פסק דין השופט י' אנגלרד: לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפיו נתקבל הערעור על החלטת ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-‎1957 (להלן: "החוק"), על-פיה נתקבל ערר על החלטת הרשות המוסמכת, שסירבה להכיר במבקשת כזכאית לתגמולים לפי החוק. החלטה לראות את בקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. ‎1. גב' חיה אריאלי, שהיא המערערת לפנינו, נולדה בשנת ‎1925 בעיר יאס שברומניה. בשנת ‎1997 הגישה גב' אריאלי בקשה לרשות המוסמכת לתגמול על-פי החוק. בבקשתה טענה גב' אריאלי כי היא שהתה בתור נערה בעיר יאס בעת הפוגרום הנודע לשמצה, שבוצע ביהודים בעזרת הגרמנים ביו‎1941. לדבריה, נכנסו הגרמנים לבית המשפחה, הוציאו את הגברים תוך מכות רצח, חלק מבני משפחתה נהרגו והיא נאלצה להסתתר במשך כל שנות המלחמה במרתף בתנאים קשים. כתוצאה מכך הפכה לנכה ומכאן זכותה לפי החוק. הרשות המוסמכת דחתה את בקשתה וסירבה להכיר בה כזכאית לפי החוק,בנימוק כי לא הייתה נתונה בתנאי מאסר או בתנאים של "מעין מאסר", כנדרש על-פי סעיף ‎43 לחוק הפיצויים הפדראלי הגרמני, החל על מדינות כגון רומניה. ‎2. על החלטה זו של הרשות המוסמכת הגישה, כאמור, גב' אריאלי ערר בפני ועדת העררים. בערר זה נטען כי לגב' אריאלי זכאות לתגמולים לפי החוק, מכוח שתי עילות. האחת, בגין שלילת חירותה, לפי סעיף ‎43 לחוק הפיצויים הגרמני (להלן: "החוק הפדראלי"), וזאת בשל הסתתרותה במרתביתה, בתנאי מאסר או "מעין מאסר", למשך תקופה ממושכת. העילה השניה, בשל מעשה אלימות נציונל סוציאליסטי, לפי סעיף ‎2 לחוק הפדראלי, וזאת בשל היותה עדת ראיה ישירה לרצח דודה על-ידי חיילים גרמניים, וכן בשל נוכחותה בעת שבוצעו זוועות בבני משפחתה. ‎3. בפני ועדת העררים נתברר כי כשנתיים וחצי לפני עדותה של גב' אריאלי בפני ועדת העררים היא מסרה עדות מצולמת על חוויותיה ב"יד ושם", במסגרת מפעלו של הבמאי שפילברג. בין שתי הגרסאות נתגלה חוסר התאמה, בין היתר גם לגבי השהייה במרתף, ועל כך אומרת ועדת העררים: גירסה זו שבסרט אינה תואמת את הגירסה שבפנינו המדברת על שנים של שהייה במרתף ויציאה בלילות כדי להתאוורר. סיפורה של [גב' אריאלי] על הסבל הנורא של המשפחה ועל הרדיפות האיומות של היהודים ביאסי, קרוב לו לוודאי נכונה אך השאלה היא אם [גב' אריאלי] נחשבת כמי ששהתה ב"כעין מאסר". לאור העובדה שעדות [גב' אריאלי] היא הראיה היחידה שבפנינו ולאור השוני בין גירסתה בפנינו ועדותה בהקלטה הנ"ל לא נוכל להגיע למסקנה כי העוררת שהתה ב"מעין מאסר". שהייה במעצר בית עם אפשרות ללמוד ע"י מורה פרטי וכן אפשרות ליציאה לשם התאווררות איננה בדיוק מעין מאסר. [ההדגשה אינה במקור] ‎4. באשר לעילה השנייה, המתבססת על סעיף ‎2 לחוק הפדראלי הגרמני, אומרת ועדת העררים את הדברים הבאיםברם ב"כ [גב' אריאלי] טוען כי מרשתו נפגעה נפשית ממעשה אלימות נציונל סוציאליסטי. בעת הפוגרום היא ראתה איך דודה נרצח. בהיותה ילדה פגע בה הדבר פגיעה נפשית קשה. טוענת כנגדו ב"כ [הרשות המוסמכת], גם בהקלטה הנ"ל לא מופיע שום סיפור על רצח הדוד או על אונס נערה. תשובתה של [גב' אריאלי] בחקירה הנגדית כי לא רצתה לספר זאת פן הדבר ישפיע על נכדיה שיראו את הסרט, איננה משכנעת. אולם, ועדת העררים מוסיפה וקובעת בהמשך: למרות כל זאת נראים לנו שבאירועים שעברו על [גב' אריאלי] בליל הפוגרום ולאחר מכן אפילו כפי שהן מתוארות על ידה בסרט עלולים היו לפגוע נפשית בילדה קטנה. נראה לנו איפוא שראוי כי [גב' אריאלי] תהנה מהספק ואנו מחליטים כי היא אמנם היתה קרבן למעשה אלימות נציונל סוציאליסטי. ‎5. על החלטה זו הגישה הרשות המוסמכת ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בטענה כי לא היה מקום להכרה בגב' אריאלי כ"נרדפת", לנוכח הסתירות בין גרסאותיה השונות ומאחר שלא הוכיחה "נרדפות" וממילא לא הייתה הצדקה לתת לה ליהנות מן הספק. על כך אומר בית המשפט המחוזי בקבלו את הערעור: יש ממש בערעור זה. בהתאם להגדרת "נכה" בחוק מי שנכנס בד' אמותיה של ההגדרה הינו מי שאלמלי הסכם השלומים שבין ישראל לגרמניה היה זכאי לקבל פצוי מהרפובליקה הפדרלית של גרמניה. זכאות זו מוכרעת לפי חוק הפיצויים הגרמני. בצד הפיצוי בגין "שלילת חירות" הקבוע בסעיף ‎43 חוק הגרמני ובגין "הגבלת חרות" נשוא סעיף ‎47 לאותו חוק, מקנה סעיף ‎28 לחוק זכות לפצוי כאשר הנזק נגרם ע"י אמצעי אלימות נציונל סוציאליסטי כלשהו. לאחר שהועדה דחתה את גירסת [גב' אריאלי] לגבי ההסתתרות במרתף וקבעה כי לא ניתן לקבוע ש[גב' אריאלי] היתה בתנאי "מעיןאסר", ולאחר שעמדה על הסתירות שבגירסאותיה ובכך שמדובר בעדות יחידה, לא היה מקום להגיע לכלל מסקנה כי חרף כל אלה יש להכיר ב[גב' אריאלי] כ"נרדפת" על פי החוק. על [גב' אריאלי] מוטל היה הנטל להוכחת זכאותה ולהיותה "נרדפת" והיא לא הרימה נטל זה, גם אם הנטיה היא להקל במידה מסויימת על משקלו של נטל זה. ‎6. אודה על האמת, כי התערבותו של בית המשפט המחוזי בהחלטת ועדת העררים לא נהירה לי. כידוע, על פי סעיף ‎17(ח) לחוק, אין לערער על החלטה של ועדת העררים, אלא בנקודה משפטית בלבד. מהי הנקודה המשפטית לגביה נתקבל הערעור? קודם כל, דבריו של בית המשפט המחוזי בדבר שלי העילה על-פי סעיף ‎43 לחוק הפדראלי אינם נראים לי רלוונטיים, משום שהועדה עצמה דחתה עילה זו. נראה, איפוא, כי נימוקו של בית המשפט לקבלת הערעור בעניין העילה על-פי סעיף ‎28 לחוק הפדראלי מצוי בשאלת נטל ההוכחה. נראה, כי בית המשפט המחוזי לא השתכנע כי נטל זה הורםנסיבות המקרה. האם יש בכך שאלה עובדתית או שאלה משפטית? דומה, כי בית המשפט המחוזי הסתייג מן הדיבור בסוף החלטת ועדת העררים, כי "ראוי ש[גב' אריאלי] תהנה מהספק". ואמנם, גם בעיני ביטוי זה - הנלקח מן המשפט הפלילי - אינו מוצלח כלל ועיקר. עם זאת, יש להבין אימרה זו של ועדת העררים בדרך אחרת. מהקשר הדברים עולה כי ועדת העררים גרסה שעל-אף שעדיין קיים ספק מסוים בדבר גירסתה של גב' אריאלי, הרי היא - הועדה - השתכנעה בעודף הסתברות - להבדיל משכנוע מעבר לכל ספק סביר - כי גב' אריאלי הייתה קרבן למעשה אלימות נציונל סוציאליסטי. כך מתבטאת ועדת העררים במפורש, ולכך יש לצרף את האמירה כי "סיפורה של [גב' אריאלי] על הסבל הנורא של המשפחה ועל הרדיפות האיומות של היהודים ביאסי, קרוב לו לוודאי נכונה". נמצא, כי ועדת העררים השתכנעה בעודף הסתברות בגרסתה של גב' אריאלי וקבעה כמימצא עובדתי שסבלה ממעשה אלימות נציונל סוציאליסטי, כמשמעותו בסעיף ‎2 לחוק הפדראלי. מכאן כי היא זכאית לתגמול על-פי החוק. יצוין, כי ממסקנה משפטית זו אין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הסתייגות כלשהי. התוצאה היא, כי הערעור נגע למימצא עובדתי בלבד. בכך חרג בית המשפט המחוזי מסמכותו עלפי סעיף ‎17(ח) לחוק ודין הערעור שבפנינו להתקבל. אי לכך, הערעור מתקבל. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתבטל והחלטת ועדת העררים מושבת על כנה. המשיבה תשלם למערערת הוצאות משפט ושכר-טירחת עורך-דין בסך ‎10,000 ¤. ש ו פ ט השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד. פיצוייםניצולי שואה