פסק דין טענות הצדדים: עניין לנו בתביעה לתשלום פיצויים בגין פרסום לשון הרע. מושא התביעה הוא מאמר מפרי עטו של הנתבע 1 (להלן - המאמר), אשר פורסם ביום 4.12.02 בעיתון "גלובס" (להלן - העיתון). המאמר פורסם בעמ' 2 של המוסף "גלובס הערב" (להלן - המוסף). כמו כן, פורסם המאמר באותו המועד באתר האינטרנט של העיתון, www.globes.co.il (להלן - אתר האינטרנט). הנתבעת 2, כפי שטוען התובע, היא עורכת המוסף והאחראית על פרסום המאמר. הנתבעת 3 היא המוציאה לאור של העיתון. לטענת התובע, הפרסום נועד ו/או עלול להשפילו, לבזותו ולפגוע במשרתו. המאמר הוגש וסומן כמוצג ת/1. כותרת המאמר היתה "מגדל של קלפים". בכותרת המשנה נאמר: "השערוריות אצל המדען הראשי בתמ"ס החלו עוד הרבה לפני שאלי אופר אישר מונופול ביוטכנולוגי. קחו למשל את מקרה טאואר סמיקונדקטור (להלן - החברה - נ"ש) וכרמל ורניה. מאמר ראשון בסדרה". במרכז המאמר הופיעה תמונתו של התובע, ותחתיה כתוב "צוחק אחרון, עלינו. ורניה". בקטעים מן המאמר הנוגעים לעניינינו נאמר כך: "... לכאורה אלה נושאים הראויים למאמר תחת הכותרת 'שערוריה' אך זהו רק קצה הקרחון. השערוריות התחילו הרבה קודם, והן הרבה יותר עמוקות. הזכרנו את חברת טאואר סמיקונדקטור. נפתח את סיפורנו בה, ובמדען הראשי הקודם, כרמל ורניה. החודש למדנו כי ורניה, אשר פרש מתפקידו בחודש מאי השנה, מבקש כעת לעבוד בטאואר, אשר זכתה במענקים בהיותו המדען הראשי. ורניה גם דורש מהממשלה לקצר לו את תקופת הצינון בה אסור לו לעבוד בתחום לאחר פרישתו מתפקידו כמדען. כדי להבין את עומק השערוריה, חייבים לחזור למועד ההחלטה להעניק לטאואר את המענק, שעוזר היום להעניק לורניה משכורת. לפני שנתיים הודיע האוצר שהוחלט להעניק לטאואר מענק (לא הלוואה, לא פטור ממס) של 250 מיליון דולר, בכדי להקים מפעל במגדל העמק. מתנה זו, בחסות משלם המסים, היתה אמורה לכסות 20% מעלות הקמת המפעל. ... אין להסיק מהכתוב כאן, שאנו ששים לנפילתה החופשית של טאואר. באמת, ייתכן שיש משקל רב למשבר העולמי בירידת שוויה. אך נשארנו עם השאלה, האם כדאי שממשלת ישראל תיתן סכום כה גדול מכספי משלמי המסים לחברה פרטית אחת, אשר כבר אז הראתה סימנים של חולשה; אשר היתה שווה בערך שליש מסכום המענק; ואשר המשיכה, באשמתה או שלא באשמתה, לרדת מאז. מבקר המדינה קבע, כי בעת אישור המענק בשנת 2000, לא נבדקה כדאיות ההשקעה הקודמת שהוענקה לטאואר על ידי הממשלה בשנת 1996. לכאורה הוכחנו את הטעות שבמענק, וצוחק מי שצוחק אחרון. אך הנה, מסתבר שההשקעה היתה כדאית, לפחות עבור אנשים מסוימים. המדען הראשי דאז כרמל ורניה, יוכל להתקבל לעבודה. המדען הראשי צוחק אחרון. עלינו. ואם מישהו יחשוד בנו שבחרנו להתמקד במקרה יוצא דופן, או שיש לנו חלילה, משהו נגד המדען הראשי הקודם, אין הדבר כך. לא הבאנו את המקרה הנ"ל כדי למצוא פגם בורניה כאדם, אלא כדי ללמד על השיטה כולה. כהוכחה, גם המדענית הראשית אשר קדמה לורניה, אורנה ברי, העניקה מענק לחברה עסקית בה שובצה לעבודה לאחר פרישתה. השיטה כולה רקובה. כולם צוחקים עלינו". על כן נתבעים פיצויים בהתאם להוראות סעיפים 7א(ב) ו-7א(ג) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן - החוק). להגנתו טען הנתבע 1, כי האמור במאמר אינו מהווה לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1 לחוק. בנוסף טען הנתבע 1, כי קיימת לו הגנת "אמת בפרסום", הקבועה בסעיף 14 לחוק, והגנת תום הלב, הקבועה בסעיף 15 לחוק. הנתבעים 2-3 טוענים להגנתם, כי פרסום המאמר חוסה תחנות ההגנת הקבועות בחוק בדבר הבעת דעה בתום לב ופרסום שהוא אמת ושיש בו עניין לציבור. הרקע הנורמטיבי: בית המשפט העליון בפסיקתו התווה את הדרך לבחינת תביעה לפיצויים בגין לשון הרע, וכך נאמר בע"א 4534/02, רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', תק-על 2004(1)2091: "ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים. בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת (שנהר, בעמ' 109). בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו 2 לחוק (השוו David Price Defamation - Law, Procedure and Practice (2nd ed., 2001), p. 3-4להלן Price). בשלב שלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר האם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים". סעיף 1 לחוק מגדיר מהו לשון הרע, וכך נאמר שם: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) ...". בע"א 466/83, שאהה נ' דרדריאן, פד"י לט(4) 734, 740, נאמר: "המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפירסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור : לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא, כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום". ראה גם ע"א 334/89, מיכאלי נ' אלמוג, פד"י מו(5)555, 562, שם חזרה ונשנתה הלכה זו. כן ראה האסמכתאות אצל אורי שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז-1997) 122(5). בסעיף 3 לחוק נקבע: " אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה". בענין זה נאמר בע"א 1104/00, אפל נ' חסון, פד"י נו(2)607, 617-618: "ככלל, על-מנת לקבוע אם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית-המשפט את הפרסום על-פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו. עם זאת לעתים לשון הרע שבפרסום אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו, אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע 'מבין השורות' של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר. ... הדעה המקובלת היא כי על-מנת לקבוע את משמעותו הפשוטה או המשתמעת של פרסום בעיני האדם הסביר והרגיל יש לתת את הדעת על ההקשר שבו הובאו הדברים הנטענים להיות לשון הרע (פרשת הוצאת עתון "הארץ" בע"מ הנ"ל [1], בעמ' 300, 302; ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פסק-דינו של השופט מ' חשין, בעמ' 876-874). לפיכך הכלל הוא שקטע מפרסום יתפרש בהתחשב בשאר חלקיו, אלא במקרים חריגים כגון כאשר לשון הרע מצויה בכותרת הפרסום שהיא בולטת ומובחנת מיתר הפרסום (ראו פרשת פלוס הנ"ל). זאת ועוד, יש לפרש את המילים בהקשר שבו פורסמו, ללא היזקקות לנתונים חיצוניים נוספים העלולים לשנות את משמעותן או להרחיבן, אלא אם ניתן להוכיח כי נתונים נוספים אלה היו בגדר ידיעתם הרגילה של אלה ששמעו אותם או קראו אותם". ההגנות הנטענות על ידי הצדדים במקרה זה קבועות בחוק, כדלהלן: "14. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. 15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות; (5) ... (6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים , או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה; ". על הטוען, כי האמור בפרסום היה אמת להוכיח זאת, אך ניתן להוכיח זאת לא רק באמצעות ראיות ישירות, ודי לשם כך בראיות נסיבתיות. בענין זה נאמר בת"א (ירושלים) 893/89, קליין נ' בן-ישי, תק-מח 91(1)393: "מובן הוא כי חובת ההוכחה בשאלות אלו אינה מוטלת על התובעים אלא על הנתבעים. בעניין זה, אף שהמשפט הישראלי מכיר במידת הוכחה אחת בלבד במשפט האזרחי - והיא נטיה של מאזן ההסתברות לטובת בעל הדין הנושא בנטל השכנוע - מקובל הוא כי כאשר מדובר בהגנה על שמו הטוב של אדם כמות הראיות הדרושה כדי לשכנע את בית-המשפט בנטיית מאזן ההסתברות עשויה להיות גדולה יותר, הכול ביחס לחומרת הדיבה (ע"א 82 ,78/90 ,670/79 הארץ נ' מזרחי, פ"ד מא(187 ,167 (2). עם זאת, ניתן להוכיח עובדה השנויה במחלוקת (ואף לצורך קנה המידה המחמיר הדרוש במשפט פלילי) לא רק באמצעות ראיות ישירות אלא גם בעזרת ראיות נסיבתיות. ראיה נסיבתית אינה מוכיחה את העובדה השנויה במחלוקת עצמה אלא מוכיחה היא עובדה אחרת שממנה מסיקים, על-פי נסיון החיים והגיונם של דברים, עובדה זו". האם האמור במאמר מהווה לשון הרע? בשלב ראשון יש לבחון, מהי משמעות האמור במאמר. הבדיקה תיעשה, כאמור לעיל, לפי אמת מידה אובייקטיבית. עלינו לבדוק מהי המשמעות שקורא סביר היה מייחס לאמור במאמר. במאמר מצויינות שורה של עובדות. אין כל ספק שהמשמעות, שאדם סביר היה נותן לאמור במאמר הוא, כי קיים קשר ישיר בין ההחלטה למתן המענק, ובין העובדה, שהתובע פנה לעבוד בתפקיד בכיר בחברה, מקבלת המענק, זמן קצר לאחר פרישתו מתפקידו כמדען הראשי. סבורני, כי אין מדובר במקרה זה בהבעת דעה, אלא ברצון להצביע על עובדה, כאשר הדברים עולים מבין השיטין בצורה, שאינה משתמעת לשני פנים. ביטויים המופיעים במאמר, כגון: "... חייבים לחזור למועד ההחלטה להעניק לטאואר את המענק, שעוזר היום להעניק לורניה משכורת", "המדען הראשי דאז כרמל ורניה, יוכל להתקבל לעבודה. המדען הראשי צוחק אחרון. עלינו", ביטויים אלו מדגישים ביתר שאת את הדבר. חיזוק למשמעות זו יקבל הקורא הסביר מהאמור בכותרת המשנה של המאמר וכן מהאמור מתחת לתמונתו של התובע, המופיעה במרכז המאמר. כותב המאמר אמנם לא ציין במפורש את הקשר בין התובע ובין ההחלטה לתת מענק לחברה, אך הדברים עולים בצורה ברורה מהאמור במאמר. הגדיל לעשות כותב המאמר, כאשר השווה את התובע למדענית הראשית שקדמה לתובע, וגם היא "העניקה מענק לחברה עסקית בה שובצה לעבודה אחר פרישתה". מכך אתה יוכל קורא המאמר להסיק, שגם התובע העניק מענק לחברה. בכך שונה מקרה זה מהמקרה הנדון בע"א 4534/02 הנ"ל, כאשר שם היה מדובר במאמר סאטירי, שבו לא הוצגו עובדות, וכל כולו היה בבחינת הבעת דעה. לשמחתי, המעשים המיוחסים לתובע, כפי שהם משתמעים מן המאמר, יש בהם כדי להשפיל את האדם שמבצע אותם בעיני הבריות ולבזותו, ככל שמדובר בראייתו של האדם הישראלי הסביר. אמנם נכון, כי "המשקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית ... מן הרגע שמתעורר דיון ציבורי, שאינו במישור עובדתי, עמידותו של הנפגע צריכה להיות גבוהה יותר; עליו להיות נכון לספוג הערות ביקורתיות המתייחסות לדיון זה" (ע"א 4534/02 הנ"ל), אך זאת כאשר מדובר בדיון ציבורי במישור הבעת דעות, ולא כאשר מדובר במישור העובדתי. כאשר מדובר על הרצאת עובדות או רמיזה עליהן, המשקל שיש להעניק לשמו הטוב של איש הציבור אינו פוחת. אין מדובר על הבעת דעה לגיטימית על מעשים, שאין חולק שאיש הציבור עשה, אלא ציון עובדות, שעלולות לפגוע ולהשפיל את איש הציבור. העולה מן האמור לעיל, כי האמור במאמר מהווה לשון הרע, ופרסום הדברים מהווה פרסום לשון הרע. אמת בפרסום: הנתבעים טוענים, כי האמור במאמר הוא אמת והיה בפרסום ענין ציבורי. על מנת לחסות תחת כנפיה של הגנה זו על הנתבעים היה להראות קיומם של שני התנאים הקבועים בסעיף 14 לחוק, כי האמור במאמר אמת, וכי יש בפרסום הדברים עניין ציבורי. אין חולק, כי אם האמור במאמר אמת, יש בפרסום דברים שכאלה עניין ציבורי רב, וזאת לאור התפקיד הציבורי החשוב בו כיהן התובע, ולאור הטענה שנעשה שימוש לא הולם ולא ראוי בכספי הציבור. על העיתונות להתריע בשער העיר על תופעות מעין אלו, וזאת על מנת למנוע הישנותן. נותר לנו, איפוא, לבדוק האם הוכיחו הנתבעים את אמיתות הדברים. לטעמי, הוכיחו הנתבעים, כי העובדות המצויינות במאמר או המשתמעות מהאמור בו הן אמת. התובע בעדותו (עמ' 12 לפרוטוקול, שורה 4) ציין, כי כמדען ראשי של משרד המסחר והתעשיה הוא היה יועץ לשר, למנכ"ל ולהנהלה הבכירה של המשרד. כפי שאישר התובע, היה עליו להתנגד בפני השר למתן המענק לחברה, אילו סבר שמדובר בהשקעה לא כדאית (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 21-23). תחת זאת בחר התובע, לטענתו, שלא להשתתף בישיבות מרכז ההשקעות, למרות שהיה רשאי להשתתף בהן כמשקיף (עמ' 13-14 לפרוטוקול). התובע הודה, כי היה מעורב במקרים אחרים במתן סיוע בשווי מליוני שקלים לחברה (עמ' 14-15 לפרוטוקול). מעורבותו זו של התובע עולה גם מתגובת נציג שירות המדינה לבקשת התובע לקיצור תקופת הצינון, אשר צורפה כנספח א לתצהירו של חגי גולן, שם פורטו הדברים בהרחבה. נראה, כי המסקנה המתבקשת מכל הנסיבות המתוארות לעיל, היא כי התובע היה מעורב בהענקת המענק לחברה. המדובר באדם, שהיה מעורב במתן סיוע קודם בשווי רב לחברה, היה רשאי להשתתף בדיוני מרכז ההשקעות, שם טופלה הענקת המענק, וכן היה אמור להתריע בפני השר, אם סבר שיש בעיה כלשהי בהענקת המענק. לכן, מאזן ההסתברויות נוטה במידה רבה לכך שהתובע אכן היה מעורב בעניין. הנתבעים עמדו, איפוא, בנטל המוטל עליהם להוכיח שהאמור במאמר אמת. סיכום: משהגעתי לכלל מסקנה, כי עומדת לנתבעים הגנת סעיף 14 לחוק, הרי שדין התביעה להידחות. אשר על כן, התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות נתבע 1 ובשכר טרחת עורך דינו בסך כולל של 7,000 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. התובע ישא בהוצאות נתבעים 2-3 ובשכר טרחת עורך דינם בסך כולל של 7,000 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. פרסוםלשון הרע / הוצאת דיבה