פסק דין השופט נ. הנדל: 1. יישומו של סעיף 9 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט - 1959 עומד במרכז ערעור זה. סעיף זה מכיל חריג לפיו: "נכה שהתנהגות רעה וחמורה מצידו גרמה לנכותו, לא יחולו עליו הוראות חוק זה המקנות טובות הנאה כלשהן". ועדת הערעורים, בראשותו של כב' השופט גנן, החליטה שזכאי המשיב לקבל תגמולים וכי הסייג בסעיף 9 אינו חל על המקרה. קצין התגמולים מסתייג מקביעה זו. הסתייגותו אף מתייחסת לשלב מוקדם יותר. לגישתו לא זו בלבד שסעיף 9 חל על המקרה, אלא נכותו של המשיב כלל לא נגרמה עקב שירותו הצבאי. על כן בכל מקרה אין הוא זכאי לתגמולים. 2. המחלוקת בין הצדדים הינה משפטית ולא עובדתית. הצדדים אף הסכימו בהליך קמא להגיש מסמכים שונים, כגון התיק הרפואי של המשיב, ללא צורך בשמיעת עדים. כפי שנראה עובדות המקרה קשות הן למשיב והן לחייל אחר, המעורב במקרה. המשיב יליד שנת 1958. נכותו נפשית. בשנת 1998 הוא אושפז במחלקה פסכיאטרית עקב מצב דכאוני ונסיון אובדני. מספר שנים קודם לכן במהלך שירותו של המשיב כמפקד מחסן כלים בחיל האויר, נחקר על ידי מצ"ח על רקע התאבדות חייל שהיה תחת פיקודו (להלן: "המנוח"). המשיב נחשד במעשים והתעללויות שגרמו להתאבדות המנוח. חוות הדעת הרפואית של הרופא מטעם קצין התגמולים קבעה שבעקבות המצב שנוצר - חקירות ודיונים משפטיים, הוא סובל מנכות נפשית של דכאון ותסמונת פוסט-טראומתית. במשפט שהתנהל נגד המשיב ציין בית הדין הצבאי שאין לייחס לו כל אחריות מוסרית או אחרת על דבר נסיבות מותו של החייל. הוא הואשם בשניים-עשר פרטי אישום. בית הדין הצבאי הרשיעו בשלושה פרטים. המשיב הורשע בדין בגין המעשים הבאים כלפי החייל: 1) משיכה במכנסי המנוח והפשלתם תוך אמירה: "כל הדתיים הומואים". 2) נטילת הכיפה שחבש החייל לראשו ונגיעה באמצעותה באזור אבר המין תוך אמירה: "זה מה שהכיפה שווה". 3) הנחת הכיפה על אנטנת הרדיו ואמירה לחייל: "אני מציע לך ברגע שאתה משתחרר לפתוח בית בושת". בית הדין הצבאי קבע שכל המעשים האלו מלמדים על התנהגות בלתי הולמת. צוין ש"אין המעשים נשוא ההרשעה בדין בעלי השלכה כלשהיא לעניין נסיבות מותו הטראגיות של המנוח". המשיב נידון לחודשיים וחצי מאסר בפועל על דרך של עבודה צבאית, מאסר מותנה של שלושה חודשים למשך שנתיים והורדת דרגה מדרגת רס"מ לדרגת רס"ר. גזר הדין ניתן באמצע שנת 1997. בהליך קמא הצדדים הגיעו להסכמות באשר לפלוגתאות המשפטיות הדורשות הכרעה. מוסכם היה שהנכות הנפשית של המשיב נגרמה מבחינה רפואית עקב מכלול ההליכים אשר ננקטו נגדו. כלומר: קיים קשר סיבתי-עובדתי. עוד מוסכם כי חקירות מצ"ח פעלו כדין במסגרת סמכותם. נותרו שתי שאלות משפטיות. האחת - קיומו של קשר סיבתי-משפטי בין השירות הצבאי של המשיב לבין נכותו. השניה - בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה הינה בחיוב, האם סעיף 9 לחוק - התנהגות רעה וחמורה - חל על המקרה. ועדת הערעורים קבעה שאכן קיים קשר סיבתי והגיעה למסקנה שהתנהגותו של המשיב אינה מגיעה לדרגה של "רעה וחמורה" ועל כן זכאי המשיב לתגמולים על פי החוק. בערעור זה המדינה תוקפת את שתי המסקנות של ועדת הערעורים. לגישתה אין קשר סיבתי-משפטי בין הנכות לבין השירות ובכל מקרה התנהגותו של המשיב הינה רעה וחמורה, ולפיכך אין הוא זכאי לתגמולים על פי החוק משני טעמים. 3. המערער מדגיש שהליכי החקירה נפתחו והתנהלו כדין. מעשי המשיב הם שגרמו לפתיחת החקירה. הליכי החקירה היו נפתחים גם במסגרת אזרחית, ולא רק במסגרת הצבאית. כפי שטען בא-כוח המערער בפנינו: "מצבו הנפשי נגרם בגלל התנהגותו שלו שאינה קשורה לשירותו הצבאי ואותה חקירה שבעקבותיה פרצה מחלה נפשית אינה יחודית לשירות הצבאי". עמדת המערער אינה מקובלת עלי. המומחים מסכימים (ראה חוות דעתיהם הרפואיות של הפסיכיאטר מטעם משרד הבטחון וד"ר לוי, פסיכיאטרית בבית חולים שיבא - שלא נחקרו) שחקירת מצ"ח והמשפט גרמו לנכות הנפשית. החקירה הצבאית, וכמוה המשפט הצבאי, בעלת מאפיינים מיוחדים. לשם הדיוק הנכות נגרמה בגין הליכים אלו ולא בגין מעשי המשיב. חקירה צבאית שונה מחקירה משטרתית. משפט צבאי אינו דומה למשפט פלילי המתנהל בבית המשפט האזרחי. יהיה מי שיאמר כי המערך הצבאי מפחיד יותר ויהיה מי שיטען שההיפך הוא הנכון, וכי דווקא המשפט הצבאי בא לקראת החייל יותר מאשר המשפט הכללי. לענייננו אין צורך לתת ציונים בנדון. די לומר שמדובר בהליכים שונים. סדרי הדין שונים והכללים אינם חופפים זה את זה. ההליכים הצבאיים, כשמם, הם חלק מהמערכת הצבאית. כתוצאה מכך יתכן שיהיו לחייל יתרונות וחסרונות לעומת המצב במשפט הכללי. החשוב הוא שהחקירה הצבאית הינה מנגנון ייחודי לצבא אשר נושאת אותות מיוחדים. כך בחקירה המשטרתית הצבאית וכך במשפט הצבאי. גישה זו משתלבת עם הפסיקה והדין. נכות בחוק הנכים מוגדרת: "איבוד כושר... כתוצאה של... בתקופת שירותו עקב שירותו" (סעיף 1 לחוק הנכים). הסיפא מציב שני מרכיבים - "בתקופת שירותו" ו"עקב שירותו". הראשון עניינו הקשר הסיבתי העובדתי - מתי. השני עניינו הקשר הסיבתי המשפטי - מדוע. הראשון שאלה עובדתית והשני סוגיה נורמטיבית. בענייננו הויכוח הינו במרכיב המשפטי. בעניין פוטשניק התייחס כב' הנשיא ברק לרכיב הסובייקטיבי והרכיב האובייקטיבי בנושא הקשר הסיבתי המשפטי: "הרכיב הסובייקטיבי עניינו רגישותו המיוחדת של הניזוק ("הגולגולת הדקה"), ועניינו ההכרה בכך כי על הצבא לקבל את הנפגע כמות שהוא, על תכונותיו, מעלותיו וחסרונותיו הסובייקטיביות. הרכיב האובייקטיבי עניינו הקשר לשירות הצבאי. נדרש, כך נקבע, כי לא יהא מדובר באירוע טריוויאלי, שולי או אירוע שיגרה אלא באירוע הקשור לייחודיות והמיוחדות של השירות בצבא. אין די בקשר רופף בין פריצת המחלה ובין השירות הצבאי. נדרש אירוע שיש בו "ממשות"" (רע"א 6270/98 פוטשניק ז"ל נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(3) 721). קביעה זו נשענת על עקרונות היסוד שנפסקו בעניין אביאן (דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732). אכן, חקירה צבאית אינה אירוע טרוויאלי שולי או שגרתי. זהו אירוע הקשור לייחודיות והמיוחדות של השירות הצבאי. להמחיש את הנקודה אפנה לפסק דין שהובא על ידי בא כח המערער. בפסי נ' קצין התגמולים (ע"א 712/86, פ"ד מג(4) 414), קיימו פסי וחבריו, ללא אישור או תיאום, מסיבה פרטית על גג ביתן במקום מגוריהם בבסיס הצבאי בו שירתו, ובמהלכה השתמשו במתקן צלייה תוך שימוש בבנזין. התרחשה תאונה ונגרמו לפסי כוויות קשות. תביעתו לקבלת תגמולים נדחתה. זוהי דוגמא להעדר קשר סיבתי משפטי, פעילותם של החיילים לא היתה במסגרת השירות הצבאי אלא נופלת מחוצה לה. שונים פני הדברים כאשר מדובר בחקירה צבאית המתנהלת על פי דין, לרבות הסמכויות שהוענקו לאנשי מצ"ח. כך גם ההליך שמתנהל בפני בית הדין הצבאי. השאלה אינה רק האם החייל ברשלנותו או במעשיו המכוונים גרם לנכותו אלא גם מהו ההקשר של האירוע הנדון, ומה זיקתו לשירות הצבאי. 4. קיומם של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין האירוע לבין הנכות מחייב התמודדות עם הסייג בסעיף 9. ועדת הערעורים קבעה שהתנהגותו של המשיב אינה מגיעה לדרגה של "רעה וחמורה". לדעתה התנהגותו הינה "בלתי הולמת ורעה". בא כוח המשיב טען בפנינו "אינני רוצה לטעון שלא מדובר בהתנהגות רעה אך אינני סבור שמדובר בהתנהגות רעה וחמורה". הוא השווה את התנהגות המשיב למעשה קונדס. הבחנות אלו מחדדות את הקושי לסווג התנהגות. אין בנמצא מדד-טוּב כפי שטרם הומצא מדד רוֹע. ואולם, משקבע המחוקק בסעיף 9 שהתנהגות רעה וחמורה תביא לשלילת תגמולים אין מנוס מלנקוט עמדה. הפסיקה לא התעלמה מהקושי. כב' השופט גולדברג הדגיש, בעניין כרפיש כי "לא ניתן לגדור גדרה של התנהגות רעה וחמורה כמשמעה בסעיף 9... ואין היא נמדדת אלא על פי נסיבותיו של כל מקרה". כן נקבע שלא כל עבירה פלילית הדורשת כוונה ולא כל מעשה אסור מגיעים לדרגה של התנהגות רעה וחמורה (ע"א 308/86 קרפיש נ' קצין התגמולים, פ"ד מא(3) 464). ואולם, הספרות המשפטית מתחה ביקורת על מצב של השארת המונח "התנהגות רעה וחמורה" עמום מדי. במאמרו "התנהגות רעה של חייל כשוללת זכות לתגמולי נכות" כתב כב' השופט יצחק בנאי: "שני המונחים: "עקב השירות" ו"התנהגות רעה וחמורה" שבחוק משולים לשתי ספינות המיטלטלות במים עזים בים שאין לו סוף. והגיעה העת להביא את הספינה לחוף מבטחים". לדעתו של המחבר הפסיקה אינה עקבית, החוסר בהגדרה פוגע ביציבות המשפט ובשלטון החוק, וטוב לו היה המחוקק מגדיר את המונחים (ראה: רפואה במשפט התשס"ב עמ' 30-41). כמובן, עם ריבוי הניסיון בהגדרת מונחים משפטיים תתפתח גם יציקת התוכן. בעניין כרפיש הציע כב' השופט גולדברג מבחן אובייקטיבי וסובייקטיבי. המבחן הראשון הינו "אם לפי מבחני השכל הישר נכנס המעשה כלשעצמו ובנסיבות שנעשה, למסגרת התנהגות רעה וחמורה" המבחן הסובייקטיבי, יעדו "להתחקות אחר מצבו הנפשי של החייל בעת מעשה, כל אימת שמועלית על ידו טענת הגנה הקשורה במצב נפשי. שאם לא כן, עלולים אנו לשלול ממנו את זכותו על פי חוק, אף אם עשה מעשה שלא היה מודע לו מחמת מום נפשי שבו או שנעשה מתוך דחפים נפשיים שלא היתה לו שליטה עליהם" (שם עמ' 470). בעניין חוסיין יישמה כב' השופטת בייניש את המבחן האמור על מקרה בו חייל נטל רובה של אחר, הכניס מחסנית, דרך אותו ונורתה יריה. עקב כך נפצע החייל בבטנו. כב' השופטת בייניש קבעה שעסקינן בהתנהגות רעה וחמורה. חשוב להדגיש שתי הערות שציינה כב' השופטת, אשר שייכות לענייננו. האחת שהלכת כרפיש, "אינה קלה ליישום וטומנת בחובה התייחסות "לנסיבות המקרה"". השניה: "הדיבור "עקב השירות" רחב וגורף עד כדי לכלול בתוכו גם מעשים שנעשו שלא כדין תוך כדי השירות" (רע"א 7473/96 חוסיין נ' קצין התגמולים, פ"ד נא(4) 647, וכן ראה: ד"נ 21/87 כרפיש נ' קצין התגמולים, בו דחה כב' הנשיא שמגר בקשה לדיון נוסף בטענה שפסק דין כרפיש אינו קובע הלכה חדשה). בניסיון לקדם את מלאכת הפרשנות של המונח התנהגות רעה וחמורה ארשה לעצמי לומר את הדברים הבאים. הפסיקה שמה את הדגש על המונח האמור כאילו הוא בלתי נפרד. המבחן האובייקטיבי בעניין כרפיש פונה לשכל הישר ושואלו האם המעשה נכנס למסגרת של התנהגות רעה וחמורה. המבחן הסובייקטיבי מטרתו לוודא שלא עומדת לחייל טענת הגנה לפיה הוא איננו אחראי למעשיו באופן חלקי או מלא בשל פגם זה או אחר. ניתן לומר שהמבחן האובייקטיבי כללי מאד והמבחן הסובייקטיבי מצומצם למדי. יתכן ותצמח תועלת מפירוק המונח "התנהגות רעה וחמורה" למרכיביו. לשון אחרת, החיבור של "רעה וחמורה" מלמד כי ישנה התנהגות רעה שאינה חמורה ויש התנהגות חמורה שאינה רעה. על פני הדברים המונח "התנהגות רעה" מתייחס לכוונה והזדון שעומדים בביצוע המעשה, ואילו המונח "חמורה" בוחן את המעשה באופן יחסי לפי מדרג. להבהרת העניין נהפוך את המטבע ונשקול מה היא התנהגות טובה וקלה. האחרונה הינה במובן של "מצווה קלה" להבדיל ממצווה חמורה, כלשון חכמינו: "הווי זהיר במצווה קלה כבחמורה" (פרקי אבות ב, א. דוגמא למצווה קלה על פי הרמב"ם, בפירושו על פרקי אבות, הינה "למידת לשון הקודש"). כשם ש"התנהגות טובה" מתייחסת לכוונת העושה ו"קלה" מתייחסת לרמת המעשה, כן הדברים כאשר באים לבחון התנהגות רעה וחמורה. להמחיש את האמור, אדם שנוהג מהר בכביש וגורם בכך למותו של הזולת עושה מעשה חמור, אך לא הייתי מגדיר זאת כרע מבחינת כוונתו של הנהג. לעומת זאת, אדם שמציק לאחר ומעליב אותו על מנת לפגוע בו עושה מעשה רע אבל לא חמור. האמור אינו מתיימר להיות אלא מבחן כללי אך לעניות דעתי עשוי לסייע במלאכת הפרשנות. סבורני שהאירוע נשוא הערעור אינו גבולי. התנהגותו של המשיב היתה רעה. מטרתו היתה לזלזל ולפגוע במנוח. הוא תקף את אמונתו ואת אורח חייו הדתי וניסה להפוך את אלה לזולים וחסרי ערך. צר לי אבל אין דרך לפרש את התנהגות המשיב אלא ככוונה להרע לחייל ולהשפילו. נדמה שהמשיב אמר דברים שגם הוא לא האמין בהם רק כדי לגרום עגמת נפש למנוח, כגון "כל הדתיים הומואים" ושהוא מציע לחייל לפתוח בית בושת כשהוא משתחרר. לשאלה האם התנהגותו של המשיב חמורה, הייתי משיב בחיוב וזאת בשל שלושה נימוקים. המשיב נטל את הכיפה שחבש החייל לראשו ונגע באמצעותה באזור אבר המין תוך אמירה: "זה מה שהכיפה שווה". מדובר איפוא לא רק באמירה אלא גם במעשה אשר אינו "רק תקיפה רגילה" אלא תקיפה מינית. הנימוק השני הינו שהמשיב היה מפקדו של המנוח. חומרה יתרה יש בהתעללות או הצקה הבאה מצידו של מפקד כלפי פקודו, להבדיל מהתעללות המתרחשת בין שווים. המפקד אמור להיות הכתובת אליה ניתן לפנות כדי להתלונן על בעיות מאין אלו, ולא להיות המקור להן. הנימוק השלישי הינו שמדובר במספר מקרים. ברי שככל שמדובר במספר רב יותר של הטרדות ופגיעות הופך המעשה לחמור יותר. ניתן לומר שהמבחן של התנהגות רעה הינו עובדתי - מה היתה הכוונה של מבצע המעשה, ואילו המבחן של התנהגות חמורה הינו נורמטיבי. בית משפט צריך לקבוע את דרגת החומרה של המעשה. לדעתי שילוב הנימוקים דלעיל מוביל למסקנה שהתנהגותו של המשיב אכן היתה חמורה ורעה. גם אם נבחן את הדבר תוך התייחסות למונח כבלתי נפרד המסקנה תהיה זהה. 5. בהליך קמא התמקדו באי כוח הצדדים בשתי שאלות. האחת - האם קיים קשר סיבתי-משפטי, והשניה - האם התנהגותו של המשיב היתה רעה וחמורה. משתמע מכך שהיה וייקבע שהתנהגותו של המשיב היתה רעה וחמורה - וזו אכן דעתי - כי אז יאבד את זכותו לתגמולים. ברם, סעיף 9 מכיל בתוכו שני תנאים. אחד בולט והאחר, במבט ראשון, סמוי מהעין. נביא שוב את מילות הסעיף: "נכה שהתנהגות רעה וחמורה מצידו גרמה לנכותו לא יחולו עליו הוראות חוק זה המקנות טובות הנאה כלשהן". קריאה מדוקדקת מגלה שבכדי שיחול סעיף 9 יש להוכיח: (א) שהתנהגותו של החייל היתה רעה וחמורה ו(ב) שהתנהגות זו היא אשר "גרמה לנכותו". בפנינו מבחן נוסף של קשר סיבתי, הפעם בין ההתנהגות הרעה והחמורה לבין נכות החייל. ניתן להבין את ההיגיון לפיו היה והתנהגות רעה וחמורה גרמה לנכות החייל כי אז אין זה ראוי שיקבל תגמולים. אך גם ניתן להבין שאפילו אם התנהגותו היתה רעה וחמורה, הרי היה ולא זו גרמה לנכותו, הרי לא יהא זה צודק לשלול ממנו את הזכות לתגמולים. בדיון בפנינו התייחסו באי כוח הצדדים גם להיבט של הקשר הסיבתי בסעיף 9. מוסכם ביניהם שנכות המשיב נגרמה כתוצאה מהחקירה, וכי החקירה התייחסה גם לנושא גרימת מותו של המנוח, ואילו כתב האישום לא האשים את המשיב בעבירה של גרימת מוות. כזכור, בית הדין הצבאי הדגיש יותר מפעם אחת שאין למשיב כל אחריות, "מוסרית או אחרת", למותו של המנוח. סבורני שמרכיב החשד בגרימת המוות היה גורם דומיננטי בחקירה ובהליכים שהביאו לנכותו של המשיב, כך עולה מהחומר במישור הפרטני וכך עולה מההיגיון ברמה הכללית. יוזכר, לא נשמעו עדויות בהליך קמא. ד"ר לוי, פסיכיאטרית שבדקה את המשיב, ציינה בסיכומיה את השלב בו עבר המשיב "חקירת מצ"ח ומשפט בו הואשם עקב התאבדות של חייל מבסיסו שהיה תחת פיקודו. מאז סובל...". חוות דעת רפואית מטעם משרד הבטחון, אגף השיקום - המחלקה לתביעות ותגמולים, קובעת "בשירותו בקבע כאפסנאי נחקר על ידי מצ"ח לאחר שחייל מיחידתו איבד עצמו לדעת. בעקבות המצב שנוצר (חקירות ודיונים משפטיים) נצפו מגוון של תלונות נפשיות... ביצע ניסיון אובדני, אשפוז...". עולה שבמרכז החוויה אשר גרמה לנכות המשיב עומדת החקירה בדבר החשד בגרימת מותו של המנוח. ניתן גם להבין שעל אף שהמשיב הוחשד, ובסופו של דבר הואשם והורשע בגין מעשים אחרים - שתוארו לעיל, חקירה בדבר גרימת מוות של אדם תופס מקום מרכזי ודומיננטי. המדינה מדגישה שבסופו של יום הורשע המשיב, קרי נקבע שהוא אשם ועל כן נידון למאסר. אך השאלה אינה האם התיק נסגר לגמרי או האם המשיב זוכה מכל אשמה. המיקוד הינו בסוגיית הקשר הסיבתי - מה גרם לנכות? חלק מרכזי של התשובה יהא חקירת המשיב בגין גרימת מוות, ובכך לא הואשם ולא הורשע. עוד מדגיש המערער שלא נפל כל דופי בחקירת מצ"ח שפעלו על פי דין. לכך אשיב שעסקינן בחוק סוציאלי שפועל על פי כללים ומטרות משלו. יתכן שחייל יהא אשם בדבר מה אך יזכה לתגמולים, גם יתכן שהצבא נהג ללא דופי אך בכל זאת יחוייב לפצות חייל. לא מדובר בדיני נזיקין שם שאלת האחריות היא הקובעת. ודוק, מסקנתי הינה שהמשיב התנהג בצורה רעה וחמורה אך אין בכך סגי. נקבע שהאחריות להתאבדות החייל לא נופלת על כתפיו של המשיב. אדגיש שמדובר במבחן מהותי ולא במבחן טכני. אין לפנינו מקרה בו, למשל, חייל נחקר בגין חמישה מקרי אונס והורשע רק בארבעה. במקרה דנא ההבדל בין החקירה לבין כתב האישום וההרשעה בדין משמעותי. לטענת המערער מעשי המשיב הם שגרמו לחקירה. אין דרך לדעת שהדבר נכון. ניתן לומר שהתאבדות המנוח היא אשר הולידה את החקירה. גם אם יהיה נכון לומר שהתנהגותו של המשיב גרמה לכך שהפך מועמד לחשדות, עדיין החקירה נגדו, במרכיב העיקרי - גרימת מוות - אינה בגדר אחריותו. חקירה זו היא אשר גרמה לנכותו. מכאן מסקנתי שבמקרה זה נעדר הקשר הסיבתי הדרוש בסעיף 9. כפי שנאמר בפתח פסק הדין, מדובר בסיפור טראגי. ישנם שני קרבנות. על פני הדברים, כמובן, הטרגדיה של המנוח עולה על הטרגדיה של המערער. ברם ראיית ההכרעה מצומצמת לשאלה אחרת, והיא - האם נכותו הנפשית של המשיב, שאינה שנויה במחלוקת, מזכה אותו בתגמולים. משנקבע כי נכות זו נגרמה במהלך השירות ועקב השירות, זכאי הוא לקבל את אשר מעניק לו הדין. הגם והוא התנהג באופן רע וחמור, הרי שאין קשר סיבתי בין עובדה זו לבין נכותו. 6. סוף דבר. הייתי מציע לחברי הנכבדים לדחות את הערעור. לדעתי יש מקום לחייב את המערער בהוצאות היה והערעור ידחה, שכן המשיב היה מיוצג על ידי עורך דין. אך בנסיבות העניין ולאור נימוקי הייתי מסתפק בשיעור צנוע. מוצע לחייב את המערער בהוצאות המשיב בערעור זה בסך 3,000 ש"ח להיום. __ נ. הנדל - שופט כב' השופט א. ואגו: אני מסכים לתוצאה שאליה הגיע חברי כב' השופט הנדל ולנימוק המרכזי שאותו פירט, והוא קיום קשר סיבתי בין נכות המשיב לבין חקירתו אל מול העדר קשר כזה בין הנכות לבין המעשים שבגינם נפתחה החקירה. כשלעצמי, אינני בטוח שעל רקע היותו של חוק הנכים (תגמולים ושיקום) חוק סוציאלי במהותו, הייתי מגדיר את מעשי המשיב, שבגינם נפתחה החקירה, פסולים ומכוערים ככל שהיו, ככאלה העולים כדי "התנהגות רעה וחמורה", במשמעות של סעיף 9 לחוק, כאשר הנפקות היא שלילה לחלוטין של כל זכות המוקנית לנכה על פי החוק. לאור נימוקיו של חברי באשר לקשר הסיבתי, והתוצאה, שלה אני מסכים, כאמור, אשאיר הדבר בצריך עיון. אוסיף גם ואעיר, ודומני שהדבר גם מתיישב עם האמור בחוות דעתו של חברי הנכבד, שבמקרים מסויימים, גם אם חקירה כזו תפתח בגין מעשים שהם בעליל בגדר "התנהגות רעה וחמורה", אולם מהלכי החקירה שהביאו לנכות יהיו חריגים ופסולים (כגון שימוש באלימות ולחץ נפשי), מה שאין כך בעניננו, הרי אפשר שעצם הדבר יביא לניתוק הקשר שבין אותה התנהגות נפסדת של הנכה לבין התוצאה האפשרית של שלילת זכאותו על פי החוק. במקרה כזה, ושוב בשונה מעניננו, נראה לי , שאף אם אותה חקירה היתה מאמתת את החשדות כולם, ניתן היה לומר, ברוח חוות דעתו של חברי, שלא ההתנהגות הרעה והחמורה היא "שגרמה לנכותו", כי אם החקירה עצמה והשפעותיה על גופו או נפשו של הנחקר. כאמור, העובדות במקרה שלפנינו שונות, והחקירה כשלעצמה התנהלה כדין, על כך אין חולק, ולכן אף סוגייה זו ניתן להשאיר לליבון עתידי. א. ואגו - שופט כב' השופטת ש. דברת: מסכימה אני עם האמור בחוות דעתו של כב' השופט הנדל. קראתי את הערותיו של חברי, כב' השופט ואגו, ולא אוכל להסכים עימו בהערתו לגבי התנהגות רעה וחמורה. חוק הנכים (תגמולים ושיקום) אכן הינו חוק סוציאלי אבל גם בחוק סוציאלי יש כלל ויש היוצא מן הכלל של שלילת הפיצוי שמקורו בהתנהגות "רעה וחמורה". חברי, כב' השופט ואגו, כותב שאינו בטוח שהיה מגדיר מעשי המשיב, פסולים ומכוערים ככל שיהיו, כעולים לכדי התנהגות רעה וחמורה כשהתוצאה היא שלילת זכויות, כשהוא בוחן התנהגות רעה וחמורה במבחן התוצאה. לטעמי התנהגות רעה וחמורה יש לבחון במנותק ממבחן התוצאה, אלא יש לבחון אותה במהות המעשים של המבצע. יש לבחון ההתנהגות במנותק מהתוצאות הנלוות לה. המבחן הראשוני הוא הגדרת התנהגות ספציפית כרעה וחמורה ואם מגיעים למסקנה חיובית בוחנים את התוצאות, כפי שעשה כב' השופט הנדל. דווקא בגלל היות החוק, חוק סוציאלי, הותיר המחוקק אפשרויות פיצוי גם בנסיבות של התנהגות רעה וחמורה כאשר מדובר בנכה נצרך ובכך נמצא האיזון הראוי שאלה שהתנהגותם רעה וחמורה - אך נצרכים הם - בכל זאת יזכו בפיצוי ללא קשר למעשיהם, כשהמבחן הוא מבחן של נצרך. מעשיו של המשיב הם לא רק אמירה אלא יש חשיבות לדרך שבה נאמרו ובוצעו. לא מדובר רק במילים, אלא במילים קשות אליהן נלוו מעשים פסולים. איזו זכות יש למאן דהוא לגעת באחר ללא רשותו ולהפשיל את מכנסיו, האם יש פגיעה קשה יותר מאשר פגיעה בחלק האינטימי ביותר בגוף האדם שרק בהסכמה יכול אחר לגעת בו. והנה המשיב עושה ככל העולה על רוחו, מפשיט מכנסיו של האחר, כאשר לכך נלוות אמירות פוגעות שכל "הדתיים הומואים". במעשה נוסף של נטילת הכיפה שחבש החייל ונגיעה בה באיבר המין תוך אמירה שזה אשר שווה הכיפה והנחת הכיפה על אנטנת הרדיו תוך הצעה לחייל לפתוח בית בושת כשהוא משתחרר. בעיני זו התעללות נפשית קשה תוך פגיעה בערכי מוסר ואמונה של אחרים, שחברה תרבותית שבנויה על ערכים לא תוכל לשאת מעשים - שעולים לכדי התנהגות רעה וחמורה - בהם גם הורשע המשיב בבית הדין. להערה הנוספת של כב' השופט ואגו, איני נזקקת, משהדבר אינו דרוש להכרעה. ש. דברת - שופטת לכן הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט הנדל. נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשי