פסק דין בפניי תביעה בהליך של תביעות קטנות אשר במסגרתה טוענת התובעת כי ביום 16.02.2004 הגיע הנתבע לביתה, תקף את כלבה, וגרם לו לחבלות חמורות. להוכחת טענתה זו מצרפת התובעת את מכתבה של ד"ר אורלי נתן אשר בדקה את הכלב בסמוך לתקיפה, כמו"כ מצרפת התובעת ח"ן עם פירוט הטיפולים אשר קיבל הכלב במרפאתה של ד"ר גלית לוין. עוד הביאה התובעת לעדות את ביתה הגברת לימור בן עמי אשר העידה כי עקב התקיפה אשר פגע הנתבע בכלב, היה הכלב על סף מוות. מנגד טוען הנתבע כי פגע בכלב אך לאחר שהכלב התנפל עליו. לגרסת הנתבע, התובעת מגדלת מספר כלבים בביתה, המפריעים לשכנים, ובאותו יום הכלב הצליח לצאת מביתה של התובעת ולהבהיל את אשתו (אשתו לא הגיעה להעיד על כך). לטענתו, הלך "לדבר" עם התובעת על העניין בצורה תרבותית, אך משגברו הצעקות בין הצדדים, והכלב הרגיש שהנתבע פולש לתחומו, התנפל עליו והנתבע ברגע של "הגנה עצמית" נתן בעיטה אחת ויחידה בכלב ותו לא. לטענתו, הכלב היה חולה ובעייתי גם לפני כן והתובעת מנסה להתעשר שלא כדין על חשבונו ול"הלביש" עליו הוצאות רפואיות שלא קשורות בבעיטה האחת והיחידה שנתן לכלב מתוך הגנה עצמית. לא מצאתי ממש בטענותיו אלו ואותות האמת לא ניכרו בדבריו של הנתבע ודבריו נאמרו אך מן השפה ולחוץ, לא שמעתי מפיו ולו שמץ של התנצלות על מעשיו, וגרסתה של התובעת, בתה והמסמכים שהוגשו אמינים, קוהרנטיים והגיונים יותר, מאשר דברי הנתבע, והנני מקבלם. לאור הצורך להבהיר את הבסיס עליו מושתתת פסיקה זו, תוך ראיית העתיד ותקווה שהאלימות תיפסק והצדדים יפנימו את דברי בית המשפט, ראיתי לנכון לחרוג מד' אמותיו של פסק דין תמציתי בתביעות קטנות וליתן פסק דין מנומק כדבעי. לדידי סכסוך מסוג זה, אין ערכאה שיפוטית אשר בכוחה להביא לפתרונו, אין גבול למוקדי החיכוך האפשריים ואין קץ ואין תכלה, לאפשרויות הפגיעה, ההטרדה וההצקה כיד הדמיון הנתעבת בנפשו של איש, וסיומו של סכסוך- מי ישורנו, גם אם יוכרע בהא מחלוקת אחת - יארבו אחרות לפורענן של הצדדים בעיקולה של סמטא אפילה. הכא, האחד זוכה (והאחר בוכה) והתם, מתהפכות היוצרות וחוזר חלילה וחס. וכאילו לא די לנו צרות הסובבות עמנו מחוץ, מצאו להם הצדדים להוסיף יגון על יגוננו וצרה על צרתנו בסכסוך אלים, בביתנו אנו פנימה. בית משפט זה ניסה פעם ויותר, להציב מול בני אדם מסוג זה דמות דיוקנו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אך אלו אשר אינם משכילים לשמור על סובלנות, לא יוכלו גם שבת אחים יחדיו בלא מדון ומריבה והשליכו אחרי גבם כבוד האדם ויחסי רעות. תביעות מסוג זה שבפני לא היו באות לעולם או למצער נקטעות באיבן לו השכילו הצדדים בהבנת כל אלו, ואין הצר שווה בנזק המלך. ולדידי, אין לו לדיין אלא את אשר רואות עניו וליבו נכון עמו נוכח נסיבות הענין. ראשית וראשון יש להתחשב במעשיו החמורים של הנתבע נגד גופו של יצור חי ובכבודו של כל בר ביה רב אשר ליבו יחמץ אך לשמע אלימות ופגיעה בחסר ישע, תהא הסיבה לכך אשר תהא. לא קנטור ולא מצמוץ עניים מקדם פני תגרה יועילו לו לנתבע בטענות אלו, אלימות בזויה היא ובשמה נקרא לה, ולפגיעה זו ביצור חי, אין בית המשפט יוכל להסכים. מה נוראה היא עוולת התקיפה וברגיל, צידוקים לא יימצאו לה. וכדי להבין עוצמת מעללי איש, הרי שנקטו חכמנו בחומרה על לשון הפסוק: "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, בנחלתך אשר תנחל בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך לרשתה" (דברים י"ט, י"ד), עד שקבעו כי הסגת גבולו של אדם אסורה אף על פי שנעשתה מחוץ לחצרו של שכנו משום "היזק ראיה שמיה היזק" ואסור לו לאדם לפתוח חלון לחצר חברו" (טור ושו"ע חו"מ , סימן קנ"ד), קל וחומר ובן בנו של קל וחומר לגבי היזק הגובל בפורענות אלימה שאין לה מקום יישוב במחוזותינו. לו נשמעה דעתי הייתי מעדיף כאמור, להתפשרות הצדדים בינם לעצמם "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ", אך זה היה בלתי אפשרי בנסיבות העניין . התובעת הוכיחה את הנזק הישיר בגין הוצאות רפואיות לטיפול בכלב בסך של 901 ₪. טוענת התובעת כי יש לפצותה בנוסף בסך של 1,000 ₪ בגין עוגמת הנפש אשר נגרמה לה עקב הפגיעה בכלב. נכון הוא שבדרך כלל אין בתי משפט של תביעות קטנות נוהגים ליתן פיצוי על "עוגמת נפש" ונזקים לא ממוניים, אך נראה לי כי במקרה דנן ראוי ונכון לפסוק לתובעת פיצוי כספי הן כפיצוי על עגמת הנפש שסבלה והן כפיצוי עונשי כנגד הנתבע. פיצוי "עונשי" "אינו משקף הערכה של הנזק שגרם המזיק לניזוק על ידי עוולה, אלא בא להעניש את המזיק על התנהגותו המזיקה ובכך לבטא סלידה ממנה" (דיני הנזיקין, בעמ' 579). הוא מקפל בתוכו "מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד" (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 494; ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48,57). עוולת התקיפה הינה אחד התחומים המובהקים המשמשים כר לפסיקת פיצויים "עונשיים" (לצד העוולות של לשון הרע והסגת גבול). אכן, ארע לא אחת שפסיקת פיצויים בגין גרימת נזק על ידי אלימות מכוונת נתנה ביטוי לאשמה המוסרית הגדולה של התוקף, בדרך של הגדלת הפיצוי. מערכת המשפט, ובראשה בתי המשפט, לא תצא ידי החובה המוטלת עליה להילחם עד חרמה בתופעה המבהילה והמאיימת של האלימות בחברה, אם תפטור אדם כמו הנתבע, אשר פגע ביצור חסר ישע, בפיצוי שגרתי. רק פגיעה מכאיבה בכיסו של הנתבע עשויה לגרום לו ולאחרים שכמותו לחשוב בעתיד פעם נוספת בטרם יתרגמו תסכולים וכעסים לכדי הרמת יד או "הורדת רגל" וכפי שצויין ע"י כב' הנשיא (בדימוס) שמגר: "עלינו לפעול בכל כוחנו לשירושה של האלימות; מקום שבו מוכחת אלימות אמיתית צריך להיות ברור למי שהאשם בכך רובץ לפתחו, שתהיה תגובה משפטית משכנעת. בכך נתרום להגנה על קורבנות-בכוח" (מ' שמגר, "כבוד האדם ואלימות", משפט וממשל ג' (1995) 33, 45). על יסוד מכלול הנסיבות והשיקולים שפורטו, נראה לי כי יש מקום להעמיד את הפיצויים שישולמו על ידי הנתבע לתובעת בראש הנזק של עגמת נפש על סך של 1,000 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. סכום זה יתווסף להוצאות הישירות שהיו לתובעת בסך של 901 ₪. ובנוסף, הנני מחייב את הנתבע בהוצאות משפט בסך של 500 ₪. כלבבעלי חייםמשפט פליליפיצוייםאלימותתקיפה