ערעור על נכות גבוה יותר

פסק דין 1. המערער מערער על החלטתה של הוועדה הרפואית העליונה מיום 27.6.04. הוועדה הרפואית העליונה דנה בערעור המערער על החלטת ועדה רפואית מיום 27.1.04 ו- 3.2.04. בוועדה מהדרגה הראשונה נקבעו למערער הנכויות הבאות: א. 5% בגין הגבלה קלה בתנועה סבטלרית משמאל, לפי המבחן שבסעיף 49(2)(ו)(I) לתוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), תש"ל-1969 (להלן - "התוספת"). ב. 10% בגין OCD עם כאב בקרסול שמאל, לפי סעיף 35(1)(ב) לתוספת. כפי שמסבירה ב"כ המערער בסעיף 2 לערעור, פגימה זו נובעת מהיווצרות מכתש גדול בתוך העצם לאחר שבר שהתאחה. ג. 1% בגין שינוי ניווני סקרואיליאני מימין ללא הגבלה בתנועות, לפי סעיף 35(1)(א) לתוספת, כשרק מחצית מנכות זו נזקפה על חשבון שירותו של המערער במשטרה. יצויין, כי מקור הנכויות בחבלה בקרסול שמאל שאירעה ביום 23.1.95, כאשר המערער החליק במדרגות בדרכו לעבודה במשטרה. 2. בוועדה הרפואית העליונה התקבל ערעור המערער בחלקו. במקום הנכות בשיעור 5% לפי סעיף 49(2)(ו)(I) לתוספת, נקבעה למערער נכות בשיעור 10% לפי סעיף 49(2)(ו)(II) לתוספת. סעיף 49(2)(ו) עוסק ב"הגבלה בתנועות בפרקי כף הרגל" ומתייחס לשני פרקים, הפרק התתטלרי (או סבטלרי) והפרק הטרסלי (שאינו מענייננו). סעיף משנה (I) מתייחס לקיומה של "הגבלה קלה ללא דפורמציה" ואילו סעיף משנה (II) מתייחס ל"קשיון נוח עם דפורמציה". כאמור, הוועדה העליונה מצאה כי אצל המערער קיים "קשיון נוח עם דפורמציה" ולא רק "הגבלה קלה ללא דפורמציה". 3. המערער מלין על כך שהועדה הרפואית העליונה לא קבעה שיעור נכות גבוה יותר, לפי סעיף 49(2)(ו)(III), בשיעור 20%, עבור "קשיון לא נוח". כל טענותיו של המערער בנדון נוגעות לסוגיות רפואיות בהן חלקה הועדה על דעות הרופאים שחוות דעתם הובאו על ידי המערער, שהיה מיוצג גם בדיון שהתקיים בוועדה. כידוע, על פי חוק הנכים, הערעור לבית המשפט מוגבל לשאלות משפטיות בלבד. הוועדה בדקה את המערער וקבעה במפורש כי לדעתה לא קיים אצל המערער מצב שיכול להיות מוגדר כ"קשיון לא נוח". במובן זה, הבדיקה הקלינית שנערכה למערער בוועדה היא העיקר, כך שגם אם מצוי ממצא כלשהו בבדיקת הדמיה שיכול להתפרש אחרת, הרי שאם אין לו ביטוי קליני אין פסול בהעדפת הממצא המתקבל מהבדיקה הקלינית. 4. המערער טוען שיש סתירה בין הרשום בפרוטוקול הוועדה, לפיו לא נמצאה דפורמציה, לבין הנכות שנקבעה לו, שבהגדרתה נדרש קיומו של "קשיון נוח עם דפורמציה". אלא שהרישום הנ"ל בפרוטוקול הוועדה מתייחס, על פי הקשר הדברים, לקרסול ימין, בעוד שהנכות ניתנה בקשר עם רגל שמאל. נראה, כי בטענה זו נתפס המערער לכלל טעות ויש לקוות שלא נעשה מצדו ניסיון להטעות את בית המשפט. 5. לטענת המערער נפלה טעות כשהוועדה קבעה שקשיון לא נוח של הקרסול מצריך שינוי מהעמדה הניטרלית של הרגל המאפשרת דריכה, שכן המבחן המצוי בסעיף הרלבנטי בתוספת אינו כולל הנחייה כזו, וזאת לעומת סעיפים אחרים בתוספת בהם הוגדר מהו קשיון לא נוח. גם טיעון זה אינו אלא מחלוקת בנוגע לממצא רפואי. הוועדה הסבירה שמצבו של המערער אינו עולה עד כדי קשיון לא נוח מכיוון שלא נמצא אצלו שינוי בעמדה הניטרלית המאפשרת דריכה. אכן, בסעיף הרלבנטי לא מצוי מבחן מוגדר יותר ואינני רואה מדוע לא תוכל הוועדה להעריך את מצב הנכה על פי מבחנים רפואיים שבכוחם לאבחן בין המצבים. 6. בפי המערער טענה נוספת והיא - שהוועדה טעתה בכך שלא הבחינה בין הגבלה תתטלרית לבין הגבלה סבטלרית, שהן שתי הגבלות שונות שהמערער סובל משתיהן. לכך השיבה ב"כ המשיב, כי מדובר בדיוק באותה פגימה שפעם מכונה "תתטלרית" ופעם, תוך שימוש במונוח הלועזי, "סבטלרית". ב"כ המערער לא השיבה לטענה זו שעל פניה יש בה ממש. לרקע האמור לעיל, מוטב היה שטענה זו כלל לא היתה נטענת ע"י המערער וברור שדינה להדחות. 7. על יסוד כל האמור לעיל דין הערעור להידחות. מדובר במקרה מובהק של ערעור שלא היה צריך להיות מוגש. חלק מהטענות מבוססות על טעויות בהבנת החלטת הוועדה העליונה. חלקן האחר של הטענות מתייחס לנושאים רפואיים גרידא. הוועדה העליונה התייחסה לטענות המערער והראיה היא שאכן קיבלה את ערעורו, גם אם לא במלואו. עיון בפרוטוקול הוועדה מצביע על כך שטענות המערער נטענו לפניה בהרחבה וכי הבדיקה שנערכה כוללת התייחסות מקיפה למצבו של המערער. בנסיבות העניין, ואף כי בלא מעט מקרים בהם נדחה ערעור מסוג זה אין בית המשפט מחייב בהוצאות, נראה כי במקרה דנן יש מקום לחיוב שכזה. המערער ישא בהוצאות המשיב בגין הערעור דנן בסכום כולל של 2,500 ש"ח להיום. ערעורנכות