החלטה ‎1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ש. פינקלמן, ש. שטמר ור. ג'רג'ורה), מיום ‎19/5/02, שדחה את ערעורו של המבקש על החלטת ועדת הערעורים ע"פ חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-‎1959 (להלן - החוק), שניתנה ביום ‎11.11.99 ושק כי לא הוכח קשר בין מחלת המבקש לבין שירותו הצבאי. ‎2. העובדות הדרושות לעניין: המבקש, יליד ‎1947, התגייס בשנת ‎1976 עם פרופיל ‎97 למשמר הגבול, וזמן קצר לאחר ששוחרר מהצבא, בשנת ‎1982, התגייס מחדש, גם הפעם עם פרופיל ‎97, ושימש כרס"ר משמעת בגדוד שריון. בין השנים‎1984-1982 שירת המבקש בגזרת דרום לבנון. 89 שוחרר המבקש משירותו בצה"ל בפרופיל רפואי ‎21, זאת לאחר שאובחן אצלו כיב התריסריון, ומאוחר יותר החל לסבול גם מקצרת קשה. ‎3. בשנת ‎1989 פנה המבקש אל המשיב בבקשה שיכיר במחלות כיב התריסריון והקצרת כמחלות שנגרמו לו תוך ועקב השירות הצבאי. משדחה המשיב את הבקשה ערער המבקש על החלטתו בפני ועדת הערעורים, אשר החליטה ביום ‎7.2.93 לקבל את ערעורו. אולם בית המשפט המחוזי, אליו הוגש ערעול החלטה זו מטעם שני בעלי הדין, ביטל את החלטת הועדה, משום שסבר, כי היא חסרה, והחזיר את הדיון לועדת הערעורים, על מנת שתדון בענין מחדש. ועדת הערעורים, בהרכב חדש, דנה פעם נוספת בעניינו של המבקש, וביום ‎26.6.96 החליטה לדחות את ערעורו. גם הפעם הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, שהחליט להחזיר שוב את הדיון לועדת הערעורים, שכן לא היתה מקובלת עליו דרך קביעת העובדות ע"י חברי ועדת הערעורים, שהסתמכו על יסיון חייהם כקצינים בכירים במילואים, ולא על חומר הראיות. וכך התכנסה ועדת הערעורים פעם שלישית ודנה בעניינו של המבקש. במהלך הדיון הודיעה ב"כ המבקש, כי ערעורה יתמקד בקשר הסיבתי בין השירות לבין מחלת כיב התריסריון בלבד, שכן מחלת הקצרת היא תוצאה של הכיב. חומר הראיות שהגיש המבקש לפני הועדה התמצה בתצהיר שהגיש, ושעליו נחקר נגדית בפני הועדה. בהחלטתה (בהרכב חסר) סירבה הועדה לקבוע, על סמך עדות המבקש בלבד, קביעה עובדתית, לפיה הוא היה נתון במתח נפשי כזה, אשר יכול היה לגרום להתפתחות המחלה. חברי הועדה נמנעו מלסמוך על עדותו, שכן על פי התרשמותם נטה המבקש להגזים בתיאוריו את תנאי שירותו. הועדה קבעה, כי המתח בו היה שרוי המבקש היה מתח יומיומי, שנמשך לאורך תקופה ארוכה ואשר אינו חורג מהמתח הרגיל, המלווה את שגרת החיים של חיילי צה"ל בדרום לבנון. בהמשך החלטתה, ומעבר לנדרש, התייחסה הועדה גם לאסכולות הרפואיות השונות באשר לשאלה, האם בכלל קיים קשר סיבתי בין מתח נפשי למחלת כיב התריסריון. הועדה קבעה, כי אין בחוות דעתו של המומחה מטעם המבקש כדי להוכיח קיום של אסכולה רפואית כזו, והעדיפה את חוות דעת המומחה מטעם המשיב, שסבר, כי רק אירוע חריג ויוצא דופן במהלך השירות הצבאי יוכל לבסס קשר בין השרות למחלה. ‎4. על החלטה זו של ועדת הערעורים ערער המבקש לבית המשפט המחוזי, שפסק דינו הינו נשוא הבקשה שלפני. דעת הרוב, בפסק דינה של כב' השופטת שטמר, לא היתה מוכנה להתערב בקביעותיה העובדתיות של הועדה. המבקש טען, כי יש להחזיר את התיק לוועדה על מנת שתינתן לו האפשרות להבי עדים מטעמו, שיתמכו בעדותו. לדוגמה הביא המבקש את סא"ל גבי רז ואת תא"ל עוזי לנצר, שהיו קצינים בכירים ביחידה באותה תקופה, ושמכתבים מטעמם הוצגו על ידי פרקליט המבקש נספח לכתב הערעור שהוגש לפני בית המשפט המחוזי; דעת הרוב סברה, שאין מקום להיענות לבקשה זו, וזאת מאחר שהמבקש, שהיה מיוצג בפני הועדה, רשאי היה ליזום את הבאת העדים לפניה. אולם משנמנע לעשות זאת לא היתה כל חובה מצד הועדה לזמן אותם מיוזמתה. דעת הרוב אף ציינה, כי אין באותם מכתבים, שצירף המבקש לכתב הערעור, כדי לשנות את מסקנתה של הועדה. פסק הדין של הרוב ניתח את קורות ההליכים וקבע שאין קיימת עילה להתערב במסקנות ועדת הערעורים. עוד זה קבע בדעת הרוב כממצא שבעובדה כי חל שינוי בספרות הרפואית המובילה וכי הוכחה תשתית משכנעת בחוות דעתו של המשיב שאין קשר בין מצב של מתח מתמשך לבין גרימת המחלה או החמרתה. השופט ג'רג'ורה, שכתב את דעת המיעוט, סבר כי המחדל הפרוצדוראלי של המבקש, שלא הביא את ראיותיו בפני ועדת הערעורים, אינו צריך להוות מחסום לפניו מלממש את זכותו לקבל קצבה מהצבא, שבו שירת תקופה ארוכה. לפיכך סבר השופט, שיש להחזיר את הדיון לועדה ולאפשר למבקש להביא את עדיו. ‎5. בבקשת רשות הערעור שלפני עותר המבקש שבית המשפט יתערב בהחלטת הערכאה קמא ויורה להחזיר את התיק לוועדת הערעורים, כדי שזו תאפשר למבקש לזמן אליה את העדים מטעמו, אשר, לטענתו, יתכן ויהיה בעדותם כדי לשכנע, שתנאי שירותו היו מלווים במתחים חריגים. המבקש מבהיר, בבקתו, כי הוא ביקש בזמנו מבא כוחו דאז לזמן את העדים מטעמו ולחקור אותם, אך הדבר לא נעשה, והוא משיג על כך שמחדל זה מכריע את תביעתו וזכויותיו. המבקש שב ומדגיש את שני המכתבים, שאוזכרו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, וטוען כי עדויות כותבי המכתבים ועדים אחרים עשויות להכריע את גורל תביעתו, וכי אין למנוע ממנו החלטה בזכויותיו רק בגלל מחדל דיוני. ‎6. נחה דעתי, כי דין הבקשה להדחות. לא זו בלבד שהמבקש לא הצביע על נסיבות המצדיקות בירור עובדתי נוסף בענינו אלא שאיני סבור, שנעשה עם המבקש חוסר צדק, או שזכויותיו, ובתוכן זכות הטיעון, קופחו באופן שמצדיק התערבותה של ערכאה נוספת. שני המכתבים, שצירף המבקש לכתב הערעור בבית המשפט המחוזי, נכתבו לפני ששוחרר מהצבא, כלומר לפני פנייתו הראשונה אל המשיב; המכתב מאת תא"ל עוזי לנצר נכתב בתאריך ‎12.6.84 ואילו מכתבו של סא"ל גבי רז נושא את התאריך ‎23.5.88. מכתבים אלו נמצאים, אם כן, שנים רבות ביד, אולם המבקש או פרקליטו לא מצאו לנכון להעידם אף על פי שהמבקש שטח את ערעורו לפני לא פחות משלוש ועדות ערעורים, שבכולן היה מיוצג. יתירה מזאת: הסבירות שתצמח למבקש תועלת מקיומו של סיבוב נוסף בעניינו, היא נמוכה, לאור קביעותיו של בית המשפט המחוזי בדבר תוכנה של הספרות המקצועית המובילה כיום. בנסיבות אלה אין מקום לבקש, שבית משפט זה יחזיר את התיק לדיון לפני הועדה בפעם הרביעית. שעתו של כל הליך להסתיים, ונראה לי שלאחר יותר מעשר שנים וערכאות לרוב, שבהן התגלגל ענינו של המבקש, אין מקום להמשיך בטיפול בענינו. אין בדברים אלו כדי לסתור את האפשרות של המבקש, אותה הזכיר המשיב בתגובתו, לפנות אל קצין התגמולים בהליך של עיון מחדש על פי סעיף ‎35 לחוק, במידה ויהיו בפניו 'ראיות חדשות', כמשמעותן בחוק, המצדיקות את הצגתן. הבקשה נדחית. לא ראיתי לעשות צו להוצאות. צבאאסטמהחייליםמשמר הגבול (מג"ב)