פסק דין ביום 13.12.95 יצאה המשיבה, ילידת 1956, לריצת בוקר כאשר היא מלווה בכלב המצוי ברשותה (רועה גרמני). הכלב היה קשור לידה ברצועה, אך ללא זמם. בהתקרבה אל מקום מגוריו של המערער התנפל עליהם כלבו מסוג רוטווילר וגרם למשיבה נזקים, שהסתכמו בנכות משוקללת ומוסכמת בשיעור של 15.5%: 7.5% נכות פסיכיאטרית ו-8.75% נכות כירורגית-אורטופדית. על-כך הוגשה התובענה אל בית-משפט קמא. בית המשפט קיבל את טענות המשיבה, קבע אחריות מלאה של המערער ללא אשם תורם ופסק סכומי פיצויים כדלקמן: 55,000 ש"ח הפסדי שכר לעתיד; 75,000 ש"ח נזק לא ממוני; 3,000 ש"ח - עזרה בבית בעבר ו-2,500 ש"ח עבור טיפולים, תרופות והוצאות נסיעה. בנוסף לכך חוייב המערער בהוצאות המשיבה ובשכר טרחת עורך-דין בסך של 25,000 ש"ח, בצירוף מע"מ. על פסק הדין הוגש הערעור המונח לפנינו, בגדרו טוען המערער כי יש לייחס למשיבה אשם תורם, שכן היא זו שהתגרתה בכלבו של המערער בעת שניסתה להדוף את כלבו בשעה שתקף את כלבה, וכן לא הקפידה לשים זמם בפיו של כלבה. עוד נטען, כי לא הוכח שנזקי המשיבה נגרמו דווקא מנשיכות כלבו של המערער, להבדיל מנשיכות כלבה של המשיבה או מחוט הברזל שהיה כרוך כקולר מסביב לצווארו של כלבה של המשיבה. לבסוף נטען כי סכומי הפיצויים בראשי הנזק השונים הם מופרזים, כמו-גם סכום ההוצאות שהוטל בסיומו של ההליך. לא מצאנו ממש בערעור זה. אין מחלוקת שהמערער התרשל לגבי כלבו, בכך שהסתובב עמו כשאינו קשור וללא זמם. על-כך הוא אף הועמד לדין פלילי ונקבע שהוא ביצע את העבירה שיוחסה לו, כאשר העובדות היו שכלבו התנפל על כלבה של המשיבה ונשך בידה השמאלית, וכתוצאה מכך נגרם פצע שהצריך תפירה. בבית-משפט קמא לא חלק המערער על אחריותו וכידוע, אין הכרח שהעומד לדין הפלילי יורשע כדי שפסק הדין הפלילי ישמש כראיה בהליך האזרחי די אם נקבע כי הוא ביצע את העבירה (ע"פ 29676/01 אסף נ' מ"י, פ"ד נו(3) 418, 474-475 והאסמכתאות המפורטות שם). בנסיבות אלו, בין אם נניח שלפי סימן ד1 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], בדבר היזק על-ידי כלב, ניתן לטעון לאשם תורם בין אם לאו, התוצאה היא אחת מכיוון שכדעת בית-משפט קמא גם אנו סבורים שאין מתקיים אשם תורם. טענות המערער בנוגע לכך מתבססות על שלושה: נסיונה של המערערת להפריד בין הכלבים ולהדוף את הכלב של המערער; הניסיון לתפוס בקולר כלבו של המערער אשר היה מחובר אליו חוט תיל; והיות כלבה של המשיבה ללא זמם. טענות אלו נטולות יסוד. הפגיעה אירעה עקב כך שכלבו של המערער שוטט באופן חופשי ללא פיקוח והתנפל על כלבה של המשיבה, שהיה קשור ברצועה לקולר מצד אחד ולידיה של המשיבה מן הצד השני. בנסיבות אלו רשאית הייתה המשיבה להגן על כלבה ועל עצמה מפני הכלב התוקפני של המערער. משום כך היא גם הייתה רשאית לאחוז בקולר הכלב ואם זה גרם לפציעתה בשל חיבור חוט תיל אליו, אזי גם אשם זה רובץ במלואו לפתחו של המערער. גם הטענה שהיה על המשיבה לשים מחסום על-פיו של כלבה אינה מצדיקה קביעת אשם תורם, משום שלא נקבע ממצא לפיו המערערת ננשכה על-ידי הכלב שלה. לא הוכח גם שהעדר הזמם הגביר את הסיכון שנוצר בעטיו של כלבו של המערער, שהסתובב כאמור חופשי. לא מצאנו גם שעל המערערת היה לשחרר את הכלב שלה כדי למנוע פגיעות מעצמה, שכן אין אנו בוחנים את תחולתו של האשם התורם כחכמים שלאחר מעשה, אלא לאור מכלול נסיבות האירוע, לרבות התנהגות אינסטינקטיבית. מזווית ראיה זו לא חרגו פעולות המשיבה מגדר הסביר. סיכומה של נקודה זו היא, כי אין הצדקה להתערב במסקנה שאליה הגיע בית-משפט קמא. וודאי שאלה הם פני הדברים, אם נידרש רק למבחני ההגנות בהתאם לסעיף 41ב לפקודת הנזיקין, שאז על אחת כמה וכמה אין לומר כי התנהגות המשיבה מהווה "התגרות של הניזוק בכלב". מישור טענות נוסף מתייחס להיקף הנזק, בכך שלטענת המערער לא הוכח מה בדיוק גרם לפציעתה של המשיבה: האם נשיכת כלבו של המערער, או שמא נשיכות כלבה שלה או חוט הברזל שהיה כרוך סביב צווארו. אולם לעיל עמדנו על-כך, שכן המערער אחראי הן לנשיכות של כלבו והן לנזקים שנגרמו, אם נגרמו, מחוט התיל שהיה מחובר לקולר שלו. מנגד לכך, אין ראיה ואין ממצא שאיזה מנזקי המשיבה נגרמו בשל הכלב שלה. לפי עדותה שהייתה מקובלת על בית-משפט קמא, פגיעתה לא נבעה אלא מכלבו של המערער. באשר לנזקים: כידוע ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעת סכומי פיצויים על-ידי הערכאה הדיונית, אלא אם מתקיימת בהם סטייה ממשית. על אחת כמה וכמה אלה הם פני הדברים, כאשר סכום הנזק נתון לשיקול הדעת של הערכאה הראשונה, כגון נזק שאינו נזק של ממון. בחנו את נזקיה של המערערת ואת מכלול נסיבת העניין, ולא מצאנו שהסכומים שנפסקו על-ידי בית-משפט קמא חריגים באופן המצדיק התערבות של ערכאת הערעור. עורך הדין ננר ביקש להשוות את סכום הנזק שאינו של ממון עם סכומים שנפסקו במקרים אחרים, שבהם ננשכו ניזוקים על-ידי כלב. השוואה זו לוקה בכך שטיבו של גורם הנזק משפיע על ההכרעה בשאלת האשם והאשם התורם, אולם משנקבעה אחריות, בוחנים את נזקיו של הניזוק בהתאם לנתוניו: נכותו, גילו, מידת הסבל ועגמת הנפש שנגרמו לו ועוד כיוצאים באלה שיקולים המתייחסים לראש נזק זה. יצוין, כי מגמת בית המשפט העליון בשנים האחרונות היא להעלות את רף הפיצויים עבור ראש נזק זה, ופסיקת בית-משפט קמא מתיישבת אף היא עם מגמה זו. ואכן, בענייננו המדובר בנפגעת שלקתה בנכות לא נמוכה. היא נותחה וידה הושמה בסד למשך כחודש, כאשר לאור טיב הפגיעה היא נזקקה גם לחיסונים. על-כן היא זכאית לפיצוי הולם עבור עגמת הנפש והכאב וסבל מנת חלקה. באשר לנזק עבור הפסדי שכר בעתיד: אמנם למשיבה לא נגרמו הפסדי השתכרות, שכן היא חזרה לעבודתה כמקודם, אולם בצדק הביא בחשבון בית-משפט קמא את סיכון ההיפלטות ממקום העבודה וסיכויי המשיבה אז להשתלב במקום עבודה אחר. התוצאה שאליה הגיע בסופו של דבר מאזנת כראוי את הנתונים השונים, וגם בה אין מקום להתערב. בדומה אמורים הדברים גם לגבי כל יתר ראשי הנזק. לאור האמור הערעור נדחה. המערער ישא בהוצאות המשיבה ובשכר טרחת עורך-דין בסך של 10,000 ש"ח, בצירוף מע"מ. כלבבעלי חייםנשיכת כלב / תקיפת כלב