פסק דין 1. המבקש תובע את משיבים 1 ו-2 בגין תאונת עבודה. משיבים 3-5 צורפו להליך כצדדי ג'. במהלך שמיעת הראיות עתר המבקש להגיש כראייה דו"ח חקירה מטעם משרד העבודה, אשר נערך על ידי מפקח העבודה שחקר את התאונה. בית משפט קמא דחה את הבקשה, וקבע שאין לקבל את דו"ח מפקח העבודה כראייה קבילה. על החלטה זו הוגשה הבקשה הנדונה. 2. בית משפט קמא ציין שסוגיית עדות השמיעה נידונה רבות בפסיקה ובספרות. הוא התייחס לפסק הדין שניתן בעניין סילברמן (רע"א 423/83 מדינת ישראל נ' עזבון המנוחה סילברמן, פ"ד לז(4), 295). באותו מקרה הוגש כראייה דו"ח ועדת חקירה של משרד הבריאות על רקע פטירת פציינטית בבית חולים ממשלתי. לגישתו של בית משפט קמא הצדדים התעמקו יתר על המידה בפסק הדין האמור. זאת משום שבמקרה דנא לא ניתן לאמת את העדויות, שכן העדים הם עובדים זרים שלא נמצאים בשטח המדינה. אין חולק על סמכותו של המפקח על העבודה בהכנת הדו"ח, ואולם סבור בית משפט קמא, כי הואיל ו"המפקח הוא רק חוליה מקשרת בין מוסרי העדות לבין בית המשפט, וגם אם הדו"ח אכן אמין, אין בו כדי לעזור לבית המשפט, שכן אינו עומד בפני עצמו, אלא נצרך כיסוי ראייתי, אותו הוא נעדר". המבקש מסתייג מעמדת בית משפט קמא. הוא הדגיש שבית משפט קמא עצמו ציין בהחלטתו שהמפקח עשה עבודתו נאמנה וללא זיקה אישית. לפי השקפתו של המבקש עמדת הפסיקה היא שדו"ח חקירה הינו קביל בהיותו חריג עצמאי לכלל האוסר על הבאת עדות שמיעה. עוד מלין המבקש על כך שבית משפט קמא קבע מראש את עמדתו בדבר התשתית הראייתית, מבלי שהוא קיבל הזדמנות להוכיח אותה. כן התייחס לפעולות שביצע המפקח בעצמו. מכאן, לדבריו, יש להתיר את הגשת הדו"ח כראייה במשפט. משיבים 1 ו-2 מתנגדים לבקשה. הם תומכים בנימוקי בית משפט קמא. הדו"ח מבוסס על עדויות שמיעה. לא ניתן יהא לבחון את המחלוקת העובדתית ולברר את אמינות הטענות. עם זאת, לדעתם לא היה מקום שבית משפט יקבע שהדו"ח אמין עליו מבלי ששמע ראיות בנדון. לדידם אין האסמכתאות שהביא המבקש רלוונטיות לעניינו. 3. לאחר עיון בתגובות הצדדים החלטתי לדון בבקשה זו כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. הכרעה בראייה דורשת את הגדרתה המדוייקת. אף אם מגמת הפסיקה בהליך האזרחי הינה להטות את כף ההכרעה משאלת הקבילות לסוגיית המשקל, עדיין יש לשמור על הסדר, ההיגיון, ודרישות הצדק. נראה כי עמדת כל אחד מהצדדים מצויה בקצה אחר של הזירה. המבקש טוען שיש לקבל את הראייה כפי שהיא ואילו המשיבים טוענים שיש לדחותה כליל. לעניות דעתי כל אחד צודק במובן מסוים ועל כן אין תימה שהתוצאה תעמוד באמצע הדרך. מקובלת עלי הסתייגות משיבים 1 ו-2 לפיה דו"ח ועדת חקירה אינו דומה לדו"ח חקירה, בהקשר הנוכחי. בספרו מבהיר כב' השופט קדמי שדו"ח ועדת חקירה מהווה חריג לכלל של עדות מפי השמועה מכוח שילובם של שני גורמים. האחד - מכוח היותו הודאה שילוחית של בעל דין. הווה אומר שכאשר עסקינן בועדת חקירה שהוקמה על ידי משרד הבריאות, והנתבע הינו בית חולים ממשלתי, הקשר בין הצד למשפט לבין בעל הדין שונה ממקרה כגון דא בו המפקח חוקר מטעם משרד העבודה ואילו הצדדים הינם גורמים פרטיים. האחר - מכוח העדר חשש לאמינות תוכנו. זאת משום ש"עורך הדו"ח מודע לאפשרות שאמינות הדברים ניתנת לבדיקה על ידי העדת העדים שהעידו בפני ועדת החקירה" (ראה: כב' השופט י' קדמי, על הראיות, חלק ראשון, עמ' 523-524, פסק דין סילברמן, וע"א 6160/99 דרוקמן פ"ד נה(3), 122). בענייננו, עולה שלפחות חלק מהעדים לא יעידו. מנגנון הבקרה לא יופעל. האמור מוביל למסקנה שצדק בית משפט קמא בהחלטתו שלא לקבל את הראייה באופן מלא, לרבות עדויות אשר נגבו על ידי עורך הדו"ח. ואולם, הפער קיים בין קבלת הדו"ח כפי שהוא לבין אי קבילותו. מפקח העבודה ערך בדיקות במקום. הגם שבאופן פורמלי לא הוגשה חוות דעת מומחה, נראה שאין לשלול את המשקל שראוי להעניק לגורם מוסמך מטעם הממשלה אשר בחן את המקרה והגיע למסקנות שונות. המפקח על העבודה מכין דו"ח על פי הדין והפרקטיקה (ראה חוק ארגון הפיקוח על העבודה התשי"ד - 1954). זהותו של המפקח נגזרת מכישוריו, ואין הוא נבחר באופן שרירותי. אמנם, בניגוד לחוות דעת מומחה, פרטי מומחיותו של המפקח על העבודה אינם נמנים. אך, כפי שיובהר, ניתן לתקן את הפגם הפורמלי ובנסיבות העניין נכון לעשות זאת. כמו כן, טוען המבקש שלפחות עד אחד יוכל להעיד. כפי שאין להחיל דין אחד על דו"ח ועדת חקירה, כאשר הנתבע הוא מדינת ישראל, ועל דו"ח חקירה מטעם משרד העבודה, כאשר ההליך הינו בין שני צדדים פרטיים - כך אין להחיל דין אחד על מפקח מטעם משרד העבודה, אשר בדק את התאונה על פי הוראות הדין, ועל הדיוט ששמע על המקרה ויש לו דעה עצמאית בעניין. אין לשכוח כי "הכלל הוא כי התשתית העובדתית - קרי: נתוני הרקע - לחוות דעת מומחה "יש להוכיח בדרך הקבועה בחוק ולא על ידי עדות שמיעה" ובמקום שזו שנויה במחלוקת ואינה מוכחת בעדות קבילה, נשמט הבסיס מתחת לחוות הדעת. זאת, כמובן, במידה שחוות הדעת מושתתת על הרקע העובדתי ונעוצה בו; ועניין זה נתון לשיקול דעתו של בית המשפט" (כב' השופט י. קדמי, שם, עמ' 528, רע"א 1559/96 קופת חולים של ההסתדרות נ' כהן). 4. השקלול של כל האמור מוביל לתוצאה הבאה: הערעור מתקבל. דו"ח החקירה שערך המפקח - ולא העדויות שגבה - יהא קביל כראייה במשפט. זאת בכפוף לסייג של עדות על פי השמועה. המפקח יהא רשאי להעיד על ביקורו בשטח לרבות בדיקות שערך בעצמו. שני הצדדים יהיו רשאים לחקור את המומחה בדבר נסיונו והשכלתו ולהתייחס לנושא זה בסיכומיהם. משקל הראייה והרלוונטיות שלה יקבע בהתאם לאמור לעיל, לרבות התשתית העובדתית, קרי: נתוני הרקע שיוצגו או שלא יוצגו במהלך המשפט על ידי עדים וראיות קבילות אחרות. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, ובנסיבות העניין, אין צו להוצאות. משרד העבודה והרווחהדו"ח חקירה