פסק דין תביעה זו עניינה בחומר זר, גוש דמוי פחם, אשר נמצא במוצר חלב מסוג "רוויון" (להלן: "הרוויון"), שיוצר על ידי הנתבעת, ונמצא על ידי התובע ביום 18.6.00, עת לגם מהרוויון (להלן: "האירוע"). התובע עותר לסעד כספי בסך של 50,000 ₪, בגין הנזקים הישירים והעקיפים אותם סבל והם נזק ממוני ובעיקר נזק נפשי. כן נתבעים פיצויים עונשיים ולחלופין פיצויים מוגברים נגד הנתבעת. טענות התובע 1. לגרסת התובע, שורש הרע בתביעה זו הינו פס ייצור של הנתבעת, במחלבת ירושלים, אשר התקלקל במהלך פעולתו, התחמם, והביא לשריפת מוצרי החלב אשר היו עליו. לטענתו, הנתבעת הודתה בתקלה, אך סירבה להוריד מן המדפים את המוצרים הפגומים שהופצו, למרות שהתובע הוכיח לה כי הרוויון מתוצרת פס הייצור הפגום הכיל גוש שחור גדול ומזוהם הנראה כפחם. 2. התובע סבל מנזק ישיר כתוצאה ממעשיה ומחדליה של הנתבעת, בכך שהפסיד את הסכום שהשקיע ברכישת הרוויון - 3.49 ₪, וכן נגרמו לו הוצאות בניהול המגעים עם הנתבעת. 3. לתובע נגרמו עוגמת נפש ונזק שאינו נזק ממון בגין מעשיה ומחדליה של הנתבעת. עקב האירוע נגרמה לתובע טראומה בכל הקשור למוצרי חלב ובפרט כאלו המיוצרים על ידי הנתבעת, ובראשם הרוויון אותו נהג לרכוש בתדירות גבוהה. מאז קרות האירוע, התובע נוהג לבדוק בזהירות כל מוצר הארוז באריזה אטומה, טרם הוא מכניסו לפיו. 4. על פי חוק האחריות למוצרים פגומים תש"ם - 1980, אחראית הנתבעת, כיצרנית הרוויון, אחריות מוחלטת לגבי כל פגם במוצר אשר גרם לתובע נזק. 5. הנתבעת התרשלה התרשלות רבתי כאשר הפיצה בשוק מוצרים שמקורם בפס ייצור אשר התקלקל, הפסיק לפעול והתחמם עד לשריפת אריזות המוצרים. היא חבה בשל כך על פי עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. 6. הנתבעת הפרה את חובותיה על פי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א - 1981. הנתבעת הפרה את החוזה (מכללא) אשר נכרת בינה לבין הלקוח, לפיו מוצר אטום הינו ראוי לצריכה ואינו מזיק לבריאות. הנתבעת ביצעה תרמית ומצג שווא כלפי התובע בכך שהציעה למכירה - בזדון - מוצר פגום בכסות של מוצר הראוי לצריכה. הנתבעת הפרה חובות חקוקות, בין היתר סעיף 4 לחוק הגנת הצרכן וסעיף 11 לחוק המכר התשכ"ח - 1968. 7. יש להטיל על הנתבעת לשלם פיצויים עונשיים ולחלופין פיצויים מוגברים, מהטעם כי הנתבעת הינה מונופול בתחום מוצרי החלב, ושמה נקשר לא אחת בשערוריות שונות, כאשר היא מפגינה זלזול ורשלנות (בהקשר זה הובאה פרשת הסיליקון בחלב כדוגמא וכן נספחו כתבות עיתונאיות בנושא לכתב התביעה). יש "לחנך" את הנתבעת ולהתוות לה את הדרך בה תצעד מעתה והלאה באמצעות הפיצויים כאמור, אשר ישמשו כלי הרתעתי כנגד הנתבעת ולרווחת ציבור הצרכנים כולם (סעיף 32 לכתב התביעה). 8. יש להעביר את נטל הראייה על הנתבעת, בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין, בין היתר, עקב העובדה כי לנתבעת הייתה שליטה מלאה על הרוויון עובר לרכישתו על ידי התובע, שכן הרוויון נארז ונאטם בתחומי מפעלה. טענות הנתבעת 9. הנתבעת כפרה בטענה המייחסת בעיה כלשהי לקו הייצור. הרוויון עבר בדיקות קפדניות בטרם יצא משליטת הנתבעת. לפיכך, חזקה היא כי אם נגרם נזק כלשהו לתובע, דבר המוכחש, הרי שנגרם לאחר שיצא הרוויון משליטת הנתבעת. 10. לעניין עוולת הרשלנות: הנתבעת לא פעלה ברשלנות, לא מתקיימים בענייננו יסודות עוולת הרשלנות, קל וחומר לא "רשלנות פושעת". כמו כן, לתובע לא נגרם כל נזק. בנוסף, אין קשר סיבתי בין האירוע הנטען והמוכחש כשלעצמו לבין נזקי התובע הנטענים והמוכחשים. 11. לתובע לא נגרם כל נזק כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן. התובע לא צירף לתביעתו כל מסמך רפואי ממנו ניתן ללמוד כי נגרם לו נזק גוף כלשהו כהגדרתו בחוק האחריות למוצרים פגומים. מוכחשות הטענות בדבר הפרת חוזה על ידי הנתבעת, תרמית, מצג כוזב וכוונת זדון, הפרת חובה חקוקה. 12. טענות התובע אודות ה"מוניטין" אשר יצא לנתבעת ופרשיות בהן הייתה מעורבת כטענתו, אינן רלוונטיות כלל לענייננו. 13. נטל ההוכחה רובץ לפתח התובע, שכן הרוויון היה בזמנים הרלוונטיים לתביעה בחזקתו ובשליטתו הבלעדית של התובע או מי מטעמו, בעוד שלנתבעת לא הייתה ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לאירוע לו טען התובע. 14. הסכום הנדרש כסעד הינו חסר כל פרופורציה לארוע הנטען על ידי התובע. מטרת הפיצויים הינה שיפוי הנפגע ולא הענשת הנתבעת. ואלו העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת 15. ביום 16.6.2000 רכש התובע מוצר חלב מסוג "רוויון" בסך של 3.49 ₪, אשר על פי המוטבע באריזתו הוא בתוקף עד ליום 29.6.2000. ביום 18.6.2000 עת לגם התובע מהרוויון, חש הוא בגוש זר בפיו. המדובר היה בגוש שצבעו שחור, הדומה לפחם ומריח כמותו (צילום הגוש המפורק, לאחר טלטוליו השונים, צורף כנספח ה' לכתב התביעה).ו למחרת היום, נאספו הרוויון ושרידי החומר הזר לבדיקה. בדיעבד נתברר כי המדובר הוא בחלקיק של פחם (ת/12, ת/3). על פי העולה מגרסאות שני הצדדים, ניתן לומר כי חלקיק הפחם נוצר והתהווה בשלב כל-שהוא, בין ייצור הרוויון לבין אריזתו. "לידתו" של חלקיק הפחם - היכן וכיצד 16. גרסתה של הנתבעת אודות לידתו של חלקיק הפחם ברוויון, הוסברה בחוות דעתו של מר פייקובסקי. חלקיק הפחם נוצר בתהליך הלחמת קרטונית הרוויון, ולאחר תהליך הייצור של הרוויון עצמו (ס' 6 לחוות דעתו של מר פייקובסקי). לגרסת התובע, הייתה תקלה בפס הייצור של הרוויון. זה חדל לעבוד, כך שמוצרי החלב שהיו באותה עת עליו, התחממו ונשרפו. לפי גישה זו, חלקיק הפחם נמצא ברוויון עוד טרם הלחמתו. מסקנתי היא כי גרסת הנתבעת אודות מקור חלקיק הפחם, היא זו אשר יש לקבל. 17. הנתבע טען כי הגב' נטע בן מנחם, נציגת שירות ארצית של הנתבעת, יידעה אותו, בעל פה (ובטלפון), כי מדובר בטעות של הנתבעת וכי פס הייצור של הרוויון הפסיק לעבוד במהלך הייצור. הקרטון, שהיה על פס הייצור, התחמם ונשרף וכתוצאה מכך התהווה גוש הפחם (סעיף 14 לכתב התביעה). עם זאת, התובע בחר שלא להביא את הגב' בן מנחם למתן עדות. בהקשר זה, טען התובע כי משעה שהנתבעת היא זו שבחרה שלא להביא את הגב' בן מנחם ליתן עדות, הדבר פועל לרעתה, שכן, כדבריו: "...הלכה ידועה היא שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה שהיא בהישג ידו ניתן להסיק שהיתה פועלת לרעתו" (בעמוד הראשון לסיכומיו, לא ממוספר). הלכה למעשה, התובע הוא זה אשר הביא דברים אשר (לטענתו) נאמרו מפיה של הגב' בן מנחם. התובע הוא זה אשר ביקש להיבנות מדברים אלו ואם לדייק, נדמה כי כל גרסת "הפסקת פס הייצור" נולדה אצל התובע, משעה ששמע את דברי הגב' בן מנחם, כפי שטען. אמור מעתה, התובע הוא זה אשר היה צריך לזמן את הגב' בן מנחם ולהעידה על דבריה שנאמרו לו (לטענתו), שכן על פי גרסתו, תהא זו ראיה לטובתו. אם נמנע התובע מהעדת הגב' בן מנחם, חרף העובדה כי זימנהּ ליתן עדות (בקשות התובע לזימון עדים מיום 23.6.02 וכן מיום 7.7.02) וחרף העובדה כי הגב' בן מנחם התייצבה פעמיים באולם בית המשפט למטרה זו, לא נותר לי אלא להסיק שעדות הגב' בן מנחם, לו הובאה, היתה פועלת לרעת התובע. טענת התובע אודות דברי הגב' בן מנחם נותרת בלתי מוכחת. 18. ועוד. התובע הצביע על עדותו אשר בתצהירו כראייה לנכונות גרסתו. מובן שלא ניתן לקבוע כאמור, לפי שאין אדם מרים עצמו בשרוכי נעליו. התובע הצביע על עמדת הנתבעת עת נחקר נגדית, כראייה לנכונות גרסתו. התובע רואה בדברי ב"כ הנתבעת, בעמ' 23 שורות 20-24 ובעמ' 24 שורות 4-3, הוכחה חד משמעית כי התגובה של הגב' בן מנחם, כפי שהוא טוען, הינה הֶסְבֵּרָה של הנתבעת לאירוע נשוא כתב התביעה. ואלו הדברים שנאמרו: "ש. אתה יודע מה הסיבה לקרות התקלה. ת. אני יודע מה שגב' נטע אמרה לי ש. קיבלת תשובה לגבי הסיבה לתקלה. רצית לברר מה קרה. הסיבה שפנית לתנובה הייתה שרצית לקבל מתנובה תשובה מה קרה. כשאתה פנית לתנובה ורצית לקבל מידע מה קרה, והגב' נטע מסרה לך, למה לא הסתפקת בזה. .... ש. בעצם באותו רגע שנטע הסבירה לך השגת את המטרה שלך. ת. לא, כשהיא הסבירה לי הרגשתי פגוע עוד יותר." אחר עיון בדברים אלו, אינני יכול להסכים עם טענת התובע. דברי ב"כ הנתבעת בשאלותיה לתובע אינם מלמדים כלל כי הנתבעת מסכימה לטענת התובע אודות הסברה של הגב' בן מנחם, ואף אינם מלמדים כי ההסבר לו טוען התובע, אכן ניתן בפועל ע"י גב' בן מנחם. כל שניתן ללמוד מדברי ב"כ הנתבעת הוא, כי הגב' בן מנחם מסרה תשובה לתובע. הא ותו לא. איזו תשובה ניתנה? לא נאמר, אף לא ניתן להסיק. 19. עוד מפנה התובע לסעיף 14 לתצהיר הגב' אלון. התובע למד מסעיף זה כי אכן קרתה תקלה בפס הייצור. אינני מסכים עם התובע. הגב' אלון אינה מודה בתצהירה כי קרתה תקלה בפס הייצור של הרוויון נשוא התובענה. כל שהצהירה העדה הוא, ובלשון כללית, כי "כאשר קורות תקלות ... בפסי הייצור, מטפלת הנתבעת בכל בעיה במהירות וביעילות המירבית... גם תלונת התובע טופלה באופן מהיר יעיל ומקצועי...". אף אם ניתן בלולייניות מסויימת, להסיק מדברי גב' אלון את טענת התובע, איני סבור כי לכך התכוונה הגב' אלון. התובע בחר שלא לחקור את הגב' אלון בנקודה זו. הימנעות מחקירת הגב' אלון בנקודה זו, שעה שהעדה זמינה וממילא נחקרת על ידיו, עומדת לרעתו. 20. לא רק זאת. התובע טען כי מדברי הגב' מצקור (ככל הנראה בת/9 מכתבה של הגב' מצקור לשירות המזון/המפקח הרפואי ברמלה ובחקירתה), ניתן לקבוע כי פס הייצור הפסיק לעבוד. אין הדברים כטענת התובע. הגב' מצקור לא כתבה בת/9 כי פס הייצור הפסיק לפעול. היא אף לא העידה כך. למעשה, אין היא בעלת ידע אישי משלה אודות נסיבות התקלה שבבסיס התובענה. יודגש כי הגב' מצקור כלל אינה עובדת הנתבעת. התובע אף לא שאל את הגב' מצקור אודות הפסקת פעולתו של פס הייצור. הימנעות מחקירת הגב' מצקור בנקודה זו, שעה שהעדה זמינה ונחקרת על ידי התובע, פועלת לחובתו. אמנם, במכתבה (ת/9) כתבה הגב' מצקור כי הפרורים אשר נמצאו הינם פחם, וכי ניתן לקבוע כי הגוף הזר היה במוצר בעת הייצור. אלא, שלאור טענות הנתבעת וראיותיה שיובאו להלן, אני סבור כי אין לקבל את דברי גב' מצקור כקביעות חלוטות. 21. הנתבעת הביאה את חוות דעתו של מר פייקובסקי, מנהל תחום מעבדות, טכנולוג ראשי, מדען ראשי בנתבעת ומוסמך בהנדסת מזון. מר פייקובסקי קבע בחוות דעתו כי חלקיק הפחם נוצר בתהליך הלחמת קרטונית הרוויון, ולאחר תהליך הייצור של הרוויון עצמו. וזה דבר הסברו: "6. המוצר, ריוויון הינו למעשה לבן בחוש. לבן הינו חלב אשר עבר החמצה באמצעות תרבית חיידקים לקטיים. יצורו נעשה עפ"י תקן ישראלי רשמי 285 (מוצרי חלב מותססים). המוצר מתמלא לתוך קרטונית במכונת המילוי דרך חלקה העליון של הקרטונית. סגירת הפתח לאחר המילוי מבוצעת בתהליך 'הלחמה' של שולי הקרטונית באמצעות חום. 7. בהסתמך על קריאת חוות דעתה של המעבדה לבריאות הציבור של משרד הבריאות ובלא שראיתי באופן אישי את הפירורים השחורים אני יכול לשער כי המדובר בחלקיקי מוצר אשר התפחמו בעת סגירת הקרטונית. סביר להניח כי כמות קטנה של מוצר הותזה על גבי שולי הקרטונית באזור בו אמורה הקרטונית להיות מולחמת. בהיותו של המוצר חומר אורגאני הרי שבעת הפעלת תהליך ההלחמה התחממה כמות המוצר באופן שגרם לה להישרף ולהתפחם ..." (סעיפים 6-7 לחוות דעתו של מר פייקובסקי). 22. מר פייקובסקי נחקר ארוכות אודות קביעתו האמורה. הוא שב והבהיר היטב את הנסיבות בהן סביר להניח שנוצר חלקיק הפחם, וכי אין כל אפשרות לפיה הפחם נוצר בתהליך ייצור הרוויון, שכן בטמפרטורה בה נוצר הרוויון אין כל אפשרות להתפחמות של המוצר, כדלקמן: "ת. תחשוב שכל חלקיק שהתפחם הגבולות הפיזיים שלו היו גדולים מגבולות התפר. במצב מסוים כשהקרטון היה סגור, היה חלקיק פחם בתוך התפר עצמו והיה גם חלקיק שהיה יותר גדול, ונפל וניתק מן התפר. טמפרטורת המילוי היא קרה פחות מ-10 מעלות, לכן לא הגיוני שימלאו אותו בטמפרטורה גבוהה. כשמייצרים את המוצר, מייצרים אותו עם חיידקים. הטמפרטורה המקסימלית שהם גדלים זה 30 מעלות. זאת לא טמפרטורה שנשרף חלב. מתי הוא נשרף, כאשר יש אירוע מאוד נדיר שמסיבה שאני לא יכול לתאר כרגע, מותז מעט מהמוצר שהוא חומר אורגני לחלוטין, מכיל סוכר חלב, מכיל שומן, לא ברזל ולא מתכת, כאשר החומר הזה מגיע במגע עם טמפרטורה גבוהה מאוד הוא מתפחם ונשרף. אם במקרה גבולות הפיזים של אותו חלקיק היו גדולים ממה שהיו גבולות התפר, יכול להיות שהוא יפול". (עמ' 79 שורות 10-19) "ש. לא יכול להיות שמגיע חלב מפוחם. ת. לא. הפסטור נעשה ב-80 מעלות. זו לא טמפרטורה שבה מתפחם הרויון, אחרת מיליארד ליטר חלב בישראל היו מפוחמים. ש. אם הטמפרטורה עולה במהלך הפסטור. ת. יש בקרות. זה לא יכול לעלות לטמפרטורה של התפחמות. מפסטרים חלב עם מים. מים לא יכולים להגיע לטמפרטורה של 500 מעלות. הבקרה היא פלוס מינוס שתי מעלות. ש. באיזה טמפרטורה המלחם סוגר את הקרטונים. ת. בסביבות 500 מעלות" (עמ' 80 שורות 11-18) 23. הסברה של עדת התביעה הגב' מצקור, כי חלקיק הפחם נוצר בעת ייצור הרוויון, היה, באופן יחסי, דל ולא משכנע. לא רק זאת, אלא שהסברה היה, בלשון המעטה, לא סיסטמטי. ראו לדוגמה, תשובותיה לשאלות שנשאלה בחקירתה הנגדית : "ש. אני מפנה אותך לסעיף 7 לחוות דעתו של מר פיקובסקי. את אמרת לנו שאת לא יכולה לשלול את האפשרות שזה קרה. ת. נשאלתי אם באופן כללי שייתכן שעקב תהליך חימום התפחם מוצר חלבי ויהפך לפחם, עניתי שכן. אבל לא אמרתי שכך היא במקרה שלנו. ש. את מאשרת שיכול להיות שטיפה של רויון תתפחם. ת. כן ש. את מאשרת שכאשר קיבלת את גוש הפחם, את לא יכולה לדעת מה הוא היה בעברו. ת. נכון ש. איך את יכולה להגיד בוודאות שהמסקנה של מר פיקובסקי היא בלתי אפשרית. ת. לגבי השאלה הקונקרטית האם יתכן שהפחם שליד התפר נוצר בעת הלחמה של הקרטונית הזאת, אני אומרת לא, זה לא יכול היה להיות. מפני שאם המוצר בפנים התפחם, היה צריך גם התפר להתפחם. ש. מר פיקובסקי מעלה אפשרות שאותם פירורים שאת מצאת, זה טיפה של מוצר שנתזה על שולי הקרטונית, עברה את אותו תהליך התחממות, ואת באת ומצאת את אותם פירורים. אני שואלת אותך איך את יכולה לשלול את האפשרות הזאת. ת. אני לא יודעת, אני לא נמצאתי שם כדי לראות מה קרה. ש. בהנחה שמה שאני מציגה לך שאותה טיפה ניתזה על התפר, ואותה טיפה תעבור תהליך התחממות, את לא יכולה לשלול שנראה את אותם פירורים. אינני יודעת באיזה טמפרטורה מדובר במקרה שלנו על התחממות. באופן עקרוני אם תחממי בטמפרטורה גבוהה, אז החומר התפחם. ש. אם אותה טיפה מותזת על המלחם עצמו, זה יעבור את אותו תהליך חימום בטמפרטורה מאוד גבוהה. ת. אני לא יודעת באיזה טמפרטורה המלחם. ש. בהנחה שהמלחם בטמפרטורה גבוהה מאוד, את יכולה לשלול את האפשרות שטיפה שנתזה על מלחם התחממה והתפחמה, והפירורים שלה ימצאו על התפר של האריזה. ת. אם תהיה טמפרטורה גבוהה מספיק, אז הם התפחמו ואת תמצאי אותו על התפר אבל לא בפנים, בתוך הקרטונית". (עמ' 34 שורות 21-24, עמ' 35 שורות 1-23) ולפני כן, ענתה הגב' מצקור על מיקום הימצאות פירורי הפחם, כאמור: "ת. נכון. מצאתי רק בתפר". (עמ' 34 שורה 13) ובחקירתה החוזרת נשאלה הגב' מצקור וענתה כאמור: "ש. חברתי שאלה אותך לעניין חוות הדעת לגבי ההבדל בין חלקי הפחם שנמצאו בתוך הרויון לבין חלקי הפחם שהוגשו לך בעת התלונה, ואמרה שאת לא יכולה לקשור בין השניים. ת . מכיוון שאני קיבלתי תלונה שנטען שגוש הפחם נמצא בתוך המוצר, אני בדר"כ, אם יש באפשרותי להוכיח או לאמת שאכן זה נמצא בתוך המוצר. איך אני יעשה את זה כשקיבלתי קרטונית ריקה והמוצר איננו. האפשרות שלי הייתה לפתוח את הקרטונית ולראות אם עדין נשארו איזה שרידים של אותו חומר שעליו התלונן המתלונן. אכן מצאתי בתפר העליון פירורים של אותו פחם. (עמ' 37 שורות 21-24, עמ' 38 שורות 1-3) 24. לא יכולתי לקבל את עמדתה של הגב' מצקור, שלא יתכן שהפחם אשר נמצא על התפר נוצר כתוצאה מהלחמת התפר. לגבי דידה, במקרה כזה גם התפר עצמו היה צריך להתפחם. טענה זו לא לוותה בהסבר כל- שהוא. ולא רק זאת. הגב' מצקור הראתה חוסר ידע אודות תנאי ייצור הרוויון, קל וחומר לגבי פרטים ספציפיים, והיעדר כל ידע ממשי בפרטי האירוע נשוא התובענה (ראו, בין היתר: עמ' 28 שורות 4, 23-24, עמ' 29 שורה 4, עמ' 30 שורה 19, עמ' 32 שורות 1,4,6, עמ' 33 שורות 4,11,14, עמ' 34 שורה 1, עמ' 35 שורות 12,15,19, עמ' 36 שורות 7,13,18, עמ' 37 שורות 7,13). 25. מנגד, עמדה עדותו של מר פייקובסקי. יושם אלי לב, כי אף מר פייקובסקי עצמו לא נכח במקום בזמן האירוע. הוא אינו יכול להעיד בוודאות גמורה כי פס הייצור לא חדל מלעבוד (עמ' 78 שורות 23-24, עמ' 79 שורות 1-4). עם זאת, מר פייקובסקי נתן את חוות דעתו המפורטת, ואף העיד, כאמור, כי לדעתו, חלקיק הפחם נוצר בתהליך הלחמת קרטונית הרוויון, ולאחר תהליך הייצור של הרוויון עצמו. דומני, כי מול הסבריו המלומדים של מר פייקובסקי, לא יכולה הגב' מצקור לעמוד, ואין דומה קביעתה של גב' מצקור, וההסבר (או היעדרו) שהונח בצידה, לקביעת מר פייקובסקי והסבריו כאמור. לא רק זאת, אלא, מחקירת הגב' מצקור עלה, כי אין היא שוללת את הסבריו של מר פייקובסקי אודות התפחמות מוצר הרוויון, והיא אף חזרה על ההסבר מפיה שלה, כהסבר אמין ואפשרי (עמ' 33-35). יוצא איפוא, כי הגב' מצקור העידה במפורש כי אין היא יכולה לשלול את מסקנתו של מר פייקובסקי, לפיה חלקיק הפחם מקורו בהליך הלחמת קרטונית הרוויון ולא בעת ייצור הרוויון עצמו. 26. אף עדת התביעה הגב' שוש שונק, ששימשה כמנהלת אבטחת איכות בנתבעת בזמנים הרלוונטיים לתביעה, העידה במילותיה שלה וחזרה על הסברו של מר פייקובסקי כהסבר לממצאים אותם העלה יעקב אייל, בטופס התלונה נשוא התביעה (ת/12), כאמור: "ת. הוא מצא שמדובר בסתימות פחם בקרטוניות המילוי. הקופסה עוברת הלחמה, או שהפקק נסגר בהלחמה או שיש הלחמה של הקופסה. יש מלחם ואם נשפך עליו חלב וזה לא משנה אם זה בפקק או בפס ההלחמה, יכול להיווצר חלקיקי חלב שרוף על פסי ההלחמה של המלחם. אז יכול להיות זה יפול לתוך הקופסה במילוי הבא". (עמ' 41 שורות 16-19) וכך נשאלה וענתה הגב' שונק בסיום חקירתה: "ש. זה יהיה נכון לומר מניסיונך, כשאנחנו רואים את תהליך ההתפחמות שסוגר את המוצר, סביר יהיה יותר להגיד שמדובר בהתזה של רויון של המוצר עצמו לעבר המלחם, מה שהוביל להתפחמות. ת. כן". (עמ' 55 שורות 1-4). 27. יוצא אפוא, כי הסברו המפורט, הנהיר, ההגיוני והמשכנע של המומחה פייקובסקי, לא קועקע ולא נשלל על ידי עדי התביעה. לאור כל האמור לעיל, בהעמדת שתי הגרסאות זו מול זו, אני קובע כי ניתן להסתמך על הסברו של מר פייקובסקי אודות לידתו של חלקיק הפחם, היינו בתהליך הלחמת קרטונית הרוויון, ולאחר תהליך הייצור של הרוויון, ולקבוע כי כך אכן היה. קבילות חוות הדעת של המומחה פייקובסקי 28. טענת התובע, לפיה חוות דעתו ועדותו של המומחה מר פייקובסקי (מטעם הנתבעת) הינה עדות מפי השמועה ועל כן - בלתי קבילה, אינה מקובלת עליי. חוות דעתו של מר פייקובסקי, על אף שנסמכה אך על חוות דעתה של המעבדה לבריאות הציבור של משרד הבריאות (ת/9), היא ראייה קבילה, בשל היותה חריג לכלל האוסר עדות מפי השמועה. בע"פ 566/89, 601 מרציאנו ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(4) 539, 545-546, נקבע: "לעתים קרובות נוכל למצוא בעדותו (או בחוות דעתו) של עד מומחה (לפחות) שני רבדים: רובד עובדתי ורובד של מסקנות המוסקות, כענין שבמומחיות, מן הרובד הראשון; אף כי האבחנה בין שני רבדים אלה אינה תמיד ברורה הרי שנודעת לה חשיבות רבה: לפי הגישה הקלאסית שהיתה מקובלת בדין האנגלי יש להוכיח את העובדות 'החיצוניות' שבבסיס חוות הדעת באופן עצמאי ונפרד כמו כל עובדה אחרת הטעונה הוכחה במשפט; ראה:RICHARD MAY, CRIMINAL EVIDENCE, 2D ED. 148; אך נסיון החיים והאסמכתאות הנוגעות בדבר מלמדים שאין מדובר כבר בכלל גורף ונוקשה ואנו מוצאים בפסיקה ובספרות מקרים בהם נתקבלה עדות מומחה שסמך על עדות שמיעה, בין שראו בכך דבר המובן מאליו ובין שראו זאת כחריג המוגבל לתחום מסויים. בעיקר אפשר למצוא אמירות לפיהן אפשר לכלול בגדרה של עדות מומחה נתונים עובדתיים מכלי שני בדבר תוצאות של ניסויים שנערכו; … אכן אפשר להביא דוגמאות רבות ומגוונות למקרים שבהם 'נגועות' עדויות של מומחים בראייה מכלי שני. כך, למשל, כאשר מהנדס, גיאולוג או כל בעל מקצוע מומחה אחר נעזר בחישוביו בטבלאות נתונים המתפרסמות מדי פעם בפעם; הואיל והוא לא אסף ועיבד את הנתונים בעצמו הרי שהוא מסתמך על עדות שמיעה; כך הדבר גם כאשר מסתמך המומחה על תוצאות מחקרים שנערכו בתחום מומחיותו על מנת לנתח את הנתונים וכאשר מסתמך רופא על הסימפטומים כפי שתוארו לפניו על ידי הנבדק. בכל המקרים הללו קיימת בבסיס עדות המומחה אינפורמציה אותה הוא למד שלא ממקור ראשון, משמע שמדובר בעדות בשמיעה." ועוד ונאמר: "סוגיית המידע עליו מתבסס מומחה עלתה אף לפני בית משפט זה. וכך אנו מוצאים, לגבי עדותו של רופא מומחה, (ע"א 244,245/63, פ"ד יז עמ' 2278 בעמ' 2281) מפי השופט לנדוי: 'מר צוקרמן טען מצדו בשם התובעים שלא היה יסוד למימצא שהתהליך הפסיכוטי רק הוחש, אלא שהוא נגרם כולו על ידי התקרית. בנדון זה הוא ציין שד"ר מאיר, שעל עדותו ביסס השופט המלומד את מסקנותיו בעיקרן, קיבל את האנמנזה על מצבו של התובע מכלי שני, דהיינו מתעודה של רופא אחר ד"ר טנהאוזר (מוצג ת/2) וממה ששמע מרופא שלישי ד"ר תדמור. התעודה ת/2 הוגשה ללא התנגדות מצד בא- כוח הנתבע, והיא מכילה פרטים על מצבו של התובע שד"ר טנהאוזר קיבלם - כך יש להניח - מקרובי התובע שהביאוהו אל רופא זה. דבר מקובל הוא בשביל מומחה רפואי לסמוך על בדיקות שנעשו קודם לכן על ידי חבריו למקצוע, ושתוצאותיהן מובאות לפניו, ולמעשה בהרבה מקרים אין לו דרך אחרת אלא לנהוג כך'." ובהמשך לכך נאמר - "במקרה שלפנינו יכולה היתה המומחית לסמוך עדותה על תוצאת בדיקת הסטנדרד על ידי צוות המעבדה בה היא עובדת, אף שיש בדבר משום עדות שמיעה. מדי יום ביומו מסתמכים רופאים, מדענים ומומחים אחרים במהלך עבודתם על תוצאות בדיקות שעורכים עמיתיהם לעבודה, שאת דרך בדיקתם הם מכירים ועליה הם אמונים. אין זו אלא דרך עבודה מתבקשת וסבירה. זאת ועוד, עדות המומחה שלפנינו סומכת אף על שתי בדיקות "עצמאיות" שאפילו אם אינן יכולות לעמוד, לכשעצמן, לביסוס המסקנה הסופית, הרי הן משמשות גורם המסייע בקבלת הבדיקות הראשונות כראייה אמינה. יתירה מזו: למעשה למדים אנו מן העדות כי למומחית היכרות עם החומר שבסטנדרד, היכרות שיש בה כדי לחזק את מסקנתנו עד כה, אף אם הדבר לא מגיע לגדר ידיעה המבוססת על בדיקה אישית אודות טיב החומר (להבדיל מעדות שמיעה); לענין זה יש להתייחס לדברי עדותה, לפיהם היא משתמשת והשתמשה בחומר זה בבדיקות TLT נוספות...." (ההדגשות - שלי. מ.י.) 29. כך גם בענייננו. אינני מוצא כל טעם לפגם בכך כי המומחה מר פייקובסקי הסתמך בחוות דעתו על ת/9. אף התובע לא הצביע על טעם ממשי בהקשר זה. נהפוך הוא. ת/9 הינו מסמך אשר הוגש על ידי התובע, והלכה למעשה, מצדד בגרסת התובע. משלא היה בנמצא (ככל הנראה) כל תיעוד אחר אודות האירוע נשוא התובענה, היה המומחה רשאי להסתמך על ת/9 כאמור. המדובר במומחה אשר מומחיותו וכישוריו, לעניות דעתי, אינם מוטלים בספק. בנוסף, יש למר פייקובסקי היכרות אישית, קרובה ומקצועית עם מוצרי הנתבעת ומכשיריה ובתוך כך גם פס הייצור בו עוסקת התובענה ועם מוצרי החלב אליהם מתייחס התובע, אף אם לא היכרות אישית ונקודתית ביחס לקרטון הרוויון נשוא התובענה. אלא שכאמור לעיל, לא נדרשת היכרות אישית מסוג זה. ת/9 נערך על ידי אשת מקצוע במהלך עבודתה, לאחר תלונת התובע ובעקבותיה. עוד אציין, כי חוות הדעת של מר פייקובסקי הוגשה בהסכמת התובע, ובאופן שאיפשר לו לחקור את המומחה בחקירה נגדית, ואף לזמן שוב, בעקבות כך עדים שהעידו כבר, ככל שיהא צורך בכך (פרוטוקול הדיון מיום 13.7.03 בפני כב' השופטת גרסטל במסגרת בר"ע 1789/03). כל הגורמים הללו, כשהם שלובים יחדיו, מביאים אותי למסקנה שבנסיבות המקרה שלפנינו יש לקבל את חוות דעתו של מר פייקובסקי, אשר נסמכה על ת/9, כקבילה. 30. עם זאת, לא למותר לציין, כי התובע רשאי לחלוק על נכונות העובדות אשר שימשו את המומחה בהגיעו לממצאיו, קרי על נכונות ת/9 אשר הוא לבדו שימש את מר פייקובסקי בחוות דעתו, כפי שנאמר, בפרשת מרציאנו לעיל: "... אין כמובן, בכל האמור לעיל, כדי למנוע מנאשם לחלוק על נכונות עובדות מן הסוג המתואר שבבסיס חוות דעת המומחה. הכלל הרחב הוא כי על מומחה לפרט בחוות דעתו את המרכיבים העובדתיים שבבסיסה. גם כאשר רשאית התביעה להסתמך על עדות שמיעה ביחס להוכחת אחד המרכיבים, עדיין יכולה הסנגוריה להביא ראיות משלה לסתור את אותו רכיב, וכבר פסקנו בעבר כי: '..ברוב המכריע של המקרים, אם לא בכולם, מביא המומחה לפני בית המשפט מערכת של נתונים עובדתיים שעל יסודם הוא מבקש להסיק מסקנה מסוימת, ומערכת נתונים זו ניתנת לבדיקה ולחקירה, כפי שניתנת לבדיקה ולחקירה אף עצם הבחירה של הנתונים, שהביאו למסקנה של המומחה; בדיקת הנתונים ודרך בחירתם - באמצעות המסננת השיפוטית של מידת המהימנות שיש לייחס לעד - היא המביאה לקביעתם של המימצאים והמסקנות על-ידי בית המשפט' (ע"פ 889/79, פ"ד לו (4) 479 בעמ' 498). " דא עקא, ת/9 הינו כאמור מוצג מטעם התובע, אשר סומך חלקים ניכרים מתביעתו עליו. על כן, לא נותר בי עוד כל ספק, כי התובע אינו יכול, בכל מקרה, להתנגד לקבילות חוות הדעת. 31. דרך נוספת לחלוק על העובדות על ידי התובע הינה, על ידי ביצוע בדיקה מטעמו, כאמור (בפרשת מרציאנו הנ"ל): "... נשוב ונציין כי גם במקרה כגון זה, קיימת להגנה אפשרות לחלוק על העובדות. אם היה לסניגור בסיס לחשד כי נפל פגם בבדיקות מעין אלו, תאפשר לו התביעה לבצע בדיקה מטעמו (השווה: ע"פ 889/79, פ"ד לו (4) 479), שאת תוצאותיה הוא יוכל להביא בפני בית המשפט כראייה לסתור. בהעדר ראייה שכזו בתיק שלפנינו, יכול היה בית המשפט המחוזי לקבוע כי החומר שנבדק הוא הירואין"... אלא ששוב אנו מובילים לאותה הנקודה - הבדיקה מטעם התובע הינה ת/9, והיא כאמור זו ששימשה לחוות הדעת. חוות דעתו של מר פייקובסקי, על אף שנסמכה אך על חוות דעתה של המעבדה לבריאות הציבור של משרד הבריאות (ת/9), מהווה, איפוא, ראייה קבילה. עוולת הרשלנות ונטל הראייה 32. היה מקום לפתוח את הדיון בשאלה אם נובעת אחריות הנתבעת מחוק האחריות למוצרים פגומים, המטיל בסעיף 2 אחריות מוחלטת על יצרן. ברם, החלטתי שלא לדון תחילה באחריות מכוח חוק האחריות למוצרים פגומים, מן הטעם (שיבואר בהמשך) שהנזקים הנטענים כלל אינם חוסים תחת חוק האחריות, קרי: אין מדובר בנזק גוף כמובנו בחוק האחריות הנ"ל, אשר רק בהתרחשו - חלה האחריות המוחלטת. על כן, אפתח בסוגיית ההתרשלות. 33. את קיומה או העדרה של רשלנות יש לבדוק בנסיבות הקונקרטיות של המקרה ועל פי מבחני פקודת הנזיקין והפסיקה. המבחנים מצויים בסעיף 35 ו-36 לפקודת הנזיקין ומפורטים בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113, 122: "בקביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות שבנזיקין מתעוררות שלוש שאלות. האחת, האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק? תשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות (סעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). מבחן זה כולל בחובו שני היבטים. "ההיבט הראשון, הוא ההיבט העקרוני, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לסיכון מסויים קיימת חובת זהירות. ההיבט השני, הוא ההיבט הספציפי, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות" (ע"פ 186/80, בעמ' 775). ההיבט הראשון, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית" (NOTIONAL DUTY), ואילו ההיבט השני, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת הזהירות הקונקרטית" (DUTY IN FACT). השאלה השנייה, המתעוררת בכל תביעת נזיקין, היא, אם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, דהיינו: האם הוא סטה מסטאנדארט הזהירות המוטל עליו? השאלה השלישית היא, האם הפרת החובה היא שגרמה נזק?" (ההדגשות שלי. מ.י.) חובת הזהירות המושגית ביחסי הנתבעת והתובע 34. במסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטראקטית. היא עוסקת בקטגוריות שלמות של מזיקים (יצרנים, מעבידים, נהגים, מורים) ושל ניזוקים (צרכנים, עובדים, הולכי רגל, תלמידים), של נזקים (פיסי, כספי ובענייננו אף נפשי) ושל פעולות (מעשה, מחדל). הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי. משכך, לשם מתן תשובה לשאלה דלעיל, יש לקבוע את הקטגוריה הרלוואנטית, אליה משתייכים הצדדים (השוו: פרשת ועקנין לעיל, עמ' 116-117). בענייננו, עסקינן בקטגוריית צרכן - יצרן. דומה שקיימת חובת זהירות מושגית טבעית, מעצם הגדרת הקטגוריה בענייננו, והיא אינהרנטית לה. על הנתבעת, כיצרנית, מוטלת אפוא חובת זהירות מושגית ביחס לסיכון הכרוך בקיומו של פחם בסביבת מוצרי החלב מסוג הרוויון אותו היא מייצרת. חובתה זו היא כלפי צרכניה, לרבות התובע. חובת הזהירות הקונקרטית ביחסי הנתבעת והתובע 35. חובת הזהירות הקונקרטית היא בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי. קיומה או העדרה של חובה זו נקבע גם הוא על פי מבחן הצפיות את הסיכון העלול לגרום לנזק. בפרשת ועקנין, בעמ' 120-121 נקבע: "חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו." 36. האם בענייננו, הימצאות של פחם ברוויון משמעו סיכון סביר או שאינו סביר, כלפי מי שלוגם ממנו? ככלל, ברי כי הימצאות גוף זר דוגמת פחם במוצר מזון, עלולה לעורר אצל הצרכן, לכל הפחות, התרחשות נפשית כלשהי, החל מתדהמה או כעס, וכלה בזעזוע או טראומה נפשית (ברמה כזו או אחרת). אין אלה תגובות יוצאות דופן. הן מוכרות לנו מכל תחומי החיים. אף ההיגיון הפשוט מורה, כי צרכן הנתקל בחומר זר במזונו, יגיב, לכל הפחות, באופן שאינו אוהד. אם כן, האם הסיכון המתואר הינו סיכון אשר טבעי ורגיל הוא לפעילות האנוש המקובלת? הבו ונראה. 37. בפרשת ועקנין ניתנו מספר דוגמאות, לסיכונים אשר הינם אינהרנטיים לפעולות היומיום, ועל כן, אינם נכנסים לגדרי המונח "סיכון בלתי סביר" ואין לגביהם חובת זהירות קונקרטית. וכך נאמר: "חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו ב אחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על-כן, מי שמשתמש במתקן ספורט - אם כמשתתף ואם כצופה - עשוי להיפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות. 'מי שלוקח חלק בספורט כזה, מקבל את הסכנות הטמונות בו, במידה שהן ברורות ונחוצות, בדיוק כמו סייף המקבל את הסיכון של דקירה ממתנגדו וצופה במשחק כדור המסתכן במגע עם הכדור'... בפסקי-דין אלה נקטו השופטים לשון 'קבלת הסיכון', אך דומה, כי השאלה אינה אם הניזוק קיבל את הסיכון, אלא אם כעניין של מדיניות משפטית, יש להטיל על המזיק חובת זהירות קונקרטית בגין אותו סיכון. גם אם יבוא הניזוק ויוכיח, כי לא הסכים ולא קיבל אותו סיכון - לא יישמע. עניין לנו לא בקבלת סיכונים אלא בהטלת אחריות. אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהחליק. "נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים"... אלה הם סיכונים סבירים. אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום-יום. ההולך לבית-מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה (ע"א 683/77 הנ"ל), והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה ... המשחק עם כלב עשוי להישרט... והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים" הנה כי כן, בנושא הפחם ברוויון, איננו עוסקים בסיכון אשר טבעי ורגיל הוא לפעילות האנוש המקובלת. נחה דעתי אם כן, כי מוטלת על הנתבעת אף חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע, ביחס להימצאות הפחם במוצריה ככלל, וברוויון - בפרט. נטל הראיה בדבר הפרת חובת הזהירות 38. השאלה כעת היא, האם הנתבעת, הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, היינו: האם סטתה היא מסטנדארד הזהירות המוטל עליה. על מנת להשיב לשאלה זו, יש להקדים ולקבוע את גורל נטל הראייה - לאמור: מי נושא בו. התובע טען כי יש להטיל את נטל הראייה על הנתבעת, בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין: לנתבעת הייתה שליטה מלאה על הרוויון עובר לרכישתו על ידי התובע, שכן הרוויון נארז ונאטם בתחומי מפעלה. הנתבעת טענה כי נטל ההוכחה רובץ לפתח התובע, שכן הרוויון היה בזמנים הרלוונטיים לתביעה בחזקתו ובשליטתו הבלעדית של התובע או מי מטעמו, בעוד שלנתבעת לא הייתה ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לאירוע לו טען התובע. 39. סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן: בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". גרסתה של הנתבעת אודות הימצאות חלקיק הפחם ברוויון, אשר הוסברה בחוות דעתו של מר פייקובסקי, לפיה נוצר חלקיק הפחם בתהליך הלחמת קרטונית הרוויון, ולאחר תהליך הייצור של הרוויון עצמו (סעיף 6 לחוות דעתו של מר פייקובסקי), התקבלה כגרסה המשקפת נכונה את המציאות, כאמור. משעה שחלקיק הפחם נשוא התובענה נוצר בשלב אריזת הרוויון על ידי הלחמת הקרטון בו הוא מצוי, וזאת בתחומי מפעלה של הנתבעת ובשליטתה הבלעדית, אין לי אלא לקבוע כי נטל הראיה מונח לפתחה של הנתבעת. עליה להוכיח כי נקטה זהירות סבירה ולא התרשלה עובר לשיווק הרוויון לשוק הרחב. ודוק, לא מוטל על כתפי הנתבעת אלא נטל זה בלבד. גדר המחלוקת, אם כן, הינו - האם עמדה הנתבעת בנטל הוכחת היעדר התרשלות מטעמה בענייננו.נ\על מנת לפטור את הנתבעת מאחריות יש לבחון אם נהגה ללא רשלנות ואם נקטה זהירות סבירה בהתייחס לתהליך ייצור הרוויון. ההוכח בידי הנתבעת כי לא הפרה את חובת הזהירות 40. בחינת הפרתה של חובת הזהירות היא במישור אמצעי הזהירות שהיה על הנתבע לנקוט על מנת למנוע הנזק או בהימנעותו מנקיטתם. בעניין זה נקבע בפרשת ועקנין, בעמ' 126-127: "מזיק, החב חובת זהירות קונקרטית לניזוק, אינו אחראי כלפיו בכל מקרה, שבו בשל התנהגותו של המזיק נגרם נזק לניזוק. בעל חובת הזהירות "אינו ערב ערבות מוחלטת לבטחון הבאים עליו... ודינו אינו דין מבטח, החייב בהטבת הנזק יהא אשר יהא מקורו" (השופט זוסמן בע"א 485/60 , בעמ' 1918). חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על-פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. אדם סביר זה אינו אלא בית המשפט, אשר צריך לקבוע את רמת הזהירות הראויה. רמת זהירות זו נקבעת על-פי שיקולים של מדיניות משפטית. השאלה אינה, מהו האמצעי שמבחינה פיסית מונע נזק, אלא השאלה היא, מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין. על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות. על בית המשפט להתחשב בסכנה ובגודלה. עליו להתחשב בחשיבותה החברתית של הפעולה. עליו לשקול את האמצעים הדרושים למניעתה (ראה: ע"פ 364/78 , בעמ' 632). בצדק ציין השופט ויתקון בע"א 559/77, בעמ' 652, כי: 'השאלה אינה: האם עשה המעביד את הכל, אלא האם הוא עשה כל מה שסביר לדרוש מאדם שבאותו מצב, בהתחשב בכל הנסיבות לרבות גודל הסכנה מזה והיעילות והמעשיות שבנקיטת אמצעי מניעה מזה'. על בית המשפט להציב זה כנגד זה 'את התועלת המופקת מן המעשה או המחדל מול המשאבים והאמצעים הדרושים כדי למנוע את הסיכון' (השופט שמגר בע"א 343/74, בעמ' 158). נמצא, כי אמצעי הזהירות הנדרשים אינם גורם קבוע, אלא הם גורם, המשתנה על פי הנסיבות. הם חייבם לעמוד ביחס מתאים לסיכון שנוצר שנוצר. הביטוי 'בטוח' כמו הביטוי 'מסוכן' הם ביטויים יחסיים, המשתנים בהתאם לאופיו של גורם הסכנה, של הניזוק ושל האמצעים למניעת הסכנה. ביצוע החובה, כמו קיומה, אינו עניין טכני, אלא מהווה 'שיקול משפטי' במקבילית הכוחות, המורכבת מהאינטרסים של הצדדים הפוטנציאליים ומצורכי החברה (ראה: ע"א 683/77)". (ההדגשות - שלי. מ.י.) 41. מהו, אם כן, סטנדארט הזהירות המוטל על הנתבעת בהקשר דנן? כזכור, אנו עוסקים בפגם במוצר הרוויון, אשר הוכח כי היה צפוי. היה אף נוהל מסודר אשר, ככל הנראה, בא לעולם על מנת למנוע קיומו של פגם זה (ראו לעיל). כאמור, הובאו בפני הוראות אבטחת האיכות של מחלבת ירושלים (ת/11) מיום 11.10.03. בהוראות אלו נקבע נוהל לפיו עוצרים את המכונה מידי שעה ומבצעים ניקוי קפדני של מַלְחמי סגירת הקרטון, בין היתר גם מפחם. הנתבעת מפעילה מערך בדיקות קפדני, לזיהוי חריגות במוצריה, בשיטת הבדיקות המדגמיות (עמ' 49 שורות 10-13). משלא נטען אחרת, ניתן להניח שנהלים ואמצעים אלו הינם, לכאורה, מספקים וסבירים בענייננו. דא עקא, בקיומו של נוהל ניקוי, ככלל, לא סגי. השאלה החשובה היא, האם הוכח כי הנתבעת מילאה כהלכה נוהל זה. משלא הוכיחה זאת הנתבעת, יש לקבוע כי התשובה לכך היא בשלילה. 42. אזכיר, כי הוכחת עניין זה מוטל לפתח הנתבעת, משעה שהועבר נטל הראייה אליה. לגופו של עניין: כעקרון, הנתבעת יצרה אצלי רושם כי המדובר במחלבה איכותית, הפועלת ככלל על פי סטנדרטים נוקשים ופיקוח קפדני. דא עקא, בכך לא סגי. הלכה למעשה, לא נוכחתי לדעת כי בשעת או ביום האירוע עצמו ננקטו אמצעי זהירות מספקים למניעת היווצרות הפחם ברוויון. ראשית, הנתבעת לא הביאה בפניי את הנהלים הרלוונטיים לעת האירוע. כל שעלה בידיה להציג בפניי הינו ת/11, אשר איננו רלוונטי למועד קרות האירוע, לפי שלא היה בתוקף אותה שעה (על פי עדות הגב' שונק, עמ' 43 שורות 18-24). שנית, אף כי התובע ביקש להביא את מפעיל המכונות אשר עבד ביום קרות האירוע, לבית המשפט (עמ' 42 שורות 9-11), הנתבעת לא הביאה לעדות אף לא עובד אחד מעובדי פס הייצור, אשר עבד באותו יום בסביבות פס הייצור, היכול להעיד, ממעשיו שלו, כי נקט את אמצעי הזהירות הדרושים למניעת היווצרות הפחם במוצר הרוויון. עדי הנתבעת לא יכלו להעיד כי אכן הנהלים קויימו ככתבם וכלשונם ביום האירוע, משלא נכחו אישית בסביבת פס הייצור (ראו לדוגמה דברי העד פייקובסקי בעמ' 80 שורות 19-22, בעמ' 81 שורות 1-3). הדברים מקבלים משנה חשיבות כאשר נקבע כי על הנתבעת להוכיח שלא התרשלה. הלכה למעשה, לו נהגה הנתבעת כאמור, היה בידי לקבוע, כי עדות מסוג זה מתגברת על הפגם (הטכני במהותו) שבאי הבאת הנהלים הרלוונטיים לניקוי המכונות. ייתכן מאוד כי בעדות שכזו היה סגי על מנת לקבוע כי הנתבעת עשתה ככל יכולתה על מנת למנוע את האירוע, ובכך לפטור את עצמה מאחריות לנזק. לו אכן הייתה מובאת בפניי עדות כאמור, ניתן היה לבחון את אמצעי הזהירות אותם נקטה הנתבעת בעת ייצור הרוויון ולקבוע ממצאים באשר לסבירותם וליעילותם. אלא, שכאמור, לא כך היה. סוף דבר, משלא פעלה הנתבעת כאמור, הרי שלא הוכיחה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שתחוב עליה ולא הוכיחה כי נקטה באמצעים סבירים למניעת האירוע. נזקי התובע 43. על קיומו של נזק כלכלי לתובע, בסך של 3.49 ש"ח, הוא עלות הרוויון אשר נרכש (ולא נעשה בו שימוש), דומה כי אין חולק. טענת הוצאות המשפט אשר העלה התובע תיבחן באופן הרגיל בסופו של הדיון, לאחר שיוסקו כל המסקנות הנדרשות ותינתן הכרעה בתביעה גופה. עם זאת, שאלת הנזק הנפשי לו טוען התובע, ראויה לדיון. 44. בעבר, נזק נפשי ללא פגיעה ממשית בגוף לא הוכר בפסיקה כמצדיק פיצוי (ראו למשל: ת"א (ת"א) 269/56 נדיר נ' כהנוביץ, פ"מ יג 95; ע"א 4/57 נדיר נ' כהנוביץ, פ"ד יא (3) 1464; ע"א 294/54 שטרן נ' שמיר, פ"ד יב 421). מאז פסקי דין אלו, שהתייחסו לפגיעות נפשיות של מי שנפגע פיזית (בהקשרה של עוולת הרשלנות אמנם), חלה התפתחות בסוגיה של נזק נפשי. במרוצת הזמן הוכר נזק שאינו פיזי כבר-פיצוי. הייתה בכך פריצת דרך לקראת הכרה בזכות לפיצוי בשל נזק שאינו פיזי, מבלי שנתלווה אליו נזק פיזי (ת"א (נצרת) 212/95 - נחאש נ' נחאש, דינים מחוזי, כרך לב(6), 638). כיום, לא רק פגיעה בגופו של אדם, אלא אף פגיעה ברווחתו הוכרה כנזק בר פיצוי, בניגוד להלכה שהייתה קיימת בעבר, כי בהעדר פגיעה בגופו של נפגע, אין בחוסר נוחות גרידא להוות עילה לפסיקת פיצויים (ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113; ע"א 558/84 כרמלי נ' מ"י, פ"ד מא (3) 757; תמ"ש (ירושלים) 18551/00 ק. ס. נ' ק. מ., דינים משפחה, כרך ב', 654). הנה כי כן, הגענו זה מכבר לכלל הכרה, כי אין מקום, מבחינת היקפו של המושג "נזק" שלא לכלול בחובו שלילת נוחות גופנית, סבל נפשי ופחד, שאין להם ביטוי פיזי (פרשות גורדון ו-ק. ס. נ' ק. מ. הנ"ל). 45. על פי סעיף 2(א) לחוק האחריות למוצרים פגומים, מוטלת אחריות מוחלטת ליצרן, לפצות את מי שנגרם לו נזק גוף כתוצאה מפגם במוצר שייצר, בלא צורך בהוכחת אשם. "נזק גוף" במובן חוק זה הוא: מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שכלי. לתובע לא נגרם כל נזק מן הנזקים האמורים. 46. בגדרי פקודת הנזיקין, מוגדר הדיבור "נזק", בסעיף 2 לפקודה, ככולל אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה. רואים אנו, כי המונח "נזק" מוגדר בהרחבה בסעיף 2 לפקודה. במסגרת הגדרה אחרונה זו, ניתנה הגנה לאינטרסים בלתי מוחשיים רבים. כך, ניתן פיצוי בגין נזק לא רכושי - למשל, כאב וסבל - הכרוך בנזק גוף שנגרם לניזוק. נוכח רוחבה הניכר של הגדרה זו, נפסק, כאמור, כי פגיעה בנוחות גופנית, סבל ופחד, גם אם אין להם כל ביטוי פיזי, וגם אם אין הם מתלווים לפגיעה פיזית כלשהי, עשויים להוות נזק בר פיצוי בנזיקין (פרשת גורדון, בעמ' 139). על פי גישה זו, מגנה הפקודה גם "על האינטרס של הניזוק בנפשו, בנוחותו ובאושרו" (שם, בעמוד 141). 47. חשוב לציין, כי הימצאותו של חומר זר במוצר חלב, בנסיבות מסוימות (אשר צריכות להיות קיצוניות בחומרתן), יכול שתהווה, לכאורה, פגיעה באוטונומיה של הפרט. בשורה של פסקי דין שניתנו לאחר פרשת גורדון הנ"ל, פסקו בתי המשפט פיצויים בגין פגיעות באינטרסים לא מוחשיים של תובעים בנזיקין, בהתבסס על מרכזיות הזכות לאוטונומיה בעיצוב זהותו וגורלו של האדם בחברה. חשיבות זכות זו ליכולת לחיות כפרט חושב ועצמאי איננה מבוטלת. היא הוכרה כחלק חיוני, בלתי נפרד, מן האינטרס של אדם, בנפשו, נוחותו ואושרו (פרשת גורדון הנ"ל, בעמ' 142), אשר הפגיעה בהם עשויה לזכותו בפיצויי נזיקין (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים כרמל חיפה, פ"ד נג(4)526, 579; ע"א 1338/97 תנובה נ' ראבי ואח', פ"ד נז(1) 673). על רקע זה, הוזכר לא אחת, כי הפגיעה, שלא כדין, ברגשותיו של אדם עקב אי כיבוד זכותו היסודית לעצב את חייו כרצונו, מהווה פגיעה ברווחתו של אותו אדם והיא נכנסת לגדרי הגדרת "נזק" האמורה. זאת, בין שנראה בה משום פגיעה ב"נוחותו" של אדם, ובין שנראה בה משום "אבדן או חיסור כיוצאים באלה", כלשון הגדרת נזק בסעיף 2 לפקודה (פרשת ק. ס. נ' ק. מ. הנ"ל). אף בפסק הדין בעניין תנובה נ' ראבי הנ"ל, הורחב הדיבור אודות פגיעה באוטונומיה של הפרט, שאין עמה נזק גוף או סכנה ממשית לנזק גוף והיא כאמור, בת-פיצוי בגדרי עוולת הרשלנות, אף כי המדובר בסכום שאינו גבוה (כך נפסק בפרשת דעקה נ' בי"ח כרמל). 48. עם זאת, מבקש אני להביא מדברי כב' השופטת פרוקצ'יה (בדעתה החולקת על קביעת כב' השופטת נאור), בפרשת תנובה נ' ראבי (בעמ' 695 - 696): "בענייננו, מדובר בהוספת מרכיב לדבר מאכל תוך הפרת חובת התקן הרשמי, בלא שהצרכן ידע את דבר קיומו של אותו מרכיב במזון שצרך, ובמציאות דברים שבה אותו תוסף מזון איננו מזיק לבריאות. לשאלה באיזו מידה עוגמת נפש של צרכן במצב דברים זה היא בבחינת נזק הנובע ממהלכם הטבעי של הדברים אין תשובה אחידה אשר קורצה מעור אחד. עשויים אכן להיות מצבים קיצוניים בהם הטעייה לגבי מרכיביו של מוצר אכילה, גם כשאין בהם נזק בריאותי, עשויה להיות בעלת חשיבות מיוחדת לצרכן מהיבטים שונים: למשל, מהבחינה ערכית, מבחינת השקפת עולמו, או עקב קיומה של העדפה מוגדרת למוצר בעל מרכיבים מסויימים לצורך השגת תכלית ספיציפית. כך למשל, הצגת מוצר אכילה ככשר למרות שאינו כשר, או הצגת מזון כמזון אורגני אף שאינו כזה, או הצגת מוצר כדל-שומן בעוד שלמעשה הוא רב-שומן עשויות במקרים מסוימים להוליד נזק לא ממוני שניתן לומר במידת וודאות כי הוא נגרם באורח טבעי ובמהלכם הרגיל של הדברים כתוצאה ישירה מעוולת הנתבע. בסוג מקרים אלה, מצויה בלב הצרכן העדפה ברורה ומוגדרת למוצר בעל איפיון מסוים - בין העדפה שמקורה בערכי דת והשקפת-עולם, בין העדפה הנובעת מערכי טבעונות, ובין העדפה הבנויה על תכלית לשלוט בהיקף הקלוריות הנצרכות מהמזון, וכיוצא באלה עניינים. פגיעה בהקשרים אלה בזכותו של הצרכן לבחור את המוצר הראוי בעיניו היא פגיעה ממשית בתחום העדפותיו כפרט, ונזקו הכללי מפגיעה זו אינו קשה להוכחה. קיומה של העדפה מוגדרת וברורה של הצרכן לרכוש מוצר בעל איכויות מוגדרות עשויה לתת בידו כלי לגיטימי לתבוע את נזקו מהמשווק על הפרת חובתו שלא להטעותו לגבי תכונותיו של המוצר הנרכש. עילה מסוג זה עשויה במקרים מתאימים גם להצדיק תובענה ייצוגית, אשר את בני קבוצתה, השותפים לתובענה, ניתן להגדיר בלא קושי מיוחד. אולם המקרה שלפנינו הוא שונה, והתשובה לו קשה ומורכבת יותר. טענה בדבר פגיעה כתוצאה מהכללת תוסף במוצר מזון, הנעשית תוך סטייה מהתקן אך בלא שנגרם כל נזק בריאותי מכך, אינה גוררת, כעניין המובן מאליו, נזק הנובע באורח טבעי ממהלכם הרגיל של הדברים. סטיות מתקן אמנם מהוות הפרה של חוק שאין להקל בהם ראש, ועל אכיפתם של נוהלים בעניין גילוי מלא של מרכיבי מוצרים יש להקפיד. עם זאת, אין להניח כי כל הפרת תקן - ותקן מזון בכלל זה - תצמיח מעצמה, ובהכרח, עילה לפיצוי בלתי ממוני לצרכן גם מקום שלא נגרם לו מכך נזק בריאותי כלשהו, וכאשר לא ביסס העדפה מוגדרת למוצר בעל מאפיינים מסויימים דווקא. על הצרכן מוטל נטל לבסס קיומו של נזק כזה, ואין הדברים ברורים מאליהם." ובהמשך לכך, התייחסה השופטת פרוקצ'יה לנסיבות המקרה המדובר שם (הימצאות סיליקון בחלב ) וגרסה כאמור: "וכך, ביסוסו של נזק לא ממוני בנסיבות שלפנינו אינו ענין המובן מאליו על פניו, ראשית לכל מבחינתו של הצרכן הפרטי בתביעתו האישית. חברתי, השופטת נאור, התייחסה לקיומה של פגיעה באוטונומיה של הפרט הנובעת מהטעיית הצרכן לגבי מרכיביו של מוצר מזון הנמכר לו, גם מקום שלא מתלווה להטעייה נזק מיוחד כלשהו. נראה לי כי עקרון מוצע זה, במידה שיש מקום לאמצו בהקשר זה, אינו בר-יישום במידה שווה בכל הקשר. אין הרי פגיעה באוטונומיה של הפרט הכרוכה בפגיעה באמונתו ובמירקם ערכיו והשקפת עולמו של אדם, כפי שמתבטא למשל ביחס לצריכת מזון כשר כפגיעה בזכות הצרכן להניח כי מוצר מזון כלשהו שהוא צורך מכיל יסודות נתונים ולא אחרים, במצב בו אין לו מראש העדפה מוגדרת לצריכת מוצר מזון בעל מאפיינים מסוימים, ומקום שאין במרכיבי המוצר הנתונים כדי להזיק. יש הבדל של מהות, מידה, ומשקל בין דרכי המימוש של האוטונומיה של הפרט ממקרה למקרה. הענין שלפנינו אינו נופל בגדר אותן קטגוריות מקרים בהם הטעייה או טעות לגבי מרכיביו של מוצר עלולים לגרום לצרכן פגיעה רגשית ממשית שמקורה במחוייבות לערכים, השקפות, או העדפה מיוחדת למטרה מוגדרת" (ההדגשות - שלי. מ.י.) 49. בפרשתנו לא נפגעה אוטונומיית התובע, כפי שתוארה בפרשת תנובה נ' ראבי. ראשית, התובע לא הצביע כלל על קיומה של העדפה מוגדרת וברורה שלו, לרכוש מוצר בעל איכויות מוגדרות (וכאמור, על פי דעתה של כב' השופטת פרוקצ'יה, וכן לדעתי שלי, הצבעה על העדפה מסוימת עשויה הייתה לתת בידו כלי לגיטימי לתבוע את נזקו מהנתבעת על הפרת חובתה שלא להטעותו לגבי תכונותיו של הריוויון הנרכש). שנית, יש לציין, כי הדוגמאות, שהביאה כב' השופטת נאור, למצבים בהם אכן נפגעת אוטונומיית הפרט בשל מעשה (או מחדל) של הזולת, אינן דומות לפרטי המקרה שלפנינו (פרשת ראבי הנ"ל, בעמ' 681 - 684) ולא דומים פרטי המקרה נשוא פסק הדין שם, היקפו ובהתאם - חומרתו, לאירוע נשוא התובענה דנא. בהקשר זה, אף לא ניתן לקבוע כי התובע סבל מנזק שהינו מסוג של אבדן חיים, אבדן נכס, אבדן רווחה גופנית, אבדן שם-טוב, או חיסור מהם וכיוב' (על פי פקודת הנזיקין) או מנזק מסוג מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שכלי (על פי חוק האחריות למוצרים פגומים). עם זאת, ניתן לקבוע, שהתובע נשא בנזק נפשי בעקבות האירוע נשוא התובענה, אשר נכנס לגדרי "אבדן נוחות" או מעט למעלה מכך, על פי האמור בפקודת הנזיקין בהקשר זה. אף כי הנזק הינו מינימאלי יחסית לשאר הנזקים אשר פורטו לעיל (וליתר דיוק הוא ה"פעוט" מכולם), עדיין המדובר בנזק אשר הינו בר- פיצוי. טעמיי לקביעות אלו יבוארו להלן. 50. התובע היטיב לתאר בלשונו את הנזק הנפשי ממנו סבל, כביכול: ..."בענייננו מוסכם על כל כי הנתבעת גרמה לתובע לעוגמת נפש ברף הגבוה ביותר, אשר ממשיק לגבול התחתון של טראומה נפשית". (עמ' 4 לסיכומיו, לא ממוספר. ההדגשות - שלי. מ.י.) ובחקירתו העיד: "ש. בסעיף 16 אתה מדבר על טראומה שנגרמה לך. ת. אין לי מסמכים על כך. לא פניתי בעניין זה לשום טיפול רפואי. הכוונה שלי לעגמת נפש בדרג הגבוה ביותר שנמצא ברף התחתון ביותר של טראומה. ... ש. בעקבות האירועים האלה פנית לטיפול נפשי. ת. לא". (עמ' 24 שורות 5-7, 10-11) על אף השימוש בטרמינולוגיה (כביכול) רפואית ועל אף הצהרת התובע כי הנזק שנגרם לו "מוסכם על הכל", לא הביא התובע כל עדות או ראיה אשר תתמוך בהצהרתו דלעיל, ולא בכדי. לאחר האירוע, התובע לא ניגש לקבל טיפול רפואי. אין ברשותו כל מסמך רפואי אשר יעיד על מצבו כפי שטען לו. הלכה למעשה, לא נמצא לו כל מסמך מכל סוג שהוא אשר יכול היה לאמת, ולו במידה מסוימת, את טענתו האמורה. 51. לא יכולתי למצוא תימוכין בעדות התובע, לטענתו כי נגרמה לו עגמת נפש ברף הגבוה ביותר, אשר משיק לגבול התחתון של טראומה נפשית. לעניין זה, ניתן להביא את החלטת כב' השופטת שבח בת"א 188534/02, ת"א 188527/02, ת"א 25919/03, בש"א 165198/03, בש"א 165805/03, בש"א 165437/03 אובייקטיבי מחקרים עולמיים לישראל בע"מ ואח' נגד קליניקה אריאל בע"מ, דינים שלום כרך כו 20, בהתייחסה להוכחת כאב, סבל ועוגמת נפש, על פי חוק איסור לשון הרע, ערב תיקון התשנ"ט: "גם התאגיד וגם אדם בשר ודם היו צריכים להוכיח ערב התיקון את הנזק שנגרם להם ולהביא ראיות: על הנזק הממוני - במקרה של תאגיד ואדם טבעי ועל הנזק הנפשי - במקרה של נפגע בשר ודם בלבד. דהיינו, גם נפגע בשר ודם לא היה מופטר כליל מחובת הבאת ראיות וגם במקרה בו צמצם תביעתו לפיצוי בגין כאב וסבל ועוגמת נפש אמור היה להביא ראיותיו, בדר"כ על דרך מתן עדות לפיה אכן נפגע ונעצב אל לבו". (ההדגשה - שלי. מ.י.) צא ולמד, התובע אמור היה להביא ראיות כי נגרמה לו עוגמת נפש (או כיוב'), בדר"כ על דרך מתן עדות. התובע הצהיר בתצהיר עדותו הראשית, על הנזקים (שאינם ממוניים) אשר נגרמו לו לטענתו. כך, מנה התובע את הנזקים: "15. המקרה גרם לי טראומה בכל הקשור למוצרי חלב, ובפרט כאלה המיוצרים על ידי תנובה, ובראשם - רוויון, אותו נהגתי לצרוך בתדירות גבוהה טרם קרות האירוע. החל מיום קרות האירוע ולמשך זמן של כחודש ימים נמנעתי מלצרוך מוצרי חלב בכלל, וגם כיום, לאחר ששבתי אט אט לצרוך מוצרי חלב, אני נמנע מלצרוך מוצרים מתוצרת תנובה. 16. בנוסף, המקרה גרם לי לטראומה בכל הקשור למוצרים הארוזים באריזות אטומות, אפילו אם התאריך האחרון לשווק המוטבע על גבי האריזה טרם חלף. אני בודק בזהירות כל מוצר כזה בטרם אני מעז להחדירו לפי וכתוצאה מכך אבד לי כל האמון שרכשתי לתעשיית המזון" 52. על אף טענות התובע אודות נזקיו דלעיל, עדותו מלמדת, לטעמי, אך על חוסר נוחות או מעט למעלה מכך, אשר נגרמה לו בעקבות האירוע. התובע הודה בעדותו כי יתכן ופרק הזמן בו לא צרך חלב לאחר האירוע הינו קטן מחודש ימים, כפי שטען בתצהירו (עמ' 25 שורה 15). התובע סיפר אודות הנזק הנפשי אשר נגרם לו בעקבות האירוע: "ש. ברגע שאתה הרגשת את הגוש הזה, איבדת פרופורציות. ת. ברגע שהרגשתי את הגוש הזר איבדתי פרופורציה מהפן שהופתעתי לחלוטין להרגיש את הגוף הזר. מיד פלטתי את התוכן על כף היד והנחתי את זה על השיש ובדקתי מה קרה. ש. מה זה איבדת פרופורציות, אתה צרחת. ת. לא". (עמ' 22 שורות 3-7) ובהמשך לכך, העיד: "ש. הטראומה בכל הקשור למוצרי חלב גרם לזה שבמשך חודש ימים לא צרכת מוצרי חלב. זה הנזק. ת. זה לשיקול דעת ביהמ"ש. אדם שצרך 40 רויון בחודש ועוד מוצרי חלב של תנובה, זה מה שהרגשתי. ש. במשך חודש ימים אתה לא צורך מוצרי חלב. איזה מוצרי חלב אתה צורך היום. ת. יכול להיות שזה היה יותר מחודש, יכול להיות שזה היה פחות מחודש. היום אני צורך יוגורטים של שטראוס ביו, אקטימל וחלב של יוטבתה. לעיתים נדירות כשאין לי ברירה אני צורך מוצרים של תנובה. ש. כשאתה צורך מוצרים של חברה אחת אתה בטוח שלא יקרה לך אירוע נוסף. ת. לא אמרתי שאני צורך מוצרים של טרה כי עליהם אני לא סומך. אני סומך על שטראוס ויוטבתה. תנובה פגע לי באמון פעם אחת, אבל הצלחתי לבנות אותו עם עצמי פעם נוספת. במקרים של חוסר ברירה אני קונה חלב של תנובה. ש. מאז האירוע מה צרכת. מתי התחלת לצרוך חלב של יוטבתה. ת. לא ניהלתי כרטיס מעקב. אני אומר שעוגמת הנפש שלי עקב האירוע הספציפי. ש. איזה חלב שתית לאחר האירוע. ת. לא טרה ולא תנובה. נראה לי של יוטבתה. (עמ' 25 שורות 10-סוף, עמ' 26 שורות 1) אף כי התובע ציין פה ושם, בעת שנחקר, את גודל הזעזוע אשר עבר. לפי עדותו של התובע איני יכול לקבוע כי נגרם לו נזק נפשי אשר עולה על הרגשת אי נוחות או מעט למעלה מכך. הלכה למעשה, על פי דברי התובע, כחודש (פחות או יותר) לאחר האירוע שב הוא לצרוך מוצרי חלב בשפע, וכפי שציין, אף מתוצרתה של התובעת. זאת ועוד. אמונו של התובע במוצרי הנתבעת ובנתבעת, אף כי נפגע בזמנו מהאירוע, שוקם ונבנה מחדש פעם נוספת (ראו דבריו בעמ' 15-21 לפרוטוקול). 53. על אף זאת, אין מקום לקבוע כי התובע לא ניזוק כלל כתוצאה מהאירוע נשוא התובענה. נהפוך הוא. כבר קבעתי לעיל כי התובע סבל מנזק מסוג "אובדן נוחות" או מעט למעלה מכך בעקבות האירוע. משכך, אף אין מקום לפטור את הנתבעת מתשלום פיצויי לתובע, שכן במסגרת עוולת הרשלנות הוכחה רשלנותה, והוכח נזק בר פיצוי. אין להקל ראש בעובדה, כי בזמנו, אכן האירוע נשוא התובענה הותיר את חותמו על התובע, במובנו השלילי. הנזק הבלתי ממוני לו טוען התובע, בתחום עוגמת הנפש, מאופיין בתחושת הגועל ובתחושות שליליות, שהוא מתאר עם היוודע דבר קיומו של הפחם ברוויון, מוצר חלב נפוץ, אותו נהג התובע לצרוך כדבר שבשגרה. ברי כי ישנו מטען אסוציאטיבי שלילי המלווה חומר זה (היינו, הפחם). עוד ברור כי המדובר בסוג הנזק העלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים כתוצאה מהאירוע אותו חווה (השוו: פרשת תנובה נ' ראבי, לעיל). ניתן לקבוע, כי התובע סבל עקב האירוע מאובדן של נוחות (או מעט למעלה מכך), שביטוייה בעגמת נפש, בתחושת גועל ובתחושות שליליות. בהערת אגב אציין, כי בפרשת תנובה נ' ראבי, מצאה לנכון השופטת נאור לקשור את ההרגשה בדבר גועל שחש התובע (לאחר שנודע לו על הימצאות סיליקון בחלב) לפגיעה באוטונומיית הפרט (שם, בפסקה 10 לפסק דינה). עם זאת, וכאמור, בענייננו לא עלו הדברים כדי כך. יש להוסיף ולציין, כי מכל האמור לעיל ניתן להסיק בוודאות את קיומו של קשר סיבתי בין האירוע נשוא התובענה לבין הנזק שנגרם לתובע. "De Minimis Non Curat Lex": זוטי דברים 54. הנתבעת טענה (לראשונה בסיכומיה), כי האירוע נשוא התובענה עומד בבחינת "De - Minimis non curat lex", ועל-פי העיקרון שאין החוק עוסק בדברים של מה בכך אין לקבל את התביעה. אינני מקבל טענה זו משני טעמים. ראשית, לאור הרחבת החזית שבטענה, אשר כאמור הובאה ופורטה לראשונה בסיכומי הנתבעת. שנית, ולגופו של עניין, לאור נסיבות האירוע. מעבר לנדרש, ומפאת חשיבותם של הדברים, אתן דעתי בנושא. 55. כלל עתיק יומין המקובל בשיטות משפט רבות, וגם בשיטתנו בתחומי משפט שונים הוא שאין דרכו של בית המשפט לעסוק בעניינים זעירים וקלי ערך, עניינים של מה בכך, "זוטי דברים". כך, אין דרכו לעסוק גם בפגיעה מזערית בזכות. דומה העיקרון לרעיון הגלום במימרה התלמודית "אין השֵד יכול לבראות בריה פחות מכשעורה" (סנהדרין, ס"ז ע"ב); דהיינו, יש דברים שבגלל מידותיהם הזעירות אפילו השד אינו מתעסק בהם (ע"א 3901/96 הועדה המקומית לתכנון נ' הורוויץ, פ"ד נו(4) 913, 930-931, שם נתבקשה ההשוואה למימרה הלטינית "non curat praetor Minima" שפירושה שאין הפרטור - שהיה הרשות המשפטית העליונה ברומי העתיקה - מטפל בזוטות. ד"ר ג' אלקושי אוצר פתגמים וניבים לטיניים (תשי"ט 230)). 56. שאלה היא כיצד נמדדת פגיעה ומתי פגיעה תיחשב מזערית. נפסק, כי התשובה תלויה גם במהות הזכות שנפגעה, בתכלית הפגיעה ובנסיבות נוספות של כל מקרה, ובהתאם היא אף עשויה להשתנות ממקרה למקרה (פרשת הורוויץ הנ"ל, בעמ' 930-931). בחינה מדוקדקת תביא למסקנה כי המקרה שלפנינו אינו עומד בגדר "פגיעה מזערית בזכות". על כן, לא ניתן להפטיר את הנתבעת מחבותה כאמור. במה דברים אמורים? 57. בשיטתנו חולש הכלל הנדון על תחומי משפט שונים, בין מכוח הוראה מפורשת בחוק ובין מכוח הפסיקה. מכוח הוראה מפורשת בחוק, בתחום דיני הנזיקין, ניתן להביא את הוראת סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כלשונה: "4. מעשה של מה בכך לא יראו בעוולה מעשה, שאילו היה חוזר ונשנה לא היה בו כדי ליצור תביעה לזכות נוגדת, ואדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך." בהתחשב באופי האירוע שאירע ובסוגו, קשה להגיד שכזה הוא המקרה שלפנינו. לו היה האירוע שאירע חוזר ונשנה, לא ניתן להניח כי אדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות אלו בתלונה על כך. 58. אף הפרשנות למונח "de minimis non curat lex", אשר הופיעה בפסיקה, מחדדת את מסקנתי זו. וכך נאמר בפרשת הורוויץ הנ"ל: "הדעת - וחוק היסוד - אינם סובלים עוד שהנפגע לא יזכה בפיצוי הולם עבור הנישול או הפגיעה, אלא אם כן היתה זאת פגיעה מזערית שבמזערית (“De Minimis”) פגיעה של מה בכך", "זוטי דברים". רק פגיעה שכזאת תיחשב בתחום הסביר...." (ההדגשות - שלי מ.י.) בענייננו, לא ניתן לקבוע כי עסקינן בפגיעה "מזערית שבמזערית". אי נוחות לשמה, כהגדרתה, איננה מהווה פגיעה מזערית שבמזערית, וניתן ללמוד על כך מכוונת המחוקק עת בחר במפורש לכללה בין יתר העילות אשר מנויות בהגדרתו של "נזק". כל העילות אשר נכללו שם, גמור ומנוי עם המחוקק, כי הן בנות פיצוי. הכיצד אם כן, אוכל לקבוע, כטענת הנתבעת, כי אין כך? לא ניתן לבטל במחי יד זכות אשר הוקנתה במפורש בדין על ידי המחוקק, קל וחומר שעה שקבעתי כי התובע סבל מאובדן נוחות, או אף מעט למעלה מכך. 59. באשר למהות הזכות אשר נפגעה, שב אני ומציין את שציינו רבים לפניי. כבודו של אדם, שמו הטוב, נוחותו ושלמות נפשו הם חיוניים לניהולם התקין של חיי האדם בפרט ושל חיי החברה בכלל וככאלו, עליהם לקבל הגנה ראויה כמו כל אינטרס רכושי. כך גם נאמר בפרשת גורדון הנ"ל, בעמ' 141: "עוולת הרשלנות צריכה להגן באופן שווה הן על האינטרס של הניזוק בגופו ובכספו והן על האינטרס של הניזוק בנפשו, בנוחותו ובאושרו. אין לראות בנזק הלא-רכושי כדבר "פאראזיטי", הנסבל רק אם הוא טפל לנזק רכושי. יש להכיר בו כנזק בר-פיצוי, העומד ברשות עצמו. כבודו של אדם, שמו הטוב, נוחותו ושלמות נפשו חשובים לחיי חברה תקינים וצריכים לקבל הגנה ראויה כמו כל אינטרס רכושי. כוסו וכיסו של אדם אינם חשובים יותר מכעסו". (ההדגשות - שלי. מ.י.) 60. הנתבעת מתפקדת כתאגיד ענק בתחום מוצרי החלב, וככזו, הינה כמעט בגדרי מונופול בתחום זה. הנתבעת מייצרת מוצרי חלב אשר משווקים לכלל האוכלוסיה הרחב בקנה מידה גדול בכל מובן. התובע אכן סבל מעוגמת נפש, שביטוייה בתחושת גועל ובתחושות שליליות, עקב שימוש במוצר רוויון מתוצרת הנתבעת. הוסף לכך את העובדה כי בענייננו אנו, המדובר במוצר חלב אשר הינו מוצר שכיח ויומיומי, אותו נוהגים לצרוך רבים מתושבי ישראל, והבֵן, עד כמה בלתי נסבל קיומם של "מאורעות" כגון דא. בהקשר זה, יפים דברי השופטת נאור בפרשת תנובה נ' ראבי, בהתייחס לסיליקון אשר נמצא במוצרי חלב : "אנו עוסקים במוצר מזון. זכותם של צרכנים היא לקבוע מה יכניסו לפיהם ולגופם וממה יימנעו". 61. ברי אם כן, כי על הנתבעת להיות אחראית לכך, כי מוצריה יצאו ממפעלה כשהם טובים באיכותם, ואינם מכילים עימם דבר פרט לתכולה אשר נכתבה על גבי אריזתם. בכלל זה אף אין להתיר שיימצא פחם במוצר חלב, אף אם מקורו במוצר החלב עצמו שנשרף, במידה ויש בו כדי לגרום נזק לצרכן. כך מבקשים הצרכנים וכך על הנתבעת לנהוג ככלל. כך הייתה גם סברת המחוקק, אשר טרח ועיגן גישה זו ונתן לה ביטוי (לפחות) בשני החוקים עליהם נסב דיוננו: בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ובחוק האחריות למוצרים פגומים. בהקשר זה יש לציין, כי הטענה בדבר "היתר" להימצאות פחם מסוג שהוא במוצרי החלב, כפי שטענה הנתבעת, לא הובהרה עד תומה ולא הוכחה דייה. אף כי יתכן כי במציאות "אין מצב של אפס תקלות" (כפי שהעיד מר פייקובסקי מטעם הנתבעת עמ' 76 שורה 2), אין בכך לפטור את הנתבעת מחובתה לפצות את מי שניזוק ממוצריה, בשל תקלה זו או אחרת. דומני כי הגיונם של דברים אלו ברור דיו ואין צורך להוסיף. 62. סיכומם של דברים, הנתבעת אחראית לכך, כי מוצריה יצאו ממפעלה כשהם טובים באיכותם, ואינם מכילים עימם חומרים זרים. הרוויון עזב את פס הייצור אצל התובעת ושווק על ידה כשהוא מכיל בתוכו פחם, עקב רשלנותה של התובעת. הפחם גרם לתובע נזק. על הנתבעת לשאת בתוצאות רשלנותה כאמור, קרי, לשלם פיצויים בגין הנזק אשר נגרם. הערכת הנזק במובן הכלכלי 63. מהו אם כן, הפיצוי הראוי לנזק אותו סבל התובע? הקושי אשר בהערכה וקביעה מדויקת, במונחי ממון, של נזק נפשי, היווה בעבר אחת מאבני הנגף מפני קבלת הפיצויים. כך למשל בפרשת נדיר נ' כהנוביץ הנ"ל, אשר תפיסתה נזנחה זה מכבר, נקבע, שהסבל הנפשי אשר נגרם לאם כתוצאה מן האסון שאירע לבנה לא התבטא במחלה או פגיעה ניכרת לעין, על כן אין היא זכאית לדמי נזק. מ"מ הנשיא, השופט חשין, ציין כי הטעם לגישתו בכך, כי "מסופקים אנו אם סבל זה ניתן להערכה ולקביעה מדוייקת, פחות או יותר, במונחי ממון" (שם, בעמ' 1469). כן צוין, כי "זעזוע נפשי, ככל תחושה גופנית שאין רישומה ניכר, אינו ניתן לקביעה ברורה ולהערכה בממון, מפני האפשרות הנוחה הניתנת לו לאדם במסיבות רגילות להעמיד פנים ולהיראות כנפגע בנפשו, ומפני שאין להוכיח זעזוע נפשי ולמדדו אלא על-ידי תוצאות פיסיות הכרוכות בו או הבאות בעקבותיו" (שם, בעמ' 1468). הנמקה זו, כך נקבע בפרשת גורדון הנ"ל, אינה משכנעת. 64. על אף קשיי ההערכה הנלווים לקביעתי כי התובע סבל מחוסר נוחות (או כאמור, אף מעט למעלה מכך) כתוצאה מהאירוע נשוא התובענה, אחרי ככלות הכל, נחה דעתי כי יש לפצות את התובע בגין בסך של 2,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כחוק, מיום הגשת התביעה. פיצויים עונשיים ופיצויים מוגברים 65. התובע טען (בסעיף 32 לכתב התביעה), כי יש להטיל על הנתבעת לשלם פיצויים עונשיים ולחלופין פיצויים מוגברים, מהטעם שהנתבעת הינה מונופול בתחום מוצרי החלב, ושמה נקשר לא אחת בשערוריות שונות, כאשר היא מפגינה זלזול ורשלנות. בהקשר זה הובאה פרשת הסיליקון בחלב כדוגמא. אליבא דהתובע, יש "לחנך" את הנתבעת ולהתוות לה את הדרך בה תצעד מעתה והלאה באמצעות פיצויים כאמור, אשר ישמשו כלי הרתעתי כנגד הנתבעת ולרווחת ציבור הצרכנים כולם. אין אני סבור כך. 66. סעיף 76 לפקודת הנזיקין קובע, לעניין הפיצויים בגין ביצוע עוולה נזיקית, לאמור: פיצויים אפשר שיינתנו הם בלבד או בנוסף על ציווי או במקומו; אלא שאם - (1) סבל התובע נזק, יינתנו פיצויים רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע. על התיבה "פיצויים" (compensation), המופיעה בפקודת הנזיקין, כבר נאמר כי היא משמיעה לנו שהסעד הנזיקי אינו הצהרתי או עונשי, אלא סעד תרופתי (remedial), שנועד להסיר את הנזק ולהטיבו (ע"א 1977/97 ברזני נ' בזק החברה הישראלית, פ"ד נה(4) 584). אכן, כפי שנאמר לעיל, תכלית הפיצויים היא להעמיד את הניזוק, עד כמה שאפשר באמצעות תשלום כסף, באותו מצב בו היה נתון לפני מעשה הנזיקין. תכלית זו שזורה ושלובה בעקרון לפיו אין אדם חב בפיצויים אלא בגין הנזק שגרם. עקרון זה מקבל ביטוי בהתניית ה אחריות בנזיקין בקיומם של נזק שהוסב לניזוק ושל קשר סיבתי בין המעשה העוולתי לבין אותו נזק. עם זאת, קיימות שיטות משפט, המכירות בסעד של פיצויים עונשיים (exemplary damages, punitive damages, vindictive damages) (ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח', תק-על 2004(1) 2452, 2491; א' ברק, דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (בעריכת ג' טדסקי, מהדורה שניה, 1976) 579). כך, גם בשיטת המשפט הישראלית הוכר הסעד של פיצויים עונשיים והלכה שנקבעה היא שלבית המשפט סמכות לפסוק פיצויים עונשיים אם ראה שנסיבות המקרה מצדיקות זאת (ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז(2) 225, 235). 67. הטעם העומד ביסוד הפיצויים העונשיים הוא עונשי והרתעתי, קרי - "פיצויים שעל המזיק לשלם לניזוק בסכום שאינו משקף הערכה של הנזק שגרם המזיק לניזוק על ידי עוולה, אלא בא להעניש את המזיק על התנהגותו המזיקה ובכך לבטא סלידה ממנה" (א' ברק, דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית, בעריכת ג' טדסקי (מהדורה שניה, 1976) 579) וזאת באותם מקרים אשר בהם התנהגות המזיק היא חמורה במיוחד או שיש עמה פגיעה קשה בזכויות חוקתיות. בפרשת עזבון המנוח אטינגר ז"ל, ציין בית המשפט העליון כי לשאלת הפיצויים העונשיים יש פנים לכאן ולכאן, והפסיקה קבעה שיש לנהוג לגביהם זהירות. בית המשפט העליון לא התערב בדברי בית המשפט המחוזי שאמר שיש המטילים ספק בדבר עצם הסמכות לפסוק פיצויים עונשיים וככלל "אין בתי המשפט פוסקים פיצויים עונשיים אלא בגין עוולות המצריכות כוונה או זדון" (שם, בעמוד 2494). אין לי ספק, כי לא ניתן לייחס לנתבעת בהקשרו של האירוע נשוא התובענה כל כוונה להזיק או זדון. עוולת ההתרשלות אינה מצריכה זאת. לאור זאת, אין מקום להשית פיצויים עונשיים על הנתבעת. 68. אינני סבור כי יש לפסוק לחובת הנתבעת פיצויים מוגברים. הפיצויים המוגברים נפסקים כשמדובר בנזק שאינו רכושי כגון פגיעה בשם טוב או ברגשות. הפיצויים המוגברים מביאים גם הם בחשבון את חומרת התנהגותו של המזיק ואולם נבדלים מהפיצויים העונשיים בכך שהם מבטאים "הערכה כנה של הנזק שנגרם [לניזוק], כאשר נזק זה הוגבר על ידי התנהגותו הבלתי ראויה של המזיק" (פרשת עזבון המנוח אטינגר ז"ל, בעמ' 2491). מכאן, כי גם בסוג זה של פיצויים יש להביא בחשבון את ההתנהגות הזדונית של המזיק וביטויים בהם השתמש. אף כאן יש להתחשב בחומרת התנהגותו של המזיק כדי להגדיל את סכום הפיצוי (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 494). כן ראו דברי המלומדים י. אנגלרד, א. ברק, מ. חשין: "משמדובר בפיצויים מוגברים (AGGRAVATED DAMAGES) הנזק שנגרם לניזוק אינו "רכושי", אלא נזק שפגע בשמו הטוב או ברגשותיו, ועל כן סכום הפיצויים הנפסק הוא מטבעו "AT LARGE", דהיינו, אינו ניתן להערכה כספית מדוייקת, בהערכת נזקים אלה יש מקום להתחשב בנסיבות המיוחדות בהן בוצעה העוולה, כגון בהתנהגותו הזדונית של המזיק, והביטויים שבהם השתמש. נסיבות אלה הן רלבנטיות, שכן הן משפיעות על שיעור הנזק שנגרם לניזוק. חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב, נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. מכאן שגם בסוג זה של פיצויים, כמו בפיצויים לדוגמא, יש להתחשב בחומרת התנהגותו של המזיק, ולהגדיל, בהתאם לכך, את סכום הפיצויים המגיעים לניזוק. למרות דמיון זה בין שני סוגי הפיצויים, נבדלים הם אלו מאלו בכך, שהפיצויים לדוגמא מניחים מראש כי סכום הנפסק לניזוק אינו מהווה הערכה כנה של הנזק שנגרם לו, אלא בא למטרות עונשיות; לעומת זאת, בפיצויים המוגברים, סכום הכסף שנפסק לניזוק מהווה הערכה כנה של הנזק שנגרם לו, כאשר נזק זה הוגבר על ידי התנהגות הבלתי ראויה של המזיק." (פרשת ק. ס. נ' ק. מ. לעיל, מתוך י. אנגלרד, א. ברק מ. חשין, דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית, (טדסקי עורך) עמ' 579) ועוד נאמר בפרשת ק. ס. נ' ק. מ. (לעיל) לעניין זה: "פיצויים בהתייחס לעוולות בהן קיימים הזדון או הכוונה אינם באים לבטא דווקא את גודל נזקו של התובע כי אם גם את גודל עוולתו של הנתבע ומבחינה זו יש בהם סטייה מהעקרון של החזרת מצבו של הנפגע לקדמותו (קציר, פיצויים בשל נזק גוף, עמ' 709)."לענין זה קובע גם אופיו ומהותו של הנזק".ע"א 734/82 לבנון נ' לבנון, סביר כה 274". לא ניתן לייחס לנתבעת בהקשרו של האירוע נשוא התובענה כל כוונה או זדון. החשש מתביעות סרק 69. חששה של הנתבעת מתביעות (סרק) אשר יוגשו מעתה ואילך על ידי צרכנים חמדנים, אשר גילו ליקוי מזערי במוצר מתוצרתה, נשזר בין השורות בכתבי בית הדין שהוגשו מטעמה ולא נסתר מעיני. מבקש אני להרגיע את הנתבעת בעניין זה. מעצורים רבים עומדים לבלימת תביעות מסוג זה. תובע המבקש להגיש תביעתו כנגד יצרן מסוגה של הנתבעת, נדרש להוכיח מספר עיקרים. בהנחה שקיימת חובת זהירות ביחסי "צרכן-יצרן", על התובע להוכיח כי נגרם לו נזק מהנזקים המנויים בחוק. יש לזכור, כי במידה ומדובר בפגיעות קלות ערך, מינימליות, אפשר ותעמוד לנתבעת הגנת "De Minimis non curat lex". יש לציין, כי בענייננו, נתקבלה התביעה, משום שהנתבעת לא הוכיחה את העדר התרשלותה ביחס לאירוע הספציפי נשוא התובענה. עם זאת, במסגרת עוולת הרשלנות, יש בהבאת ראיות מספקות על התנהלות תקינה, סבירה ושאינה רשלנית, כדי לפטור את היצרן מאחריות לנזק שנגרם. סוף דבר 70. הנתבעת תשלם לתובע סך של 2,000 ₪ בגין הנזק שאינו ממוני וכן סך של 3.49 ש"ח בגין הנזק הממוני, הכל בתוספת ריבית והצמדה כחוק, מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל. התובעת תשא בשכר טרחתו של התובע בסך 7,500 ₪ בתוספת מע"מ, וכן בהוצאות המשפט בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ואילך. נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשיאוכל (תביעות)פיצוייםמוצרחלב