נכות פלסטית בגלל שריפה


פסק דין

1. התובע, יליד 1973, הגיש תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, ביום 18/9/90 כתוצאה משריפה שפרצה במסגרת עבודות שיפוצים שבוצעו (להלן: התאונה) בחנות שברחוב ירושלים 7 בני-ברק (להלן: החנות), בעת שהיה תלמיד.


התביעה הוגשה כנגד הנתבעים 1 ו-2 (להלן: הנתבעים) כמי שהיו במועד התאונה, הבעלים ו/או המחזיק של החנות שם התרחשה התאונה ו/או מזמיני השיפוץ;

כנגד הנתבעת מס' 3 (להלן: טכנוספירה), אשר עובדים מטעמה ביצעו אף הם עבודות שיפוץ באותו מועד בחנות, כמי שגרם לשריפה;

וכנגד הנתבעת מס' 4 (להלן: חב' מנורה או המבטחת), אשר ביטחה את חב' טכנוספירה במועד הרלוונטי.

עקב התאונה נגרמו לתובע כוויות. על-פי חוות דעת רפואיות שהגיש התובע, הנכות הרפואית בתחום הכירורגיה-פלסטית עמדה על 28%.


הנתבעים 2-4 הגישו הודעת צד ג', כנגד אביו של התובע (להלן: צד ג' או מחמד), אשר הוזמן לבצע עבודת הדבקת טפט על מדרגה בחנות, בטענה כי הוא שגרם לשרפה. כמו כן, נטען על ידם שבהיות התובע עובד של צד ג', הרי שהיה על התובע למצות זכויותיו במוסד לביטוח הלאומי (להלן: המל"ל).


המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלת החבות ובשאלת הנזק.

נתבע מס' 1 העלה אף בקשה לדחייה על הסף, בשל אי הגשת סיכומי התובע במועד.

בש"א 8594/04 - בקשת מר שטופר לדחיית התובענה:

2. נתבע מס' 1 (להלן: שטופר) חזר ועמד על בקשתו לדחיית התובענה על הסף, לאור החלטת בית המשפט, שלא להאריך את המועד להגשת סיכומי התובע. משלא נתקבלו סיכומי התובע במועד, זכאים הנתבעים, לטענתם, כי יינתן פסק דין לטובתם, מאחר שאי הגשת הסיכומים במועד הקבוע, כדין אי התייצבות לדין (תקנה 160(ד) ו- 157(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, להלן: התקנות. יש להעיר כי מספרי התקנות שהוזכרו על יד ב"כ שטופר, מתייחסים לתקנות בנוסח לפי תשכ"ג). כמו כן הפנו לע"א 45/84 (אחוזת אחווה נ' נירנברג, פ"ד לח(1) 585), שם היה איחור בהגשת הסיכומים בשבעה חודשים.


3. למרות שסיכומי התובע הוגשו לאחר הגשת סיכומי נתבע מס' 1, לא במועד, ולמרות שלא ניתנה אורכה להגשתם, אין בדעתי לדחות את התביעה על הסף.

3.1 אכן סיכומי התובע לא הוגשו במועד. על פי החלטת בית המשפט מיום 11/3/04, היה על התובע להגיש סיכומיו עד ליום 1/5/04. רק כשבועיים לאחר המועד, ביום 13/5/04, הגיש ב"כ התובע בקשה לדחות את מועד הגשת הסיכומים ב-30 ימים נוספים (בש"א 7902/04) הבקשה נדחתה.



ביום 24/5/04 בתיק בש"א 8594/04 הגיש עו"ד ארד ב"כ שטופר, בקשה לדחיית התובענה בשל אי הגשת סיכומי התובע במועד. בבקשה זו לא ניתנה החלטה באותו מועד.



התובע הוסיף והגיש ביום 27/5/04 בקשה נוספת להאריך את המועד להגשת הסיכומים מטעמו (בש"א 8724/04), כשאל בקשה זו צורפו הסיכומים עצמם, על אף שלא נעתרתי לבקשת הארכה. גם בקשה זו נדחתה, והובהר כי התיק יתקבל לכתיבה במועד הקבוע

(15/7/04). למרות האמור, צורפו סיכומי התובע לתיק, ונתקבלו ע"י המזכירות.



3.2 התובע הגיש סיכומיו רק ביום 27/5/04, ולאחר הגשת סיכומי ב"כ שטופר. מכאן שהתובע לא רק איחר בהגשת סיכומו אלא שינה את סדר הגשת. בתאריך 11/7/04 נתקבלה תשובת התובע לסיכומי נתבעים 1-2 ובתאריך 15/7/04 נתקבלה תשובת התובע לסיכומי נתבעים 3-4. לתיק בית המשפט נתקבלו אפוא, בסופו של דבר כל הסיכומים במועד שנקבע למעקב לצורך קבלת התיק לכתיבת פסק דין.



3.3 מבחינת בעלי הדין, הנתבעים נדרשו להגיש סיכומים בזמן קצר יותר. סיכומי התובע נתקבלו אצל ב"כ שוטפר רק ביום 27/5/04, והונחו על שולחנו עקב חופשה, רק ביום 30/5/04. בנסיבות אלה הגיש עו"ד ארד, בקשה בתיק בש"א 8943/04 להוצאת סיכומי התובע מן התיק ולמתן החלטה בבקשה לדחיית התובענה.

בהחלטה שניתנה ביום 6/7/04, ולאחר שהובהר שסיכומי התובע נתקבלו לתיק באיחור על אף שלא ניתנה אורכה, וכדי לאפשר לצדדים האחרים לחזור ולהשלים את סיכומיהם, הבהרתי שהמועד לקבלת התיק לכתיבת פסק דין, יידחה ליום 11/7/05 (לאחר שובי מן השבתון), ואולם נדחתה הבקשה להוצאת סיכומי התובע מן התיק.

גם החלטה זו לא עודכנה במחשב.

מאחר שהנתבעים לא חזרו וביקשו הארכת מועד לצורך השלמת הטיעונים, נתקבל התיק לכתיבה ב- 15/7/04.



3.4 אין ספק שסיכומי התובע לא נתקבלו במועד ולא על פי הסדר הקבוע בתקנות וכפי שהורה בית המשפט בהחלטתו. בנסיבות אלה לא היה מקום לטענת התובע, כי גם שטופר לא עמד במועדים שנקבעו, וכי הגשתם ביום 16/6/04, היא הגשה באיחור. על הנתבע היה להגיש אמנם סיכומיו עד ליום 20/5/04, אך לאחר להגשת סיכומי התובע.



מי שאיחר בהגשת הסיכומים היה התובע. מי שהכביד על עבודת הנתבעים היה התובע. על אף האמור ולאחר שהונחו בפני סיכומי התובע, לא היה עוד מקום, לדעתי, להורות על הוצאת סיכומי התובע מן התיק ועל דחיית התביעה על הסף.



על אף שאופן ניהול הליך יכול שישפיע על תוצאות ההליך, יש בדעתי להבחין בין דרך התנהלות התיק שצריך שתקבל ביטוי בהוצאות, לבין אפשרות של בחינת התביעה לגופה.

מאחר שלא נתבקשתי לחזור ולשקול חיוב בהוצאות משפט בשל אופן התנהלות ההליך על ידי התובע, לטובת הנתבעים או מי מהם, לא ניתן צו להוצאות בגין ההתנהלות שפורטה עד כה.

לגוף הבקשה לדחיית התביעה על הסף, הבקשה נדחתה. לפיכך יינתן פסק-דין בתובענה.



החבות

כתב התביעה:

4. לטענת התובע ועל פי המפורט בכתב התביעה, הוא היה תלמיד במועד התאונה. ביום התאונה נפגע מן השריפה בעת שעבד בחנות. לעניין נסיבות התאונה טען התובע, כי פרצה אש בעת שעובדיה של חב' טכנוספירה היו בחנות עם מכשירים חשמליים המעיפים ניצוצות ואלה גרמו להתלקחות. כלפי הנתבעים נטען, כי הם לא פיקחו כראוי על העבודה במקום, לא סיפקו לתובע ציוד הגנה מתאים ו/או לא הדריכו את התובע כנדרש.

עוד טען התובע, כי אינו יודע את נסיבות התאונה, וכי האירוע מתיישב יותר עם המסקנה של קיום רשלנות מצד הנתבעים כולם, או מי מהם.



5. על-פי כתב התביעה לא ברור מה היה מעמדו של התובע, אם נחשב הוא לעובד אם לאו, ואם נחשב כעובד, מי המעביד. עוד לא היה ברור מהן הנסיבות הנטענות שגרמו לתאונה. ניסוח כתב התביעה נעשה על דרך העלאת גרסאות עובדתיות שונות וחלופיות, למרות האמור בתקנה 72 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 וזאת על אף שמדובר היה בעובדות הידועות לו.

נראה, כי התובע עצמו, ניסה לנסח כתב תביעה כשהנסתר בו עולה על הגלוי, תוך ניסיון מתמשך להתאים את העובדות לגילוי העובדות והממצאים במהלך הדיון המשפטי.



למרות האמור, ותוך שאני ערה לעובדה שאופן מסירת עדותם של התובע ואביו, שהוא צד ג', לא איפשר קביעת ממצא על סמך עדותם בלבד, ניתן לקבוע את נסיבות התאונה.



ההתקשרות ונסיבות התאונה:

6. הנתבעים שכרו חנות בבניין ברח' ירושלים מס' 7 בבני ברק. החנות השתרעה על שטח של כ- 200 מ"ר, בת שני מפלסים, כשהפרש הגובה בין המפלסים חייב מדרגה. למרות שבשלב מסוים היה קיר מפריד בין שני חלקי החנות, שנהרס, נמסרה החנות לנתבעים כשהיא מסוידת, לא היה צורך בביצוע כל עבודות שיפוץ, למעט עבודות של עיצוב פנים בתוך החנות והתאמתה לצורכיהם. בשל שני המפלסים ביקשו הנתבעים להקים במקום מדרגת עץ שתקשר בין שני המפלסים, וכן ביקש שטופר לצפות את המדרגה בשטיח שיודבק עליה (תצהיר עדות ראשית של שטופר - נ/8). מחמד, אביו של התובע עבד בחנות כקבלן עצמאי. באותו מועד ובמקביל הוזמנה טכנוספירה לבצע התקנת מתקני תליה לבגדים.



מי ששכר את שירותיו של מחמד היה נתבע מס' 2 (להלן: סקוניק). האחרון אישר, כי שכר את מחמד להתקנת מדרגת עץ כמפורט לעיל ולהדבקת שטיח עליה. לצורך ביצוע העבודה האמורה, מסר סקוניק מפתח של החנות למחמד. למעשה אישר מחמד כי קיבל מפתח של החנות, הגם שלאחר שהודה בדברים אלה חזר בו (עמ' 59 ש' 14 לפרוט').



יש בדעתי לקבל את עדותו של סקוניק, כפי שגם אושרה על-ידי מחמד ולהתעלם מניסיונו של מחמד לחזור בו. התוצאה: עובר למועד תחילת עבודתו של מחמד, ובמועד התאונה היו בידי מחמד מפתחות החנות. מחמד ביקר אפוא בחנות מספר פעמים, בזמנים שהיו נוחים לו וביצע את העבודה באופן עצמאי לחלוטין.



7. לצורך התייחסות לעדותם של התובע ואביו – צד ג', יש להסתמך על עדותם במשטרה. כל עדות נוספת שנמסרה על-ידם, ככל שזו אינה עולה בקנה אחד עם האמור באותן הודעות שם, נדחית. כפי שהובהר, הגרסאות העובדתיות שהשמיעו עדים אלה היו רבות, ואין להתעלם מניסיונותיהם לשנות את העובדות המתוארות על ידם, באופן התואם לתכלית הגשת התביעה.



בהסתמך על עדותו של מחמד (נ/4, הודעה שמסר ביום 14/2/91), עובר למועד התאונה נותרה לו בחנות עבודה שהייתה חלקה האחרון של כלל העבודה שביצע בחנות והיא, להדביק את השטיח למדרגה, לאחר שלדבריו סיים את עבודות החשמל והדקורציה. עובדי טכנוספירה עבדו במקום עוד קודם לאירוע התאונה. על-פי הודעתו האמורה של מחמד, יום או יומיים לפני מועד התאונה עבדו במקום עובדי אלומיניום וניקל והרכיבו במקום קולבים ומדפים. ביום המקרה היו אמורים לבוא ולסיים את העבודה. מחמד חזר ואישר כי הכיר את עובדי טכנוספירה, וביום התאונה לא הייתה זו הפעם הראשונה שראה אותם. הם למעשה היו במקום כאשר הוא התחיל לעבוד בחנות (עמ' 62 ש' 2-15 לפרוט').

אדגיש כבר בשלב זה, כי צד ג' ידע היטב על סדר העבודה, ידע מה עובדי חברת טכנוספירה צריכים לעשות, ואפשרות תכנון העבודה הייתה תלויה בו, לרבות אופן ביצועה, הכל תוך התחשבות בעבודה האמורה.



8. לעניין מקור השריפה ביום התאונה והנסיבות הנלוות, הועלו שתי גרסאות עיקריות (ראה טענות הנתבעים 3 ו- 4):

טענה אחת, שהיא בעיקרה גרסת התובע וצד ג', שעבודות ניסור שבוצעו על ידי עובדי טכנוספירה לצורך התקנת המתלים, עבודה שבוצעה תוך ניסור במסור, גרמה לניצוצות אשר הביאו להצתת דבק המגע ששימש להדבקת השטיח על מדרגת החנות.

גרסה זו מכונה "גרסת הניסור".



לעומת זאת, טענת הנתבעים 3 ו-4 - ואליהם מצטרפים הנתבעים, שלא מכוח מקור ידיעה ראשון, אלא ממה שנמסר להם, לטענתם, מאחד מעובדי טכנוספירה, בסמוך לאחר התאונה - פרצה הדליקה מעישון סיגריה על-ידי התובע ו/או אביו בסמוך לקופסאות הדבק או בסמוך למקור אדי הדבק, גרסה המכונה "גרסת העישון".

לטענת הנתבעים 3 ו- 4, גרסת העישון היא הסבירה, במיוחד לאור העובדה שהתובע נכווה גם בפניו.



מטעם טכנוספירה הוגשו תצהירי עדים של העובדים וכן חוות דעת מומחה מטעמה. העובדים לא הופיעו להעיד במועד שנקבע, ובקשתם לדחות את מועד שמיעת עדותם, נדחתה (עמ' 99 ש' 20-21 לפרוטוקול). לא ניתן כל הסבר לאי הופעתם.

טכנוספירה ויתרה גם על עדות המומחה מטעמה, ועדותו לא נשמעה. על אף בקשת ב"כ התובע לחקור עד זה, לא נתנה לו הרשות לעשות כן. משהחליטו הנתבעים 3 ו- 4 לא להסתמך על חוות הדעת, ומשלא הובאו העובדים להעיד, לא היה מקום לשמוע את חקירת המומחה, כאשר חוות דעתו הסתמכה על גרסה עובדתית של העובדים שלא הופיעו להעיד.

חוות הדעת ותצהירי עובדי טכנוספירה אינם בגדר ראיות.

יש אפוא לבחון את הראיות האחרות, תוך הסתמכות על אותה גרסה של התובע ואביו שהובאו בהודעות במשטרה.



9. על-פי נ/4, ביום המקרה הופיע מחמד יחד עם בנו שהיה בחופשה (שביתה בביה"ס), אשר היה אמור לסייע לו. הם הגיעו לחנות בשעה 8:30 חיכו עד השעה 9:00 לבוא אנשי האלומיניום, כאשר מחמד ידע, לפי גרסתו שלו, על בואם. משראה שהם עדיין לא הגיעו, החליט לסיים את העבודה. כלומר, ההחלטה להתחיל בעבודת ההדבקה הייתה של מחמד. ואולם הוא הוסיף ו"תיקן" גרסתו באומרו:

"... יותר נכון בעל החנות יוסף אמר לי תעבוד אתה ולא מעניין אותך מהם

יבואו או לא יבואו אני כבר אסתדר איתם...".



לעניין תוספת זו אעיר, כי מעבר לעובדה שעדות זו של צד ג' לא נתמכה בדברי הנתבעים, אין אני מקבלת תוספת זו, כמטילה אחריות על הנתבעים. כפי שצוין, אופן ביצוע העבודה, לרבות המועד המדויק לביצועה, נקבעו על-פי שיקול דעתו של מחמד. ועוד, אם ביקש מחמד לקשור את הנתבעים או מי מהם לנסיבות אירוע התאונה, היה עליו לחזור וליצור קשר עם מי מהם, לאחר שעובדי טכנוספירה הופיעו ולאחר שהתברר לו כי הם מבקשים להמשיך בעבודה, על אף מחאותיו. ועוד, מחאותיו של אחמד, גם לפי גרסתו לא היו בסופו של דבר לאי ביצוע העבודה אלא להתרחקות מן הדבק.



10. מחמד על-פי גרסתו הלך עם הבן (יוסף-התובע) וקנה שני גלוני דבק-מגע, מרח את הדבק על המדרגה ועל שתי פיסות השטיח שאמורות לצפות את המדרגה ונתן להם להתייבש בין 10 ל- 20 דקות. הוא הדביק אחד מהשלושה חלקים הראשונים של השטיח שהתייבש, שני החלקים הנוספים עדיין לא התייבשו, לכן החליט לשבת ולאכול עד שיתייבשו החלקים הבאים ואחרי האוכל להדביק אותם.



בזמן ההפסקה הופיעו עובדי חברת טכנוספירה והם החלו להכניס כלים וחפצים לחנות, הם אמרו לו שהם רוצים לסיים את העבודה. לטענתו, אמר להם כי מרח דבק-מגע הרגיש לאש ושלא יעבדו היום, כי הם חותכים אלומיניום במסור וזה גורם לניצוצות שעלולים לגרום לשריפה.



לאחר שהתובע ואביו קנו את דבק המגע עזב בעל החנות את המקום. לטענתו של מחמד, עובדי טכנוספירה לא שמעו בקולו, ואמרו כי הם רוצים לסיים את העבודה, והוא אמר להם שאם הם רוצים לעבוד שירחיקו את המסור מקרבת דבק המגע. הוא הסביר להם כי אינו עושה זאת על דרך של פקודה, אלא מחמת זהירות. לטענתו סירבו והחלו לעבוד.

(בנושא המפגש שבין צד ג' לעובדי טכנוספירה ככל שהובאה גרסה סותרת בבית המשפט, יש להתבסס כאמור, על הודעות התובע ואביו במשטרה ולדחות גרסאות סותרות, מה עוד שהגרסאות האחרות גם מאוחרות למועד גביית ההודעות).



מחמד יצא לאוטו להביא מכשיר "רולר" (גלגל גומי) כדי ללחוץ את הטפט. בדרכו חזרה לחנות ראה את עובדי טכנוספירה יוצאים בבהלה ולא הבין למה. הוא הגיע לדלת החנות, ראה עשן שחור יוצא והבין שיש שריפה בחנות. הוא לא איבד את העשתונות, כיבה את מפסק החשמל הראשי ובמקביל שמע את צעקותיו של הבן, הוציא אותו והגיש לו עזרה ראשונה. לדבריו, הבן אמר לו שבזמן שישב ואכל על המדרגה שכבר הודבקה, ראה פתאום אש בפנים שלו. עוד טען האב (צד ג'), כי אחד העובדים של טכנוספירה, סיפר לו, כי ברגע שעבד על המסור כנראה עף ניצוץ שגרם לשריפה. הוא נבהל וברח. וגם השני שעמד על הסולם ירד וברח.

באותה הודעה, הוסיף מחמד ואמר:

"אני מעשן אבל בזמן השריפה בכלל לא הייתי בחנות".



על פי עדותו של הבן-התובע במשטרה (נ/3) בסביבות השעה 14:00 היה בחנות שעושים בה שיפוצים. הוא עמד ליד דבק המגע שם אביו הדביק את השטיח. אביו יצא לרכב להביא משהו ושני העובדים האחרים עבדו על מדפים וחתכו במסור צינורות מתכת. פתאום האש אחזה בדבק ויותר מזה לא זכר. הוא נשרף בפנים ובידיים. לשאלה לשם מה היה במקום, הבהיר כי בא סתם להיות עם אביו, וכי עזר לו קצת. גם הוא טען כי לא ראה שמעשנים שם, וכי הפעילו מסור. עוד טען כי העובדים ידעו שמדובר בדבק שהיה סגור אבל היה גם דבק שהיה מרוח על השטיח.
לעניין פחי דבק המגע, יש להעיר כבר בשלב זה, כי על-פי דו"ח הכבאות (ת/4), כפי שיפורט בהמשך, נמצאו במקום מוקדי השריפה פחי דבק מגע פתוחים (עמ' 76 ש' 18-21 לפרוט').



בהודעה שמסר התובע בפני חוקר מטעם שירות הכבאות של אזור בני ברק, ביום 14/2/91 (נ/2), אמר שהיה בחופשה (שביתה בביה"ס) והלך לעזור לאביו, הם מרחו דבק ובעת שישבו לאכול, ובמקביל להמתין על מנת לאפשר לדבק להתייבש, הופיעו שני העובדים באלומיניום. אביו אמר להם להתרחק ויצא ואילו אחד העובדים הפעיל את המסור. התובע התיישב על המדרגה במקום שכבר הדביקו את הטפט וחיכה לאביו, ראה ניצוצות של אש ואז אחזה בו האש.



11. לעניין נסיבות התאונה, יש להפנות גם לדו"ח שנערך מטעם איגוד ערים שירות כבאות של אזור בני ברק (מסמך מיום 23/9/90 – ת/4). על פי סיכום שבדו"ח הסיבה לפרוץ השריפה היא: "כתוצאה מתהליך עבודה שהתבצע בחנות" (נ/7).



הדו"ח נחתם על ידי מר דב זכאי (ת/4). בזמן האירוע, תפקידו היה ראש צוות, קצין המשמרת ובתפקידו משמש כחוקר דליקות של שירותי כבאות באזור בני-ברק. הוא הגיע למקום כחצי שעה לאחר שהשריפה פרצה. מדובר היה בשריפה שהייתה מהירה וכבתה מאליה (להלן: דו"ח הכבאות). בעדותו בבית המשפט חזר, למעשה, מר זכאי על מסקנתו בדו"ח (עמ' 70 ש' 25-28 לפרוט').



על פי דו"ח הכבאות, השריפה אירעה בסביבות השעה 13:35. מוקד השריפה היה שטיח רצפה ושלוש קופסאות דבק-מגע ומספר חפצים שונים שהוחזקו בקרבת אותו מוקד.

"... תהליך השריפה היה מהיר מאד בפרק זמן שהיווה הצפת אש נפיחות

(כך במקור) של אדי דבק שהתרכזו בחלל החנות שבו התבצעה עבודת

הדבקת השטיח לרצפת החנות באמצעות דבק מגע.

...

בחקירה שנערכה במקום נמצא שהאפשרות הסבירה ביותר

הינה כתוצאה משבב מתכת לוהט שנוצר כתוצאה מתהליך ניסור

הקונסאות (כך במקור) אשר עף לאזור רווי דבק מגע, כתוצאה מכך

התלקחו אדי הדבק וגרמו להצפת אש מקומית שבהם נפגע הפועל

שעבד במקום" (ת/4).



לשאלת בית המשפט, הבהיר מר זכאי, כי מבחינת הסבירות, המקור הראשון לפרוץ השריפה הוא ניצוץ מניסור במסור חשמלי ולאחר מכן, ברמת סבירות זהה, ניצוץ במערכת חשמל או עישון (עמ' 71 ש' 4-8 לפרוט'). ואולם, העד המשיך והבהיר במסגרת חקירתו הנגדית, שהוא לא ראה את סיבת העישון כסבירות ראשונה, מאחר שנאמר לו שלא עישנו בסמוך לדליקה, שאם לא כן, היה מעלה אפשרות זו כאפשרות סבירה ראשונה (עמ' 75 ש' 17-20 לפרוט').



לגבי היות פחי דבק המגע פתוחים במוקד האש, הבהיר העד, שהדבק מתאדה וברגע שיש אדים באוויר ההתלקחות מהירה יותר, ובמקרה כזה כאשר החלל מורכב ורווי אדים דליקים, אין עוד, לכאורה, חשיבות למרחק שבין המסור למשטח המודבק ונוצר מצב "אידיאלי" לפריצת דליקה (עמ' 74 ש' 1-15 לפרוט').

ואולם בהמשך הוסיף מר זכאי ואישר שהקרבה לפחי הדבק הייתה חשובה, וזאת מאחר שבסמוך למקום שבו היו פחי הדבק פתוחים, היה ריכוז גבוה של אדים שנפלטו מאותם פחי הדבק הפתוחים (עמ' 76 ש' 18-21 לפרוט').



בתשובה לשאלה, אם הפעלה מקצועית של מסור יכולה להביא לשליטה בכיוון שאליו יועפו הניצוצות, השיב מר זכאי, כי הוא, כאדם מקצועי, לא היה מפעיל מסור חשמלי במקום שיש דבק, וזאת מאחר שלא ניתן ככלל לשלוט על ניצוצות בעת ניסור (עמ' 76 ש' 18-29 לפרוט').



12. לשאלה, אם הוכחה גרסת הניסור או גרסת העישון, כגורם לתאונה מבחינה עובדתית, נראה כי התשובה היא, שעל אף שהגיונית אין לשלול אפשרות עישון או ניסיון לעשן בסמוך למוקד השריפה, כאפשרות סבירה לגרימת השריפה, הרי שעובדתית לא הוכח, במידה הנדרשת בהליך אזרחי, כי אכן עישנו בחנות בסמוך למועד פריצת הדליקה. לעומת זאת, די בראיות שהוצגו, כראיות נסיבתיות במצטבר, כדי לקבוע כי הייתה פעולת ניסור אשר גרמה לפריצת הדליקה, ואולם, זו לא יכולה הייתה להתרחש ולגרום לנזק שנגרם, אלמלא התנהגות רשלנית ברורה של צד ג'.

אפרט מסקנתי האמורה.



13. אכן גם בנושא העישון לא היו התובע ואביו עקביים בתשובות שניתנו על-ידם. לעיתים נראות התשובות שניתנו על ידם בנושא, תשובות מגמתיות, ומתוך ניסיון מגמתי להרחיק עצמם מאפשרות העישון, ועוד גרסותיהם אינן עקביות.

בעדותו בבית המשפט אמר התובע שכלל איננו מעשן (עמ' 41 ש' 16-20 וכן בעמ' 42 ש' 7-9 לפרוט'). תשובה שונה ניתנה בתשובות לשאלון, שם אמר שלפני התאונה לא הוא ולא אביו עישנו (התשובות לשאלון (נ/1) תשובות לשאלות 61 ו- 62 השיב התובע "אבי ואני לא עישנו לפני התאונה"). הדגשת זמן העבר יצרה "צפייה" לעישון בהווה ובעתיד, וכי התשובה ניתנה על דרך האבחנה.



ואכן, האב הודה כי הוא מעשן בדרך כלל (עמ' 54 ש' 30 לפרוט'). יתר על כן, הוא אף הודה כי ביום התאונה עישן, אלא שטען שעישן מחוץ לחנות, ובשעה 10:30 לערך (עמ' 55 ש' 12-15 לפרוט'). תשובה זו גם עומדת בסתירה לגרסה לפיה השאיר מחמד את הסיגריות באוטו – גרסה שלא התקבלה, והיא נדחית. גרסת התובע, כי אביו אמר שהוא יצא להביא אוכל וסיגריות כי האוטו רחוק, לא נתקבלה. התובע למעשה, לא שלל אפשרות שאביו עישן גם במהלך שעות העבודה, אלא שעשה זאת בחוץ, לטענתו. לשאלת בית המשפט אם באותו יום היו לאב הסיגריות איתו השיב התובע (עמ' 43 ש' 28 לפרוט') שאינו יודע ובטרם נרשמה תשובה זו הוסיף ואמר שאביו "בפרנציפ משאיר את הסיגריות באוטו".



בסופו של דבר ניתן לקבוע כי ביום התאונה היו הסיגריות של צד ג עמו, וכי יציאתו לרכב לא הייתה כדי לקחת את הסיגריות. האב הודה למעשה שהסיגריות היו ברשותו אך לטענתו עישן בחוץ (עמ' 55 ש' 13 לפרוט'). אביו של התובע גם אישר שהוא אוהב לעשן לאחר האוכל (עמ' 59 ש' 28 לפרוט') ובהמשך חקירתו גם הודה שעישן בתוך החנות (עמ' 61 לפרוט').



העישון באותו יום היה בהמשך להודאתו של מחמד שהוא מעשן בתוך החנות וכי אף היה זורק את הסיגריות ברצפת החנות. מחמד אף ציין את סוג הסיגריות שנהג לעשן - מרלבורו אדום (עמ' 61 ש' 28-30 לפרוט'), ואולם, לטענתו, עשה זאת כאשר הוא לא עובד עם דבק. לאחר מכן תיקן את עדותו ואמר שלא עישן בחנות (עמ' 63 ש' 4 לפרוט').

אביו של התובע העיד, שגם עובדי טכנוספירה, אותם פגש בעת שביצע את העבודות בחנות, נהגו לעשן שם (עמ' 62 ש' 2-15 לפרוט').

התוצאה מן האמור היא שניתן לקבוע, כי ביום התאונה היו הסיגריות עם צד ג', ועוד ניתן לקבוע כי עישן, ואולי אף בחנות, אך לא בסמוך לאירוע השריפה. עובר לאותו מועד, יצא לרכב. בדלי הסיגריות שנמצאו בחנות היו יכולים להיות מימים שקדמו ליום התאונה, ולא היה בראיות אלה כדי לבסס ממצא כי מחמד עישן ביום התאונה בסמוך למועד אירוע השריפה.

יתר על כן, התובע עצמו הכחיש כי הוא מעשן. עובדי טכנוספירה כאמור, לא הופיעו להעיד.

סקוניק הצהיר כי הוא חקר את עובדי טכנוספירה והם במפורש אמרו שלא הפעילו מכשיר חשמלי בעת שאירע הפיצוץ. ואולם, עדות זו היא בגדר עדות שמועה, ואין לבסס עליה ממצא.

ועוד, כפי שיובהר, על אף שגרסה כזו יכולה הייתה להצביע על תשובה לשאלה, מדוע נכווה התובע בפניו (עמ' 42 ש' 11 לפרוט'), הרי שגם גרסת הניסור נותנת תשובה ראויה לשאלה זו.



בהסתמך על כל העדויות הנ"ל מסקנתי היא, כי גרסת העישון לא הוכחה. גרסת הנתבעים 3 ו- 4, כפי שהיא מפורטת בסיכומיהם, נותרה ברמת השערה אפשרית, הגם סבירה, אך לא כדי ממצא עובדתי.

גם הפגמים שביקשו למצוא בדו"ח הכבאות וטענה בדבר הסתרת מידע רלוונטי מן החוקר, מר זכאי, נותרו בגדר טענות שלא התגבשו לכלל מסקנה אחרת.



14. לעניין גרסת הניסור, יש לקבוע, כי מר זכאי אישר שבחנות היה מסור חשמלי. העובדה שאותו מסור לא פעל בעת שהגיע למקום הדליקה (עמ' 70 ש' 10 לפרוט'), במיוחד כאשר ניתוק לוח החשמל נעשה מיד לאחר התאונה על-ידי צד ג', לא יכולה לשלול אפשרות של עבודת ניסור באמצעות מסור חשמלי, עובר למועד התאונה.

הטענה שהועלתה באמצעות עדים אחרים, כי נודע להם שהמסור לא פעל באותו מועד, אינה בגדר ראיה, המאפשרת קביעת ממצא.



צודק התובע, כי דו"ח החקירה ומסקנותיו של דו"ח הכבאות (ת/4), מטילים את גורם השריפה על ניצוץ מפעולת ניסור על-ידי מסור חשמלי. משלא הביאו הנתבעים חוות דעת מטעמם הנוגדת לחוות הדעת שהוגשה מטעם התובעים הרי שיש לדחות את התנגדותם להגשת חוות הדעת או לתוכנה.



מבדלי הסיגריות שנמצאו לא ניתן, כאמור, לדעת מתי עישנו שם. עובדי הנתבעת מס' 3 לא הופיעו לבית המשפט למתן עדות, ממילא לא נסתר הדו"ח, וכמו כן לא בחרו הנתבעים להגיש חוות דעת מטעמם של מומחה לבטיחות. על אף שהנתבעים מינו מומחה לבטיחות מטעמם, מר וינר יעקב, הם משכו את חוות הדעת של מומחה זה.



הנתבעים 3 ו-4 טענו כי לא הובאו ראיות שהאנשים שהיו בחנות, היו עובדים של נתבעת מס' 3. דינה של טענה זו להידחות.

טכנוספירה הודתה כי שניים מעובדיה עבדו בחנות בשיפוצים עובר למועד התאונה, ואולם הכחישו כל קשר לאירוע השריפה הנטען. לטענתה, עובר למועד השריפה, לא בוצעה ע"י עובדיה עבודה כלשהי עם מכשיר חשמלי המעיף ניצוצות.

הנתבע מס' 1, בסעיף 6 לכתב הגנתו הודה, למעשה, באופן מפורש באמור בסעיף 8 לכתב התביעה, שם מצוין כי בעת התאונה עבדו עובדי הנתבעת מס' 3 עם מכשירים חשמליים המעיפים ניצוצות. גם על פי הגרסה במשטרה היו שני עובדים של הנתבעת מס' 3 שעבדו במקום בחיתוך באמצעות מסור.

מחמד הכיר את עובדי טכנוספירה, שכאמור, לא הייתה זו הפעם הראשונה שפגש בהם.

מחמד נכח במקום בעת שעובדי טכנוספירה הופיעו לסיים את עבודות האלומיניום.

די בעובדות אלה, ובהעדר עדות נוגדת, כדי לסתור את הממצא שהעובדים שהיו בחנות היו עובדי טכנוספירה.



לעניין פעולת הניסור, כאמור, אין חולק כי טכנוספירה הוזמנה להתקנת מתלים מאלומיניום. במקום היה מסור חשמלי. לצורך התקנת המתלים היה צורך בניסור. הגם שביום התאונה נעשתה השלמת העבודה, אין למעשה עדות סותרת לביצוע עבודת ניסור במקום.

על פי הגרסה של התובע ואביו בבית המשפט היו במקום שני פועלים שניסרו. אלה הגיעו ובסמוך לאחר מכן יצא אביו של התובע מן החנות. גרסת הניסור הועלתה כבר בהודעה במשטרה.



בהעדר ראיות אחרות, יש לקבוע כי בוצעה פעולת ניסור, בסמוך לפריצת הדליקה.

ואולם, מאחר שמדובר בחנות אשר גודלה כ- 200 מ"ר, ולא בגודל שקבע מר זכאי, ומאחר שפעולת ההדבקה נעשתה באופן ממוקד על גבי מדרגת העץ שבין שני המפלסים, הרי שהשריפה שנגרמה כתוצאה מהניצוצות שעפו בעת הניסור, בסמוך למקום הימצאו של התובע, לא יכולה הייתה לפרוץ ולגרום לנזק שנגרם, אלמלא הושארו פחי הדבק פתוחים ואלמלא נותר התובע בתוך המוקד בו יכולה הייתה לפרוץ הדליקה, בשל ריכוז גדול של אדים באותו מקום.



טענת חב' מנורה כי לא הובאו כל ראיות בנוגע לכיסוי הביטוחי, גם היא דינה להידחות.

יש לקבל את טענת התובע, כי בשל העובדה שהוכרה חבות של טכנוספירה לשריפה, שימשה זו בסיס לתביעה שהגישו הנתבעים בשל השריפה וטכנוספירה הגיעה איתם להסדר כספי וחב' מנורה שילמה להם תגמולים בגין הנזק. חב' מנורה גם לא הכחישה קיומו של כיסוי ביטוחי.

אשר על כן, יש גם לקבוע, כי יש כיסוי ביטוחי לתאונה באמצעות חב' מנורה.



לאור הממצאים האמורים יש להתייחס לשאלת החבות כחלה לגבי מי מן המעורבים.



15. לעניין מעמדו של התובע:

למעשה בחר התובע שלא להביא גרסה עובדתית ברורה לעניין מעמדו. פעם טען כי הוא עובד של נתבעים 1 ו- 2, ופעם טען כי הוא תלמיד שנלווה באופן מקרי לאביו ביום התאונה. טענת טכנוספירה וחב' מנורה, כי התובע הוא עובד של צד ג', גם היא לא הוכחה.



ביום התאונה היה התובע תלמיד בבית ספר. הגם שקביעה זו אינה נקייה מספקות, נראה כי זו המסקנה שהוכחה במידה הנדרשת בהליך אזרחי. לא נעלמה ממני טענת סקוניק, כי על-פי גרסת התובע, סיים הלה 8 שנות לימוד עוד בשנת 1987 וכי מאותה שנה ועד לשנת 1990 לא למד (עמ' 38 ש' 18 לפרוט'). התובע לא הביא כל מסמך המעיד על היותו תלמיד במוסד חינוכי. ועוד, ישנם מסמכים רבים, לרבות מסמכים מבית החולים, לפיהם נפגע התובע בזמן עבודה. התובע לא יכול היה לתת כל הסבר מדוע מופיע נתון זה באותם מסמכים (עמ' 39 לפרוט'). נתון עובדתי זה מופיע לא רק בדו"ח סיכום אשפוז, אלא גם בחוות דעת המומחה מטעם התובע, פרופ' רוזנברג, שם נכתב כי התובע "... נכווה בעת עבודתו בדבק מגע שהתלקח..." (ההדגשה לא במקור – ש' ו'). לכן, טענת הנתבעים 3 ו-4 כי על התובע למצות תחילה את זכויותיו במל"ל, נדחית.



טענת התובע כי הוא עובד של הנתבעים, הועלתה בצורה רפה וראוי היה שכלל לא תועלה.

אמנם לפי ת/3, הודעתו של מר סקוניק במשטרה, עבדו הבן והאב בהדבקת טפטים וכי אלה הועסקו על ידו, ואולם אין להבין את האמור כפי שביקש התובע לפרש. בתשובות שניתנו, הבהיר גם מר שטופר כי לא העסיק את התובע וכי לא הזמין אותו לבצע את עבודת השיפוצים בחנות, וכי הקבלנים שהועסקו הציגו את עצמם כמומחים מנוסים ומיומנים בתחומם.



טענתו של התובע, כי היה עובד של הנתבעים אין לה על מה שתסמוך. התובע לא הוזמן על ידם לעבוד, לא כקבלן עצמאי ובוודאי שלא היה עובד שכיר שלהם. אם עבד באותו מועד, הרי שהיה עובד של אביו, ושלו בלבד.

גרסת התובע בסיכומיו היא, כי "התובע סייע לאביו בהגשת כלי עבודה באופן לא קבוע ומצב זה יכול שיתפרש על ידי פלוני כ"עבודה" שעה שמבחינת יחסי עבודה של מעביד ועובד על פי חוק הדברים שונים (סעיף 27 לתשובת התובע לסיכומים 1 ו- 2). סיכום דברים בדרך זו, חוזר על דרך התנהלותו של התובע במהלך המשפט – הימנעות מלהביא גרסה עובדתית ברורה.



אשר על כן, אני קובעת כי התובע נלווה לאביו, אשר עבד במקום כקבלן עצמאי, כאשר הבאתו לשם הייתה על-פי הבחירה של אביו, על פי שיקול דעתו ובאחריותו.



16. לעניין היחסים שבין הנתבעים 1 ו-2 לבין צד ג' – מדובר ביחס של מזמין עבודה לקבלן עצמאי. אף אחד מן הנתבעים לא נכח בחנות בעת ביצוע העבודה, לא נדרש מהם פיקוח לביצוע העבודה, וצד ג' לא ביקש התערבות כלשהי מטעמם, גם לאחר ששמע וידע – על-פי גרסתו – כי יש בכוונת עובדי טכנוספירה להמשיך בעבודת האלומיניום במקום, תוך שימוש במסור.



אבי התובע אינו מכחיש כי ראה את עובדי טכנוספירה קודם שיצא את החנות. לטענתו, הזהיר אותם שמרח צבע, ואז יצא לרכב.



כאמור, מקובלת עלי טענת סקוניק, כי הוא שכר את שירותיו של האב כקבלן עצמאי לצורך ביצוע הדבקת שטיחים על המדרגה המחברת בין מפלסי החנות, והאב יכול היה להביא איתו את מי שהוא רוצה (עמ' 98 ש' 28-29 לפרוט'). את הבן הכיר סקוניק רק כבנו של צד ג' (עמ' 98 ש' 20 לפרוט'). לא נוצר כל קשר חוזי או אחר בין הנתבעים לבין התובע. נוכחותו של התובע בחנות במועד קרות התאונה הייתה פרי יוזמתו של צד ג', ובאחריותו.

בעת אירוע התאונה, לא היו הנתבעים בחנות, לא הודע להם על מחלוקת אם הייתה בין צד ג' לעובדי טכנוספירה קודמת לפריצת הדליקה.

למר סקוניק נודע על הדליקה שפרצה, לאחר התאונה ורק בשעות אחר הצהריים.



צד ג' היה אמור לבצע את העבודה על דעתו ותחת פיקוחו שלו, ולכן יש לקבל את טענת הנתבעים, כי לא חלה עליהם כל חובה של פיקוח או השגחה כלפי התובע. ככל שהייתה רשלנות שגרמה לתאונה, הרי זו אינה רשלנותם.

כפי שהוכח, התובע יחד עם אביו עבדו בחנות באופן עצמאי לחלוטין. האב היה קבלן עצמאי לא היה כפוף למי מהנתבעים מס' 1 או 2. בפועל, לפי מהות העבודה ולאור מיומנותו של מחמד לא היה צורך בפיקוח. מדובר בביצוע עבודת דקורציה פשוטה ולא היה מקום לצפות כי התובע או אביו ישאירו פחי דבק פתוחים, וכי התובע יישאר בסמוך אליהם בתוך החנות בעת שמתבצעת עבודת ניסור וכאשר צד ג' ער לסכנת הניסור וכל שמבקש הוא להתרחק מן המדרגה שם הונח הדבק.



במקרה זה לעניין הנתבעים, חלה ההגנה של סעיף 15 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: פקודת הנזיקין) הפוטרת אותם מכל חבות. אביו של התובע וטכנוספירה עבדו בחנות כקבלנים עצמאים. הסייגים המפורטים בסעיף 15 לפקודת הנזיקין אינם חלים במקרה דנן.

לפי סעיף 15 לפקודת הנזיקין, אין מעסיק אחראי לעוולה של קבלן עצמאי, שנעשתה תוך כדי ביצוע עבודה שהוטלה עליו ע"י המזמין (ראה ע"א 713/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי ואח', פ"ד נח(1) 1, 20ו, להלן: פס"ד תנעמי).

לעניין אי תחולתם של החריגים של סעיף 15 לפקודה נזיקין בענייננו, ראה גם מאמרו של א' ברק, "ה אחריות בנזיקין של המעסיק למעשיו של קבלן עצמאי" (הפרקליט כד (תשכ"ד) 355, 369-370).



טענת התובע, כי האחריות של הנתבעים חלה, מאחר שהזמינו את העבודות, וכי משבוצעה עבודת שיפוצים חלה עליהם החובה "לפי סעיף 91 לפקודת הבטיחות (כך במקור) המרחיבה את תחולתה לגבי כל עבודות בניין ושיפוצים" ולפי סעיף 1 לפקודה הבטיחות המגדיר "בנייה", לרבות קיום או תיקון בניין, ומאחר שמדובר היה בהריסת קיר, הרי שחלה עליהם חובה זו. טענות אלה דינן להידחות.



העובדה כי בשלב מסוים נהרס קיר בין שתי החנויות ששכרו הנתבעים (עמ' 86 לפרוט'), אין בה כדי לשנות את המסקנה כי לא נעשו עבודות בנייה עובר למועד אירוע התאונה. העבודה שנדרש לבצע צד ג', הייתה התקנת השטיח ואילו חב' טכנוספירה נדרשה להתקין מתלים בחנות (עמ' 87 לפרוט').



ביום התאונה נעשתה הדבקת שטיח על מדרגת עץ והתקנת מתלים לבגדים. פעולות שאין בינן לעבודת "בנייה" ולא כלום. מדובר בדקורציה או עיצוב פנים וממילא העבודות הנ"ל לא נכנסות לתחולת ההגדרה "בנייה" שבסעיף 1 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל-1970 (להלן: פקודת הבטיחות), מה עוד שהחנות איננה בגדר "מפעל".

פיקוח, ככל שנדרש, היה צריך להיעשות על-ידי צד ג'. פעולות תיאום ככל שנדרשו, נעשו עם צד ג', אשר בחזקתו היה מפתח לחנות, ובפועל, פעל מחמד מבלי להידרש להתייעצות עם מי מן הנתבעים.



בנוסף לאמור, יש לקבוע כי הנתבעים, למעשה, הוציאו משליטתם את הפיקוח על הנעשה בשטח החנות בכך שמסרו לידי צד ג' את אפשרות הבחירה מתי לבצע את העבודה בחנות, לרבות מסירה לידיו של מפתח החנות (עמ' 93 ש' 6-7 לפרוט'). המפתח נשאר בידי צד ג' לאורך כל הזמן (עמ' 93 לפרוט'). הגם שצד ג' היה אמור להשלים את נושא השטיח, זה לא היה היום הראשון שבו עבדו גם הפועלים של חב' טכנוספירה, כאשר צד ג' יודע היטב מה סוג העבודה המבוצעת על ידם ומה עליהם לבצע.



הן צד ג' והן טכנוספירה היו קבלנים עצמאיים לביצוע העבודות שנשכרו לבצע (עמ' 94 לפרוט' - בסוף העמוד).



בנסיבות אלה, יש לראות את צד ג' כאחראי על העבודות שנעשו בחנות, ככל שאלה נעשו על ידו, תוך לקיחה בחשבון כי ישנם עובדים נוספים המבצעים עבודה נוספת (על דרך ההשוואה ראה פס"ד תנעמי, שם, 20ה).



שיטת עבודה שהנהיג צד ג' הייתה מסוכנת בכך שהשאיר פחי דבק פתוחים, ללא מכסה, ובנוסף, עוד נתן לבנו להישאר בסמוך להם. משראה צד ג' וידע כי עובדי טכנוספירה הגיעו למקום וכי הם לא נשמעים לו, יכול היה ליידע את הנתבעים

או מי מהם על נסיבות המשך העבודה. משלא עשה כן, אין להטיל עליהם כל חובה לאירוע. באין ראייה על ידיעתם לאופן ביצוע העבודה שם, במיוחד שהסמכות לנהל את אופן ביצוע העבודה עד לסיומה ניתנה לצד ג', הרי שהאחריות היא על צד ג' כקבלן עצמאי לצד אחריותה של חב' טכנוספירה (ראה לצורך השוואה ע"א 804/77 נימר נ' עזמי דיאב ואח', פ"ד לד(2) 729, 736ו-737א).



אשר על התביעה כנגד הנתבעים 1 ו- 2, נדחית.



17. במערכת היחסים שבין התובע לטכנוספירה:

משקבעתי כי גרסת הניסור הוכחה, קמה חבותה של טכנוספירה כלפי התובע. ההתנהגות הרשלנית של צד ג', אביו של התובע, אינה רלוונטית מבחינת התובע. האחרון לא היה עובד. הוא ביקר שם באופן אקראי והישארותו במקום, בסמוך לפחי הדבק הפתוחים, לכשעצמה, אינה יכולה להיחשב כאשם תורם שלו.



אשר על כן יש לקבוע, כי יש לקבל את התביעה כלפי טכנוספירה וכנגד חב' מנורה כמבטחת וכי הם חבים ביחד ולחוד, כלפי התובע במלוא הפיצוי שיקבע ככל שיקבע.


18. במערכת היחסים שבין טכנוספירה לבין צד ג' – הודעת צד ג':

צד ג' נכח, כאמור, במקום בעת שעובדי טכנוספירה הופיעו לסיים את עבודות האלומיניום.

על-פי גרסתו של צד ג', ידע הוא את הסיכון שבפעולת הניסור כאשר נמרח דבק במקום ושטח החנות רווי באדי הדבק. הרי, על-פי אותה גרסה, גם הזהיר את עובדי טכנוספירה. למרות האמור, השאיר את פחי הדבק פתוחים. לעניין זה, יש לדחות את גרסת התובע כי פחי הדבק היו סגורים. פחי דבק אלה היו פתוחים בעת עריכת דו"ח הכבאות ואין כל גרסה לפיה נפתחו על ידי מי מן הנוכחים. גרסה כזו, גם אילו הועלתה, לא הייתה סבירה.

צד ג' לא מנע למעשה את עבודת עובדי טכנוספירה, למרות שברשותו היה מרב הידע הנדרש על מנת שלא לאפשר עבודתם. ראשית, אמר להם שיוכלו לעבוד אך לא בקרבת מקום, שנית, לא יצר קשר טלפוני לסקוניק או לשטופר כדי לדרוש את אי ביצוע עבודת הניסור במהלך עבודת ההדבקה



ועוד, וכפי שהובהר לעיל, ביצוע עבודת ניסור במקום בעת שנמרח דבק מגע, היה פעולה רשלנית של טכנוספירה. לא היה מקום לבצע עבודת ניסור באותו שלב. יחד עם זאת, העובדה שמוקד השריפה היה במקום בו היה הדבק המרוח יחד עם פחי הדבק, ובמקום ישיבתו של התובע, וכאשר מדובר בשריפה שפרצה באופן פתאומי ומהיר וכבתה מאליה, כדי להעיד על שריפה אשר המוקד של היה באזור בו הודבקו השטיחים. בנסיבות אלה, חברו יחדיו גורמי הסיכון של עובדי טכנוספירה יחד עם רשלנות צד ג'.

בנסיבות אלה, יש לקבל את הודעת צד ג' ולחייב את צד ג' לשפות את הנתבעים 3 ו- 4,

ב- 50% מכלל חיוביהם.



19. התוצאה מן האמור בשאלת החבות היא, כי בתביעה העיקרית, התביעה כנגד

הנתבעים 1 – 2, נדחית.

התביעה כנגד נתבעים 3 ו- 4 מתקבלת.

הודעת צד ג' של הנתבע 2 מתקבלת לעניין חיוב בהוצאותיו.

ההודעה לצד ג' של נתבעים 3 ו- 4 מתקבלת, עד כדי שיעור 50% מכלל חיוביהם.


שיעור הנזק

20. נכותו הרפואיות של התובע נקבעה על-ידי ד"ר קטרין קאופמן-פרידמן, רופאה בתחום הכירורגיה הפלסטית כמומחית מטעם בית המשפט.



על פי קביעותיה של המומחית כתוצאה מהכווייה בדרגה של 2 – 3, נותרו צלקות היפרטרופיות באזורים מרובים בגפיים העליונות וצלקת באפרכסת האוזן הימנית. צלקות אלה גורמות לגירוד ולכן תלונותיו לגבי גירוד נכונות. הנכות הרפואית של התובע הועמדה על 22.4% לפי החלוקה הבאה: סעיף 75(1)ג לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: התקנות), 20% בגין הצלקות בגפיים, ועוד 3% בגין הצלקת באפרכסת האוזן הימנית בהסתמך חלקית על סעיף 75(2)ב לתקנות.



המומחית דחתה את בקשת התובע להפעיל תקנה 15, וכמו כן לא המליצה על ניתוחים בשטחים המרובים בגפיים, כי השינוי הצפוי לא יהיה משמעותי ולא מצדיק ניתוחים.



כפי שיובהר בהמשך, נכותו של התובע בעיקרה אינה תפקודית. הצלקות הנראות בתמונות (נספח יא לת/1 + ת/2), אינן תפקודיות, הן נמצאות על זרוע היד בעיקר, וככל שאלה מצויות גם בכף היד אין הן מונעות עבודה, גם לא עבודה פיזית.



21. התובע ביקש להסתמך על חוות הדעת של ד"ר פרידמן. לעמדתו מדובר בצלקות בולטות מכוערות וכואבות. התובע מבקש להסתמך גם תשובה לשאלות הבהרה שנתנה המומחית ולפיה חשיפה לשמש והזעה מרובה, וכן חשיפה לחומרי ניקוי וכימיקלים עלולה לגרום לרגישות יתר ולכאבים וכי האזור רגיש יותר למכה ולמגע פיזי קשיח.

בנסיבות אלה טוען התובע, כי לא יוכל לתפקד עם ידיו, וכי יש לדחות את קביעת המומחית כי אין להפעיל את תקנה 15. יש להסתמך על תצהיר עדותו לעניין המגבלות שיש לו בחיי היום יום. לכן, מוצע להעריך את הפגיעה בכושר השתכרותו על מחצית מכושר השתכרותו לפני התאונה.



לטענתו חזר ללימודים לשני שיעורים, ומאחר שאלה היו קשורים בעבודות ידים נאלץ לפרוש מהלימודים.





התובע העמיד את נזקיו על סכומים גבוהים, כאשר אין כל קשר בין הסכומים הנתבעים לנכות שהוכחה. כך למשל תבע סכום של 700,000 ₪ בגין נזק לא ממוני, ועוד פיצוי בגין ראשי נזק נוספים, כאשר בעד התקנת מזגני אויר ביקש לפסוק עוד סכום של כ- 120,000 ₪.

הנתבע 1 טוען כי מדובר בצלקות בעלות אופי קוסמטי, וזאת בהסתמך על חוות הדעת הרפואית ומעדותו של התובע עצמו, וכי הנכות לא פגעה בכושר השתכרותו של התובע.



22. בנסיבות העניין יש לפסוק את הסכומים הבאים, כאשר אלה משוערכים למועד מתן פסק הדין:



22.1 נזק לא ממוני:

בהתחשב בשיעור הנכות הרפואית (22.4%), במאפייניה של הנכות (נכות פלסטית הגורמת לגירויים מסוימים), בגילו של התובע במועד התאונה (יליד 1973), ב- 17 ימי אשפוז ובהמשך טיפול רפואי למשך של 3.5 חודשים, בהם טופל בקופ"ח ובבי"ח לשם החלפת תחבושות, יועמד הפיצוי בראש נזק זה על סכום של 90,000 ₪.



22.2 הפסדי שכר לעבר ואובדן כושר השתכרות לעתיד:

תביעת התובע להפסדי שכר לעבר מיום התאונה ועד 1996, ככל שאלה קשורים לתאונה, דינה להידחות. כפי שציינה ד"ר פרידמן, נכותו של התובע בעיקרה אינה תפקודית. העובדה שהתובע לא הצליח למצוא מקום עבודה עד שנת 1996, אינה קשורה לתאונה, מה עוד שבעת קרות התאונה עדיין למד. טענתו כי לא יכול היה להשלים את לימודיו בשל פציעתו, וכי יצא מייד לשוק העבודה, לא הגיעה לידי רמת ראיות המאפשרת קביעת ממצא עובדתי.

לעניין בסיס השכר, אין מקום לבסס את ההפסד על השכר הממוצע במשק.

לכשמצא התובע עבודה, הסתפק בהיקף מצומצם, והשכר החודשי שקיבל עמד על כ- 2,000 ₪. התובע לא המציא ראיות כי עבד לאורך זמן וברצף, ואף לא ביסס את טענתו, על קיום קשר סיבתי בין אופן השתכרותו לפגיעתו בתאונה.

אשר על כן אני קובעת, כי השכר שקיבל התובע בפועל הוא השכר שיכול היה לקבל, על פי כישוריו, וללא קשר לתאונה. לא הייתה כל סיבה הנובעת מן התאונה, מדוע לא יכול היה התובע להמשיך בעבודתו. בנסיבות העניין אין גם מקום לערוך חישוב בדרך קונבנציונאלית ואין לבסס את בסיס השכר על השכר הממוצע במשק.



למעשה ניתן היה לדחות את תביעותיו בראש נזק זה. על דרך הזהירות בלבד, ולאור גילו של התובע ובהתחשב בנסיבות שפורטו לעיל, יועמד הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה, על סכום כולל של 150,000 ₪.



תביעתו של התובע לראשי נזק נוספים, דינה להידחות, וכך אני מורה.



23. סך כל הפיצוי יועמד על סכום של 240,000 ₪. על נתבעים 3 ו- 4, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את מלוא הפיצוי הנ"ל.

החיוב בהודעת צד ג' - על צד ג' לשאת בסכום של 120,000 ₪.



התוצאה:

24. בתביעה העיקרית אני מורה כמפורט להלן:

א. התביעה נגד הנתבעים 1 ו- 2, נדחית.

ב. התובע יישא בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך דין, בסכום כולל של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, לכל אחד מן הנתבעים 1 ו- 2.

ג. הנתבעים 3 ו- 4, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע סכום של 240,000 ₪, בצירוף 15% שכ"ט עו"ד ומע"מ.

ד. התובע יישא ביתרת האגרה המתחייבת בבית משפט זה, מעבר לאגרה המתחייבת בבית משפט השלום, שישאו בה הנתבעים 3 ו- 4, ביחד ולחוד.



בהודעה לצד שלישי:

ה. אני מחייבת את צד ג' לשלם לנתבע מס' 2, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

ו. אני מחייבת את צד ג', לשלם לנתבעים 3 ו- 4 ביחד, סך של 120,000 ₪ בצירוף 15% שכ"ט עו"ד ומע"מ, לרבות מחצית סכום האגרה שעל נתבעים אלה לשלם.

כמו כן יישא צד ג' בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לנתבעים 3 ו- 4 ביחד, בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.






לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטוח כפל - שריפה

  2. שריפה עבודות חשמל

  3. ביטוח שריפה אליהו

  4. תביעה על שריפת עסק

  5. שריפה בחולון - ביטוח

  6. שריפת רכב סיאט

  7. ביטוח שריפה בארון חשמל

  8. כוויות קשות עקב שריפה

  9. שריפת מכונית - טוטלוס

  10. שריפה בבית קפה - ביטוח

  11. האם מזגן גרם לשריפה ?

  12. נכות פלסטית בגלל שריפה

  13. שריפה בגלל תיקון

  14. שריפה בגלל מחשב

  15. החלפת אלטרנטור - שריפה

  16. שריפה במלון במהלך חופשה

  17. חוק למניעת שריפות בשדות

  18. שריפה בגלל ריתוך סורגים

  19. מי אחראי לשריפה ? תביעה

  20. שריפה בדירה שכורה

  21. החרגת ביטוח שריפה

  22. שריפת גופות בישראל

  23. צו ייצור אבק שריפה

  24. נזק לרכב חונה בגין שריפה

  25. שריפה דירה לאחר הסכם מכר

  26. ביטוח משכנתא שריפה

  27. שריפה במפעל - ביטוח

  28. שריפה של מכונית – פיצויים

  29. גורמים לשריפה - רכב

  30. על מי אחריות לפרוץ שריפה ?

  31. שריפת מטעים בקיבוץ - ביטוח

  32. שריפה בלוח חשמל בבית

  33. חלוקת אחריות נזקים של שריפה

  34. תביעת שיבוב נגד אחראי לשריפה

  35. שריפה באשמת שוכר – מה הדין ?

  36. שריפה ברכב טויוטה קורולה

  37. כוויות חייל - שריפה בטנק

  38. ביטוח שריפת רכב - חוטי חשמל מנוע

  39. שריפת רכב לאחר תיקון במוסך

  40. פיצוי כספי בגין גרימת שריפה

  41. שריפה בגלל סיבה לא ידועה - ביטוח ?

  42. שריפה של מכוניות – תביעה נזקי שריפה

  43. שריפה של מכונית – חוות דעת חוקר שריפות

  44. תביעת שיבוב - שריפה של רכב בגלל תקלה עצמית

  45. שיפוץ דירה בשכירות מוגנת לאחר שריפה

  46. דליפת דלק - שריפה במהלך תדלוק רכב בתחנת הדלק

  47. שריפת נכס – אי קיום דרישות מכבי אש - ביטוח ?

  48. תביעת שוכר נגד המשכיר בגין רכוש שניזוק בשריפה

  49. שריפה בדירה בשכירות - תביעת בעל הדירה נגד השוכרים

  50. רכבו של התובע נפגע קשות כתוצאה משריפה שפרצה ברכבו של הנתבע

  51. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון