פסק דין ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-משפט השלום (כב' השופט קסירר) בת.א. 4669/98 לפיו חוייבו המערערות, עיריית הרצליה (להלן:"העירייה") וחברת הביטוח אליהו, בפיצוי המשיבה בסך של 105,804 ₪. המשיבה, ילידת שנת 1925, תושבת הרצליה נפגעה במהלך הליכתה באחד מרחובות העיר ותבעה את המשיבות לתשלום פיצויים על נזקיה. על פי גירסתה היא מעדה לאחר שנתקלה במכשול בדרך. רשלנות העירייה היתה בכך שלא היתה ברחוב זה כל מדרכה מוסדרת כך שההליכה במקום שאינו מוסדר נכפתה עליה. על העירייה מוטלת החובה להתקנת מדרכות תקניות, קל וחומר שהיתה רשלנות מצידה שעה שבמקום לא היתה מדרכה כלל. השופטת המלומדת הגיעה לכלל מסקנה כי אכן הוכחה אחריותה של העירייה, שעה שבמועד התאונה לא היתה מדרכה בשני צידי הרחוב, אלא רק שטח אדמה שגבל בכביש אספלט. בנסיבות אלה נאלצה המשיבה לבחור בין שתי רעות, הליכה בכביש תוך סיכון ממכוניות חולפות, או הליכה על פני שטח אדמה לא מרוצף. היא בחרה ברע במיעוטו, נתקלה במכשול, מהמורה או אבן, נפלה ונחבלה בפרק ירך ימין. בקביעותיה ובמסקנותיה אלה הביאה השופטת בחשבון את העובדה שמדובר בעדות יחידה של משיבה בת 76 שנשאלה על אירוע שהתרחש כ-9 שנים לפני מתן עדותה, וכן כי לא פנתה למוקד העירוני להודיע על המפגע ועל נפילתה. פנייתה הראשונה למחלקת הביטוחים של העירייה נעשתה רק בשנת 1998, כ-6 שנים לאחר האירוע. חרף נסיבות אלה התקבלה עדותה כאמינה ועל פיה ביססה הערכאה הדיונית את מסקנתה לענין חבות העירייה. זאת לנוכח חובת העירייה לצפות הליכת הולכי רגל במקום בו אמורה היתה להיות מדרכה ונפילה בגין הליכה על משטח אדמה לא ישר שיש בו מהמורות. עם זאת נקבעה גם רשלנות תורמת בשיעור של 20% מצד המשיבה שיכולה היתה להפעיל את חושיה ביתר תשומת לב בעת שהלכה במקום כזה. אשר לגובה הנזקים- לאור הפערים בין חוות-הדעת של המומחים הרפואיים מטעם שני הצדדים, מינה בית-המשפט מומחית מטעמו שציינה כי מדובר בקיצור של 2 ס"מ בגפה הימנית והעמידה את שיעור הנכות הצמיתה על 14.5%. חוות-דעת זו אומצה ע"י בית-המשפט. לאחר שקילת נכות זו וכן הבעיות התפקודיות שנגרמו למשיבה, נפסק לה פצוי בסך 30,000 ₪ בגין נזק שאינו ממוני, פצוי בשל עזרת הזולת בגין העבר (לרבות תקופה שבה נקבעה לה נכות זמנית של 100%) בסך של 35,000 ₪ ולעתיד בסך של 30,000 ₪. כמו כן נפסקו הוצאות נסיעה בעבר ובעתיד בסכום כולל של 7,000 ₪. התביעה להוצאות רפואיות ולהוצאות מיוחדות נדחתה. המערערות תקפו בערעורן את מסקנת הערכאה הראשונה לענין החבות. לטענתן לא הוכח קיומו של מפגע כלשהו והמשיבה לא הראתה כי נפלה בשל היתקלות במפגע מעין זה. לא הובאו לעדות בעלה שצילם את המקום ואשה שסייעה לה אחר נפילתה. מדובר בעדות יחידה של בעלת-דין שעדותה לא היתה מדוייקת, מה גם שלא מצאה לנכון להודיע לעירייה על המקרה משך שנים רבות. המערערות גם קובלות על כך שבית-המשפט התיר הגשת חוות-הדעת מטעם המשיבה כראיה למרות שמומחה זה לא התייצב לדיון ולא ניתן היה לחוקרו. לגבי שיעור הפיצויים, נטען כי מדובר בסכומים מופרזים, כאשר מדובר בפנסיונרית שהיתה בת 67 בעת המקרה ולא נגרמה לה כל נכות תפקודית. המשיבה טוענת בערעור שכנגד כי לא היתה הצדקה לייחס לה רשלנות תורמת. רשלנותה המוחלטת של העירייה היתה נעוצה בהעדר כל מדרכה שהיא למעבר הולכי רגל. כמו כן שיעור הפיצויים בגין הנזק בלתי ממוני ובשל העזרה בבית היה צריך להיות גבוה פי כמה בהתחשב במגבלותיה של המשיבה כתוצאה מהתאונה. 5. לאחר שקילת כל הנסיבות המסקנה היא כי זהו מקרה שבו אין מקום לדחיית הממצאים העובדתיים כפי שנקבעו בפסק-הדין, הממצאים שנקבעו בפסק תומכים במסקנה המשפטית ואין לגלות בפסק כל טעות שבחוק. במקרה מעין זה אל לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית, ואין אנו נדרשים להציג פסק-דין משלנו, העונה על מכלול השאלות שהתעוררו, לצד פסק-דינה של הדרגה הראשונה, אלא עלינו רק להיווכח כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין (ע"א 323/89 קוהרי נ' מ"י פ"ד מה(2) 142, 168; ע"א 478/88 בקר נ' שטרן פ"ד מב(3) 679,680 ; א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי מהדורה שביעית מעודכנת תשס"ג, עמ' 523). ההלכה היא שהבקורת של בית משפט שלערעור על ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית מצומצמת ביותר, והיא מצומצמת עוד יותר לגבי ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית על יסוד התרשמות ישירה מן העדים. להוציא חריגים, כדי שערכאת ערעור תתערב בעובדות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, צריך שהטעות של הערכאה הדיונית תהיה מהותית ובולטת עד כדי שתבטל את העדיפות המוקנית לערכאה זאת כתוצאה מהתרשמות ישירה מן העדים (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מ"י פ"ד נד(4) 632). רק לעתים רחוקות תתערב ערכאת הערעורים בממצאים עובדתיים אשר נקבעו בבית-המשפט קמא, אשר שמע את העדויות והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים (ע"א 5118/92 חב' אלטריפי נ' סלאיימה פ"ד נ(5) 407). ועוד מצינו כי : "כעיקרון לא בנקל יתערב בית משפט זה בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא כאשר אלה מושתתים על חומר ראיות שאומץ על ידי הערכאה הראשונה". (ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר פ"ד נא(4) 687) אשר לטענה כי מדובר בעדות יחידה של בעל-דין, יש לציין כי אמנם לפי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] אם פוסק בית-המשפט על פי עדות יחידה של בעל דין, ולעדות זו אין סיוע, אזי עליו לפרט בהחלטתו מה הניעו להסתפק בעדות זו. עם זאת כאשר בית-המשפט נותן אמון רב בעדות כזו די בכך כדי להוות הנמקה מספקת (ע"א 295/89 רוזנברג נ' מלאכי פ"ד מו(1) 738,733; ע"א 231/72 עזבון אלמליח נ' זוטא פ"ד כז(1) 679, 681). מכל פנים בכל הראיות שהובאו היה סיוע לגירסת המשיבה, כאשר למעשה לא היתה כל מחלוקת לגבי מצב המקום וחוסר כל מדרכה בעת האירוע. כך גם אין להתערב במסקנת בית-המשפט לענין רשלנותה התורמת של המשיבה, שתאמה את הנסיבות. הטענות לענין חוות-הדעת של ד"ר זיטלני אין בהן מאומה, לאחר שמונתה מומחית מטעם בית-המשפט שקביעותיה אומצו על ידו. הכלל הוא כי מקום שהערכאה הראשונה מצאה לנכון לאמץ את דעת המומחה שמונה על ידה ולפסוק על פיה, מצומצמת מידת ההתערבות של ערכאת הערעור והיא לא תתערב אלא אם כן נראה לה שהמומחה שגה עד כדי כך שאפילו ביתהמשפט, החסר ידע מקצועי באותו תחום, יוכל לומר שדעתו של המומחה מופרכת (ע"א 680/87 הנ"ל, בעמ' 161; ע"א 605/88 תבורי בע"מ נ' מעינות הגליל המערבי פ"ד מה(2)1, 11). לענין שיעור הפיצויים - אף כאן לא מצאנו מקום להתערבות בסכומים שנפסקו. כלל פסוק הוא כי "הלכה היא מלפני בית-המשפט, כי אין בית-משפט שלערעור מתערב בהערכת הנזק של הערכאה הראשונה ולא ימיר את הערכתה של הדרגה הראשונה בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר, או משנתגלתה טעות בולטת בשיקולי בית-המשפט" (ע"א 2904/92 עיריית ת"א נ' עזבון לטרהויז פ"ד נ(1) 754; ע"א 2245/91 ברנשטיין נ' עטיה פ"ד מט(3) 709, 724; ע"א 778/83 סעידי נ' פור פ"ד מ(4) 628). "אף במקרים בהם נראה לבית משפט שלערעור כי בפריט זה או אחר הוא היה קוצב סכום שונה במעט מזה שנפסק, עדיין לא יתערב, כאשר אין לגלות פגם בולט בשיקוליה של הערכאה הראשונה (ע"א 18/81 קלייר נ' גולדנברג פ"ד לז(4) 656). אין להפוך כל פריט נזק נושא לפלוגתא בדרגת ערעור, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא (ע"א 663/84 עטיה נ' הסנה פ"ד מד(3) 720). יפים למקרה זה הדברים הבאים: "בחנו את התמונה הכוללת, וסברנו כי ראשי הנזק בהם פסק בית משפט קמא מתאזנים פחות או יותר ככל שהדבר נוגע לפסיקה מועטת מדי, מחד גיסא, ולפסיקה רבה מדי, מאידך גיסא" (ע"א 498/87 יואב בנימין נ' הסנה- לא פורסם). "בית משפט שלערעור אינו נכנס לבדיקה ולבירור מלאים ומפורטים של חישובי הנזק. הערעור נועד לתיקון טעויות בולטות ולבחינת סבירותו, בעובדות המקרה, של הסכום הכולל שנפסק" (ע"א 577/88 מירון נ' ישראלי פ"ד מו(2) 286). 6. סוף דבר - הערעור והערעור שכנגד נדחים בזאת, ללא צו להוצאות. אחריות העירייה בנזיקיןעירייה