פסק דין 1. ערעור על החלטת הוועדה הרפואית העליונה מיום 22.8.04, לפיה נקבעו למערער 5 אחוזי נכות בגין מצב אחרי OCD בקרסול עם הגבלה קלה בתפקוד, על פי המבחן שבסעיף 35(4)(ב) לתוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תש"ל-1969, להלן - "התוספת"). 2. טענתו המרכזית של המערער היא, כי מן הראוי היה להיזקק למבחן שבסעיף 35(4)(ג) לתוספת ולקבוע לו, על פי מבחן זה, נכות בשיעור 10 אחוז. סעיף 35(4) לתוספת, על סעיפי המשנה שבו, עוסק במצב של "מחלה או חבלה בפרק גדול בגוף", ואין מחלוקת שהוא מהווה "סעיף סל", שנזקקים לו כאשר אין אפשרות לקבוע לפגימה מבחן ספציפי יותר. גם המומחה מטעם המערער, שחוות דעתו הוגשה לוועדה הרפואית, נזקק למבחן המצוי בסעיף זה, אם כי בסעיף משנה שונה מזה שנקבע ע"י הוועדה. על-פי החלופה שבסעיף 35(4)(ב) לתוספת, הנכות עומדת על 5% והמבחן מוגדר כדלהלן: "הפרעה בצורה קלה בלי ממצא אובייקטיבי". על-פי החלופה שבסעיף 35(4)(ג) לתוספת, הנכות עומדת על 10% והמבחן מוגדר כ"הפרעה בצורה קלה, קיים ממצא אובייקטיבי". לטענת המערער, מכיוון שנמצא בעניינו "ממצא אובייקטיבי", מן הדין היה לקבוע לו נכות על פי הדרגה הגבוהה יותר. מכל מקום, כך טען בא כוח המערער בעת הדיון, במצב זה היה על הוועדה לנמק מדוע היא נזקקת למבחן שבסעיף 35(4)(ב) לתוספת, כאשר יש לפניה "ממצא אובייקטיבי". מכאן עתירתו החלופית של המערער והיא - החזרת העניין לוועדה הרפואית העליונה על מנת שזו תנמק מדוע לא נקבעה למערער נכות על פי המבחן שבסעיף 35(4)(ג) לתוספת. בא כוח המערער טען, כי מצוות מתקין התקנות היא שתהיה הבחנה בין שני נכים שנקבעה להם הפרעה ברמה שווה ("הפרעה בצורה קלה"), כאשר ביחס לאחד מהם קיים ממצא אובייקטיבי וביחס לחברו לא קיים ממצא כזה. עצם קיומו של הממצא האובייקטיבי מחייב יישום ההבחנה האמורה בין שני המצבים. במקרה דנן, כך נטען, גם הוועדה הרפואית העליונה מצאה קיומו של ממצא אובייקטיבי (נזק בכיפת הטאלוס, ממצא של OCD בקרסול). לפיכך, הוועדה הייתה מצווה לקבוע למערער נכות על פי סעיף 35(4)(ג) לתוספת. 3. באת כוח המשיב ציינה, כי על פי הפסיקה המבחן הקובע הוא התרשמות הוועדה מהממצאים המתקבלים בבדיקה הקלינית שנערכת למערער. לשיטתה, קיומו של "ממצא אובייקטיבי" המצדיק קביעת נכות בשיעור גבוה יותר, אינו אלא קיומם של ממצאים אובייקטיביים שיש להם "השלכה פוזיטיבית-קלינית שאותה מאתרים הרופאים במהלך בדיקתם ומתארים אותם ככאלה" (סעיף 8 של התגובה לערעור). אין די בקיומו של "ממצא אובייקטיבי" (או במינוח אחר, אך זהה במשמעותו, "ממצא אורגני", מונח הנזכר בסעיף 35(4)(א) לתוספת) שאין לו ביטוי בבדיקה הקלינית. במילים אחרות, לשיטת המשיב, הממצא האובייקטיבי צריך להיות כזה שיש בו כדי להסביר את ההגבלה אותה מאתרים בבדיקה הקלינית. 4. אכן, הפירוש המוצע על ידי באת כוח המשיב מתיישב עם פסיקה קודמת ונתמך גם בשיקולי היגיון. לשיטת המערער, די בקיומו של ממצא אובייקטיבי כלשהו כדי להצדיק הענקת נכות בשיעור גבוה יותר, גם אם אין כל אינדיקציה לכך שיש לאותו ממצא השלכה כלשהי על מידת ההפרעה. פירוש כזה אינו סביר. אכן, על פי שני המבחנים הנדונים מדובר ב"הפרעה בצורה קלה". אך אין מקום למצות את ההבדל בין המבחנים בקיומו או העדרו של "סתם" ממצא אובייקטיבי כלשהו, גם אם לא נמצא לו ביטוי קליני. מתקין התקנות קבע שתי דרגות חומרה להפרעה, שבשתיהן כונתה ההפרעה בכינוי "קלה", אך מכיוון שאין דומה הפרעה קלה ללא ממצא אובייקטיבי להפרעה קלה עם ממצא אובייקטיבי, מתחייב שתינתן משמעות למונח "ממצא אובייקטיבי" באופן שיסביר את השוני בשיעור הנכות שקיים בין שני המבחנים. אין בפירוש שמציע בא-כוח המערער כדי ליתן הסבר שכזה. מאידך גיסא, אם מדובר בממצא אובייקטיבי שיש לו גם ביטוי קליני, הרי שגם אם ההפרעה עדיין מוגדרת כ"קלה", יש הגיון לסווגה בדרגת חומרה גבוהה יותר. הפסיקה עליה התבססה באת כוח המשיב התייחסה למצב דברים מעט שונה, כאשר נקבעה לנכה נכות על פי המבחן שבסעיף 35(4)(א): "כאבים כרוניים ... מתועדים ללא ממצא אורגני וללא הגבלה בתנועות". באותם מקרים נטען, כי קיומו של "ממצא אורגני" מחייב שתקבע נכות על פי סעיף 35(4)(ג) לתוספת. לטענה זו התייחסתי בפסק הדין בע"א 4469/03 דנה כהן נ' קצין התגמולים, תוך הסתמכות על פסקי דין שניתנו בבתי משפט אחרים באותה סוגיה. מסקנתי הייתה, כי גם אם קיים "ממצא אורגני", אין הדבר שולל האפשרות שתקבע נכות לפי סעיף 35(4)(א) לתוספת, וזאת כאשר אותו ממצא אינו גורם להפרעה כלשהי. הכוונה היא, שתינתן משמעות רק לממצא אורגני שיש לו השלכה על המצב הרפואי. הנמקה זו טובה, בשינויים המחויבים, גם למקרה דנן. התנאי בדבר היעדרו של "ממצא אובייקטיבי", כאמור בסעיף 35(4)(ב) לתוספת, אין פירושו כי לא ניתן להיזקק למבחן שבסעיף זה כאשר קיים ממצא אובייקטיבי כלשהו. הממצא האובייקטיבי, שקיומו שולל את האפשרות להיזקק למבחן שבסעיף 35(4)(ב) לתוספת, הוא רק ממצא אובייקטיבי שיש לו השלכה על המצב הרפואי, או השלכה קלינית שבאה לידי ביטוי בבדיקה הקלינית. במצב כזה אכן זכאי הנכה לדרגת נכות על פי המבחן שבסעיף 35(4)(ג) לתוספת. 5. האם במקרה דנן יש לממצאים האובייקטיביים השלכה על המצב הקליני? האם ממצאים אלו באו לידי ביטוי בבדיקה הקלינית? מבין שורותיה של החלטת הוועדה עולה, כי במקרה דנן סברה הוועדה כי אין מדובר בממצא אובייקטיבי שיש לו משמעות כאמור, ולכן בחרה הוועדה במבחן שבסעיף 35(4)(ב) לתוספת, תוך אמירה משתמעת שלצורך קביעת הנכות אין משמעות לממצאים האובייקטיביים, לממצאי הבדיקות. לשיטת המשיב די בכך. המשיב מצביע על כך שלא יהיה זה סביר לחייב וועדה רפואית-מקצועית, שעל חבריה לא נמנה משפטן, לפרט את הנמקתה עד כדי כך. המערער סובר כי במצב כזה על הוועדה לנמק במפורש את עמדתה ואין די ב"הנמקה מכללא". 6. בסוגיה זו אני מעדיף את עמדת המערער. אכן, ראוי שכאשר קיימים ממצאים אובייקטיביים ועל אף זאת בוחרת הוועדה להחיל על המקרה את המבחן שבסעיף 35(4)(ב) לתוספת (שמדבר על העדר ממצא אובייקטיבי), תתייחס הוועדה לכך במפורש בהנמקתה, כדי שיהיה ברור כי עמדת הוועדה היא שאין לממצאים האובייקטיביים משמעות קלינית. אינני מתעלם מכך שמדובר בגוף רפואי שאינו אמון על ניסוח משפטי של החלטותיו: "קפדנות יתר בעניינים אלה עשויה לסכל את מטרת החלטות הוועדה ויעילותן ולהשהות יתר על המידה את החלטותיה לעניין דרגת נכותם של הנכים ונמצא שכרה יוצא בהפסדם" (ע"ש (נצ') 8/80 פרדק נ' קצין התגמולים, פ"מ תשמ"א (1), 290, בעמ' 297 ). ואולם, במקרה כגון המקרה דנן, שבו בכל מקרה דרגת ההפרעה מסווגת כ"קלה" ונמצאו ממצאים אובייקטיביים, והאבחנה בין שני המבחנים קשורה לנפקות של הממצאים האובייקטיבים, מן הראוי שהועדה תתייחס לעניין זה בהנמקתה. כפי שנפסק: "לשם ביקורת שיפוטית על החלטה מקצועית-רפואית כאמור - לשם אישורה, אישורה למחצה או דחייתה - ההחלטה חייבת להיות מנומקת כך שניתן לעמוד על הנימוקים שהובילו למסקנה" (בג"צ 8426/03 מושיץ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח', דינים-עליון, כרך סח, 403). הוועדה אינה יוצאת ידי חובת ההנמקה המוטלת עליה, גם אם אין חובה זו שקולה לחלוטין לחובת ההנמקה המוטלת על בית משפט, כל עוד לא ניתן להבין מהחלטת הוועדה מהו הנימוק העומד ביסודה. לעיתים ניתן יהיה להסתפק בהנמקה קצרה המתמצית במילים ספורות. כפי שנפסק על ידי בתי הדין לעבודה לגבי וועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי: "ההנמקה צריך שתהייה כזו שממנה ילמד לא רק רופא אחר את מהלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הוועדה נתנה פרוש נכון לחוק" (דב"ע לה/129-01 שריקי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז' 206, בעמ' 209; כפי שהובא בע"ע 1091/00 שטרית נ' קופת חולים מאוחדת, פד"ע לה, 5). שהרי רק החלטה מנומקת באופן מלא מאפשרת לרשות השופטת למלא את תפקיד הפיקוח השיפוטי שהוטל עליה. נפסק לא אחת, כי: "אכן, החובה מוטלת על רשות לנמק החלטתה הינה אחד הכלים היעילים לביקורת ההחלטה - אשר על כן נקבעה אותה חובת הנמקה - ובהעדר הנמקה נשמט מידי בית המשפט אותו כלי לביקורת" (בג"צ 758/78 קנדל נ' שר הפנים פ"ד מו(4), 505, בעמ' 526). לא זו אף זו, קיום חובת ההנמקה אף מסייע לגורם המחליט להגיע להחלטה הראויה ומגבש את תהליך הפעלת שיקול הדעת שנמסר לו (א' ברק, שיקול דעת שיפוטי , תשמ"ז, סעיף 33, עמ' 46-47). בע"א (מחוזי-ת"א) 2442/99 פלוני נ' קצין התגמולים, תקדין- מחוזי 2000(2), 52136, בסעיף 5 לפסק הדין, נפסק מפי כב' סגן הנשיא השופט פורת כדלהלן: "היקף ההנמקה של הוועדות הרפואיות מופיע כנושא לדיון בערעורים רבים בפני בתי משפט, וכמובן שקיימת מחלוקת על היקף ההנמקה הנדרשת כדי לצאת ידי חובת החוק. לטעמי, ההנמקה נדרשת משני טעמים: א. לצורך הביקורת העצמית של כותב חוות הדעת שמא נשמט ממנו משהו לפני שהחליט מה שהחליט. ב. לצורך הבנת הנקרא על ידי מי שחוות הדעת אמורה לפעול נגדו, על מנת שידע מדוע תביעתו נדחית. לכן, בין שההנמקה הנדרשת היא רחבה או מצומצמת, היא חייבת לפחות לשכנע את הקורא שאין טעות, שלא נשמט שום שיקול, ושאין סיבה לפקפק בנכונות הדברים. דעת מלומדים היא כי רמת ההנמקה הנדרשת בוועדה רפואית עליונה היא על פי רמת ההנמקה הנדרשת בחוות דעת מומחה המוגשת לבית המשפט. כפי שמומחה מבקש לשכנע את בית המשפט, כך גם וועדה רפואית אמורה לשכנע את בית המשפט משום שהיא כפופה לביקורת שיפוטית, וביקורת שכזאת תהייה מחוסרת טעם ותכלית אם בית המשפט לא יוכל להבין את נימוקי הוועדה ולא יוכל להשתכנע שהנימוקים אכן מספקים" (הדברים הובאו גם בפסק הדין בע"א (מחוזי-ת"א) 1083/01 מן נ' הוועדה הרפואית העליונה). מקום בו לא מולאה חובת ההנמקה כדבעי, כמו במקרה דנן, הרי שמדובר בעניין משפטי שניתן להביאו בגדרו של ערעור לבית המשפט המחוזי. 7. המסקנה מכל האמור לעיל היא, כי יש לקבל את הערעור במובן זה, שעל הוועדה לשוב ולהחליט בעניינו של המערער (כאשר אין היא חייבת לבדקו מחדש, אלא אם כן תמצא לנכון לעשות כן), תוך מתן הנמקה לעניין נפקות הממצאים האובייקטיביים שנמצאו אצל המערער - האם קיומם מצדיק קביעת נכות לפי סעיף 35(4)(ג) לתוספת, ואם לא - מדוע? אגב, למסקנה בדבר הצורך להחזיר הדיון לוועדה הגיע גם בית המשפט המחוזי בתל-אביב במקרה דומה, שגם בו ההחלטה הייתה חסרה הנמקה בנוגע למשמעות הממצאים האובייקטיביים לעניין סעיף 35(4) לתוספת (ע"א 1605/02 שמש נ' קצין התגמולים, דינים-מחוזי, כרך לד(2), 752). הערעור מתקבל כמפורט לעיל, ועניינו של המערער מוחזר לוועדה הרפואית העליונה. המשיב יישא בהוצאות המערער, לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 3000 ש"ח להיום ובתוספת מע"מ. נכותאחוזי נכות