פסק דין 1. התביעה היא לנזקי גוף, לפי פקודת הנזיקין, בגין תאונת עבודה שאירעה לתובע ביום 12/8/99. 2. התובע יליד 1952, עלה לארץ ב-1996. התובע רתך ומסגר במקצועו והוא החל לעבוד אצל הנתבעת מס' 1 (להלן: חב' און תעשיות או הנתבעת) בספטמבר 1997. הנתבעת עוסקת במוצרי תעשייה ומסגרות. בעת התאונה עבד התובע עם עובד נוסף (להלן: אלכסיי), בפירוק ברגים מפלטה. במהלך ביצוע העבודה נכנס גוף זר לעינו הימנית וגרמה לו נכות רפואית בשיעור של 35%. המחלוקת נוגעת הן לשאלת החבות והן לשיעור הנזק. נסיבות התאונה: 3. על פי האמור בכתב התביעה, ביום התאונה (12/8/99) עבד התובע במפעל אצל חב' און תעשיות בתור מסגר. בשעה 14:15 לערך, ובסמוך לעמדת התובע, במקום התאונה, עבד פועל אחר של הנתבעת בשם אלכסיי על מקדחה, אשר קדח חור בתוך בורג ישן, לצורך הוצאת הבורג מפלטה גדולה. תוך כדי עבודתו של אלכסיי על המקדחה, כאשר האחרון ניסה להוציא בורג מהמקדחה, הכה לצורך כך במקדחה באמצעות פטיש, ניתז הבורג ו/או חלק מהמקדחה וחדר לתוך עינו הימנית של התובע, ששהה שם בסמוך לאלכסיי. כתוצאה מכך נחבלה עינו הימנית בצורה קשה. בסיכומי התובע חזר על גרסתו העובדתית. התובע טען לרשלנותה של הנתבעת בכך שלא נקטה אמצעי זהירות למניעת התאונה ולא נקטה בשיטת עבודה בטוחה ו/או לא סיפקה ציוד בטוח ומתאים לביצוע העבודה, לא השגיחה ולא פיקחה על העבודה לא נתנה הוראות והדרכות כנדרש. בתצהירו של התובע, בהתייחס לנסיבות התאונה, הסביר התובע כי מדובר היה בפירוק ברגים גדולים וישנים מתוך פלטה גדולה, כאשר שיטת העבודה הייתה לחמם את בורג עם ברנר, ולאחר מכן היה על אלכסיי לקדוח חור בתוך הבורג באמצעות המקדחה. אל הבורג היה מחדיר חתיכת ברזל שניתן עמה לפרק את הבורג. אם הבורג לא היה יוצא, היה תובע ממשיך לחמם את הבורג שהיה יוצא מהצד השני. בשיטת עבודה זו טוען התובע, כי כלל לא היה צורך בשימוש בפטיש, שכן הוצאת הבורג לא נעשתה בכוח, אלא ע"י חימום בלבד. עוד מדגיש התובע שכאשר הוא מדבר על מקדח, כוונתו לחלק המתכתי הקדמי של המקדחה - הפין החודר לעצמים בהם מתבצע הקידוח. גרסה זו נתמכת גם בעדותו שנמסרה בבית המשפט. 4. התובע מפנה גם להודעה על פגיעה בעבודה - (נספח א/2 לתצהיר התובע ת/1), שם נכתב: "תוך כדי עבודת אחד הפועלים בשם אלכסיי הפעיל מקדחה שנשברה וניתז חלק ממנה לתוך עין הימין של הפועל. אלכסיי רצה להוציא בורג מהמקדחה בעזרת פשיט, אחרי שנתן מכה בפטיש ניתז חלק מהמקדחה ו/או הבורג ונכנס לעין". טופס זה חתום על ידי המעביד שהיא הנתבעת. חתימה זו שהיא הצהרת מעביד למוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) בקשר ל"פגיעה בעבודה", ומאחר שהנתבעת חתמה על הטופס ללא כל הסתייגויות או הערות לגבי הפרטים המפורטים שם, לכן, לעמדת התובע, יש לראות באמור בו "הודאת בעל דין". על-פי גרסה זו, הוצאת הברגים הייתה בשילוב עם חימום וקידוח , ללא צורך בהכאה על-ידי פטיש. ההכאה חרגה מנוהל עבודה רגיל. 5. מקור נוסף עליו מבקש התובע להסתמך כדי לבסס גרסתו, הוא עדותו של מר אבי ארד, עובד אחר במפעל. יש לציין כי התובע ניסה להזמין לעדות את אלכסיי, הדבר לא עלה בידו, מאחר שהאחרון עזב את הארץ. מר אבי ארד אישר שהגיע במקרה באותו יום לעמדת העבודה של התובע. הוא ראה חלק מתכתי שבלט מתוך הבורג. מכאן הסיק שחלק מהמקדח נשבר בתוך הבורג. מר ארד, לגרסתו, ראה את אלכסיי מרים את ידו כדי להכות עם הפטיש על הבורג. פעולת ההכאה לא הייתה במקום, היא הייתה מפתיעה וחרגה מסדר העבודה הרגיל. כשראה את העובד האחר מניף את הפטיש רצה לתפוס את היד ולא הספיק (עדותו של מר אבי ארד, סעיף 3 לתצהירו). על בסיס גרסה זו מבקש התובע לקבוע, כי שיטת העבודה לא כללה הכאה עם פטיש. לחלופין ביקש התובע להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו", לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, ולקבוע כי התובע הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, כלפי הנתבעת. 6. גרסת הנתבעת שונה. שיטת העבודה של הוצאת ברגים מהפלטה, כבשגרה, מתבצעת לאחר חיממו של הבורג, ובין היתר, תעשה הוצאתו גם על ידי הכאה. בנסיבות אלה מבקשת הנתבעת להסיק כי לא הייתה מקדחה. מאחר שהתובע היה אמור לצפות להכאה על הבורג, לאחר חימומו - אין מחלוקת כי הבורג חומם עובר למועד התאונה - היה עליו לחבוש משקפי מגן, כל עוד נותר בעמדת מקום העבודה. אמצעי מיגון אלה סופקו לתובע על ידי הנתבעת. משלא עשה בהם התובע שימוש, והסיר את משקפי המגן, בשעה שידע מה היה צפוי וכי שותפו לעבודה עומד להכות בבורג, שזה עתה חימם, הרי שלא קמה כל חבות של הנתבעת לתאונה. כדי לבסס גרסתה, העידה הנתבעת מטעמה את סמנכ"ל החברה, מר מור. לעניין הצורך בהכאה על הבורג לאחר החימום מפנה הנתבעת לעדותו של מר מור (עמ' 22) שם אמנם הודה העד כי ישנן מספר דרכים להוצאת הבורג, אבל אחת הדרכים להוצאת הבורג לאחר חימומו היא על ידי הכאה, כאשר זו מתבצעת בדרך כלל לאחר חימום. עוד טוענת הנתבעת, כי גרסת התובע איננה מבוססת, וכי אין כל עדות כי היה שימוש במקדחה וכי זו נשברה או שחלק ממנה נתז במהלך הקידוח. לגרסתה, לא ראה התובע מה הייתה הסיבה להתזת החלקיק שפגע בעינו. על פי גרסת התובע היה במרחק של 3 מ' מאלכסיי, ולכן טוענת הנתבעת שאין לקבל את גרסתו. הנתבעת סבורה כי בכל מקרה גרסת התובע היא בגדר עדות ששמע מאחר. על פי עדותו, ספרו לו על נסיבות התאונה בבית חולים (כפי שאמר בעמ' 15 ש' 7-9 לפרוטוקול). הנתבעת טוענת עוד, כי גם העד ארד לא ראה מקדחה בשימוש, וכי אין לתת אמון לעדותו, לאור פרק הזמן שחלף מיום התאונה ועד למועד מתן עדותו בבית המשפט. בנסיבות אלה, אין לקבל עדותו לפיה זכר שראה חלק מתכתי בולט בתוך הבורג. הנתבעת מבקשת לדחות את טענת התובע, כי מר מור אינו האדם הנכון להעיד על התאונה, מאחר שלא ראה את התאונה ולא הכיר את נסיבות המקרה (עמ' 21-22). כמו כן מבקשת הנתבעת לדחות את טענת התובע, כי מי שנתן את ההוראה לביצוע העבודה היה השותף האחר, מר עמי כהן, שלא הגיע להעיד. הנתבעת מדגישה, כי גם האחרון לא היה במפעל ביום האירוע. 7. הצדדים, כל אחד מהם, טענו לקיומה של חזקה לחובת בעל הדין שכנגד, בגין אי הבאת עד רלוונטי שהיה בחזקתו. הנתבעת טענה כנגד אי העדתו של אלכסיי, וכן הדגישה כי ויתור על עד זה על ידי התובע, רק במהלך הדיון מנע את זימונו על ידה. לעמדת התובע, אי זימון השותף מר כהן, מי שנתן את ההוראות לבצע את העבודה, להעיד, מקים את החזקה בדבר אי הבאת עדות רלוונטית הנמצאת בחזקת בעל הדין, כראיה שאילו הובאה הייתה משמשת לחובתו. עוד טוען התובע, כי יש לקבל גרסתו, במיוחד כאשר דוח חקירה שנעשה מטעם הנתבעות, בקשר לתאונה זו, לא הוגש. 8. ייתכן, שניתן היה להביא עדים שלהם ידיעה טובה יותר על נסיבות התאונה, ואולם יש להדגיש, עדותם של העדים שהעידו אמינה. במיוחד התרשמתי מעדותו של מר מור, אשר הביא את העובדות - ככל שהיו ידועות לו - לידיעת בית המשפט, מבלי לבחון אם יש בכך לתמוך בגרסתו. לפיכך, יש לקבוע ממצאים על סמך הראיות שהוצגו, ולמעשה אין סתירות מהותיות ביניהן. 9. מעיון בגרסאות שפורטו לעיל עולה, שהמחלוקת היא בנוגע לשיטת העבודה. המסקנה המתבקשת היא, כי גרסת התובע בעקרה לא נסתרה, ואולם אין גם להתעלם מעדותו של מר מור. האחרון הבהיר כי קיימות כמה שיטות להוצאת ברגים. מר מור לא שלל את אופן ביצוע העבודה כפי שתואר על-ידי התובע, כשזו נתמכת גם בעדותו האמינה של מר ארד. מכאן, שיש לקבוע כי התובע יחד עם אלכסיי העובד האחר עסקו בהוצאת ברגים, כאשר שיטת העבודה היא חימום הבורג באמצעות הברנר והתרחקות מהבורג, תוך שאלכסיי נעזר במקדחה. יחד עם זאת, אין לשלול את טענת הנתבעת, כי הייתה מתבצעת הכאה. לדעתי, יש לקבוע, כי רק לעיתים הייתה מתבצעת הכאה כדי לנסות והשלים את הוצאת הבורג, וכך אני קובעת. בהתייחס לנסיבות הספציפיות יותר של התאונה עולה, כי התובע נטל לעצמו הפסקה קצרה זז מעט מהמקום, ואילו אלכסיי המשיך בניסיונו להוציא את הבורג מהפלטה. לצורך כך קדח אלכסיי חור בבורג ובמהלך הקידוח נשבר חלק מהמקדחה נתקע בתוך הבורג. אלכסיי לקח פטיש הכה על הבורג כדי להוציאו בכוח מהצד השני ובעקבות המכה ניתז חלק מהמקדחה או מהבורג ונכנס לעינו של התובע. 10. הנתבעת טוענת שאין להכיר כלל בחבותה או לחלופין להעמיד את האשם התורם על 50. אין לקבל עמדה זו. יש בנסיבות שפורטו כדי לבסס את עוולת הרשלנות, וכן להכיר באשם תורם, הגם בשיעור נמוך. אעיר עוד, שאין צורך לפנות לסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח-1968, בקשר לעילה של "הדבר מדבר בעד עצמו" (ראה על דרך ההשוואה ע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ' ד"ר אהרון צ'יצ'יק, פ"ד נו(1) 539, 554-555). צודקת הנתבעת כי בענייננו ישנה ידיעה על אירוע נסיבות התאונה ואין צורך להיזקק להפעלת החזקה האמורה. ככלל, תחולת הכלל "הדבר מעיד על עצמו" אינו אלא גישה נוחה יותר לתאר מצב שבו עולה חבות של המזיק, עקב רשלנות (ע"א 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ' הינגלי רחל ואח', תק-על כרך 95(1) 1033). 11. לעניין קיומה של עוולת הרשלנות, אין עוד צורך לבחון שאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובד. חובה זו מוכרת בפסיקה ובית המשפט חזר עליה במקרים רבים ובאופן עקבי (ע"א 663/88 שיריזאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 (סעיף 5 של פסה"ד)). לצורך בחינת חובת הזהירות הקונקרטית נקבע, כי חלה חובה על המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים (ע"א 741/83 גוריון ואח' נ' גבריאל וערעור שכנגד, פ"ד לט(4) 266, 274). בנסיבות העניין אין הבדל מהותי אם שיטת העבודה כללה הכאה בפטיש לאחר חימום הבורג או שניתן היה גם להשתמש במקדח לצורך פעולת השחרור בלווי הכאה. די בכך שכל אחת מהפעולות האמורות גררה אחריה אפשרות של התזת נתזים. בנסיבות אלה חובה הייתה על המעביד ליצור מקום עבודה בטוח על דרך של פיקוח מספיק לשימוש באמצעי הגנה נאותים, בין אם אלה משקפי הגנה ובין אם אלה מסכת ריתוך. עוד היה על המעביד לדאוג, כי העבודה תתבצע באופן שכאשר נעשית הכאה או קדיחה על הבורג, אזי לא ימצאו עובדים ללא הגנה בסביבת אזור העבודה, במיוחד כאשר מדובר בעובד שיצא להפסקה קצרה. אין די בכך שהמעביד דואג להימצאותם של אמצעי הגנה במפעל או במקום העבודה. הנתבעת גם לא יכולה לצאת ידי חובתה בכך שהיא מזמינה מידי פעם ניידת של המכון לבטיחות וגהות למפעל, אלא עליה לחזור ולבדוק אם הוראות הבטיחות מבוצעות בפועל, בין על ידי פיקוח מבוקר ולעיתים מפתיע כדי לעמוד על מילוי ההוראות המתחייבות, ובין בדרך של מתן הדרכות חוזרות וספציפיות יותר. 12. בנושא ההדרכה, יש לקבוע כי אכן ניתנה הדרכה אך לא מספקת, ולא בקשר להפסקות שעושה עובד במהלך העבודה, ולמקום הימצאותו באותה עת, במיוחד, כאשר במקביל מתבצעת עבודה; לא הייתה הקפדה על שימוש באמצעי ההגנה, בכלל ובעת הימצאות בסמוך לעמדת העבודה. הגם שיש לקבל את עדות מר מור, כי ניתנה הדרכה לעובדים, זו לא כללה שיטות עבודה בטוחות. כך למשל צריך היה להבהיר לעובדים שלעולם אין להכות עם פטיש על הבורג ללא נקיטת אמצעי זהירות למנוע פגיעה בעובד עצמו או בסובבים לו. לעניין משקפי מגן, הודה מר מור שלמרות שהנתבעת מספקת משקפי מגן, כי הוא לא בודק אם לעובדים יש משקפי מגן באופן פרטני ואם הם עושים שימוש במשקפי המגן (עמ' 24). 13. כאמור, יש להטיל על התובע אשם תורם, הגם בשיעור קטן. התובע היה צריך להיות מודע לאפשרות ההתזה של נתז. הוא לא היה צריך לעמוד במקום ללא אמצעי הגנה. יחד עם זאת, אין לקבל את טענת הנתבעת כי האשם על התובע הוא עד כדי 50%, בשל הסרת משקפי המגן, על אף שהיה בסביבת העבודה. אין לקבל טענות אלה, מפני שעל פי העדויות שהובאו בפני לא נדרש התובע, עובר למועד התאונה, להרכיב משקפי מגן. באותה עת עשה שימוש במסכת ריתוך, ולא ניתן להשתמש בשניים באותה עת. זאת ועוד, כאמור, הנתבעת או מי מטעמה לא נהגו לפקח ולחזור ולרענן את הוראות הבטיחות בקשר לצורך להרכיב משקפי מגן. מסכת הריתוך ככל שיכלה למנוע, אם אכן יכלה למנוע את תוצאות התאונה, הייתה אכן על ראשו של התובע אך הורמה. פיקוח נכון ורענון הוראות בטיחות יכול היה למנוע יציאה להפסקה בסמוך למקום התאונה. לא הובאו ראיות מטעם הנתבעת שניתנו הדרכות מתאימות לעניין זה. מאחר שבכל זאת התובע הרים את מסכת הריתוך ועמד בקרוב למקום האירוע, יש כאמור, להטיל עליו אשם תורם. 14. לעניין אשם תורם, ההלכה היא שיש להקפיד עם המעביד יותר מאשר עם העובד, אשר השתדל למלא אחר הוראות מעבידו (ראה ע"א 379/97 דהן שמעון (פסול דין ושניים אח') נ' אביבה דני, פ"ד נג(5), 581, 588-589; ע"א 617/80 מכלוף גבאי נ' תע"ל, פ"ד לו(3), 337; ע"א 701/77 רשות הנמלים בישראל נ' מספי עזרא, פ"ד לג(1), 737; ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה ואח', פ"ד מב(1), 415; ע"א 655/80). המסגרת והתנאים נקבעים על ידי המעביד והוא אשר צריך לדאוג ששיטת העבודה תהיה בטוחה לרבות הבטחת אמצעי זהירות למיקום ביצועה של אותה עבודה (ראה ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592). ואולם במקרה זה לא מדובר בפעולה שנקט בה התובע אשר ביקש להוכיח את עצמו ולמלא אחר רצונו של המעביד, אלא בעובד שיצא להפסקה, על פי נוחותו ועל פי החלטתו, ובמהלך יציאתו להפסקה קצרה זו לא הקפיד עם ממצאי הבטיחות שידע עליהם, הן בכך שלא התרחק מספיק מן המקום, והן בכך שהרים את מסכת הריתוך מעל פניו. ואולם אין בכל אלה כדי להפחית מחובתו של המעביד, אשר צריך היה לקחת בחשבון גם אפשרות כזו. לשאלה מדוע לא היה התובע עם מסכה בעת שאלכסיי עבד עם מקדחה, הסביר התובע שבאותו שלב לא היה צריך להכות עם הפטיש, ומאחר שהיה בהפסקה וזז הצידה, סבר שיכול היה להוריד את המסכה (עמ' 14 ש' 1-2). עוד העיד התובע שמאחר שהיה מדובר בבורג מחומם, הניח על סמך ניסיונו שבורג כזה שהוא, על פי הגדרתו "רך כמו פלסטלינה" (עמ' 15 ש' 2), לא עף, בנסיבות אלה הרשה לעצמו להוריד את המסכה. הנחות אלה, לא היה להן מקום, ויש בהם כדי לבסס אשם תורם. במסגרת החקירה הנגדית הודה התובע שהעבודה מתבצעת באופן שאחד מחמם והשני קודח, וזאת בתשובה לשאלה אם העבודה מתבצעת באופן שהאחד מחמם והשני מכה (עמ' 15 ש' 12-14). מגרסה זו של התובע יש להסיק, שלמרות שיכול היה להניח שהכאה על הבורג לא תבוצע, הרי שצריך היה לקחת בחשבון אפשרות של קידוח. קידוח מלווה, דרך כלל, בנתזים ובנסיבות העניין לא היה צריך להוריד את המסכה המגינה על עיניו. לעניין שימוש בקסדה ובמשקפי מגן, טוען התובע כי הקסדה היא ענקית, לא נוחה לשימוש ומשתמשים בה רק כדי למנוע שריפת הפנים בזמן העבודה. תיאור זה הולם יותר מסכת ריתוך ולא משקפי מגן. אין חולק שלתובע הייתה מסכת ריתוך, אך היא הייתה מורמת בעת התאונה. מר ארד בעדותו, כאשר נכנס למקום התאונה ראה את מסכת הריתוך על התובע כשהיא מורמת (עמ' 18 ש' 15). מר מור, סמנכ"ל הנתבעת אכן אמר תחילה שלתובע היו גם משקפי מגן (עמ' 23 ש' 13), ואולם לאחר שנשאל על ידי בית המשפט כיצד ניתן לחבוש גם מסכת ריתוך וגם משקפי מגן, תקן העד ואמר שלמעשה אין אפשרות לחבוש את השניים (עמ' 25 ש' 12-14). יש אפוא לקבוע, כי עובר לאירוע התאונה הייתה לתובע מסכת ריתוך. אין אני מקבלת את טענת התובע, כי לא היה צריך לחבוש מסכת ריתוך עובר למועד התאונה, מאחר שלא עסק בריתוך, ומפני שמסכת הריתוך אינה מיועדת להגן עליו מפני חלקי מתכות נתזים, ויכול להיות שאילו חבש את המסכה, היה הנזק גדול יותר. לא ניתן לשלול את חובתו של התובע להרכיב באותה עת או משקפי מגן, או להמשיך ולהגן על פניו במסכת ריתוך. לשאלת בית המשפט, אם התובע נדרש להרכיב משקפי מגן, בהימצאו בקרבה להמשך עבודה של אלכסיי השיב מר ארד: "אני לא יודע, לדעתי אם היה מרכיב את המסכה הוא היה נפגע בשתי עיניו" (עמ' 19 ש' 8). יש להדגיש שעדותו של מר מור, שכאמור הייתה גם היא אמינה עלי, השיב בתשובה לשאלה, אם המסכה הייתה אמורה להגן עליו מחלק מתכת שעף: "אין לי תשובה. אני יודע מהיסטוריה שלפעמים גם משקפים וגם מסכה ואז לפעמים בולמים חלקים ולפעמים לא, אין 100%" (עמ' 25 ש' 8-10). בנסיבות העניין, יש לקבוע, כי די היה במחסום כלשהו על פניו של התובע, בסמוך לעיניו כדי למנוע את הפגיעה בעין. אשר על כן, אני קובעת, כי הוכח שהנתבעת התרשלה בחובת הזהירות המוטלת עליה, וכי שיעורו יועמד האשם התורם על 10%. שיעור הנזק 15. ביום התאונה היה התובע בן 47. התובע הועבר לבית חולים רמב"ם בחיפה שם אושפז מיום 12/8/99 ועד ליום 22/8/99. בסופו של דבר נעקרה עינו, באשפוז חוזר ביום 6/9/99 ולאחר מכן הורכבה עין תותבת במקום עינו הימנית שנעקרה. הנכות הרפואית והנכות התפקודית: 16. הביטוח הלאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה ונקבעו לו נכויות לפי הפירוט הבא: נכות מלאה מיום 13/8/99 ועד ליום 31/1/00. נכות רפואית צמיתה הועמדה על 33.5% תוך שקלול שתי נכויות 30% בגין חוסר ראיה ו- 5% בגין עקירת העין. בנוסף, המליצה ועדת הרשות להפעיל את תקנה 15 לתקנות המל"ל באופן חלקי (1/3), בשל אי מסוגלות לעבוד כמסגר והעמידה את נכותו, בשיעור של 45%, החל מיום 1/2/00. לאחר פניה נוספת של התובע אל המל"ל הועלתה נכותו הצמיתה ל- 47%. התובע נבדק את אצל פרופ' ניימן אשר קבע לו נכות בשיעור של 33% תוך צירוף אריתמטי של הנכויות, בהתאם לסעיף 53.1 לתוספת לתקנות המל"ל (קביעת דרגת נכות לנפגע בעבודה), תשט"ז-1956. פרופ' ניימן המליץ על הפעלה מלאה של תקנה 15 בשיעור של 50% ולא רק שליש. 17. התובע טוען כי בהעדר התייחסות אחרת לעניין הנכות התפקודית מטעם הנתבעת יש לקבל כי נכותו התפקודית עומדת על 47%. ב"כ התובע מודע להלכה לפיה הנכות התפקודית נקבעת על ידי בית המשפט ואין הוא כפוף להחלטת ועדת הרשות, ואולם, לעמדתו, בנושא זה מחייבת חוות הדעת של פרופ' ניימן, אשר נתן חוות דעת גם בנושא זה. מאז התאונה לא שב התובע לעבודה, וזאת על אף ניסיונותיו הרבים למצוא עבודה כפי שפרט בסעיף 19 לתצהירו (ראה גם עמ' 16 לפרוט'). על פי הוראות הרופא, ומאחר שנותרה לו עין אחת בלבד ניתנה לו הוראה שלא לעבוד בריתוך או בכל עבודה עם מאמץ לעין שנותרה (עמ' 15 ש' 22-23) הנתבעת טוענת כי נכותו הרפואית של התובע היא בשיעור של 35%, ועל כך אין חולק. בפועל הוכח על ידה שהתובע עובד בשיפוצים, הגם שאינו מצהיר על הכנסותיו. עוד הוכח כי התובע יוצא לדייג באופן קבוע לרמת הגולן, שם הוא נוהג בעצמו ברכבו, נהיגה ארוכה וממושכת. התובע גם נחזה כשהוא אינו מרכיב משקפי ראיה, כשהוא מתעניין בעבודה ונוהג למעגן הדייג. הנתבעת טוענת כי הנכות התפקודית לגבי פגיעה בעין היא פחותה מהנכות הרפואית (רע"א 354/79 גד מעין נ' ממרם, ניהול תכנון פיתוח בע"מ, פ"ד לה(1) 77, שם קבע ביהמ"ש שכושר ראיה אינו בהכרח מחייב אובדן כושר השתכרות הזהה לנכות הרפואית, אלא אם הוכח קשר ישיר בין אחוזי הנכות שנקבעו לבין הביסוס לחישוב הפסד ההשתכרות לעתיד. הנתבעת מפנה גם לתיק השיקום של התובע ממנו עולה כי התובע הוא בעל יכולת והבנה טכנית טובה, וכי ניכר שמדובר בעובד בעל ניסיון טכני. הוא אמנם הפסיק את השיקום, אך עשה זאת מיוזמתו, והישגיו המועטים, לעמדת הנתבעת, קשורים להיעדרויותיו. למרות האמור נרשם בתיק השיקום בפרק הסיכום וההמלצות: "בעל כישורים טכניים טובים וניסיון טכני עשיר. מסוגל לעבוד בתחום הטכני בעבודות מורכבות בחשמלאות: תיקון טלוויזיות וידאו, תיקון מחשבים ביתיים...". 18. על אף שאין להסתמך על הפעלת תקנה 15 של תקנות המל"ל, גם לא רק על חוות דעתו של פרופ' ניימן, יש לתת לחות זו משקל ראייתי לצד הראיות האחרות. כאשר מדובר ברתך, יש קשר בין הפגיעה בעין לבין חישוב הפסד ההשתכרות לעתיד , ולו במידה מסוימת בנכות בראיה. יחד עם זאת, יש לתת משקל לטענת הנתבעת, כי הפגיעה בעין אחת של אדם שאינו מבוגר אינה סותמת את הגולל על אפשרות עבודה במקצועות אחרים ומגוונים ככל שאלה מתאימים לתובע. יחד עם זאת יש לקחת בחשבון את גילו של התובע. בנסיבות העניין יש להעמיד את הנכות התפקודית לצורך חישוב אובדן כושר השתכרות על 45%, בין היתר, בהתחשב בתחום מקצועו של התובע. עבודה בתחומים הנוספים המומלצים בתיק השיקום מחייבים אף הם שימוש בעיניים. בסיס השכר: 19. התובע מדגיש כי משכורתו הממוצעת עמדה על 5,000 ₪ בחודשים יוני יולי 99. כי יש בתלושים להצביע על מוסר עבודה גבוה ועל קידום מתמשך אפשרי. בנוסף לסכום הנ"ל היה זכאי לדמי הבראה ופדיון חופשה כך ששכרו עמד על 5,400 ₪ וזאת למעט הטבות סוציאליות אחרות כמו הפרשות לקרן מבטחים, והטבות סוציאליות נוספות בדמות דמי הבראה, פדיון חופשה שנתית, דמי חגים ביגוד, נעלי עבודה תוספת ותק ודמי מחלה. כל אלה מעריך התובע ב- 20% לפחות משכרו ולכן הוא מעמיד את שכרו ע"ס של 6,400 ₪. הנתבעת טוענת כי בהסתמך על תלושי השכר שצורפו יש להעמיד את השכר משוערך להיום על סכום של 4,816 ₪, וכי אין מקום להוסיף על סכום זה עוד תנאים סוציאליים, וזאת לאחר שמרכיבי השכר כבר כוללים הטבות אלה. בחינת הראיות שהוצגו מורה, כי יש לקבל בעיקרה את עמדת התובע, וכי יש להוסיף לבסיס השכר שפורט הטבות סוציאליות מסוימות. וכן יש לתת משקל מסוים לאפשרות קידומו של התובע. בנסיבות אלה יועמד בסיס השכר לעבר נכון להיום ובהתחשב במידה מסוימת בקדומו על סכום של 5,300 ₪, ולעתיד כולל הטבות על 6,000 ₪. הפסד שכר לעבר: 20. התובע פוטר מעבודתו אצל הנתבעת כמפורט במכתב הפיטורין מיום 1/2/00 עקב מגבלותיו הרפואיות (נספח י' לת/1). התובע העיד עוד, כי ראייתו בעינו השמאלית הולכת ונחלשת והוא נאלץ להרכיב משקפיים. בנסיבות אלה מבקש התובע להעמיד את הנכות התפקודית על 66%. יחד עם זאת אין להתעלם מן הראיות שהציגה הנתבעת ולפיהן עוסק התובע לעיתים בעבודות פרטיות (עמ' 17 ש' 6-24), בעבודות חשמל ובשיפוצים, וכי למרות שטען שאין לו ספינת דייג הודה כי הוא מבקש לרכוש אחת. 21. התובע ביסס את חישובי הפסד ההשתכרות לעבר על תקופת אי כושר מלא למשך שמונה עשרה חודשים, וכן הוסיף ריבית למחצית התקופה, סכום המגיע ל- 43,547 ₪. ליתרת התקופה לעבר העמיד את הפסד ההשתכרות על שיעור של 66% על בסיס שכר של 6,480 ₪ לחודש. הנתבעת טענה כי המל"ל הכיר לתובע תקופת אי כושר מלאה של ששה חודשים בלבד, ולכן אין לחרוג בתקופה זו, וליתרת התקופה מעמידה היא את אובדן השכר על 20% בלבד. 22. הנכות הצמיתה של התובע אכן היא מיום 1/2/00 למרות האמור, יש להכיר באי כושר מוחלט של שנה ובאופן שצריך ליתן לידי התובע את האפשרות לאתר מקום עבודה אחר. לפיכך, יעשה החישוב לאובדן שכר לעבר לפי הפירוט הבא: ל- 12 החודשים הראשונים, לפי בסיס שכר של - 5,300 ₪, סכום כולל של - 63,600 ₪. ליתרת תקופת העבר (53 חודשים), לפי בסיס שכר הנ"ל, ולפי נכות תפקודית של 45% מגיע הסכום ל- 126,405 ₪. סך הכול - הפסד השתכרות לעבר 190,005 ₪. אין מקום להוסיף ריבית, על סכומים אלה מאחר שגם ניכויי תגמולי המל"ל נושאים הפרשי הצמדה בלבד. אובדן כושר השתכרות לעתיד: 23. התובע טוען כי לגבי העתיד יש להעמיד את בסיס שכר על 9,000 ₪ לאור ניסיונו, וותקו ואופציית הקידום. כמו כן טען כי יש לחשב את גיל הפרישה לגיל 70. סכום המגיע ל- 990,457 ₪. התובע לא תבע פנסיה, מאחר שהוסיף את התנאים הסוציאליים לשכר הקובע. הנתבעת מסכימה כי יש לערוך את חישוב הפסד כושר ההשתכרות לעתיד עד לגיל 67, ואולם לדעתה אין לשנות את בסיס השכר. יש לקבל את עמדתה העקרונית של הנתבעת לעניין הגיל לאור השינוי בחוק הפרישה, ובהעדר ראיות לגבי פרישה בגיל מאוחר יותר. יחד עם זאת, כפי שפורט לעיל בסיס השכר לגבי העתיד, כאשר זה כולל גם הטבות סוציאליות וקידום אפשרי, יעמוד על 6,000 ₪ לחודש. לפיכך יועמד הפסד השתכרות לעתיד - 377,055 ₪ (במעוגל). (6,000 ₪ * 0.45 * 139.65). אין בדעתי לפסוק סכום נוסף בדבר פנסיה, ואין גם בדעתי להורות על ניכוי הפרשות לפנסיה, מאחר שהתוספת של תנאים סוציאליים לקחה גם נתון זה בחשבון. כאב וסבל: 24. לאור חומרת הפגיעה, גילו של התובע ועוגמת הנפש הטראומתית הכרוכה בסוג פציעה הנוגעת לראיה, מבקש התובע להעמיד את הפיצוי על 250,000 ₪ לפחות. הנתבעת טוענת כי יש להעמיד את הכאב וסבל בהתחשב בגילו ובנכותו על סכום של 100,000 ₪. בנסיבות העניין יועמד הכאב והסבל על סכום של 200,000 ₪. הוצאות: 25. התובע טוען לנסיעות בשל טיפולים, אשפוזים ובדיקות וכן סכומים ששלם עבור הרכבת העין התותבת ושכ"ט למומחה ד"ר ניימן עבור חוות הדעת. בנושא זה, יהיה התובע זכאי לקבל החזר הוצאות שכ"ט מומחה, כנגד הצגת הקבלה, כפי שיפורט בפסק-הדין. התובע טען עוד כי בעתיד יזדקק להחלפת העין התותבת והיזקקות להרכבת משקפיים. התובע מעמיד את הוצאותיו על 25,000 ₪. כפי שנטען על ידי הנתבעת הוצאות אלה מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי ועל ידי קופת חולים, ועל התובע למצות את זכויותיו שם, הן מפני שמדובר בתאונה שהיא תאונת עבודה והתובע זכאי לכל ההטבות המגיעות לו על פי תקנות הביטוח לאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח-1968, וכן בשל כיסוי הוצאות רפואיות, לפי חוק בריאות ממלכתי התשנ"ד-1994. לפיכך אין בדעתי לפסוק כל פיצוי בראש נזק זה. עזרת צד ג': 26. התובע טוען כי יש לפסוק לו סכום בגין עזרת צד ג' לתקופת העבר, לתקופת אי הכושר כ- 5 חודשים סכום של 10,000 ₪. כמו כן עזרת צד ג' לעתיד סכום גלובלי של 15,000 ₪, זאת במיוחד בשל החשש הסביר להחלשת הראיה בעינו הבריאה. הנתבעת מוכנה להכיר להוצאות לעבר בסך של 1,000 ₪ בגין הסעות לטיפולים בסמוך לאחר התאונה. הגם שגם בנושא זה זכאי הוא להחזר מהמוסד לביטוח לאומי. יש לפסוק סכום מסוים לגבי עזרה לעבר, במיוחד לתקופה של כששה חודשים. לפיכך יועמד הפיצוי לעניין זה ע"ס של 5,000 ₪. סך כל הפיצוי: 27. הפסד שכר לעבר 190,005 אובדן כושר השתכרות לעתיד 377,055 כאב וסבל 200,000 הוצאות 5,000 סה"כ 772,060 ולאחר הפחתת אשם תורם בשיעור של 10% - 694,854 ₪ (במעוגל). ניכויי המל"ל: 28. אין חולק כי יש לנכות מכל פיצוי שיפסק את תגמולי התובע מהמוסד לביטוח לאומי. לתיק הוגשה חוות דעת אקטוארית של שי ספיר (נ/ 5) על פי חוות דעת זו נכון ליום 30/4/02, עומדים הסכומים שיש לנכותם על סך של 452,345 ₪ יש להדגיש כי שערוך תגמולי המל"ל מקצבת נכות בעבודה נעשו ללא תוספת של ריבית (שערוך תוספת הצמדה בלבד). ולפיכך, גם לא הוספה ריבית לחישוב פיצויי העבר. סכום זה משוערך בהפרשי הצמדה נכון למועד מתן פסק-הדין עומד על 466,846 במעוגל. הנתבעת טוענת כי יש לנכות בנוסף את תגמולי המל"ל גם סכום משוערך של דמי אבטלה לתקופה מאפריל 2000 ועד לנובמבר 2000, סכום שעמד על 24,568 ₪ נכון למאי 2004. מאחר שפסקתי הפסד שכר מלא לעבר לתקופה של שנה בלבד, וליתרת התקופה לעבר הוכר הפסד שכר רק של 45%, יש לנכות את החלק היחסי מן הסכום הנ"ל, אשר יועמד נכון למועד פסק-הדין על סך של 20,200 ₪. סך כל הניכויים מגיעים ל- 487,036 ₪. סך כל הפיצוי המגיע לתובע לאחר ניכויי המל"ל מגיע ל- 207,818 ₪. הוצאות משפט: 29. התובע מבקש להחזיר לו סך של 708 ₪ עקב שימוש במתורגמנית מחב' איגמי, וכן, הוצאות שכר בטלה לעד מר ארד בסך של 150 ₪. לא מצאתי התייחסות לנושא זה בסיכומי הנתבעת וחזקה שהדבר לא נעשה על דרך ההשמטה. יש להורות על החזר סכומים אלה, כחלק מהוצאות התובע. הנתבעת טענה לנושא האגרה, ולעניין זה מפנה הנתבעת לתקנה 6.ג לתקנות האגרות אשר הוחלו על תביעות שהוגשו החל מיולי 1976, כאשר סכום הפיצוי הנפסק הוא פחות מ- 60% מסמכותו של בית משפט זה. יש בדעתי להפעיל תקנה זו, לאור סכום הפיצוי שנפסק. תביעה זו מלכתחילה לא היה מקום להגישה בבית משפט זה. התוצאה: 30. אשר על כן, אני מורה כמפורט להלן: א. לסילוק נושא התביעה בתיק, לרבות תביעות המיטיבים למיניהם, תשלמנה הנתבעות, ביחד ולחוד, לתובע באמצעות בא כוח, סך כולל של 207,818 ₪. על סכום זה יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בצירוף מע"מ כחוק. ב. כמו כן, יחזירו הנתבעות, ביחד ולחוד, לתובע סך של 708 ₪, שימוש במתורגמנית מחב' איגמי, הוצאות שכר בטלה לעד מר ארד בסך של 150 ₪, וכן שכר הטרחה ששלם התובע לפרופ' ניימן. סכומים אלה יוחזרו לתובע כנגד הצגת קבלה, משוערכים בהפרשי הצמדה וריבית, מיום ביצוע התשלום ועד החזרתו. ג. כמו כן תשא הנתבעת בשיעור האגרה המתחייב בבית משפט השלום, בלבד. ביתרת האגרה, המתחייבת בבית משפט זה, ישא התובע. סכום יתרת האגרה יופחת מסכום הפיצוי שעל הנתבעות לשלם לתובע, ויועבר ישירות לקופת בית המשפט על ידי הנתבעות, באמצעות באת כוחן. ריתוךתאונת עבודה