פסק דין 1. ביום 27.3.03 ניתנה החלטה בשאלת האחריות לנזק שנגרם לתובע 1 ביום 20.3.93, עת הגיע עם קבוצת חברים שביקשה לרכב על סוסים ל"חוות המעיין". במהלך הרכיבה נפל התובע מהסוס עליו רכב נפגע באורח קשה. על הנתבעת הוטלה אחריות בשיעור של 25% ועל הנתבעים 2-3 הוטלה אחריות בשיעור של 75%. 2. למען הסר ספק, קביעת שיעורי האחריות בין הנתבעים השונים, נעשתה אך ורק לצורך חלוקת האחריות הפנימית ביניהם, אולם בכל הקשור לנשיאה בנזק, בהתאם לסעיף 11 של פקודת הנזיקין (נוסח חדש), חבותם של שלושת הנתבעים בתיק זה כלפי התובע, מכוח היותם מעוולים ביחד, הינה ביחד ולחוד. נותר לדון בגובה הנזק. 3. מוסכם בין הצדדים כי הפיצויים יחושבו על פי הנתונים דלהלן: א. תאריך לידתו של התובע הוא 15.7.75 ב. מיום התאונה, 20.3.93, ועד ליום 19.5.93 היה התובע מאושפז בבית החולים הדסה, ולאחר מכן, אושפז התובע במחלקת השיקום בבית החולים לוינשטיין, עד ליום 11.4.94. ג. תוחלת חייו של התובע הינה עד גיל 73 (תוחלת חיי גבר לפי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, פחות 5 שנים). ד. הבסיס לחישוב הפסד כושר ההשתכרות, יהיה השכר הממוצע במשק שעמד ביום 21.9.04 על סך של 6,837 ₪ וזאת החל ממלאת לתובע 21 שנים. ה. תוחלת חיי העבודה יחושבו לתובע עד גיל 67. הנכות הרפואית 4. ב"כ התובעים מבקש לקבוע לתובע צמיתה בשיעור של 100%, וזאת בהתבסס על חוות הדעת של המומחה מטעמו בתחום הנוירוכירורגי, פרופ' ריכנטל, שקבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 88%, ובהתבסס על כך שלתובע נותרו נכויות נוספות בתחומים נוספים, אשר יש בהם להעלות את שיעור הנכות הצמיתה עד כדי 100%. מנגד, טענו ב"כ הנתבעים, כי יש להעמיד את שיעור נכותו הרפואית של התובע 84%, כפי שנקבעה לו על ידי המוסד לביטוח לאומי. 5. אין מחלוקת שביום 13.8.95, קבע המוסד לביטוח לאומי לתובע 70% נכות בשל אמיפלגיה שמאלית קשה, 20% נכות בגין אמיפלגיה ימנית קלה ו- 20% בשל הפזיה דיסארטרית בינונית, לפי סעיף 29 למבחני הנכות, וכן נקבעה לתובע נכות נוספת בשיעור של 15% בגין פזילה ללא דיפלופיה, לפי סעיף 57 למבחני הנכות, ובשקלול 84% נכות לצמיתות. 6. בהסכמת ב"כ הצדדים, מונתה ד"ר מ. שוכינה, מבית החולים "הדסה" הר הצופים, כמומחית מטעם בית המשפט בתחום השיקום (להלן - המומחית). בחוות דעתה מיום 29.7.03 (מוצג במ/1), קבעה כי בעקבות החבלה בראשו, סובל התובע מהפרעה מוטורית, הפרעה בדיבור, הפרעה קוגניטיבית והתנהגותית. יש לראות את מצבו כסופי ואין לצפות לשיפור. בתשובתה, מיום 25.11.03, לשאלות ההבהרה שהוצגו לה מטעם ב"כ הנתבעת מס' 1 (מוצג נ/2), ציינה כי הקביעה של המוסד לבטוח לאומי לגבי אחוזי הנכות מקובלת עליה. יש לציין, כי גם בחקירתה של המומחית בבית המשפט, חזרה והסכימה המומחית עם שיעור הנכות הרפואית שנקבעה לתובע על ידי המוסד לביטוח לאומי, ולא מצאה לנכון לסטות מהם. 7. במקרה דנן, ולאור חומר הראיות בכללו, אינני רואה מקום להתערב בקביעת שיעור הנכות של המוסד לביטוח לאומי, אותו אישרה גם המומחית. לפיכך, נכותו הרפואית של התובע תעמוד על שיעור של 84%. הנכות התפקודית 8. בעדותו בבית המשפט תיאר התובע את סדר יומו: "אני קם מהמיטה לבד ב- 10:30 - 11:00, הולך לשירותים לבד, מזכירים לי לצחצח שיניים כי אני הרבה שוכח, אני שוטף פנים, שותה, אחרי זה עוזרים לי להתלבש כי זה לוקח לי הרבה זמן, אם זה במכנסיים ואם זה בנעלים קשה לי לשרוך את השרוכים ולהרים את כל הבגדים, זה לוקח לי הרבה זמן, כי אין מה לעשות, אני פגוע, ואני איכשהו מתארגן, ושוב פעם זה לוקח לי הרבה זמן… אחרי זה אני יורד אם זה לשכונה או לקניון, לטייל קצת, אני יושב באיזה בר… לפעמים מי שיש בבית הוא בא איתי לקניון, זה יותר קל לי. הוא עוזר לי להגיע לקניון כי בכל זאת זה קשה לי להגיע לקניון לבד באוטובוס וזה בכל זאת קשה והוא עוזר לי לעלות לאוטובוס, אני לא יכול לבד. הוא עוזר לי להגיע לקניון, יושב איתו בבר, מדבר איתו, שותה איתו" (עמ' 26-27 לפרוט'). כמו כן, ציין התובע בעדותו, כי בשל בעיה של עצבים הגורמים לרעידות בידיים: "אני לא יכול ללכת עם כוס בלי לשפוך אותה. אני לא יכול, זה משהו מהמוח, אני לא שולט בזה" (עמ' 27 לפרוט'). אולם, על אף האמור, בהמשך עדותו ציין התובע, ברוב הגינותו, כי ישנן תקופות במשך היום בהן הוא לבד בבית, ועל אף הקושי, הוא מסוגל להגיע בכוחות עצמו לשירותים, להוציא לעצמו אוכל מוכן מהמקרר, ואף להתרחץ לבד, כשהוא מציין: "זה לוקח לי הרבה זמן. אני יושב על כסא, וזהו. אני לא רוצה שיקלחו אותי, אני די גדול" (עמ' 43 לפרוט'). כמו כן, העיד התובע כי הוא מסוגל להתלבש ולהתפשט לבד, ללא עזרה, על אף שלטענתו הדבר לוקח לו הרבה מאוד זמן, וכן ציין כי הוא הולך בעצמו לבנק, ואף חותם שם על מסמכים כאשר הוא נדרש לכך, וכן לבצע פעולות פשוטות נוספות, כגון הדלקת הטלוויזיה ומערכת הסטריאו, אולם ביחס לכך הוא מציין: "אני יודע רק להדליק ולהגביה" (עמ' 44 לפרוט'). אמו של התובע העידה כי לתובע יש קושי רב אפילו בחתימה על מסמכים, הואיל והוא איטר והפגיעה הינה בצד שמאל. כמו כן ציינה כי על אף שהתובע ניסה להשתלב במספר מקומות עבודה, לאחר הפגיעה, בפועל אין הוא מסוגל לכך, שכן לטענתה: "…הוא לא יכול לשבת הרבה שעות ולעבוד. הוא לא מסוגל" (עמ' 53 לפרוט'). 9. חוקר מטעם הנתבעת מס' 1, העיד כי ביצע שני מקבצי מעקבים אחרי התובע. בעדותו סיפר החוקר, כי בפעם הראשונה שעקב אחרי התובע, בינואר 2004, ראה את התובע יוצא מביתו, מלווה במקל הליכה, יורד את כל גרמי המדרגות המובילות מביתו עד לרחוב, ומגיע עד לכביש הראשי. לאחר מכן, עלה התובע לבדו לאוטובוס, ונסע עד לצומת פת. לפי עדות החוקר, לאחר שירד התובע מהאוטובוס, הוא חצה ארבעה מעברי חציה כדי להגיע לצד השני של הכביש, כשלטענת החוקר: "הצומת הוא מאוד סואן ומאוד מורכב. עבר אותו ואחרי שהוא סיים את כל מעברי החצייה והצומת המתין בתחנת האוטובוס" (עמ' 75 לפרוט'). החוקר תיאר גם את אשר ראה במהלך המעקב השני שביצע אחר התובע, בחודש מרץ 2004. לטענתו, ראה שוב את התובע יוצא מביתו ועולה לאוטובוס, הכל בכוחות עצמו. עוד מציין החוקר, כי לאחר שירד התובע מהאוטובוס, הוא נכנס לבנק, שם במשך כמה דקות דיבר עם הטלרית. משם המשיך התובע ברגל עד לביתו, כשהחוקר מעיד לעניין זה: "הוא חצה את הכביש והלך לכל אורך הרחוב של צביה ויצחק ברגל. זה מרחק של כמה מאות מטרים, לדעתי למעלה מ- 500 מ'" (עמ' 76 לפרוט'). בהמשך העיד, כי באחת התצפיות, בעת שהמתין התובע לאוטובוס, הוציא התובע קופסת סיגריות, כשהוא מעיד: "…מוציא סיגריה, בוודאי עם שתי ידיים, הוא הוציא אותה כמו בנאדם רגיל. לא ראיתי מגבלה בעניין. הוא הדליק את המצית, המצית היתה בכיס. היתה לו שקית נילון ביד אחת, זה היה ביד שמאל, ביד ימין הוא היה עם הקב… אולי מסמכים, לא משהו כבד" (עמ' 78 לפרוט'). 10. מחוות דעת המומחית ועדותה בבית המשפט עולה, כי בשל פגיעתו זקוק התובע לעזרת הזולת ולניידות. כמו כן לא יוכל התובע להשתלב בעתיד בשוק התעסוקה החופשי, על אף רצונו, אולם לדעתה לאחר טיפול נפשי, בריאותי ועזרה, הוא יוכל להשתלב במסגרת תעסוקה מוגנת. לטענת המומחית, בעקבות הפגיעה, נפגמה יכולת הדיבור של התובע, ובשל כך הוא מדבר בצורה איטית מאוד, ולא באופן שוטף כאדם בריא. על השאלה היכן הייתה ממקמת את דרגת הפגיעה של התובע לאחר האירוע, מהכבד אל הקל, השיבה: "באמצע" (עמ' 63 לפרוט'). 11. כידוע, דרגת נכות רפואית לא תמיד משקפת נכות תפקודית, ויש לבדוק בכל מקרה את נסיבות המקרה הנתון, אופי ומהות הפגיעה, גילו של הנפגע וכיו"ב (ראה ע"א 19/88 שלמה פילו ואח' נ' עמוס שושנה, תק-על 92(4), 730). במקרה דנן מדובר בפגיעת ראש קשה שאירעה לתובע כשהיה בן 17. בעדותו בבית המשפט, עשה התובע רושם של צעיר שאינו מעצים את נכותו. אדרבא, התרשמותי היא כי מאז הפגיעה הוא עושה מאמצים רבים, חרף מגבלותיו הקשות, לתפקד. למעשה, התובע בעדותו אישר את מה שראה החוקר, אך גם החוקר לא מצא צעיר נמרץ קל רגליים ואין אפשרות להתעלם ממגבלותיו. שוכנעתי כי התובע אינו מסוגל לתפקד באורח רגיל. לפיכך , אני מאמצת את חוות דעת המומחית המשקפת את מגבלותיו ואת מסקנתה כי התובע לא יוכל להשתלב במסגרת תעסוקתית רגילה אלא במסגרת מוגנת. 12. בהתחשב בגילו של התובע, מגבלותיו ובעיקר חוסר מסוגלותו להשתלב בשוק העבודה, יעמוד שיעור הנכות התפקודית על 80%. חישוב נזק הפסד השתכרות- עבר 13. לאור המוסכם בין הצדדים יחושב הפסד השכר לעבר על בסיס 80% מהסך של 6,837 ₪ מיום 15.7.1996 (גיל 21) ועד למועד פסק הדין בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה. סה"כ סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה הינו: 543,026 ₪. הפסד כושר השתכרות 14. ממועד פסק הדין ועד לגיל 67 (37 שנים) יחושב הפסד כושר ההשתכרות לפי 80% מהסך של 6,837 = 5,469.6 ₪ בהיוון לפי 3% ריבית, דהיינו: 5,469.6 ₪ X 267.9937 = 1,465,818 ₪. הפסד פנסיה 15. הפסד הפנסיה בשיעור של 70% מתוך 5,469.6 ₪ = 3,828.72 ₪ מגיל 67 עד גיל 73 (6 שנים) בהיוון כפול, דהיינו: 3,828.72 ₪X 65.8169X 0.3350 = סה"כ: 84,418 ₪. עזרת צד שלישי כללי 16. בחוות דעתה קבעה המומחית, כי התובע זקוק לעזרה בניהול משק ביתו (קניות, כביסה, בישול וכד', כשהיא מציינת בעדותה בבית המשפט מיום 21.6.04: "לא כתבתי שהוא צריך עזרה בפעולות היומיומיות הבסיסיות, שבהן הוא עצמאי, אלא בניהול עזרה בניהול משק ביתו" (עמ' 64 לפרוט'). כמו כן, הסבירה המומחית בעדותה, כי "אני התייחסתי אליו כפי שהוא גר לבד, התעלמתי מהמשפחה. והוא זקוק ל- 6 שעות שבועיות… אותו אדם שיעזור לו לנקות יכול לשים לו את התרופות והוא ייקח" (עמ' 68 לפרוט'). 17. באשר לעתיד מציינת המומחית בחוות דעתה: "יש להניח שברבות השנים יזדקק לעזרה רבה יותר שתכלול גם עזרה בפעולות יומיות" (עמ' 4). בתשובה לשאלות ההבהרה, מיום 25.11.03 (מוצג נ/1) ציינה המומחית, כי אין לה אפשרות לקבוע מהו הגיל המדויק בו יזדקק התובע לעזרה רבה יותר, אולם היא מעריכה שהדבר יתרחש בגיל 50-55, ואולי אף מוקדם יותר. בעדותה בבית המשפט טענה המומחית, כי "…עם הגיל, יותר כשאדם מתבגר כל הפעולות האלה נהיות יותר קשות… לא יודעת, יכול להיות שיצטרך 24 שעות. לא יודעת… כשמדובר בפגיעות ראש עם הגיל אפשר לפתח תופעות לוואי כמו פרקינסון, ארתופיה מוחית וגו'. זאת אפשר לצפות מ- 50, 60… אני לא מדברת עכשיו, אלא בגיל מתקדם, אחרי 50" (עמ' 65 לפרוט'), ובהמשך עדותה היא מסבירה את האמור בכך ש-"סה"כ יש פגיעת ראש קשה, עם כל זה שהוא מתפקד ומשתפר ברור שעם הגיל יש אצלו סיכוי שיפתח מוגבלות מאשר אדם רגיל… שהוא יצטרך יותר עזרה בפעולות היומיומיות…" (עמ' 67 לפרוט'). עזרת צד שלישי - עבר 18. לפי עדות התובע, שגר עדיין בבית הוריו, המשפחה שלו תומכת ומסייעת רבות, כמעט בכל דבר. 19. אמו של התובע העידה, כי מיד לאחר הפגיעה יצאה לחופשה למשך 10 חודשים על מנת לטפל ולדאוג לתובע, ולמעשה, כל המשפחה התגייסה לקחת חלק בשיקום. ברוב הגינותה ציינה האם, כי כיום העזרה פחותה מבעבר ומתמקדת בעבודות הבית, שאין הוא מסוגל לבצע ככביסה, בישול וכד'. את פרק הזמן הדרוש לסייע לו, העריכה בכ-5 שעות ליום, מתוכן שעתיים לצרכיו האישיים, ועיקר הזמן מוקדש על מנת להימצא בחברת התובע. 20. ב"כ התובע מבקש לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה לפי 24 שעות ביממה, ובנוסף הפסדי שכר של אביו של התובע, אמו ואחיו, אשר לטענתו, נעדרו מעבודתם, לצורך טיפול בתובע, בסמוך לפגיעה, בהתאם לחישוב הבא: אביו של התובע נעדר מעבודתו כחודש ימים לאחר התאונה, והפסיד 8,000 ₪. אמו של התובע נעדרה מעבודתה, במשך 10 חודשים, בגינם הוא מבקש לפסוק לה 67,000 ₪. אחיו של התובע נעדרו גם הם מהעבודה, ונגרמו להם הפסדים בסך של 168,000 ₪. בנוסף, התובעת 5 (אחותו של התובע), שהייתה בצבא כאשר נפגע, גם היא הטתה כתף, ולאחר שחרורה מצה"ל טיפלה בתובע במשך שנה. אחיה, שלומי ועופר, המשיכו בטיפול בתובע גם הם כשנה כל אחד, ונגרמו להם הפסדים, וקידומם המקצועי התעכב. 21. אציין, כי לא הובאו בפני ראיות ביחס לסכומים הנטענים, ואף לא הובא מי מהתובעים להעיד על כך, פרט לתובע ולאמו. יתרה מזאת, המכתב ממקום עבודתו של אביו של התובע, שצורף לתחשיב הנזק, אשר לטענת ב"כ התובעים, מוכיח כי אביו של התובע אכן יצא לפנסיה מוקדמת (נספח ה'), אינו בהכרח מלמד כי יציאת האב לפנסיה מוקדמת, הייתה דווקא בשל הצורך בטיפול בתובע, שכן באותו מסמך כל שמצוין: "הנני לאשר, כי מר מימוני מרדכי הועסק ברשות השידור… עד למועד פרישתו לגמלאות, במסגרת עידוד פרישה מרצון, ביום 31.10.01", ובשים לב לעובדה כי פגיעתו של התובע אירעה עוד בשנת 1993. 22. בבית המשפט הוצגו חוות דעת מטעם הצדדים, לגבי שלל האפשרויות של העסקת עובד שיושיט עזרה לתובע. לפי חוות הדעת של גב' מענית שלזינגר, מיום 1.3.04 שהוגשה מטעם התובעים, (מוצג תנ/1), עלות שעת עבודה של מטפל ישראלי, הינה בסך 20 ₪, ולאחר תוספות של תנאים סוציאליים ושאר תוספות בשל העסקה באמצעות חברת כח אדם, עומד השכר לשעה, על סך של 34.57 ₪, כשלסכום זה יש להוסיף הוצאות נסיעה, בסך של 5.25 ₪ ותוספת של 150% לשבת. העסקתו של מטפל זר, הינה 6,884 ₪ לחודש, כשלסכום זה יש להוסיף את הוצאות המגורים של העובד, עמלה חד פעמית של 500$ לחברת כח האדם, תשלום של 145 ₪ למשרד הפנים בכל העסקה, וכן לטענתה, מקובל בכל שנה להעלות את שכר העובד ב- 50$ לחודש. בחוות דעתו של מר גדעון האס, שהוגשה מטעם הנתבעת מס' 1, מיום 13.4.03 (מוצג נ/3), מציין מר האס כי עלות שעת עבודה במשק בית נעה בין 29 לבין 30 ₪, בתוספת 25% עבור התנאים הסוציאליים. 23. בהתחשב בגילו כאשר נפגע ובתקופה שלאחר שחרורו מבית החולים אין ספק שנדרשה עזרה מוגברת מצד בני משפחתו. ולאחר מכן יש לקחת בחשבון שאלמלא המשפחה היה התובע זקוק לעזרה מינימום 6 שעות בשבוע כפי שקבעה המומחית שאותו מושיטה לו המשפחה עד היום. לפיכך, אני מעמידה את הפיצוי בגין העבר על סך של 130,000 ₪ נכון למועד פסק הדין. עזרת צד שלישי- עתיד 24. אין לדעת באיזה שלב בעתיד יזדקק התובע לעזרה מוגברת המומחית מעריכה שבגיל 50-55 ואולי קודם לכן. גם טיבה של העזרה המוגברת אינו ידוע. לא ניתן להיעזר בחוות דעתו של מר האס המובנית על עזרה מגיל 65 וספקולציה באשר לגמלת הסיעוד שלה יהיה זכאי התובע בשים לב לקיצוצים בגמלאות חדשות לבקרים. על מנת להבטיח לתובע תקציב לכיסוי ראש נזק זה יערך החישוב על בסיס 950 ₪ לחודש ממועד פסק הדין ועד גיל 50 (20 שנה). מגיל 50 ועד 73 לפי 5,000 ₪ (23 שנים): 950 ₪ X 180.3109= 171,295 ש"ח 5,000 ₪ X 199.1967 X 0.5537 = 551,476 ₪. הוצאות רפואיות 25. לפי חוות דעתה של המומחית צרכיו הרפואיים של התובע הם אלה: טיפולים בקרת אצל נוירולוג פעם בשלושה חודשים וטיפול תרופתי לפי המלצתו. בקורת במרפאת שיקום פעם בשנה. ייעוץ אורתופדי בשל אוסיפיקציה הטרוטופית וטיפול כירורגי לפי הצורך. טיפול תמיכה על ידי פסיכולוג פעם בשבועיים. הערכה פסיכיאטרית וטיפול תרופתי לפי הצורך. טיפול פיזיותרפי וטפול הידרותרפי פעם בשבוע לשם שמירת המצב הקיים. אביזרים מקל נקודה באשר לפיזיותרפיה הבהירה המומחית כי התובע זקוק לאדם הבקיא בעניין, שידריך אותו, שכן במצבו, אין הוא מסוגל לבצע את התרגילים לבד לעצמו. כן טענה המומחית, כי בהתאם לסל הבריאות התובע זכאי רק ל- 12 טיפולי פיזיותרפיה בשנה, בעוד בפועל, הוא זקוק לכ- 50 טיפולים בשנה, בתדירות של פעם בשבוע. באשר לטיפולים הפסיכולוגיים התובע יכול לקבלם במסגרת הרפואה הציבורית, ויש בהם לענות על צרכיו ואין צורך בטיפולים באופן פרטי. 26. לטענת ב"כ התובע, בשל מצבו של התובע, הוא נזקק לטיפולים רפואיים רבים שאינם מכוסים על פי חוק בריאות ממלכתי. אמו של התובע העידה, כי היא לוקחת את התובע לטיפולים ואבחונים באופן פרטי, אצל הנוירולוג פרופ' רכס, ולא פונה לנוירולוג של קופת החולים. לטענתה, הואיל והתגלתה לתובע בעיה נוספת מאז האירוע, ובשל העובדה כי מדובר בפגיעת ראש, היא בחרה בפרופ' רכס כדי להיות רגועה. אולם מנגד הוצגה מטעם הנתבעים תעודת עובד הציבור מיום 17.6.04, של ד"ר רפאל קיים, רופא מחוזי בקופת חולים לאומית (מוצג נ/4), המציין בה, בין היתר, כי הנוירולוג שמטפל בקופת חולים לאומית הוא ד"ר לינצקי אדוראד, נוירולוג מומחה הבקיא במחלתו של מר מימוני, ולכן אין צורך במומחה בשטח הנוירולוגי. לפיכך, התביעה בהקשר זה נדחית. אמו של התובע העידה כי מאז התאונה, סובל התובע מבעיות שיניים שלפי דעתה מקורם בחומרי הרדמה. גם התובע התלונן על מצב השניים שלו (עמ' 41 לפרוט'). אולם, משלא הוכח קשר סיבתי בין התאונה למצב השניים אין מקום לפצות בגין בעיות השניים. נטען כי התובע קיבל טיפולי פיזיותרפיה באופן פרטי. האם טענה כי לאחרונה התגלתה אצל התובע בעיה של וריד חלש בפי הטבעת בקופת חולים אמרו לה שנדרש מומחה לטפל בדבר. היא פנתה למומחית ונאמר לה כי טיפול ראשון עולה 200 ש"ח ואח"כ שני ביקורים ב- 150 ש"ח. בנוסף טענה כי בשנתיים האחרונות התובע מקבל כדורים ש"מרגיעים לו את הרעד", אולם התרופה אינה נמצאת בסל הבריאות, והיא קונה אותה במחיר מלא. 27. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן - חוק ביטוח בריאות) קובע, כי תרופות הינן בגדר הוצאה אשר קופת החולים נושאת בה, או לפחות בחלקה. בהתאם לסעיף 6 (א) לחוק ביטוח בריאות, שירותי הבריאות לפי סל הבריאות יינתנו, בין היתר, גם לגבי הספקת תרופות (ס"ק 6) (ראה ע"א 6560/96, 6431/96 אן בר זאב נגד קרנית, נ"ב (3) פד"י, עמ' 557). המציאות הוכיחה כי סל הבריאות משתנה חדשות לבקרים מה גם שתרופות בסל אף הן כרוכות בתשלום. להתחשב בכך, כי ישנה אפשרות כי בעתיד יכול וסל הבריאות ישתנה, והתרופות שכיום יכול התובע לרכוש בהנחה, יכול ובעתיד יוצאו מסל הבריאות, או אף יתווספו. לפיכך, הפיצוי בגין התרופות יעמוד על סך של 25,000 ₪ לעבר ולעתיד. באשר לטיפולי פיזיותרפיה שרק לחלקם זכאי התובע לקבל דרך קופת חולים (12 טיפולים בשנה במקום 50) אין בפני ראיה לעלות הטיפול. על דרך אומדנה, בהתחשב בתוחלת חייו של התובע אני פוסקת סך של 750,000 ₪. אובדן שירותים חברתיים 28. התובע העיד, כי הוא מוציא סך של 750 ש"ח לחודש עבור שירותי מין. ב"כ התובעים מבקש כי הפיצוי בגין ראש נזק זה, יחושב לפי 2,000 ₪ לחודש, לעתיד ולעבר, ואילו הנתבעת מבקשת לדחות את הבקשה. אמנם הפסיקה הכירה בצורך זה כראש נזק עצמאי [ראה: ת"א (ת"א) 154/97 אורן נ' עזבון פטולאי ואח' (טרם פורסם), וכן ת"א (ת"א) 754/93 קן דרור נ' כלל חברה לביטוח (טרם פורסם)], אך כל מקרה ונסיבותיו. במקרה דנן, התובע מקבל טיפול פסיכולוגי, ועל אף מגבלתו הפיזית, התרשמותי היא שאין להוציא מכלל אפשרות שהתובע ימצא בת זוג קבועה. הגם שהמומחית לא ציינה צורך זה, על מנת שלא לקפח את התובע, יעמוד הפיצוי על סך כולל של 35,000 ₪. אביזרים רפואיים 29. ב"כ התובעים מניח שהתובע יזדקק בעתיד לאביזרים רפואיים, בגינם הוא מבקש לפסוק סכום גלובלי בסך 30,000 ₪, למרות שבחוות דעת המומחית זכר לאביזרים רפואיים כלשהם, פרט למקל נקודה. אמו של התובע העידה, כי עלותו של קב הינה 70 ₪, אולם לטענתה, יש צורך בהחלפת גומיות הקב מדי פעם. בשים לב לתוחלת חיי התובע ולצורך בהחלפת המקל אחת לכמה שנים, וכן גומיות, יעמוד הפיצוי על סך 3,000 ₪ לעבר ולעתיד. הוצאות נלוות 30. לתובע נגרמו הוצאות נוספות, כגון תשלום לחוקר פרטי במהלך הליך בירור האחריות, שעלותו בהתאם לחשבונית מיום 26.4.94, 8,424 ₪, בגינן זכאי הוא לפיצוי. מדובר באירוע שבו נדרש בירור מקיף בשאלה מי אחראי לחווה, והעסקת החוקר לא חרגה מן הדרוש. לפיכך, זכאי התובע להחזר, בשערוך להיום, העומד על 21,791 ₪. דיור 31. בהתאם להסכמת ב"כ הצדדים, מיום 21.6.04, הפיצוי בגין ראש נזק זה, הינו בסך של 17,500$. החישוב יערך לפי השער היציג של הדולר המתפרסם על ידי בנק ישראל נכון ליום 21.6.04, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאותו מועד, ובסה"כ 79,519 ₪. ניידות 32. בחוות דעתה קובעת המומחית כי התובע אינו מסוגל להשתמש בתחבורה ציבורית, אולם בתשובותיה לשאלות ההבהרה ציינה, כי התובע "...יוכל להשתמש בתחבורה הציבורית אם יהיו הסידורים המתאימים לנכים (מעקות אחיזה ומקום ישיבה מובטח). יכול להשתמש במונית" (עמ' 1 לפרוט'). התובע העיד, כי הנסיעה באוטובוס קשה לו. עם זאת העיד בהמשך ברוב הגינותו, כי הוא נוסע לעיתים רחוקות באוטובוסים, אולם זאת רק במקרים בהם אין מי שיסיע אותו למחוז חפצו, וכש"אין ברירה אני נוסע באוטובוס" (עמ' 32 לפרוט'). אמו של התובע העידה, כי על אף הקושי הכרוך בכך, התובע נוסע לעיתים באוטובוס לבדו, אולם ציינה כי עדיף שמישהו יסיע אותו. כאמור בסעיף 10, נצפה התובע נוסע באוטובוס ועל כך גם הבעתי דעתי. ניידות בעבר 33. אמו של התובע העידה, כי בתקופה בה שהה התובע בבית החולים, נדרשה המשפחה לשלם בנוסף לנסיעה גם עבור חניה, שעלותה 13 ₪, וכי היו מקרים בהם חנו מספק פעמים ביום, אחד אחרי השני. כמו כן העידה, כי כאשר התובע נזקק לגשת לרופא או לקבלת טיפולים רפואיים, הם נוסעים יחד עמו. 34. ב"כ התובעים הציג תחשיב על פי קבלות, לפיהן עלות נסיעותיהם של התובעים לעבר מגיע לסך של 74,547 ₪, הגם שבפועל הוצאו סכומים גבוהים יותר. בהעדר נתונים נוספים לא אוכל לייחס את הקבלות לנסיעות אותן ניתן לאשר. עם זאת, ההנחה היא, כי בזמן שהותו של התובע בבתי החולים, למעלה משנה, נסעו הוריו ואחיו של התובע לבקרו בבית החולים לפחות פעם ביום, ובהתאם לכך גם יש מקום לחשב את ההוצאות בגין החניה בבית החולים ואת הוצאות הנסיעה החריגות מירושלים לבית לוינשטיין. בנוסף, לאחר שחרורו היו לתובע נסיעות מוגברות לטיפולים רפואיים וצרכים אחרים שאלמלא התאונה לא היה נזקק להם. אינני מתעלמת מן העובדה, שגם אלמלא התאונה היה התובע נוסע ברכב ציבורי או פרטי, ובאופן רעיוני יש לנכות הוצאות אלה. עם זאת, בשים לב לפרק הזמן הממושך שבו הוצאות הנסיעה היו מוגברות אני פוסקת לתובעים סך של 35,000 ₪. ניידות לעתיד 35. באשר לעתיד, בשים לב לעובדה שהתובע מסוגל היום לנסוע באוטובוסים והצורך מצטמצם למקרים בהם עליו לצאת מחוץ לביתו בשעות של עומס תנועה או דחיפות, ההערכה היא שיזדקק לנסיעות במונית כ-10 פעמים בחודש, ובהתחשב בכך שברבות הימים הצורך ילך ויגדל, וכפי שקבעה המומחית לפחות מגיל 50-55, אז סביר להניח שלא יוכל לנסוע באוטובוס, על דרך האומדנה אני קובעת כדלקמן: ממועד פסק הדין ועד הגיע התובע לגיל 50, הפיצוי יחושב כדלהלן: 450 ₪ ממועד פסק הדין למשך 20 שנה = 81,140 ₪ 900 ₪ מגיל לאחר מכן למשך עוד 23 שנים (היוון כפול) = 99,266 ₪ ₪ כאב וסבל 36. כאן המקום לציין, כי במהלך עדותו של התובע, התרשמתי מצעיר חביב שנבלם בדרכו, המתמודד בכל כוחו לשרוד ולתפקד בעזרת חוש הומור ותמיכה חמה של המשפחה. אך אין בכך כדי לגרוע במאומה מסבלו הקשה ומתחושת ההחמצה של תקופת הנעורים. התובע בעדותו, תיאר את פגיעותיו הנפשיות והפיזיות מהתאונה, כשהוא מעיד בהתרגשות: "שוב פעם זה לא הקטע אם לא רואים עליי שאני נכה אז אין לי בעיות... לא רואים עליי. כולם רואים אותי עם מקל ואומרים לי: מה שברת את הרגל? שטויות זה יעבור. כולם רואים אותי בעיר ואומרים לי: זרוק את המקל, מה אתה צריך אותו? אבל האם הם יודעים או אני יודע, הם חיים אני חי? להם כואב או לי כואב? אני גם בוכה. אני לא מתבייש להגיד. פה זה המקום להביע את כל מה שכואב לי, כי בעתיד אין לי מה לעשות. אין לי שום דבר שירחם עליי, אני לבד..." (עמ' 33 לפרוט'). 37. אין לי ספק שהתובע סובל ממצוקה קשה בשל מגבלותיו הפיזיות. על אף רצונו העז להתגבר ולשקם את עצמו, אין הוא מסוגל לעשות כן, וכשנראה כי הדבר גורם לו תסכול רב וכעס. כמו כן, בהתחשב בגילו הצעיר של התובע בעת הפגיעה, ובכך כי למעשה חייו של התובע השתנו ללא הכר, וקשייו להשתקם, ובהתחשב באחוזי הנכות הגבוהים, סבורה אני כי פיצוי בסך 450,000 ₪ הולם את המקרה. ניכויים 38. מסך כל הסכומים האמורים, יש להפחית את הסך של 1,346,019 ₪ בגין גמלאות המל"ל שקיבל, וזכאי לקבל התובע, ובהתאם לאשר צוין בחוות דעתו של האקטואר גד שפירא, מיום 1.6.04. סך הניכוי בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עומד נכון למועד פסק הדין על 1,383,683 ₪. 39. זמן מה לאחר הגשת הסיכומים, מצאו לנכון ב"כ התובעים לצרף כאסמכתא פסק דין חדש, של כב' השופטת פלפל, הדן בעניין קביעת פיצויים עבור טיפולים פסיכיאטריים פרטיים ושירותים חברתיים (להלן - פסק הדין). אולם יש לציין כי פסק הדין שהוצג שונה לחלוטין מעובדות פסק הדין דנן, ולא ניתן לגזור ממנה למקרה כאן. בפסק הדין פסק לנפגע פיצוי בגין שירותים חברתיים בסך של 150,000 ₪, אמנם להבדיל מהמקרה דנן, שם פסק בית המשפט את הפיצוי כחלק מהטיפול באין-אונות ממנו סבל הנפגע. עוד קבע בית המשפט בפסק הדין, כי יש לחשב לנפגע פיצוי בגין הטיפול הפסיכיאטרי, בהתאם לעלות טיפול פסיכיאטרי פרטי, אולם להבדיל מהמקרה כאן, בפסק הדין שם, נותרה לנפגע נכות בתחום הנפשי בשיעור של 60%. על כן, לאור האמור, אין בכוונתי להידרש לפסק הדין שצורף, מה גם שבתגובתו של ב"כ הנתבע מס' 1, לעניין הגשת פסק הדין, צויין כי על פסק הדין הוגש זה מכבר ערעור לבית המשפט העליון, וכשאף ניתנה החלטה בדבר עיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין. 40. לאור האמור, אני מחייבת את הנתבעים 1-3, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים המפורטים לעיל, לאחר ניכוי תקבולי המל"ל. על הסכום שיתקבל יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% ומע"מ כחוק. בנוסף לאמור, אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד, לשאת באגרת בית המשפט. החל מיום 15.2.05 ישא הסכום הפסוק הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום בפועל. 41. כל החישובים נערכו נכון למועד פסק הדין. ההיוון על בסיס מקדמי ההיוון 3% ריבית לשנה לפי ההיוון בתביעות נזיקין ולפי חוק הביטוח הלאומי בעריכת עו"ד שמואל ילינק (מהדורה שלישית) הוצאת דון. תאונות רכיבה על סוס