תביעה על הצתה של מכונית

פסק דין השופט אברהם אברהם רקע 1. ביום 8.7.1995 הציתו המערערים את מכוניתם של המשיבים. מכאן באה תביעת המשיבים נגד המערערים בבית משפט השלום, בה תבעו את נזקי ההצתה. לתביעתם הצטרפה (בתביעת שיבוב) המבטחת, ששילמה להם את ערכה של המכונית המוצתת. 2. בפני בית משפט קמא לא נחלקו בעלי הדין אודות אחריותם של המערערים להצתה. כל שנותר לבירור - הנזק שגרמה ההצתה. לעניין זה טענו המשיבים, כי ההצתה כילתה חפצים שונים שהיו במכונית (בשווי כולל של 264,400 ₪), היא פגעה בהכנסתו של המשיב 1 (להלן המשיב) בשל כך שלא היתה לו מכונית משך מספר ימים (הפסד של 8,000 ₪), וגרמה למשיבים 'עוגמת נפש' (הפיצוי בגינה הועמד על 10,000 ₪). פסק הדין קמא 3. תביעת השיבוב של המבטחת נתקבלה בחלקה, והיא אינה עומדת עוד לדיון בערעור, משהמבטחת והמערערים השלימו עם הפסק. אשר לתכולת המכונית טענו המשיבים, כי זו כללה ארבעה שטיחים פרסיים עתיקים בשווי 240,000 ₪, שבע חליפות בשווי 16,000 ₪, משקפי שמש ששוויים 1,200 ₪, תיק איפור בשווי 2,500 ₪, ציוד צלילה בשווי 1,200 ₪, רדיו טייפ שערכו 1,500 ₪ ומזגן בשווי 2,000 ₪. 4. בית המשפט קמא מצא לקבוע, כי שריפה גורמת לניזוק לא רק נזק ישיר לרכוש שנשרף, כי אם גם נזק ראייתי בהוכחת מהות הרכוש שנתכלה בהצתה. נזק ראייתי שכזה מצדיק, אם נגרם במזיד (להבדיל מרשלנות), את העברת נטל הבאת הראיות למזיק, שמשמעו המעשי - אם הניזוק מניח תשתית ראייתית סבירה אודות הרכוש שנתכלה בשריפה, כי אז עובר הנטל לכתפי המצית להוכיח את היפוכה של טענה. 5. משפנה לבחינת ההוכחה לקיומם של הפריטים שנטען כי היו במכונית ונתכלו בשריפה מצא בית המשפט קמא לקבוע, כי עלה בידי המשיבים להניח תשתית ראיה סבירה להוכחת קיומם של השטיחים, ולכן קיבל את התביעה ככל שהתייחסה אליהם, אך לא השתכנע בקיומה של תשתית סבירה שכזו ביחס לשאר פריטים שהמשיבים טענו כי היו במכונית בעת ההצתה, ולכן דחה את התביעה ככל שהתייחסה לפריטי רכוש אלה. אשר לשטיחים: המשיבים טענו, כי אלה היו במכונית, על שום שהם עמדו להביאם לתל אביב באותו יום, לשם תיקונם. השופטת קמא קבעה, כי עדויותיהם של המשיבים, אליהן מצטרפת עדותו של מי שאמור היה לתקן את השטיחים עבור המשיבים (מר אברהם כרבסי, ולהלן - כרבסי), מבססים את אותה תשתית ראיה סבירה, המצדיקה את העברת נטל הבאת הראיה למערערים להוכיח את היפוכה של הנחה, והנה המערערים לא הצליחו להפריך את ההנחה בראיות משלהם. מכאן באה השופטת קמא לידי מסקנה, כי השטיחים היו במכונית בעת שהוצתה, ולכן התכלו בשריפה. שוויים עמד, לפי הערכתו של כרבסי, על סך 240,000 ₪, וזהו הסכום שפסקה השופטת קמא למשיבים. 6. השופטת קמא לא השתכנעה בטענת המשיבים, כי נגרם להם הפסד הכנסה בשל כך שלא היתה להם מכונית משך מספר ימים, ולכן דחתה את תביעתם באב נזק זה. מאידך קיבלה השופטת קמא את התביעה לפיצוי בגין עגמת הנפש שגרמה ההצתה למשיבים, והעמידה אותו על סך 10,000 ₪. 7. סוף דבר נפסק למשיבים פיצוי בסך 250,000 ₪, בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪ ומע"מ. הערעור 8. בערעורם שלפנינו קובלים המערערים על קביעתו של בית המשפט קמא, כי הוכח קיומם של השטיחים במכונית בעת ההצתה. הם טוענים לשגגה שנפלה בידי השופטת קמא, שנסמכה על דוקטרינת הנזק הראייתי, ועל יישומה באופן שהעבירה את הנטל אליהם להוכיח, כי בעת ההצתה לא היו שטיחים במכונית. לשיטתם צריכים היו המשיבים לשכנע בתביעתם - לפי מאזן ההסתברויות. הם פורסים טענות מטענות שונות, המכוּוָנוֹת לבחינתן של הראיות שהונחו בפני בית המשפט קמא, על הסתירות ושאר תהיות העולות מהן, על מנת לשכנע, כי לא היה מקום לקבוע, לפי מאזן ההסתברויות, כי קיומם של השטיחים במכונית הוכח. הם קובלים עוד על קביעתה של השופטת קמא בדבר הפיצוי בסך 10,000 ₪ בגין עגמת נפש. 9. המשיבים, אין צריך לומר, מבקשים לתמוך בפסק הדין קמא. לשיטתם עניין לנו בערעור על קביעות עובדתיות, שערכאת ערעור אינה מתערבת בהן. התערבות בקביעות עובדתיות 10. אמנם נכון, אין זה מנהגה של ערכאת ערעור להתערב בקביעות עובדתיות שיצאו מלפני הערכאה הדיונית. אלא שלכלל זה נודעו חריגים, ודומה כי ענייננו שלנו נמנה עליהם. קביעותיה העובדתיות של השופטת קמא נסמכו על הנחתה, כי המערערים גרמו נזק ראייתי למשיבים במעשה הצתה, ומשם באה לכלל מסקנה בדבר העברת נטל ההוכחה לכתפי המערערים לשלול את קיומם של השטיחים במכונית. ביישומה של הדוקטרינה לענייננו אין כל מניעה שנתערב, באשר אנו מדברים במסקנות ולא בקביעת עובדות. ואם נבוא, דרך משל, לידי כך, שלמשיבים לא נגרם נזק ראייתי ממעשה ההצתה, כי אז נהיר, כי התערבותנו לא רק אפשרית כי אם מחויבת המציאות, שהרי השופטת קמא לא קבעה את העובדות לפי מאזן ההסתברויות, כי אם בחנה, לאחר שמצאה כי נתקיימה 'תשתית ראיה סבירה' להוכחת קיום השטיחים במכונית, אם עלה בידי המערערים לסתור את ההנחה העובדתית שהניחה, כאילו הוכח קיומם של השטיחים במכונית. ראוי כי נשים לב בהקשר זה, כי השופטת קמא לא קבעה כי היא נותנת אמון בעדויותיהם של עדי התביעה. אם בכלל היתה קביעה שכזו ביחס למהימנות, היתה זו קביעה השוללת את מהימנות עדויותיהם של המשיבים (ע' 13 לפסק הדין), כשהדברים כּוּוְנוּ לפריטים אחרים שנתבעו על ידם (ומכאן באה דחיית התביעה באבות הנזק האחרים). סיכומו של פתיח - אנו מוצאים עצמנו חופשיים לבחון את נכונות מסקנתה של השופטת קמא לפיה היו במכונית, בעת שהוצתה, ארבעה שטיחים ששוויים 240,000 ₪. נזק ראייתי 11. לשיטתנו - מעשה ההצתה לא גרם נזק ראייתי למשיבים, ודאי לא כזה, המעביר את נטל ההוכחה לכתפי המערערים. נזק ראייתי עשוי להיגרם לניזוק כאשר כתוצאה ממעשה הנזק נפגעת יכולתו להוכיח את אחריותו של המזיק לאירוע הנזק, או את הנזק גופו. בענייננו אנו מדברים על הפגיעה ביכולתם של המשיבים להוכיח את נזקם (שהרי אין חולק על האחריות להצתה), משמע פגיעה באפשרות להוכיח את קיומם של השטיחים במכונית בעת שהוצתה. אלא שהוכחת קיום השטיחים בעת ההצתה נפגעה, אם בכלל, באופן מינורי, בשל השריפה. הוכחת קיומם של השטיחים צריכה ויכולה היתה לבוא מראיות חיצוניות לשריפה, כגון בעדויות המשיבים כי הכניסו את השטיחים למכונית, עדותו של אותו כרבסי, ושאר ראיות חפציות שהיו, אם היו, בידי המשיבים, וכל אלה אין בינן לבין ההצתה ולא כלום. ההצתה לא פגעה, איפוא, בהוכחת עצם קיומם של השטיחים במכונית, ודאי לא באורח משמעותי, שיצדיק את העברת הנטל, להבדיל מפגיעה אפשרית ביכולת להוכיח את שוויים של השטיחים. אכן, בהוכחת שווי השטיחים עשויה היתה ההצתה לפגום, משום הקושי לשום נכס שאיננו עוד (משום שנתכלה בשריפה). אך אין השריפה עשויה לפגוע באורח משמעותי ביכולת להוכיח את עצם קיומם של השטיחים במכונית. סיכומה של סוגיה, את קיומם של השטיחים במכונית בעת השריפה היה על המשיבים להוכיח כדרך שמוכיחים כל עובדה אחרת במשפט אזרחי, משמע לפי מאזן ההסתברויות, ולשם כך הם אמנם הביאו עדויות ושאר ראיות, ועל בית המשפט קמא היה לברר האם די בראיות אלה כדי להוכיח את קיום השטיחים במכונית בעת ההצתה, כאמור לפי מאזן ההסתברויות, ולא להעביר את הנטל למערערים להוכיח, כי שטיחים שכאלה לא היו במכונית. הוכחת קיום השטיחים במכונית בעת השריפה 12. עיון בעדויותיהם של המשיבים מגלה תמיהות רבות באשר לסיפור שסופר בידי השניים. בחינה מדוקדקת של הראיות שהניחו בפני בית משפט קמא הביאתנו, סופו של יום, לידי מסקנה, כי המשיבים לא עמדו בהוכחת קיומם של השטיחים במכונית בעת ההצתה. 13. בתצהירים שנתנו המשיבים הם סיפרו, כי שבועיים לפני האירוע הם ניגשו לחנות של כרבסי בתל אביב, על מנת שיטפל בשטיחים. כרבסי נתן להם הצעת מחיר לטיפול בשטיחים, הצעה שעמדה על מחיר גבוה, ולכן הם ביקשו שהות על מנת לשקול אם לקבלה. באותו מעמד מסר להם כרבסי, כי השטיחים הם יקרי ערך, ואף נתן להם הערכת שווי כתובה. הוא יעץ להם לבטח את השטיחים, בשל ערכם הרב. ועוד עולה מן הסיפור שסיפרו המשיבים בתצהיריהם, כי זמן מה לאחר אותו מפגש בתל אביב הם הודיעו לכרבסי, כי גמרו אומר למסור לו את השטיחים לטיפול. את העברת השטיחים לכרבסי הם ייעדו ליום, שסופו שנסתיים בהצתת המכונית, משמע יום 8.7.1995. המשיבים מספרים בתצהיריהם, כי בבוקרו של אותו יום הוריד המשיב את ארבעת השטיחים למכונית, כאמור על מנת להובילם לתל אביב לטיפול. אלא שהנסיעה לתל אביב לא נתאפשרה, משום שהמערערים הקדימו והציתו את המכונית, על תכולתה יקרת הערך. נוסף על דברים אלה מסרו המשיבים בתצהיריהם על קיומו של ציוד רב אחר, אף הוא בעל ערך, שהיה במכונית בעת שהוצתה, כגון חליפות יקרות ערך, ציוד צלילה, ציוד איפור וכד'. 14. משנפתחה חקירתה הנגדית של המשיבה 2 (להלן - המשיבה) החלו מתגלעים סדקים בסיפור המעשה שסופר בתצהירים, הגם שסיפור זה, כשהוא לעצמו, מעלה תהיות, ועליהן נעמוד מייד. אם כן מסתבר, כי יום ההצתה (8.7.1995) נפל ביום שבת. דומה, כי הדבר נשתכח מן המשיבה, ולכן הסבריה בחקירתה הנגדית בעניין זה היו מבולבלים ותמוהים, ולכן ערערו מאוד את גירסתה. היא סיפרה, במענה לשאלות ב"כ המערערים, כי בעלה תאם עם כרבסי כי יגיע באותו יום לחנות, ועמדה על כך גם לאחר שעומתה עם העובדה, כי היה זה יום שבת, בו החנות סגורה. היא התעקשה כי היא יודעת, כי כרבסי אינו עובד ביום שבת, ובכל זאת - הוא חיכה לבעלה בחנות, עד כי יגיע עם השטיחים (ע' 18 לפרוטוקול). בתצהירה סיפרה המשיבה, כי השטיחים הונחו במכונית בשעות הבוקר (בעוד ההצתה היתה בשעה 14:30). בחקירתה הנגדית היא השלימה את הסיפור, על מנת לגשר על פער השעות שבין הנחת השטיחים במכונית, משמע בבוקר, ועד לאירוע ההצתה, קרי בשעת צהריים מאוחרת. היא סיפרה, כי לבעלה היתה עבודה רבה באותו יום, הוא 'היה בבנק ועשה סידורים' (בשעות שלפני ההצתה). ניתן להבין, כי הוא עשה את 'הסידורים' באמצעות מכונית זו, ובה השטיחים, נוסף לציוד האחר שלטענתה היה בה, במכונית, דרך קבע, כגון ציוד צלילה וכלי איפור, נוסף לחליפות של בעלה, שאותן ביקש למסור לניקוי בתל אביב. אמרנו, כי הסיפור שבא מפי המשיבה תמוה, וכיווָנו את הדברים לנקודה האחרונה שהבאנו עתה. לא סביר, כי אדם יחזיק במכוניתו דרך קבע ציוד צלילה וכלי איפור, ששוויים אלפי שקלים. לא סביר, כי המשיבים יניחו במכונית בשעות הבוקר שטיחים בשווי 240,000 ₪, על מנת להעבירה לתל אביב בשעות הערב (במוצאי שבת, ראו עדות כרבסי, ע' 35 לפרוטוקול), הגם שעם השטיחים הונחו גם חליפות בשווי 16,000 ₪ ושאר ציוד יקר (משקפי שמש וכד'). 15. תהייה אחרת עולה מגירסת המשיבה, לפיה החליפות יקרות הערך הונחו במכונית על מנת להובילן לניקוי בתל אביב. כבר אמרנו, כי יום ההצתה היה יום שבת, ולפי שחקרו המערערים הם מצאו, כי גם חנות זו, כחנות השטיחים, אינה פתוחה בשבת. המשיבה עומתה עם עובדה זו בחקירתה הנגדית (ע' 19 לפרוטוקול), והתעקשה שבכל זאת החנות פתוחה. תחילה סיפרה, כי החנות פתוחה במוצאי שבת. משנמסר לה כי הדבר אינו נכון, אמרה כי התכוונה לסניף אחר של החנות (בדיזנגוף), הפתוח בשבת, אלא שעובדה זו לא התיישבה עם עדותה במקום אחר, לפיה חנות הבגדים (הסניף הסגור בשבת) מצויה ליד חנות השטיחים (בכיכר המדינה). ועל כל אלה, חקירה של המערערים העלתה, כי החנות המדוברת ('ברייטון') כלל אינה מנקה חליפות, כי אם רק מוכרת אותן. משנתעמתה עם עובדה זו הסבירה המשיבה, כי 'יש להם קשר טוב' עם בעלה, ולכן הם עושים את שהוא מבקש (ע' 20 לפרוטוקול). הסבר תמוה נתנה המשיבה, יש לומר. כיצד התכוונו המשיבים כי חנות המוכרת בגדים תנקה חליפות? 16. גם המשיב התעמת, בחקירתו הנגדית, עם העובדה, שחנות הבגדים סגורה ביום שבת. עדותו בהקשר זה היתה פתלתלה וחמקמקה, וניתנו בה הסברים, שלא בא זיכרם בתצהיר, כגון שהמשיב התכוון לתת את החליפות לבעל חנות השטיחים, על מנת שיתן אותם לניקוי יבש ('...אצל סוחר השטיחים ולבקש אותו שיעביר את החליפות לניקוי יבש' - ע' 26 לפרוטוקול), או - גירסה משופרת - על מנת שביום א' הוא יודיע לחנות הבגדים, כי החליפות מצויות בחנות השטיחים ('כדי שביום ראשון אני אתקשר אליהם ואגיד להם שיש חליפות אצל השכן', שם). המשיב הסביר, כאישתו-קודמתו-לעדות, כי הניקוי אמור היה להתבצע אצל חנות הבגדים, וזו היתה נכונה לעשות למענו את השירות, בשל היותו 'לקוח טוב' (שם). 17. תמיהה אחרת בגירסת המשיבה עולה מטענתה, כי בנסיעה לתל אביב התכוונו המשיבים לקחת את ארבעת ילדיהם (ע' 21 לפרוטוקול). לא ברור כיצד נכנסו למכונית המדוברת שני המשיבים וארבעת ילדיהם, נוסף לארבעה שטיחים פרסיים ('שטיחים גדולים... שטיח לכל החדר' - עדות המשיבה בע' 21 לפרוטוקול), שבע חליפות, ציוד צלילה ושאר חפצים. 18. כרבסי העיד כעד מומחה מטעם המשיבים. בחוות דעתו (ת/12) הוא מסר, כי בעת שהיה אצלו המשיב לראשונה (בחודש יוני 1995, שאז העריך כרבסי את שווי השטיחים) הוא תאם עמו כי יגיע עם השטיחים לחנות בחודש יולי, ביום ראשון בשבוע. כך סיפר העד גם בחקירתו הנגדית (ע' 35 לפרוטוקול). הוא העיד, כי שבוע או שבוע וחצי לאחר שהיה אצלו בחנות התקשר אליו המשיב 'ואמר שיבוא ביום ראשון בבוקר' (שם). הוא הוסיף עוד, כי יום-יומיים אחר כך התקשר אליו המשיב וביקש להגיע במוצאי שבת ('אחרי צאת השבת בשעה 20:00'), ולכך הסכים כרבסי, והוא אמנם המתין לו במוצאי שבת, אלא שהמשיב לא הגיע (שם). 19. בעדותו הוסיף עוד כרבסי, כי המשיב התקשר אליו 'יום-יומיים' לאחר אירוע ההצתה, לא סיפר לו כי השטיחים נשרפו, כי אם מסר לו, כי הוא (משמע המשיב) יגיע אליו כדי לתקן ולנקות את השטיחים, אך לא הגיע. הכיצד אמר המשיב לכרבסי כי יבוא לתקן את השטיחים, אם אלה כבר נשרפו, זאת לא ידענו. אם כרבסי אומר אמת, כי אז יוצא מעדותו, כי השטיחים לא נשרפו באירוע ההצתה. ואם דברי עדותו של כרבסי אינם אמת בנקודה זו, כי אז הם מעמידים את כל עדותו בסימן שאלה, ומכאן שאין להיתמך בעדותו כלשהו לשם ביסוס גירסת המשיבים. 20. מכל מקום, לחוקר הפרטי מטעם המערערים (שמואל שטיינר) סיפר כרבסי לאחר אירוע ההצתה, כי הוא אינו עובד בימי שבת (עדות שטיינר בע' 42 ואילך לפרוטוקול), כשם שכל החנויות בכיכר המדינה (שם מצויה החנות של כרבסי) אינן עובדות בשבת. כרבסי מסר עוד לחוקר, כי לאחר שנתן הערכת מחיר לשטיחים לא תאם כל מפגש עם המשיב (כדי להביא את השטיחים לתיקון/ניקוי). 21. נוסף על כל אלה עומדת למשיבים לרועץ העובדה, שבחקירתם במשטרה או בהודעה שנתנו לחברת הביטוח שביטחה את המכונית לא בא זכר לתכולה יקרת הערך שנתכלתה בשריפה. אנו מדברים בשטיחים, ששבועיים קודם לכן הוערכו בסך 240,000 ₪, משמע השווי העצום של השטיחים היה בהכרח לנגד עיני המשיבים כאשר דיווחו לחברת הביטוח ולמשטרה אודות אירוע ההצתה, והם בכל זאת לא מצאו להזכירם, בהודעותיהם לגורמים הנ"ל. 22. מן הצד השני, משמע מטעם המערערים, העיד רשף יעקב לוי, חוקר השריפות שבדק בשעתו את אירוע ההצתה. העד לא זכר כי ראה מטען כלשהו במכונית השרופה והוסיף, כי 'במידה והיה מטען היינו רואים את השרידים...' (ע' 39 לפרוטוקול). הוא אישר, כי אם היה מגלה שרידים, הוא היה רושם זאת בחוות דעתו דאז, אלא שהדברים לא נרשמו בחוות דעתו, משמע הוא לא ראה בשעתו כל שריד (לתכולה הנטענת מפי המשיבים). מר לוי הוסיף עוד, כי 'אם היו חליפות צלילה ומיכלי חמצן הייתי רואה' [את שרידיהם] (שם). אשר לשרידי השטיחים הוא מעיד, כי 'אם שטיח היה מגולגל בכמה שכבות טבעי שהייתי מקבל שרידים וגם שרידי אפר... חייב להיות אפר' (שם). שרידים שכאלה לא נמצאו, כאמור, בידי חוקר השריפות לוי. 23. מטעם המערערים העידו המערער 1 עצמו, ועד נוסף, מר ויאם עונאללה, שנכח בעת ההצתה. השניים טענו, כי לפי שראו בעת מעשה ההצתה - במכונית לא היתה התכולה שטוענים לה עתה המשיבים בתביעתם. 24. זוהי, אם כן, מסכת הראיות שהונחה בפני בית המשפט קמא. גם בלא שניזקק לעדותם של המערער 1 ושל ויאם עונאללה הנ"ל, שכאמור העידו כי במכונית לא היתה כל תכולה, הרי שהוכחת קיומם של השטיחים במכונית על ידי עדויותיהם של המשיבים לבדן אינה אפשרית. אנו מדברים בעדויות של בעלי עניין, ואותן יש לראות בזהירות הראויה. ובחינה זהירה שכזו מובילתנו לידי מסקנה, כי בעדויות של אלה, על שלל התהיות שהעלינו למעלה, אין די להוכחת קיומם של השטיחים יקרי הערך במכונית, בעת שעלתה בלהבות. הגירסה לפיה במכונית היו דברי ערך כה רבים אינה מסתברת, והרי את העובדות עלינו לקבוע לפי מאזן ההסתברויות. לא סביר, כי המשיב יתכוון להעביר שטיחים וחליפות לטיפול ולניקוי בתל אביב דווקא ביום שבת, כשחנויות השטיחים והבגדים (בהתאמה) סגורות. לא סביר, כי המשיב יניח במכוניתו, כבר בשעות הבוקר של אותו יום שבת, שטיחים שהגיעו אליו בירושה , שטיחים שערכם עומד על 240,000 ₪, ערך שנודע לו עליו בפגישתו עם סוחר השטיחים אך שבועיים קודם לכן, ושיעץ לו לבטחם, כאשר את השטיחים הוא התכוון להעביר לתל אביב רק בשעות הערב המאוחרות (במוצ"ש של קיץ, בשעה 20:00). לא סביר, כי יחד עם השטיחים יונחו גם 7 חליפות בשווי 16,000 ₪. לא סביר, כי כל אלה נותרו במכונית, כשהמשיב 'עשה סידורים' כל אותו בוקר. ועל החפצים היקרים הללו נוספו חפצים יקרי ערך אחרים, כגון משקפי שמש, שהמחיר שננקב עבורם מופרך (1,200 ₪), ציוד צלילה ועוד. על אלה יש להוסיף את התהיות שהבאנו למעלה, כגון ביחס לעובדה, שהמשיב התקשר לאחר אירוע ההצתה לכרבסי, לא סיפר לו שהשטיחים נשרפו, והבטיח להביאם לתל אביב לתיקון. 25. סיכומם של דברים, השופטת קמא לא קבעה את מהימנותם של המשיבים ושל כרבסי, כמו שלא קבעה את מהימנות עדי ההגנה. בנסיבות אלה ראינו עצמו חופשיים לבחון את הראיות, על מנת להיווכח אם יש בהן כדי להוכיח, לפי מאזן ההסתברויות, את קיומם של השטיחים במכונית בעת השריפה. ובחינה זו של הראיות הביאתנו, כאמור, לידי מסקנה, כי המשיבים לא הוכיחו את קיומם השטיחים במכונית. לכן סברנו, כי לא היה מקום לקבל את התביעה, ככל שהיא נוגעת להתכלות השטיחים באירוע ההצתה. עגמת נפש 26. ככל שהערעור כוּוָן לפיצוי עבור 'עגמת הנפש' (בסך 10,000 ₪) - לא ראינו בו ממש. סביר הוא, כי אירוע ההצתה גרם למשיבים נזק כללי, בין כזה המכונה 'עגמת נפש', ובין אי הנוחות ושאר עלויות ונזקים נלווים אותם חוֹוֶה מי שמכוניתו מוצתת, כגון הצורך להודיע לגורמים השונים על ההצתה, החקירה במשטרה וכיו"ב, לצד העובדה, שנשללה מן המשיבים היכולת לעשות שימוש במכונית לזמן מה. את הערעור באב נזק זה יש לדחות, על כן. סיכום 27. מכל הטעמים שהטעמנו למעלה יש לקבל את הערעור, ככל שהוא נוגע לשטיחים; יש לדחותו - ככל שהוא נוגע לפיצוי בגין עגמת נפש. משום מסקנה זו - יש להתערב גם בפסיקת ההוצאות שפסק בית משפט קמא: כיוון שתביעת המשיבים הועמדה על סך של 351,100 ₪ לשנת 1996, ומשום שסופה שנתקבלה על סך של 10,000 ₪ בלבד (בפסק דין זה), אנו רואים לבטל את פסיקת ההוצאות בבית משפט קמא לגמרי. על כן אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק הדין קמא, ומחייבים את המערערים לשלם למשיבים סך 10,000 ₪ (בגין 'עגמת נפש' כאמור), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.1.1996 (כפי שנקבע בפסק הדין קמא). המשיבים ישאו בהוצאות המערערים בערעור בסך כולל של 10,000 ₪ ומע"מ. רכבשריפההצתה