פסק דין ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' אגמון-גונן) מיום 7.4.03, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 20334/98. 1. המשיבים הגישו לבית משפט השלום בירושלים תובענה כספית לפיצויים בעוולת לשון הרע בגין פרסומים שהופצו על ידי המערערות. בית משפט השלום, בהחלטתו מיום 29.10.01, קבע כי קיים השתק פלוגתא לגבי השאלה האם עוולו המערערות כלפי המשיבים והאם עומדת להן הגנה כלשהי לפי החוק, וזאת נוכח החלטה שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי במסגרת דיון בבקשת המשיבים למתן צו מניעה, בה נקבע כי המערערות פרסמו לשון הרע וכי אין להן הגנה כנגד הפרסום. לפיכך, הורה בית השלום לצדדים להגיש טיעונים בשאלת גובה הנזק בלבד. המערערות הגישו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קיבל באופן חלקי את הערעור, בקובעו כי החלטתו של בית המשפט המחוזי בדיון בצו המניעה יצרה פלוגתא פסוקה מוגבלת, ולפיכך רשאיות המערערות להביא ראיות בעניין שאלת החבות, ובית משפט השלום ידון תחילה בנושא החבות ורק בשלב שני ידון בשיעור הנזק. 2. הדיון בתובענה הוחזר לבית משפט השלום. בפתח הדיון מיום 7.4.03, הגישו המערערות בקשה כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בתיק. בבקשתן טענו המערערות כי משאימץ בית המשפט את קביעותיו של בית המשפט המחוזי וראה בהן ממצא המהווה פלוגתא פסוקה, יהא זה מלאכותי לבקש ממנו להתעלם מהחלטתו הקודמת, שכן החלטה זו תקשה על יכולתו להעריך את הראיות אשר תובאנה בפניו. לטענת המערערות, בעקבות החלטתו הקודמת של בית המשפט יהא עליהן לעבור משוכה נוספת, היינו לשכנע את בית המשפט לזוז מעמדתו הקודמת. כן טענו המערערות, כי מהחלטתו של בית המשפט עולה כי דעתו בעניין החבות ננעלה וכי אינו יכול לשקול באובייקטיביות נושא זה מחדש. לטענתן, משקבע בית המשפט כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי שזורות אמרות הקובעות בברור כי מדובר בלשון הרע ודברי בלע, וזאת כאשר הכרעת בית המשפט המחוזי התבססה על הסכמת הצדדים לנתונים עובדתיים לכאוריים, הרי שהליך הבאת הראיות שיתקיים בפני בית משפט השלום יהיה למראית עין ולא יהא בו כדי ליצור השפעה על בית המשפט אשר שבוי בהחלטתו. עוד טענו המערערות, כי פסילת בית המשפט לא תביא לבזבוז זמן שיפוטי, הואיל וטרם נשמעו ראיות והתיק לא נדון לגופו של עניין. המשיבים התנגדו לבקשת הפסילה בטענה כי החלטתו של בית המשפט בשאלת השתק פלוגתא היא החלטה דיונית ומשפטית, וגם אם טעה בית המשפט בהחלטתו, הרי שטעותו היא במישור הדיוני-משפטי בלבד. 3. בית המשפט, בהחלטתו מיום 7.4.03, דחה את בקשת הפסילה. בית המשפט קבע כי החלטתו בשאלת השתק הפלוגתא היא החלטה משפטית, אשר ניתנה כאשר בית המשפט טרם שמע מי מהעדים. כך גם בית המשפט המחוזי, אשר דן בבקשת צו המניעה, לא גיבש ממצאים על סמך עדויות או ראיות שהוגשו בפניו, אלא הניח שהמערערות יוכלו להוכיח את העובדות להן טענו בכתבי ההגנה, ומכאן שהתייחסות לאותן "עובדות" שטרם הוכחו, אין בה כדי לגבש עמדה כלשהי. נקבע, כי משלא היו בפני בית המשפט המחוזי כל עד, ממצא, ממצא או ראיה שיכולים היו להשפיע על גיבוש דעה כלשהי לגופו של עניין, אין מקום לפסילה. 4. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערערות חוזרות על טענותיהן בבקשת הפסילה ומוסיפות כי בפתח הדיון מיום 7.4.03, ועוד בטרם העלו המערערות את בקשת הפסילה, אמר בית המשפט כי מבחינה פרקטית אינו יודע מה לעשות עם החלטת בית המשפט המחוזי המורה לה לקיים את הדיון בשני שלבים, וכי לאחר מתן ההחלטה בבקשת הפסילה הורה בית המשפט כי בשלב הראשון לא יישמעו ראיות אלא יוגשו סיכומים מטעם הצדדים, תוך שבית המשפט נכון לצאת מנקודת הנחה כי כל האמור בתצהירים מטעם המערערות הוא אמת. לטענת המערערות, החלטה זו מחזקת את סברתן כי דעתו של בית המשפט בעניין חבותן ננעלה ועל כן אין הוא רואה מקום לשמוע את ראיותיהן. 5. לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. הכלל הוא כי אין בעצם העובדה כי על בית משפט מוטל להכריע בעניין שנתן בו הכרעה מוקדמת, כדי לגרום, מניה וביה, לפסילתו של בית המשפט. כך הוא כאשר נדרש בית המשפט להכריע בהליך עיקרי, לאחר שדן בהחלטת בינים (ע"א 6447/96 אחים שרבט נ' משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם); ע"א 8304/96 יורם גלובוס נ' Melchers L.t.d N.V. (לא פורסם)). כך הוא גם כאשר מדובר בעניין אשר הוחזר על ידי ערכאת הערעור אל בית משפט קמא, בצירוף הנחיות (ע"א 990/96 ד"ר דבורה כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם); ע"א 4199/99 חברת נרגו בע"מ נ' ד.ב. שירותי תיירות בע"מ (לא פורסם)). אכן, אין די בכך שעל בית המשפט לדון מחדש באותו עניין בו דן בעבר, או בעניין דומה לו, כדי לגרום לפסילתו של בית המשפט. יש להוסיף ולהראות כי מאותה החלטה מוקדמת, או מנסיבות אחרות עולה גם חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור". במובן זה, יכולה להיות, בין היתר, חשיבות לשאלה האם נשמעו ראיות או טיעונים אם לאו (ראו: ע"א 1016/97 פייקוב נ' פייקוב (לא פורסם)). 6. במקרה זה, בית המשפט השלום בהחלטתו מיום 29.10.01, הכריע בשאלה האם החלטת בית המשפט המחוזי בדיון בצו המניעה, יוצרת השתק פלוגתא בשאלת חבותן של המערערות לצורך ההליך המתנהל בפניו. בית המשפט השיב לשאלה זו בחיוב, תוך שהוא בוחן את התקיימות התנאים המקימים השתק פלוגתא, ומציין כי בית המשפט המחוזי אכן קבע כי הדברים שפורסמו על ידי המערערות הן דברי בלע ונאצה וכי ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע אינן מתקיימות. אלא שאין בדבריו של בית המשפט להעיד על כי גיבש עמדה בשאלת חבותן של המערערות. בית משפט השלום לא הכריע בהחלטתו בשאלה החבות לגופה, והחלטתו התמצתה אך בשאלה המשפטית של התקיימות התנאים ליצירתו של השתק פלוגתא. משכך, הרי שכל קביעותיו של בית המשפט בעניין החבות הן קביעות לכאורה בלבד, אשר נקבעו אך לשם הכרעה בשאלת קיומו של השתק פלוגתא ולעניין זה בלבד. יתר על כן, אף הכרעתו של בית המשפט המחוזי בעניין החבות לא ניתנה על יסוד ראיות שנשמעו, כי אם יסוד העובדות להן טענו המערערות. יוצא אפוא, שהחלטתו של בית המשפט בשאלת קיומו של השתק הפלוגתא, ניתנה בטרם הובאו ראיות כלשהן בשאלת החבות - לא בפניו ולא בפני בית המשפט המחוזי שאת החלטתו אימץ - ומשכך הרי שאין באמור בהחלטה זו כל יסוד לחשש כי בית המשפט גיבש דעתו בשאלת חבותן של המערערות וכי דעתו של בית המשפט "ננעלה" באופן שלבו לא יהיה פתוח לשמיעת טענותיהן. כך גם לא מצאתי בהחלטת של בית המשפט להורות לצדדים לסכם בשאלת ההגנות העומדות להם, בהנחה שהאמור בתצהירי המערערות הוא אמת, כדי להצביע על כי בית המשפט חרץ את גורל התביעה וכי גיבש עמדה סופית בשאלת החבות. הערעור נדחה. פסלות שופט