פסק דין הנשיא א' ברק: המערער הגיש בשנת 1995 תביעת נזיקין נגד מדינת ישראל. הוא תבע פיצויים בגין פציעתו מירי עובדי מכס במהלך התפרעות של פלסטינים באל-בירה. המשיבה לא חלקה על העובדה כי המערער נפגע מירי של עובדי המכס, אך כפרה באחריותה כלפיו. בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת י' הכט) דחה את תביעתו לפיצויים. כנגד פסק דין זה מופנה הערעור שבפנינו. העובדות 1. ביום 3.5.88 בשעות הבוקר, הגיעו שני חוקרי מכס, עובדי תחנת המכס רמאללה (להלן - החוקרים) ברכבם לאזור התעשייה באל-בירה, במטרה לבצע בדיקת רישוי (טסט) לרכבו של הממונה. עם סיום הבדיקה הציע אחד מהחוקרים כי ייגשו לפנצ'ריה באזור המסחרי באל-בירה, על מנת לברר מדוע בעליה טרם הסדיר את חובותיו לרשויות המכס. החוקרים החנו את רכבם בפתח הפנצ'ריה, והתלוו לבעל הפנצ'ריה פנימה. זמן קצר לאחר מכן, בבואם לצאת, הבחינו החוקרים בהתפרעות, אשר לוותה בהשלכת אבנים, ברזלים וקרשים לעבר מכוניתם ואף לעברם. הם מיהרו להיכנס בחזרה לפנצ'ריה במטרה להסתתר, ובעל המקום הגיף את תריס הכניסה לחנותו. בינתיים גאתה ההתפרעות בחוץ מבלי שהיה גורם בשטח אשר יחוש לעזרתם. רכבם יצא מכלל שימוש לאחר שהושלכו עליו ברזלים ואבנים. שמשותיו נופצו. החוקרים חככו בדעתם והחליטו כי בהעדר דרך מילוט אחרת, עליהם לחלץ את עצמם לעבר הכביש הראשי. החוקרים יצאו מהמוסך והחלו לירות לכיוון המתפרעים מולם. במהלך הירי נפגע אחד החוקרים באוזנו מירי של חברו. כן נפגע מן הירי המערער, כאשר שני קליעים חדרו לבטנו. במהלך מנוסתם נתקלו בנהג שנקרה בנתיב המילוט, והוא הסיעם מאזור ההתפרעות למקום מבטחים. כוחות צבא שהגיעו למקום לאחר שוך ההתפרעות, מצאו את רכבם שרוף כליל. 2. המערער, בעל נגרייה, הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי, בה טען כי המשיבה אחראית אחריות שילוחית לנזקו. לטענתו, במהלך ההתפרעות שהה בתוך נגרייתו, מרחק כ-30 מטר מהפנצ'ריה, עת פגעו בו קליעים שנורו על-ידי החוקרים. לדבריו, החוקרים התרשלו כאשר ירו לכל עבר ובכך הפרו את הוראות הפתיחה באש. זאת ועוד, המערער לא היווה איום ולא נשקפה ממנו סכנה לחיי החוקרים. המשיבה טענה כי המערער היה בין חבורת המתפרעים ואין היא אחראית לפגיעה בו ולתוצאותיה. לחילופין, גם אם המערער אך היה בקרבת מקום, הרי שבשל האירועים הקשים אין המשיבה אחראית לנזקו. בדיון בבית המשפט קמא התמקדה המחלוקת העובדתית במיקום המערער בעת הירי. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי קבע, כי לחוקרים נשקפה סכנת חיים ממשית אשר יצרה את הכורח להשתמש בנשק. אשר למיקומו של המערער, נקבע כי בעת הירי שהה מחוץ לנגרייה. קביעה זו התבססה על סתירות שנתגלו בהודעות שנגבו ממנו על-ידי המשטרה הצבאית בעקבות האירוע ובמהלך עדותו בבית המשפט. גרסתו, לפיה בעת ההתפרעות שהה בתוך הנגרייה בעוד הפתח הרחב של הנגרייה סגור, והוא לא ידע כלל על ההתפרעות בחוץ, נדחתה בהיותה בלתי אמינה. עוד צוין כי המערער נמנע מלזמן עדי ראייה אשר יכלו לאשש את גרסתו. זאת ועוד, אף אם המערער לא נטל חלק באירוע, הרי שהעמיד עצמו בסכנה ממשית השקולה כנגד אשם תורם מלא. בית המשפט הוסיף כי החוקרים קיבלו נשק ככל אזרח, וכי נשק זה לא נועד להשלטת סדר או לביצוע פעולות ביטחון. פעולתם נבעה כתוצאה מכורח והסתכמה בהגנה עצמית על חייהם. בנסיבות אלה לא מצא בית המשפט המחוזי להטיל אחריות על החוקרים, וממילא לא הטיל על המשיבה אחריות שילוחית למעשיהם, ודחה (ביום 10.8.98) את תביעת הפיצויים. הערעור 4. בערעור תוקף המערער את ממצאיו של בית המשפט קמא. לטענתו, שהה בתוך הנגרייה ולא מחוצה לה, בעוד שדלת הכניסה הגדולה בפתח נגרייתו הייתה סגורה, למעט פתח צר. עוד טען כי בזמן ההתפרעות הפעיל משור באורך שלושה מטרים, שרעש פעולתו מנע ממנו שמיעת האירועים שבחוץ. מכאן, שכלל לא ידע אודות המתרחש. אשר לירי שבוצע על-ידי החוקרים, הרי שאלה התרשלו כאשר ירו לכל עבר, ובכלל זאת לעבר המערער. כן לא היה מקום לייחס למערער אשם תורם בשיעור של 100%, בין אם היה מחוץ לנגרייה ובין אם לאו. כך, משום שהמערער לא היה מעורב בהתפרעות וממילא לא היווה איום כלפי החוקרים. לבסוף, המערער טוען כי היה מקום להעביר את נטל הראיה לכתפי המשיבה, בהתאם לסעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין). 5. המשיבה, מצדה, מבקשת להסתמך על ממצאיו של בית המשפט קמא. לטענתה, אין מקום להתערב בקביעות העובדתיות הנוגעות למיקומו של המערער מחוץ לנגרייה. המערער ראה וידע את שהתרחש בחוץ, ובאופן מודע חשף עצמו לסיכון כי ייפגע. יתירה מזו, ירי החוקרים בוצע אך כאמצעי אחרון, שעה שנשקפה להם סכנת חיים ממשית. בנסיבות העניין, פעלו החוקרים באורח סביר ומתוך הגנה עצמית. מכאן שאין זה משנה אם המערער השתתף בהתפרעות אם לאו, שכן ממילא החוקרים לא התרשלו כשהחליטו לירות תוך כדי מנוסה. 6. במהלך הדיון בערעור נתבקשו הצדדים להשלים סיכומיהם בכתב, וזאת ביחס לשאלה האם יש מקום לייחס רשלנות לחוקרים כלפי המערער, בהנחה שהיה מחוץ לחנותו. כן נתבקשה התייחסות הצדדים להשלכות, אם ישנן, של פסקי הדין בע"א 2176/94 מדינת ישראל נ' טבנג'ה, פ"ד נז(3) 693; ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498 וע"א 5964/92 בני עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 1, על המקרה הנוכחי. התערבות בממצאים עובדתיים 7. בית המשפט המחוזי קבע, כעניין של עובדה, כי המערער שהה בעת ההתפרעות מחוץ לנגרייה. כלל הוא כי בית המשפט שלערעור אינו נוהג להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית (ע"א 6315/98 שעת נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 645; ע"א 7877/02 זיאד נ' חברת החשמל מזרח ירושלים, פ"ד נח(2) 279, 283; ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לאחר עיון בחומר שלפני לא מצאתי מקום לסטות מכלל זה במקרה שלפנינו. מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה המערער שהה בחוץ, מעוגנת היטב בחומר הראיות שהיה בפניו, ומבוססת על עדותו של המערער והודעותיו עובר למשפט, עדויות החוקרים, ושלל ראיות נסיבתיות. 8. בית המשפט המחוזי דחה את גרסת המערער כבלתי אמינה, לאור ה"שיפוצים" שהכניס בה, ואף מחמת חוסר סבירותה. בתחילה, בעת אשפוזו בבית החולים, מסר המערער הודעה למשטרה הצבאית כי שהה בתוך הנגרייה, בעוד שהדלת הייתה פתוחה. או אז נכנס מישהו בריצה לתוך הנגרייה ואילו הוא [המערער] יצא החוצה כדי לראות מה קרה, ואז נורה. מגרסה זו ביקש להסתייג בבית המשפט, שם טען כי שהה לבדו בנגרייה הסגורה בזמן שהפועל שלו יצא לקנות סיגריות, ולא שמע או ידע אודות המתרחש בחוץ. המערער הוסיף וטען, כי החוקרים הם שהתייצבו בנגריה, קיללו אותו וירו עליו כשעמד ליד המשור. רק לאחר שנורה בתוך החנות זחל החוצה, שם מצא את שכנו שלקח אותו לבית החולים. בית המשפט דחה את הטענה שמדובר בירי מכוון מצדם של החוקרים. כן נדחתה הטענה שהחוקרים, במהלך מנוסתם המבוהלת, הצליחו לירות לתוך פתח צר ולעומק 5-6 מטרים לתוך הנגרייה, כפי שטען המערער. גרסת המערער, לפיה המשור פעל אך הנגרייה הייתה סגורה, נדחתה. כך, אין זה סביר כי בעוד שהמשור פועל העדיף המערער להסתפק באור מועט המגיע מפתח צר, במקום לפתוח את הפתח הרחב. זאת ועוד, אם המערער אכן היה לבדו כפי שטען, לא ברור מי הפסיק לאחר מכן את פעולת המשור וסגר את החנות. לבסוף, המערער נמנע מלהביא עדים שיכלו לשפוך אור אודות מיקומו בעת ההתפרעות. הוא נמנע מלהביא את הפועל שיצא לדבריו לקנות סיגריות. אף השכן שפינה את המערער לא זומן להעיד. מכאן, שהשאלה היכן היה המערער היא בידיעה הבלעדית של המערער. נטל הבאת הראיות הוא עליו (ראו רע"א 143/98 דיב נ' הסנה - חברה ישראלית לביטוח, פ"ד נג(1) 450, 455). המערער תרם לאי הבהירות הנוגעת למיקומו בעת הירי. בהינתן כל אלה, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי המערער שהה מחוץ לנגרייה. בממצאים אלה לא מצאתי מקום להתערב. השאלה שעומדת במרכז הערעור, אם כן, היא האם יש מקום לייחס רשלנות לחוקרים כלפי המערער, בהנחה שהיה מחוץ לחנותו. המסגרת הנורמטיבית 9. נקודת המוצא של הצדדים היא כי אין מדובר בפעולה מלחמתית (סעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב -1952; להלן - חוק אחריות המדינה). הגם שלדעת המשיבה, לו היה מדובר בחיילים לכל דבר ועניין, הרי שהיה מקום להכיר בירי כפעולה מלחמתית (השוו, ע"א 5964/92 בני עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 1, 8). לטענה זו אינני נצרך. הנחתנו הנה אפוא, כי אחריותה של המדינה נקבעת במקרה שלפנינו במסגרת עוולת הרשלנות (סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין). רשלנות 10. המשיבה איננה מתכחשת לקיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המערער (השוו, ע"א 2176/94 מדינת ישראל נ' טבנג'ה, פ"ד נז(3) 693, 699). המחלוקת היא האם בנסיבות העניין הפרו החוקרים חובה זו. אמות המידה לבחינת התנהגותם של כוחות הביטחון בזמן התפרעויות נבחנה לאחרונה בשורה של פסקי-דין. בענייננו, אין חולק כי לא כוחות הביטחון הם שפגעו במערער, אלא שני חוקרי מכס שנקלעו למקום ההתפרעות במסגרת עבודתם. מהי אפוא אמת המידה הרלבנטית לבחינת התנהגותם? 11. סעיף 35 לפקודת הנזיקין מורה כי רמת הזהירות הנדרשת היא זו של האדם הסביר. כפי שנקבע לא אחת, הסבירות בהקשר זה היא מושג נורמטיבי, הנקבעת על-ידי איתור השיקולים הרלבנטיים ואיזון ביניהם על-פי משקלם (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113; דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט נ' פרוסט, פ"ד מז(5) 31, 85; ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 506; (להלן - פרשת חמד)). הסבירות בעוולת הרשלנות היא מושג אובייקטיבי, הנקבעת על סמך אמות מידה אובייקטיביות. על המזיק לנהוג כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 126). על אמצעי הזהירות לעמוד ביחס מתאים לסיכון שנוצר בנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 78; ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 289, 312). השאלה היא אלו אמצעי זהירות יש לנקוט במסגרת הנסיבות הספציפיות (פרשת חמד, בעמוד 507). 12. אירוע ההתפרעות חרג מנסיבות היום יום הנורמליים. אין לדרוש אפוא מהחוקרים לנקוט אמצעי זהירות מעבר למתבקש בתנאים החריגים אליהם נקלעו. יש לבחון את התנהגותם על רקע אותם אירועים ולשאול האם בנסיבות אלו היה עליהם לפעול באופן שונה מהאופן בו פעלו (ראו למשל Salmond & Heuston, On the Law of Torts (London, 21st ed., 1996) at p. 223; S.D. DuCharme, The Search for Reasonableness in Use of Force Cases: Understanding the Effects of Stress on Perception and Performance 70 Ford. L. Rev. 2515, 2521 (2002)). בית משפט זה התחשב לא אחת בנסיבות לחץ, חירום ודחק בקובעו את סבירות ההתנהגות במצבים אלו. כך למשל, בע"א 751/68 (רעד נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 197) מדובר היה בשוטרים שהגיעו לאזור התפרעות בשפרעם על מנת להשליט סדר, ולצורך כך השתמשו בנשק חם. בהקשר זה ציין הנשיא אגרנט: "גם אם לא נתחשב באפשרויות האמורות, הרי יש לזכור כי השוטרים פעלו כל הזמן בתנאי חירום (emergency), כאשר מוטל עליהם התפקיד לדכא מהומה של המון אנשים, שהיו רוגמים אותם באבנים אף תוך נסיגתם, כך שנשקפה להם, לשוטרים, הסכנה של ספיגת חבלות חמורות, אם לא סכנה לחייהם. בתנאים אלה... מן הנמנע שנמדוד את התנהגותם בעת שירו לעבר חורשת הזיתים, לפי אותה רמת זהירות, שניתן לדרוש מהאדם שגרם לתאונה בהיותו נתון במצב "נורמלי"... מחובתנו להביא בחשבון את אווירת-המתח, שבה היו נתונים בשעת מעשה, ולא לקבוע את הערכתנו רק על-סמך העובדות היבשות, שנודעו לאחר המעשה, כאשר בידינו לשקול אותן באווירה שקטה (שם, עמ' 214-215; וראו גם פרשת חמד, בעמוד 508). בענייננו מדובר בעובדי מדינה, חוקרים מטעם רשויות המכס, שאין בינם לבין פעולות של שיטור והשלטת סדר ולא כלום. יש לבחון את פעולתם במסגרת פעולות בתחום ההגנה העצמית ולא בתחום השיטור. עם זאת, יש לזכור כי גם פעולה בתנאי לחץ ובהלה, כמו גם פעולה שנעשית מתוך הגנה עצמית, אינן שוללות אפשרות להתרשלות. גם במצב של דחק חלה חובה לפעול בסבירות ולנקוט באמצעי זהירות שהם סבירים למצב הלחץ והבהלה (פרשת חמד, בעמודים 509, 512; ע"א 1354/97 עכאשה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 16 לפסק הדין; והשוו, סעיף 24(1) לפקודת הנזיקין המעניק הגנה מעוולת התקיפה למי שפעל בסבירות מתוך הגנה עצמית; ע"א 347/72 שהלא נ' בן שבת, פ"ד כז(1) 815, 817) 13. על-פי קביעותיו של בית המשפט המחוזי, קביעות שלא מצאנו מקום להתערב בהן, ההתפרעות באל בירה הייתה התפרעות קשה שסיכנה את החוקרים. שני החוקרים מצאו עצמם לבד, ללא כל סיוע, מול קבוצה שמנתה כ-50-70 מתפרעים, אשר צבאו על פתח הפנצ'ריה. על נסיבות האירוע ניתן ללמוד מעדותו של יוסף סימן טוב, אחד מהחוקרים, שמפאת חשיבותה אביאה במלואה: "התחלנו לדבר עם בעל הפנצ'ר מאכר על החובות שהוא חייב. לא עבר[ה] דקה או דקה וחצי פתאום אני שומע מבפנים צרורות של אבנים, ברזלים, ג'נטים של מכוניות מכל הכיוונים על הרכב, מתוך החנות על הרכב. תוך דקות ספורות הרכב יצא מכלל פעולה. התפללתי לה' שאני אצא משם רק חי. לא היה שם צבא ולא משטרה. אנו היינו שם לבד. זה היה באינתיפאדה. הצצתי החוצה לראות מה קורה וראיתי עשרות בעלי חנויות מהסביבה, כי מכירים את האוטו שלנו שאנו מכס ולא אוהבים אותנו. לא ידעתי איך נצא משם. אני וחברי היינו חמושים. דרכתי את האקדח מתוך החנות באויר. אמרתי אולי ישמעו ויברחו. לא עזר כלום, ונעשה יותר גרוע. ביקשתי מבעל החנות לסגור את התריס כדי שלא ייכנס, הוא סגר את התריס ואמרתי למשה [עובד המכס השני], אנו חייבים להימלט מפה רגלי, אחרת שוחטים אותנו בתוך החנות אין לנו ברירה... יריתי ואמרתי לחברי אנו חייבים לברוח מהמקום הזה אחרת אנו יוצאים מפה מתים. נגשתי לפתח החנות הסתכלתי ימינה ושמאלה והיה מלא... יצאתי מהחנות עם האקדח שלוף ביד ועמדו מולי המון, שהשליכו עלי כל מיני חפצים חדים ואבנים והכל. היו שם: אבנים, ברזלים וכל מיני דברים... ברחנו בריצה תוך כדי ירי ישר עד שנתקלנו ברכב חונה עם הנהג... היינו מבולבלים. את המוות ראינו בעיניים... לא נשאר זכר מהאוטו, כל החנויות נסגרו וכל הרחובות היו ריקים והאוטו בער כמו לפיד". לעדות זו הצטרפה עדותו של משה מוראי, חוקר המכס השני: "זאת הייתה פעם ראשונה שזרקו עלינו אבנים... פתאום ראיתי אבנים עפות לכיוון שלנו, וכשאבן עוברת ליד הראש שומעים רעש כזה. חיפשנו מחסה וחזרנו בחזרה לפנצ'ריה. בשלב זה נופצו השמשות של הרכב ולא יכולנו לנסוע עם הרכב ולהיחלץ עם הרכב... כשהיינו בפנים עפו חתיכות ברזלים ואבנים גם פנימה... ביקשתי מבעל העסק להוריד את התריס ולא עד הסוף, את התריס הרחב... יוסי בשלב הזה ירה כדור באוויר ועוד כדור ליד האוזן שלי והוא גרם נזק לאוזן הימנית שלי... בשלב הזה יוסי ירה והיה מבולבל ואמר כל הזמן מה נעשה וניסינו למצוא מוצא. אין חלונות ואין טלפונים, רק פתח יציאה אחד... כל הזמן היו צעקות ו"יטבחו" וכו'... אנו היינו כלואים במוסך הזה, צעקות והייתה תחושה של מוות... לאחר פרק זמן של 5 או 10 דקות שנמשכו נצח, אמרתי ליוסי חייבים לפרוץ ולברוח. לכל אורך הזמן הזה לא מפסיקים לרסק את האוטו ולקלל ולצרוח ואבנים וברזלים וג'נטים מהגג נזרקים, לא מפסיקים. אמרתי לו אנו יוצאים עכשיו. ועל החיים ועל המוות ויצאתי ויריתי כדור. אני זוכר שיריתי כדור ראשון והוא היה עקר. אני זוכר שיריתי כדור אחד באויר, 3 לשמאל או 2 לימין, או ההפך, וכשהם ראו אותי פורץ החוצה היו אנשים שחלק קרסו וברחו וזאת הייתה המטרה שלי כדי שנוכל לפלס דרך לברוח. מי שעמד בקו האש אז והתפרע ושבר והרס - אם היה שם - נפגע. כל מה שרציתי זה לברוח". כנגד עדויות אלו לא הביא המערער ראיות לכך שהאירוע היה קטן בהיקפו, או שלא נשקפה סכנת חיים ממשית לחוקרים (השוו, ע"א 2176/94 מדינת ישראל נ' טבנג'ה, פ"ד נז(3) 693, 700). כן יש לזכור כי בענייננו מדובר בחוקרים החסרים ניסיון באירועים שכאלה. אין מדובר בכוחות משטרה או צבא המיומנים בהתנהלות במצבי לחץ ובטיפול בהתפרעויות ובהפרות סדר (השוו, פסק-דינה של השופטת ד' דורנר בפרשת חמד, בעמודים 516-517). מדובר בשני עובדים שנקלעו למקום התפרעות, לבדם, כשהם מנותקים מכל מקור סיוע אפשרי. מרווח הזמן שהיה בידם לביצוע פעולה כלשהי היה קצר מאוד, ובהינתן האיום המיידי והמוחשי על חייהם בחרו בדרך פעולה אשר סברו כי תציל את חייהם. שימוש בנשק חם כנגד המתפרעים היה אך מוצא אחרון. בתחילה הסתגרו העובדים בתוך החנות. ניסיונם לבקש מבנו של בעל הפנצ'ריה להזעיק עזרה עלה בתוהו. בהיעדר מכשיר טלפון בפנצ'ריה, נבצר מהם ליצור קשר עם כוחות הביטחון. רכבם נרגם באבנים וברזלים. שמשותיו נופצו והוא יצא מכלל פעולה. משראו כי הסכנה אך גברה, החליטו לנוס על נפשם, אך לא לפני שדרכו את אקדחם ואף ירו מספר יריות אזהרה באוויר, בתקווה להניס את המתפרעים. משהדבר לא הועיל, החליטו לפלס דרכם לכביש הראשי באמצעות ירי ישיר לעבר המתפרעים. 14. לאור סכנת החיים המיידית שנשקפה לחוקרים, הירי (ללא אבחנה) היה אמצעי סביר, גם אם משמעות הדבר הנה פגיעה אפשרית בגוף או ברכוש. הירי בא לסייע לחוקרים להיחלץ מהמקום. עדויות החוקרים, אשר לא נסתרו, מצביעות על כך שנשקפה להם סכנת חיים ממשית, והם נאלצו לפעול בתנאי לחץ וחירום. בנסיבות העניין, לאחר שהחוקרים מיצו דרכי פעולה אחרות כגון הסתגרות בפנצ'ריה, ניסיון להזעיק עזרה, דריכת הנשק, ירי באוויר - נראה כי לא היו בידיהם אמצעים אחרים פחותים בחומרתם כדי להיחלץ מהסכנה. אמת, הירי בוצע ללא אבחנה. התנהגות מעין זו יכולה - בנסיבות מסוימות - להיחשב רשלנית, שעה שאין היא מאפשרת ליורה לזהות כנדרש את מקור הסיכון ולהימנע מפגיעה בעוברי אורח. בה בעת, לא מצאתי בממצא זה, בנסיבות המקרה, משום התרשלות. החוקרים היו מצויים בלב התפרעות של ממש, בתוך המון משולהב שביקש לפגוע בהם. ההתפרעות הייתה חלק ממערך כולל של הפרות סדר בהן היו נפגעים בגוף, הן ישראלים והן פלסטינים. על החוקרים היה לקבל החלטה מהירה לפעול. משניסו לפעול בדרכים חמורות פחות, ומשאלה נכשלו, לא היה מנוס אלא לנוס תוך כדי ירי, בתקווה כי הדבר יציל את חייהם. בנסיבות אלה, בהן החוקרים ירו תוך כדי מנוסה, ואף כי הפגיעה במערער הנה מצערת, אין לומר כי החוקרים התרשלו כאשר השתמשו בנשקם במהלך בריחתם. 15. לפיכך, ובנסיבות אלה, אין לומר שהחוקרים פעלו שלא בסבירות. בהעמידנו לנגד עיננו את מצב החירום בו הם היו נתונים ואת הסכנה המוחשית לחייהם, נראה כי האמצעי בו נקטו והגשמתו הלכה למעשה היה סביר בנסיבות העניין. הפגיעה במערער לא הייתה מכוונת, אלא תוצאה של ירי שבוצע במהירות תוך כדי מנוסה, בלא אפשרות של כיוון מדויק. הפגיעה במערער, בין אם היה שותף בהתפרעות ובין אם היה עובר אורח תמים - היא חלק מהסיכון שיצרה ההתפרעות. המערער היה מצוי באזור הסיכון, אשר לגביו פעלו החוקרים בסבירות. במצב החירום בו היו החוקרים נתונים, לא ניתן היה להבחין, בנסיבות המקרה, בין מתפרעים לאזרחים תמימים המצויים באזור ההתפרעות. 16. לאור התוצאה אליה הגעתי, אינני נצרך לדון בטענות המערער לפיהן יש להעביר את נטל הראיה למשיבה לפי סעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין. כן אינני נדרש לקבוע האם הימצאות המערער מחוץ לנגרייה מהווה אשם תורם בשיעור של 100% כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי. למעלה מן הנדרש, אציין כי ספק רב בעיניי אם עצם הימצאות אדם בקרבת סכנה כדוגמת התפרעות שקולה כנגד אשם תורם מלא. יש לקחת בחשבון מספר רב של גורמים, כגון ידיעה על אודות היקף ההתפרעות, הימצאות נשק חם בזירת האירוע ומידת המעורבות בהתפרעות עצמה. אך היות שהדבר איננו נדרש במסגרת ערעור זה, אינני רואה צורך לקבוע מסמרות בעניין. אשר על כן, הערעור נדחה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ה נ ש י א השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק. תביעות נגד המדינהנזיקיןמקרי ירימכס