עוולת הנגישה - זיכוי עבירת תנועה

החלטה 1. התובע הגיש תביעת נזיקין בעוולות הנגישה והרשלנות נגד מדינת ישראל, כמעסיקה האחראית באחריות שילוחית למעשי הנתבעים 2-4, שוטרים ממשטרת רמלה. לטענתו, נגרם לו נזק בכך שהואשם בביצוע עבירת תנועה של אי מתן זכות קדימה בניגוד לתקנות 64(ג) ו- 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, אישום ממנו זוכה. התובע טוען כי ההליך הפלילי נפתח בשל דו"ח תנועה שנרשם לו, על מנת להצדיק את עיכובו על ידי הנתבע 2. אחר כך הוסיפו הנתבעים וגרמו להגשת כתב האישום שבמסגרתו עוד הוסיפו הנתבעים 2-4 חטא משלא אמרו אמת על דוכן העדים. עם זיכויו פנה המבקש לבית המשפט שזיכה אותו מביצוע עבירת התנועה, בבקשה לפסיקת הוצאות לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "הבקשה הראשונה"). בקשתו נתקבלה תוך העמדת הוצאותיו על סך של -.800 ₪. בפני בקשת הנתבעים לדחיית התביעה על הסף או למחיקתה על הסף הואיל וקבלת התביעה לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין מהווה מעשה בית דין שיש בו כדי להקים מחסום בפני התביעה הנוכחית. 2. לכאורה, ניתנה כבר תשובה לשאלה שהועלתה. בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113 נאמרו בענין זה הדברים הבאים: "ההליך על פי סעיף 80(א) לחוק העונשין הוא אינצידנטאלי להליך הפלילי, ואין הוא תחליף לתביעה אזרחית בגין התרשלות. היסודות, הנדרשים על פי סעיף 80(א) לחוק העונשין, וסכום הפיצויים שניתן לפסוק, שונים הם במהותם ובאופיים מאלה הנדרשים על פי עוולת הרשלנות, ולא יעלה על הדעת, כי הפתח, שפתח המחוקק בהוראה זו, ושבא להקל על נאשם-ניזוק, המבקש "לקצר" את הדרך, יעמוד לו לרועץ, אם הוא מבקש להגשים את מלוא זכויותיו". (דברי השופט ברק, בסעיף 14 לפסק-הדין). ב"כ המדינה סבורה כי אין האמור מהווה ראיה לכך שניתן לתבוע פעמיים, הן לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, והן לפי פקודת הנזיקין, אלא רק לכך שרשאי הנפגע לבחור את דרך הפעולה שלו. משבחר - אינו רשאי לפנות לדרך נוספת. התייחסות נוספת לנושא מצויה בפסק דין שניתן על ידי כב' השופטת דורנר בת"א (ירושלים) 1116/88 יוסף בן אברהם ואח' נ' רס"ל יצחק סיידוף ואח' תק-מח 90 (3) 540 - בו נדונה תביעה לפי פקודת הנזיקין במקביל לדיון בפני שופט אחר ואחר-כך ערעור בבית המשפט העליון, בעתירה לפיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין. אין כל התיחסות בפסק דין זה לשאלת זהות העילות, אולם עצם הדיון הכפול מלמד על כך שבית המשפט ראה זאת כאפשרי. 3. למרות האמור, הואיל והדברים לא נאמרו מפורשות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, והואיל ולמיטב ידיעתי אין הלכה פסוקה לענין זה, אזקק להלן לטענות המשפטיות שבפי המבקשת. בקליפת אגוז: ההחלטה שניתנה לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין מהווה מעשה בית דין, והתובע מושתק מלהביא את תביעתו בנזיקין. כלל מעשה בית דין בא להקנות למערכת המשפטית ולציבור חותם ברור שימנע כפל דיונים, ויתרום ליעילות פעולת בתי המשפט. הכוונה היא שלא להטריד בעל דין פעמיים, וכן לא להטריד את בתי המשפט בשאלה שכבר נדונה. שני כללים מרכיבים את מושג מעשה בית דין: השתק עילה והשתק פלוגתא. לאור הדיון להלן בשאלת השתק העילה, לפיו מתקבלת טענת השתק העילה, נראה שאין צורך במסגרת זו להידרש לשאלת השתק הפלוגתא. 4. השתק עילה השתק העילה מותנה בכך שהעילה בגינה מוגשת התביעה זהה לעילה שבגינה הוגשה תביעה בעבר על ידי התובע. לבחינת זהות העילה הוצעו מספר מבחנים בפסיקה: מבחן זהות הסעד, מבחן זהות הזכות המהותית ומבחן זהות המעשה. (ראה נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי תשכ"ט-1991 בעמוד 62 ). המבחן הראשון, מבחן זהות הסעד נדחה על ידי הפסיקה כבר בע"א 246/66 קלוז'ינר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 585-587, ע"א 259/83 אריה חברה לבטוח בע"מ נ' סקום (ישראל) בעמוד פ"ד לט(4) 141. ואילו שני המבחנים האחרים מקובלים בפסיקה, כאשר נכרת עדיפות למבחן זהות הזכות המהותית. ויש להקפיד: "עילת תביעה" לצורך הבחינה של מעשה בית דין היא מושג רחב, שאינו מצומצם דוקא לעילת תביעה המקובלת בתקנות סדר הדין האזרחי. מבחן הזהות המהותית המוגנת אינו חד משמעי. ברור שאין הכוונה לסיווג זכויות על פי מקורן בענף המשפטי (חוזי או נזקי למשל), כי אם לזכות היסודית שבבסיס הסווג המשפטי. ראה לענין זה הדיון בפסק הדין אריה נ' סקום הנ"ל, עמוד 147, שם מדובר בזכות לשלמות רכושם של התובעים, כאשר נדונה תביעתם החוזית, ותביעתם בנזיקין, שהוגשה מאוחר יותר, מושתקת על פי כלל השתק העילה. מבחן זהות המעשה אינו נפנה לבחון את סוג הזכות המשפטית. הוא בוחן את מקורה העובדתי. אם המקור הוא באותו מעשה ממש (כגון רכישת דירה ותאור ליקויים בה, אם נאמץ את דוגמת אריה נ' סקום) - הרי זו זהות העונה על הכלל. יובהר כי אימוץ מבחן זהות המעשה מציב קושי מיוחד בפני השימוש בכלל המשפטי, שכן לעתים רחוקות ניתן יהיה להצביע ממש על זהות מרכיבי המעשה, בנפרד מזהות העילה המשפטית. במקרה שלפנינו, אף ללא הכרעה בין שני המבחנים, נראה שאכן מושתק התובע מלהגיש תביעתו שבפני: הזכות המהותית עליה מבקש התובע להגן, הן בבקשה הראשונה והן בתביעה שלפני, היא זכותו שלא להיות מוטרד שלא כדין על ידי המדינה. לצורך תביעותיו מסתמך הוא על אותו מעשה ממש - נסיבות עיכובו על ידי המשטרה והגשת כתב האישום נגדו. בהליך לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין עתר התובע לפצוי ולתשלום הוצאותיו, ובית המשפט נעתר לעתירה לענין ההוצאות בלבד, והעמידן על סך -.800 ₪. בתביעה שלפני טוען התובע לנזקים שארעו לו כתוצאה מהגשת כתב האישום. לצורך כך עליו להוכיח התרשלות הנתבעים או התנהגות מכוונת (נגישה). הלבוש המשפטי שונה הוא: הליך נלווה להליך הפלילי אל מול תביעה בנזיקין, אולם שניהם נובעים מאותם מעשים עצמם (וכך עונים על מבחן זהות המעשה), ושניהם מבקשים להגן על הזכות שלא להיטרד על ידי המדינה לשוא (וכן עונים הם על מבחן זהות הזכות המהותית). ההבדל בין השניים הוא במרכיבי הפיצוי: לפי סעיף 80(א) המדובר בפיצוי בגין ההוצאות שהיו לתובע בהליך הפלילי בו הואשם (וכן פיצוי בגין מאסר או מעצר, שאין ענינו לכאן), ואילו לפי פקודת הנזיקין רשאי התובע לבקש פיצוי בגין הפסדיו, עגמת הנפש שהיתה מנת חלקו, וכיוצא באלו. נדמה כי הזכות המהותית אחת היא: הזכות שלא להִטָּרד על ידי המדינה שלא כדין. ואילו האבחנה בין ההוצאות לפיצויים היא ביטויה הכלכלי בלבד. ביטוי זה תלוי, בין השאר, גם בדרך שבה החליט בעל הזכות לבחון את ענינו, בהליך הנלווה להליך הפלילי, או בהליך האזרחי. המעשה אותו מעשה הוא ממש: עכובו של התובע והגשת כתב האישום נגדו. אין כל הבדל בין מרכיבי המעשה לגבי בחינת עילת התביעה לפי סעיף 80(א), לבין בחינת העילה לפי פקודת הנזיקין. נמצא, שגם המבחן המחמיר יותר התקיים בענייננו: אותו מעשה עצמו מביא לאפשרות התביעה לפי כל אחת מן העילות. על כן, לפי כל אחד מן המבחנים המקובלים לבחינת זהות העילה, בין זהות הזכות המהותית ובין זהות המעשה, מושתק התובע בתביעתו זו. הדבר מתיישב עם קביעת בית המשפט העליון בענין עירית ירושלים נגד גורדון שהוזכר לעיל, שכן התובע רשאי היה לבחור בכל אחת משתי הדרכים הנתונות לו לפי הדין לבחינת עילת התביעה: בקשה לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין או תביעה לפי פקודת הנזיקין. סעיף 80(א) בא להקל על התובע, היכול לדרוש הוצאותיו בהליך מקוצר וללא דרישה להוכיח רשלנות או אף מעשה מכוון של התביעה. לעומת זאת, אם בדעת נפגע להגיש תביעה לפי פקודת הנזיקין, ולעמוד בדרישות החוק לניהול תביעה אזרחית, אין מקום להדרש לעתירה לפי סעיף 80(א). במילים אחרות, משבחר התובע באחת הדרכים, שוב אין הדרך האחרת פתוחה בפניו, שאם לא כן תאמר, ידון בית משפט פעמיים באותה עילה עצמה. בעניננו, כשהמדובר בתובע שהוא עורך דין במקצועו, על אחת כמה וכמה ראוי היה לשקול את שתי הדרכים מראש, ולבחור ביניהן כבר בשלב הראשון. שאלה נוספת נוגעת למקרה המיוחד בו הנאשם אינו דורש פיצויים אחרי ההליך הפלילי, כי אם הוצאות בלבד. לכאורה, לפי מילות סעיף 80(א) לחוק העונשין, נאשם שזוכה בדין, אך לא נעצר ולא נאסר בשל אותו אישום - אינו זכאי לפיצוי כי אם להוצאות ההגנה בלבד. הואיל והדין לפי סעיף 80(א) אינו מאפשר את הסעד העיקרי לפי פקודת הנזיקין (כלומר, פיצויים) - האם עדיין ענין לנו בעילה זהה? סבורני שכן הדבר. כזכור, מבחן זהות הסעד נדחה בפסיקה הישראלית. מבחינת זהות המעשה והזכות עדיין עומדים אנו בזהות מלאה ממש. למרות מסקנתי זו, מצאתי לנכון להמשיך ולבחון שני טעמים נוספים, אשר כל אחד מהם יכול להביא לשינוי המסקנה: האחד, האם המדובר בפיצול נכפה שבגינו יש לחרוג ממבחני זהות העילה? והשני, האם מן הצדק להעתר לתובע. 5. פיצול נכפה בהתאם לתקנות 44 ו- 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 על התובע לתבוע את מלוא סעדיו בתובענה הראשונה שהגיש. אם לא עשה כן, לא יוכל להגיש תובענה בשל הסעד אותו לא תבע, אלא אם כן קיבל היתר לפיצול סעדים. עובדתית טוען התובע, כי מאחר שבית המשפט לתעבורה העיר את תשומת לבו לכך שסמכותו לדון בשאלות ההוצאות בלבד, הסכים התובע כי בית המשפט לתעבורה ידון רק בשאלת ההוצאות "תוך שנשמרת לנאשם הזכות לתבוע שאר העילות והפיצויים בהליך האזרחי בנזיקין" (סעיף 4 לתגובת התובע לבקשה לדחייה על הסף). עיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט לתעבורה אינו תומך בנטען: אין בו מאומה מן הדברים האמורים. זאת ועוד: אף אם "שמר לעצמו" הנאשם את זכויותיו, אין הדבר יכול לבוא במקום בחינה ענינית של השאלה אם רשאי הוא לשמור על זכויות כאלו. ההגיון שבכללי מעשה בית-דין אין לו דבר עם רצונו של התובע. להיפך, הכללים פועלים לצמצום כוחו של בעל דין לשוב ולתבוע פעמיים בגין אותה עילה. ודאי שאין התובע יכול, בהבל פיו, וללא החלטה כלשהי של בית המשפט, לבטל חלותם של כללים אלו. (שאלה אחרת היא, וכלל לא נזקקתי לה כאן, אם יכול היה בית משפט השלום לתעבורה ליתן היתר לפיצול סעדים כאמור, כאשר הוא נטול סמכות לדון בתביעת הנזיקין). למרות האמור, דוקא משום שהסמכות לדון בתביעה לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין נתונה לבית משפט השלום לתעבורה בעוד הסמכות לדון בתביעה נזיקית נתונה לסמכותו של בית משפט השלום - יש לבחון האם אין מדובר כאן בפיצול נכפה, שבגינו יש לאפשר לתובע לפצל סעדיו, אף ללא רשות בית המשפט. נראה שגם בטענה זו אין כדי לסייע לתובע. כאמור בענין שמעוני, בפני התובע היו שתי דרכים לקבלת פיצוי בגין הנזק שנגרם לו, לטענתו: האחת, במסגרת סעיף 80(א) לחוק העונשין, והשניה במסגרת ההליך האזרחי הרגיל מכֹח דיני הנזיקין. הסעד לפי פקודת הנזיקין רחב יותר וכולל בתוכו אף את הסעד לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין. תביעה לפי פקודת הנזיקין כוללת בחובה את כל ומלוא הסעד לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, ואין התובע מוגבל בבחירת הסעד שיבקש. התובע היה מודע לכך, ולמרות זאת בחר להגיש תביעתו הראשונה בבית משפט השלום לתעבורה, מקום בו רשאי היה לעתור לשיפוי בגין הוצאותיו בלבד (שכן אין המדובר במעצר או מאסר, כי אם בהגשת כתב אישום בלבד). זאת ועוד: גם כאשר קיים סעד טפל וסעד עיקרי שעל כן ניתן לכאורה לפצל בין הסעדים - הרי מקום שניתן היה מראש לרכז את כל התביעות לכל הסעדים תחת קורת גג משפטית אחת והתובע נמנע מכך - יהא התובע מושתק בתביעה השניה מכֹח טענת מעשה בית-דין. (ראה: זלצמן, שם, בעמוד 121). 6. סעד מן הצדק אפשרות נוספת להעתר לתביעה היא אם מטעמי צדק ראוי התובע לסעד המבוקש, למרות חלות כלל מעשה בית-דין. "במקרים מיוחדים, מן הצדק, ניתן להתגבר על הכלל, כשהנסיבות שלא באשמתו של העותר... המערער מבקש מבית המשפט לא צדק ויושר אי אם עזרה שתציל אותו ממחדליו הוא, ולשם מטרה שכזאת בודאי אין לסטות מהוראותיו הברורות של החוק". (ע"א 882/77 כסה נ' אגד, פ"ד לב(3) 21, 27-28). כאן אין המדובר בפעולה של הנתבעים שמנעה מן התובע לפנות ראשית לבית משפט השלום, כי אם בבחירה שלו, ועל כן לא יחול גם כלל זה. 7. לאור האמור לעיל, הואיל והמדובר באותה עילה עצמה שבה עתר כבר התובע לפיצוי לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, מושתק התובע מהגשת התביעה שבפני לפי פקודת הנזיקין. לפיכך אני דוחה התביעה על הסף, ומחייבת את התובע לשאת בהוצאות הנתבעים, בסכום כולל של -.2,000 ₪ בצרוף מע"מ. בשולי הדברים: החלטתי נתעכבה משום שהמשיב העביר תגובתו החלקית בלבד לבית המשפט, ורק ביום 10.4.2002 המציא את החלק החסר. משפט תעבורהעבירת תנועהעוולת הנגישה / תלונות שווא