד במשק הנתבעים באמצעות ארגון הלטינו-אמריקאי המסייע לעולים חדשים מדרום אמריקה. תנאי עבודתו של המנוח במשק כללו, בנוסף על המשכורת החודשית, מגורים והנתבעים נשאו בעלויות הכלכלה והמזון וכן שילמו עבור המנוח את כל הוצאות החשמל, המים והגז. הנתבעים, בנוסף על היותם בעלי משק חקלאי, עוסקים מזה שנים בבניית סככות למטרות חקלאיות. המנוח נהרג במסגרת עבודתו בבוקר יום שבת, ה- 4.12.93, במהלכה התבקש המנוח לסייע לנתבעים בהקמת גג לסככה לאחסון מזון. המנוח עסק בכיסוי גג הסככה בפח גלי משומש כאשר הוא ניצב על הפחים שהונחו ושטרם חוברו לקונסטרוקציה. בעוד הנתבעים עומדים ומחלקים לו הוראות, החליק המנוח מגג הסככה ונפל מגובה של כארבעה מטרים. בהיעדר כל רשת מיגון על הקרקע ואף לא קסדה לראשו ו/או חגורה לגופו של המנוח שיבלמו את נפילתו, נחבט ראשו על משטח הבטון, אותו יצקו הנתבעים כארבעה ימים קודם לכן, ונפצע באורח קשה. המנוח פונה לבית החולים תל השומר, שם אובחן במחלקה הנוירולוגית כסובל מ-Head Trauma. הכרתו של המנוח לא שבה אליו והוא נפטר חודשיים וחצי לאחר מכן בבית החולים סינופסיס בבת ים. 3. טענות התובעים: התובעים טוענים כי הנתבעים אחראים כלפיהם ברשלנות, שכן כמעבידים היה עליהם לנקוט באמצעי זהירות נאותים שיקטינו את הסיכון שבנפילה במסגרת העבודה. בנוסף, התרשלו הנתבעים בהעלאת עובד בלתי מיומן בעבודת התקנת הסככות ולא הדריכו אותו בדבר הביצוע הנכון של עבודת הקמת הסככה בהתאם לחוקי הבטיחות בעבודה. כמו כן, הנתבעים לא הקפידו כי ימצא במקום מנהל עבודה מוסמך לניהול עבודות הבנייה. בנוסף ו/או לחלופין, התובעים טוענים כי נזקי האירוע נגרמו ע"י הנתבעים כתוצאה מהפרת חובה חקוקה, מכוח סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל - 1970, ומכוח תקנה 9 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה), תשמ"ח - 1988, וזו באה לידי ביטוי בהפרת חובתם להתקין אמצעי בטיחות במקום עבודת המנוח. לטענת התובעים, היות שהנתבעים הורשעו על פי הודאתם יש לראות את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפי הנתבעים בהליך זה. בשם התובעים העידה התובעת 3, ביתו הבגירה של המנוח אשר מתגוררת בישראל. 4. גרסת הנתבעים: גרסת הנתבעים הובאה מפי הנתבע 2, עקב מחלתו וסיבתו של אביו, הנתבע 1. הנתבע 1 הינו בעלים של משק חקלאי בכפר טרומן, אשר עבר אליו בירושה יחד עם אחיותיו. הנתבע 2 עובד במשק וגר בבית סוכנות ליד ביתו של אביו. לגרסת הנתבע 2, מעולם לא ניהל עם המנוח שום משא ומתן ולא העסיקו, ולפיכך לא יכולה להיות אשמה כלפיו בשל כך שמישהו נפגע במסגרת העבודה במשק. המנוח, עולה מבוגר ובודד מארגנטינה, סיפר לנתבע 1 כי מצבו הכלכלי קשה וביקש שיעזור לו ויתן לו לגור במשק ובתמורה יסייע מפעם לפעם בעבודות הרפת, ללא כל שכר. המנוח עבד כפי רצונו ולא באופן קבוע, ימים ספורים בחודש, לפעמים היה ישן כל היום ולא יוצא מצריפו. לגרסתו, המנוח לא התבקש לעלות ולתקן את גג הסככה אלא עלה לשם מיוזמתו ולפיכך התרשל או התאבד, מה שסביר במצבו הנפשי הדיכאוני בשל בדידותו והעובדה שאיבד בן כתוצאה מדליקה. המנוח הוחש לבית החולים רק לאחר שאחד הפועלים במשק עבר בסמוך ובאקראי והבחין במנוח והזעיק את הנתבעים מבתיהם. כדברי הנתבע 2 בסעיף 6 לתצהירו: "אבי ואני לא ביקשנו מהמנוח לעבוד, או לעלות לגג ולתקן את הסככה בכלל ועוד דווקא בשבת, כאשר אין עובדים במשק ורק חולבים את הפרות בבוקר ובערב, ולא היה חסר מי שייעשה את הדרוש באמצעות אלו שעסקו בהתקנה של הסככה באמצע השבוע. מאידך למנוח לדבריו היה ניסיון בעבודות בחוות ב-30 השנים עובר לעלייתו לישראל - לאור דבריו אלה לא היה ספק בליבנו שהמנוח אכן יודע לבצע את העבודה ומכיר את כללי הבטיחות - ומטעם זה התרשל או רצה לשים קץ לחייו שאם לא כן מה היה לו לעלות לבדו לסככה ועוד בשבת ועוד לבדו כשבאמצע השבוע היו אנשים צעירים שעבדו בהתקנה." עסקת הטיעון נעשתה לטענת הנתבעים בשל גילו ומצב בריאותו של הנתבע 1, שכן היה חשש שעינויי הדין יסכנו את חייו. כמו כן, החוקר של משרד העבודה וגם המל"ל הסבירו לנתבע 1 כי כדאי להודות כדי שיורשי המנוח יוכלו לקבל את מלוא הזכויות דרך ביטוח לאומי. 5. טענות הנתבעים: בתחילה, טענו הנתבעים כי למעשה המנוח לא הועסק על ידם. טענה זו לא הועלתה שוב במסגרת סיכומיהם ועל כן הנחתי כי הטענה נזנחה על ידם, וטוב שנזנחה. טענה נוספת שנראה כי נזנחה שכן לא צוינה במסגרת הסיכומים, היא הטענה בדבר הסכמת הנתבעים להסדר טיעון בשל גילו ומצבו הרפואי של הנתבע 1. טענתם המרכזית של הנתבעים לעניין האחריות היא, כי כתב האישום לא הוגש כראייה ואין להסתמך על האמור בו להוכחת רשלנות הנתבעים במשפט אזרחי. הבסיס לטענה זו היא העובדה שכתב האישום, בשונה מהכרעת הדין וגזר הדין, לא צורף לתצהיר מטעם התובעים, ועל כן לא הוגש כדין. משכך, אין לקבל כמוכחות את העובדות וטענות התובעים הנוגעות לרשלנות והמסתמכות על כתב האישום. טענה נוספת העולה מהסיכומים, בנוגע לשאלת האחריות, היא כי הנתבעים הינם אנשים נורמטיביים וישרי דרך והתאונה הייתה אסון וטרגדיה עבורם. דיון 6. לאור טענות הנתבעים, הדיון בנושא האחריות נסוב סביב השאלה האם יש להחשיב את עובדות כתב האישום, בהן הודו הנתבעים במסגרת עסקת טיעון, כמוכחות לצורך קביעת אחריות הנתבעים ברשלנות. לפי סעיף 42א לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971 (להלן: "הפקודה") הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם. פסק הדין הפלילי במקרה דנן עומד בתנאי הקבילות כמפורט בפקודה; מדובר בפסק דין מרשיע וחלוט של ביהמ"ש פלילי, כאשר שני הנתבעים במשפט אזרחי זה הינם המורשעים שם. כמו כן, הוגשו ממצאים ומסקנות שבהכרעת הדין. הנתבעים הורשעו בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום על פי הודאתם ובלא הבאת הוכחות. השאלה שיש להשיב עליה היא מהם הממצאים של פסק הדין המרשיע המבוסס על הודאת הנאשמים, אשר יהיו קבילים כראייה בהליך אזרחי זה. ראיתי לקרוא לתוך הכרעת הדין את עובדות כתב האישום, בהן הודו הנאשמים. עובדות אלה הם הממצאים העובדתיים של הכרעת הדין אשר עליהם מבוססת ההרשעה ועל כן ניתן לקבלם כראייה. לפי סעיף 42 ב' לפקודה, ביהמ"ש אזרחי המקבל כראייה פסק דין פלילי רשאי לעיין בכל החומר המצוי בתיק הפלילי, ובין היתר בכתב האישום, אם ראה צורך בכך לשם הבהרת האמור בפסק הדין. כאשר מתנהל שלב ההוכחות במשפט על דרך של הודאה בעובדות כתב האישום, כי אז מקבל האמור בכתב האישום מעמד של עובדה מוכחת והוא הופך לממצא במשפט פלילי, ואינו רק בגדר חומר הבהרה. (ראה דברי הנשיא שמגר, כתוארו דאז, בע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' סילביה בוחבוט ומוסטפה סובחי, פ"ד מא(4) 327, וכן דבריו של י' קדמי בספרו "על הראיות", חלק שלישי, תשס"ד - 2003, עמ' 1357, 1365). לאור האמור לעיל, ראיתי לקבל את כתב האישום כמוצג ראייתי. יתרה מכך, במהלך הראיות הוגשו הודאות הנתבעים במשטרה ואף מהם ניתן ללמוד על העובדות שביססו את חיובם של הנתבעים בדין הפלילי. מעדויות אלו עולה בוודאות כי הנתבעים שימשו כמעבידים של המנוח. לאור הדברים האמורים, ראיתי לקבל את עובדות כתב האישום בהן הודו הנתבעים כמוכחות, ולפיכך נקבעת אחריותם ברשלנות כלפי התובעים, בכך שלא נקטו באמצעי זהירות ובטיחות כדי להגן על המנוח כפי שיש לנקוט בסוג עבודות מסוג זה שביצע האחרון. הנזק 7. הוצאות עובר לפטירת המנוח התובעת טוענת בתצהירה, כי נגרמו לה ולאחיה, התובע 4, הוצאות בתקופה בה היה אביהם מאושפז טרם פטירתו, כדלהלן: היעדרות התובעת 3 ממקום עבודתה ונסיעות לבי"ח בבת ים הוערכו בסכום של 4,500 ₪. עלות כרטיס טיסה מארגנטינה לישראל שרכשה התובעת 3 עבור אחיה שהגיע לשהות לצד אביו בסך של 1,326 $. עלות שהות האח בישראל הוערכה בסכום של 5,000 ₪. התובעת לא טרחה להמציא כל אסמכתא להוצאות אלו זולת כרטיס הטיסה. לא הייתה צריכה להיות כל בעיה בהגשת תלושי שכר של התובעת לתקופות הרלוונטיות. יחד עם זאת ברי שילדי המנוח נדרשו להוצאות בתקופת אשפוזו של המנוח ולו לנסיעה לבית החולים וממנו. ראיתי להעריך הפיצוי בגין הוצאות התובעים 3 ו-4 עובר לפטירת המנוח בסך של 12,000 ₪ נכון למועד פסק-הדין. 8. תביעת התלויות - האלמנה והבת הקטינה התובעת 3 טוענת בעדותה כי המנוח תמך כלכלית באישתו וביתו הקטינה אשר נשארו בארגנטינה, זאת בשונה משני ילדיו הבגירים אשר בהם לא תמך כלל. כדברי התובעת 3 בחקירתה הנגדית: "ת: את שואלת כמה זמן אבי נפטר לאחר שהגיע ארצה, אני משיבה לך כשנה וחצי. בתוך התקופה הזו הוא הספיק לנסוע לארגנטינה. ת: אתה שואלת לשם מה הוא נסע לארגנטינה, אני משיבה לך לתרום למשפחה כספית, כלומר לתמוך. הוא נעזר בכסף שקיבל מסל הקליטה ועם מה שהוא חסך ואת זה הוא לקח איתו לארגנטינה ... ... ת: הוא חסך את הכסף מסל הקליטה ואת הסכום הזה הוא שלח לארגנטינה. ת: את שואלת מה עשתה אימי בארגנטינה לאחר עלייתו של אבא, אני משיבה לך שהתחילה לעבוד. תמיד היא הייתה עקרת בית. היא התחילה לעבוד וקיבלה תמיכה מאחי בארגנטינה. מישהו היה צריך לטפל גם בה וגם בילדה. היא התחתנה בסוף שנת 97. ... ת: את שואלת כמה מהמשכורת שלו אבא נתן לי, אני משיבה לך שהוא לא נתן לי. ת: אמא עדיין נשואה. ת: לשאלת בית המשפט - ננסי היום בת 12." (פרוטוקול מיום 3.3.03 עמ' 4 שורות 4-8, 26, עמ' 5 שורות 21-23, עמ' 6 שורות 24-26). מתצהירה של הבת כמו גם מעדותה אין ללמוד שהאלמנה והבת הקטינה אכן היו תלויות במנוח. התצהיר שדוף בפרטים. מנגד חקירתה הנגדית דווקא מלמדת על כי המנוח לא פרנס את משפחתו. לא באה כל ראיה על דבר עבודתו של המנוח והשתכרותו עובר לעלייתו ארצה. אין ספק שעלייתו ארצה נבעה ממצב כלכלי קשה שבו היה נתון בארגנטינה. כל שנאמר היה שאת חלקו של סל הקליטה לקח עמו בעת ביקורו בארגנטינה. תשלום חד פעמי זה אינו משקף תלות קבועה ושוטפת של האלמנה והבת במנוח לפרנסתן. כדברי התובעת 3 בחקירתה הנגדית: "ת: את שואלת כמה הוא הרוויח פה בארץ, אני משיבה לך 1,500 ₪. זה היה הסכם עם משק קלקודה שהוא יקבל את השכר בצירוף כלכלה ודיור במקום. בעצם הוא לא תמיד היה מרוצה מהסכום. לא יכולתי להתערב כי הוא אמר לי שנשאיר את הכל ככה עד שהוא ימצא מקום אחר. היה לו נוח לגור במקום מאחר ולי לא הייתה אופציה לקחת אותו איתי כי גרתי בחדר אחד. בינתיים חיפשנו במקום או מקום עבודה או אופציות אחרות. מבחינת הכסף מה שהוא קיבל, זה מה שהוא קיבל. מעבר לזה לא הייתה לו עבודה אחרת. הוא קיבל רק סל קליטה. ת: סל קליטה לא אפשרה לו רכישת דירה ולא הייתה לו. ... ת: את שואלת איך השפיעה עליו העובדה שאימי לא הגיעה ארצה, אני משיבה לך הוא ידע באיזה שהוא מקום או שהוא יצטרך לחזור או שיצטרך למצוא דרך לפרנס אותה מכאן." (פרוטוקול מיום 3.3.03 עמ' 4 שורות 18-25, 27-28). לכך יש להוסיף את העובדה שהאלמנה יצאה לעבוד לפחות בעת שהמנוח הגיע ארצה, משמע נדרשה לפרנס עצמה. התובעת 3 אף ציינה כי האח, התובע 4 תמך באמו ובאחותו. האלמנה לא התייצבה להעיד ולא ניתן כל טעם לדבר. ככל שמדובר בתביעת תלויים האלמנה היא לכאורה התובעת העיקרית. האלמנה לא טרחה ליתן תצהיר ולפרט את שיעור השתכרותה לאחר נסיעת המנוח ארצה ואף לא את שיעור השתכרותו של בעלה הנוכחי לו נישאה לאחר פטירת המנוח לצורך חישוב תלותה. ראה לעניין זה פסק דינו של כב' הש' אור בע"א 724/97 חכמי פנינה נ' רותם, פ"ד נד (2) 30. כב' הש' אור מביא מדברי כב' הנשיא ברק: "אם במקום התלות הישנה תבוא תלות חדשה, השווה מבחינה כספית ומבחינת הזמן לתלות הישנה, שוב אין לדבר על הפסד ממון שנגרם לאלמנה במות בעלה המנוח". (ראה שם עמ' 36 מול האות א') תצהירה של הבת, התובעת 3 אינו יכול לשמש לבדו ראיה לעובדה כי עובר להגעתו ארצה פרנס המנוח את האלמנה והבת הקטינה, שכן התובעת 3 עזבה את ארגנטינה כבר ב - 1984 ובעצם אינה יודעת דבר מידיעה אישית באשר לשנים הסמוכות לעליית המנוח ארצה. אמור מעתה, לא הוכח כי האלמנה והבת הקטינה אכן היו תלויות במנוח עובר לפטירתו. ואף אם תמצי לומר כי תלויות היו במנוח, לא הוכח האם לאחר נישואיה השניים עדיין זכאית האלמנה לפיצוי כתלויה, שכן לא הוכח כושר השתכרות בעלה השני אל מול כושר השתכרותו של המנוח. על כן התביעה של התובעות 2 ו - 5 כתלויות נדחית. 9. אובדן שירותי בעל בעניין זה לא באה כל הוכחה באשר לשירותים שנתן המנוח עובר לעלייתו ארצה ומכל מקום לאחר עלייתו בוודאי שלא סיפק כל שרותי בעל לאשתו ובתו הקטנה. מכאן שגם ראש נזק זה לא הוכח. 10. תביעת העיזבון אובדן הכנסה בתקופת האשפוז התובעים מבקשים לפצותם בראש נזק זה בהתאם למשכורת החודשית של המנוח ובתוספת הערכה כספית של המגורים והכלכלה אותם קיבל מהנתבעים. התובעים העמידו הערכה כספית זו על סך של 3,000 ₪ לחודש. כמו כן, צוין כי המנוח היה זכאי לדמי הבראה, חופשה שנתית ותשלום עבור שעות נוספות. בסך הכל, התובעים מבקשים לקבוע על דרך האומדנה כי שכרו החודשי של המנוח שווי ערך לסך של 5,000 ₪. טענתם זו של התובעים לא הוכחה. כל שהוכח באמצעות תלוש השכר, ת/3, הוא כי המנוח השתכר 1,500 ₪ לחודש. עוד הוכח כי מגוריו ומחייתו היו על הנתבעים. שיעור העלות של המגורים והמחיה לא הוכח. העזבון זכאי לפיצוי בגין חודשיים הפסדי השתכרות עד מועד פטירתו של המנוח. בשוקלי כל אלה ראיתי להעמיד הפיצוי בראש נזק זה על 10,000 ₪ נכון למועד פסק-הדין. הוצאות קבורה, מצבה והוצאת צו ירושה התובעים העריכו ראש נזק זה בסך של 10,000 ₪. על פי סעיף 19ב לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח - 1968, הוצאות קבורה כוללות הוצאות נסיעה להלוויה, אחוזת קבר ומצבה. לא הובאו כל ראיות מטעם התובעים לעניין הוצאות אלה, אולם אין מחלוקת לגבי הוצאתן. לפיכך, יש לקבוע את סכום הפיצוי על דרך האומדן. (ראה בספרו של ד' קציר "פיצויים בשל נזקי גוף", מהדורה רביעית, התשנ"ח - 1997, עמ' 744). ראיתי להעריך הפיצוי בראש נזק זה בסך של 6,500 ₪, נכון למועד פסק הדין. כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים קשה הוא מתן הביטוי הכמותי לערך איכותי כמו ערך החיים. הגישה בפסיקה דוגלת בקביעת סכום פיצויים ממשי ומשמעותי בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים כאב נזק אחד. המנוח היה בן 57 במותו. לטענת התובעים, המנוח היה צפוי להמשיך ולעבוד לפחות עוד 15 שנה. התובעים מבקשים לפסוק פיצויים בראש נזק זה בשים לב לנסיבות העניין בסכום של 240,000 ₪. אין זה משנה מבחינה קונספטואלית אם המדובר הוא במוות מיידי, או במוות שבא זמן מה אחרי הפגיעה, שכן קיים מרווח זמן כלשהו בין הפגיעה למוות, ובמרווח זמן זה היה הנפגע, החי עדיין, לבעל זכות התביעה בגין קיצור תוחלת החיים. עם מותו של המנוח עוברת זכות התביעה בגין קיצור תוחלת חיים וכאב וסבל לעיזבונו. (ראה הש' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, עמ' 724). בשוקלי את מכלול נסיבות פטירתו של המנוח, לרבות גילו ויתר הנתונים שעלו בתיק זה, ראיתי להעמיד הפיצוי בראש נזק זה על סך 180,000 ₪. סך כל הנזק - 208,500 ₪. 11. סוף דבר הנתבעים ישלמו לתובעים סך של 208,500 ₪ כפיצוי בגין נזקיהם תולדות האירוע מיום 4.12.93. כמו כן, ישאו הנתבעים בהוצאות משפט, לרבות שכ"ט עו"ד, בשיעור 20% ומע"מ כחוק. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הסכום הכולל לעיזבון המנוח, למעט הוצאות שהוציאו תובעים 3 ו - 4 עד פטירתו של המנוח, יחולק בהתאם לצו הירושה , הקובע כי האלמנה זכאית למחצית מן העיזבון ואילו שלושת ילדיה זכאים כל אחד לשישית מן העיזבון. מקרי מוותבניהסככהנפילהתביעות בגין מקרי מוות