פסק דין בפני תביעה לתשלום סך של 17,496 ש"ח אשר הוגשה בסדר דין מהיר וניתן בה אישור למשלוח הודעת צד ג'. התובע הינו משרד חקירות. לטענתו, הנתבעים 2 ו3 הועסקו על ידו כנותני שירותים עצמאיים לביצוע משימות איתור, חקירה ומסירה. הנתבע 1 ביצע את עבודתו ממשרד החקירות "עקב חקירות" שם עבד כקבלן עצמאי. לטענת התובע הונחו על ידי מנהל התובע מר עודד פריד בהתאם להנחיות הברורות הנהוגות אצל התובע כי בשעת איתור עליהם לאמת מידע באמצעות שני גורמים לפחות. ביום 25.12.01 קיבל התובע מאת אחת הלקוחות הותיקות של המשרד בקשה לביצוע מסירת אזהרה. בטופס האזהרה שקיבל התובע מאת הלקוחה היתה רשומה כתובת החייב ברח' מנחם בגין 7 בנתניה. ביום 13.1.02 ביקש התובע מהנתבע 1 לאמת את הכתובת של החייב כמפורט בטופס האזהרה. לאחר מס' ימים הודיע הנתבע 1 כי סיים את מלאכת האיתור וכי הצליח לאתרו ברח' מנחם בגין 9 נתניה. לאחר איתור החייב התבקש הנתבע 2 לבצע מסירה בכתובת שאותרה. נתבע 2 ערך שלושה ביקורים בדירה ומשלא היה איש בבית הדביק את ההודעה על דלת הדירה ואימת פעם נוספת את דבר מגורי החייב בדירה עם שכנים בבניין המתגוררים ברחוב מנחם בגין 9. כתוצאה מפעולות האיתור והמסירה שביצעו הנתבעים החלה הלקוחה בביצוע פעולות גבייה בדירה כנגד רכושה של אם החייב. כתוצאה מכך נגרמה לאם החייב עוגמת נפש רבה וכן נזקים כספיים בעטיים הגישה תביעה כנגד הלקוחה בבית המשפט בכפר סבא. לטענת התובע עקב עבודתם הרשלנית של הנתבעים נאלץ לשפות את הלקוחה בגין הנזק שנגרם לה וכן מוניטין עסקו נפגע ומוערך בסך של 5,000 ש"ח כמו כן דורש כי יושב לו סך של 106 ש"ח בעבור התשלום ששולם לנתבעים. הנתבע 1 טען בהגנתו כי עבד בתור מתמחה ולא קיבל החלטות באופן עצמאי וכי פעולותיו היו ע"פ הנחיית התובע. לטענתו על התובע היה לוודא במסגרת אחריותו כי העבודה בוצעה כראוי כמו כן טוען הנתבע 1 כי התובע משיקוליו שלו לקח אחריות מול הלקוח ואין לו אלא להלין על עצמו. הנתבע 2 טען בהגנתו כי תפקידו הסתכם במסירת דבר דואר בניגוד למאתר אשר תפקידו לוודא שאכן הכתובת הייתה נכונה. כמו כן טענו הנתבעים 1 ו2 כי צד ג', ב"כ הנושה בתיק ההוצל"פ, ידע כי החייב אינו מתגורר בדירה וכי אימו מתגוררת בכתובת זו והוא זה שפעל להוצאת המעוקלים. צד ג' טען בהגנתו כי הסתמך על הנתונים שהעביר לו התובע וכי נהג לעבוד איתו זה תקופה ארוכה והסתמך על אמיתות בדיקתו. דיון הצדדים בחרו, בנסיבות העניין, להפקיד את ענייניהם בידי בית המשפט, על מנת שזה יפסוק בהם, על פי הקבוע בסעיף 79 א' לחוק בתי המשפט, לאחר הגשת סיכומים מכל צד ותוך הסתמכות על פסקי דין של כב' השופטת ניצה מימון-שעשוע בת.א 6386/02, ללא צורך בהעדת עדים, חקירות נגדיות ושימוש בפרוצדורות משפטיות אשר היו גורמות לסירבול ההליך ולהוצאות רבות לצדדים. בכך שהצדדים הסמיכו את בית המשפט ליתן פסק דין בדרך זו יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו מקפלת בתוכה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", ואת נכונותו של כל צד להטות אוזן קשבת לטענות חברו, לכאורה, הפשרה צריך שתתגבש ותיקבע על ידי הצדדים עצמם. יפה עשו הצדדים שהסכימו לסיים המחלוקת בדרך זו. כבר נקבע כי פסיקת בית המשפט בהליך לפי סעיף 79 א' אינה מוגבלת לד' אמות של הדין המהותי אלא גם לעקרונות ושיקולים של מוסר, חירות, צדק, שלום ויישור הדורים ויש אף והפשרה חופפת במלואה את הדין המהותי הנוהג. (ראה: ע"א 1639/97 אגופוליס נ' הקסטואיה אינטרנציונלה פ"ד נג (1) 337). וכן ראה ת"א 2014/99 זרוצי נ' שנקמן (טרם פורסם) כב' השופטת מימון-שעשוע קבעה בפסק דינה עמ' 6 : "עדויות אנשי משרד החקירות גדיניאן (נתבע 1 בתיק זה) וונינו (נתבע2 בתיק זה) לגבי אופן איתור החייב בדירה היו עמומות, מגמתיות והותירו סימני שאלה רבים. לא שוכנעתי כלל כי אמנם שמעו מהשכנים איתם דיברו או מעוזרת הבית אמירה מפורשת כלשהי על מגורי מונדי בדירה. העובדה כי לא טרחו לתעד את התוכן המדוייק של השיחות ופרטי הזיהוי של הדוברים, מעוררת חשד כבד כי הללו ליקטו שברי מידע וחיברו אותם באופן מגמתי כדי "להצליח" בביצע האיתור והמסירה עבורם הם מקבלים שכר". כמו כן לעניין צד ג' קבעה כב' השופטת מימון-שעשוע בעמ' 8: "במקרה דנן לא הציב ב"כ הנתבעת (נתבע צד ג') למשרד החקירות שהפעיל לביצוע האיתור והמסירה כל דרישה ראייתית מינימלית ולא קבע נוהלי תיעוד ורישום נאותים לצורך ביסוסו הראייתי של האיתור". לא ניתן להתעלם מהעובדה כי הנתבע 1 עבד כמתמחה וקיבל את הוראותיו מאת התובע. לא מצאתי פגיעה במוניטין של התובע שכן שילם ללקוח עם דרישתו את הסכום שנפסק כנגדו. בנסיבות העניין ולאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים (ראה ת"א (ב"ש)187/93 פרץ אשר נ' קופת חולים של ההסתדרות (טרם פורסם), וכן ראה רע"א 5192/01 די וורלי נ' הלין (טרם פורסם) ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובטענות הצדדים ובמסמכים שלפני, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק לפצות את התובע בסכום על סך 12,000 ₪ אשר יחולק בהתאם לאשמתו של כל אחד מהנתבעים וצד ג', כדלקמן: 1. כאחראי עיקרי הנני רואה את נתבע מס' 2 ואחריותו נעמדת ב- 50% מהסכום הנ"ל 6,000 ₪). 2. כאחראי משני הנני רואה את נתבע מס' 1 ואחריותו נעמדת בסכום של 30% מהסכום הנ"ל (3,600 ₪). 3. כאחראי עם האשם התורם המינימלי הנני רואה את צד ג', אשר סמך על עבודתם של חוקרים פרטיים ואחריותו בגין "עצימת עיניים" או אי קביעת נוהלי תיעוד ועבודה היא מינימלית בעיני ולכן ישא בחבות של 20% מהסכום דלעיל (2,400 ₪). בנוסף, ישלמו הנתבעים וצד ג' בחלקים שווים לתובע סך של 1,200 ₪ כולל מ.ע.מ (400 ₪ כ"א) בעבור הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. הסך הנ"ל ישולם עד ליום 10.3.05, שאם לא כן, ישא הפרשי הצמדה וריבית, מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. חוקר פרטיקבלןעצמאים