פסק דין 1. תובענה בשל דברי לשון הרע של הנתבע על התובע, ואשר פורסמו בעיתון "מקור ראשון", ביום 24.11.00, בכתבה פרי עטו של מר קלמן ליבסקינד. בכתבה שכותרתה "קוראים לזה התייעצות" נמתחה ביקורת קשה על הליכי ההתייעצות בקשר למינוי חברי מליאת רשות השידור. בכתבה צוטט, בין היתר, הנתבע, יו"ר אגודת הסופרים העברים בישראל, באמרו, בין שאר דבריו: "...אין לי ספק שזה מסע מינויים מפלגתי-פרוטקציונרי. זו הונאת הציבור וביזויו על ידי שורה של פקידונים עלובים ונבלים כדוגמתו של אבי בלשניקוב…". 2. התובע מעיד על עצמו בכתב התביעה (סעיף 1.1) כי "...הינו איש ציבור, המשמש כראש לשכת השרה לאיכות הסביבה וכיועץ בכיר לענייניה מזה כמעט שנתיים. במשך למעלה מעשור שנים מכהן התובע בתפקידים שונים ומגוונים בכנסת ישראל ובממשלת ישראל, ובין השאר כראש לשכת שר הכלכלה והמדע, כיועץ לשר האוצר, כראש לשכת השר לבטחון פנים וכד'. כמו-כן כיהן התובע בתפקידים ציבוריים אחרים, וביניהם כחבר בוועד המנהל של מגן דוד אדום בישראל, כחבר בדירקטוריון קרתא, כחבר ברשות לפיתוח ירושלים, כחבר במועצה לחילופי נוער וצעירים, כיו"ר הקרן לצער בעלי חיים, ועוד היד נטויה". 3. במסגרת תפקידו, סייע התובע לשרה לאיכות הסביבה לקיים את הליך ההתייעצות לצורך הרכבת מליאת רשות השידור. בין היתר, בא התובע בדברים עם הנתבע, בהיותו, כאמור, יו"ר אגודת הסופרים העברים בישראל. הנתבע ואגודת הסופרים, נחלו אכזבה בשל דחיית המלצות האגודה. רשימת המיועדים לכהן במליאת רשות השידור שפורסמה בעיתונות לא כללה אף לא נציג אחד ממומלצי האגודה. הנתבע, לדבריו, היה פגוע ביותר, וכן גם הציבור שאותו ייצג. עוד כהנה וכהנה דברי ביקורת יש בפי הנתבע על הליכי ההתייעצות ומינוי חברי המליאה, פגמים שנפלו, ועוד, כעולה גם מן האמור בכתבה. התובע מכחיש מרבית טענות שטען הנתבע להגנתו, במיוחד לגבי הבטחה טלפונית שנתן לנתבע, כי ימונה כנציג אגודת הסופרים העברים למליאת רשות השידור. הנתבע טוען כי בשיחה טלפונית ברך אותו התובע, בהודיעו לו על החלטה למנותו. אין צורך להידרש למחלוקת בעניינים הנ"ל מכיון שאין עוררין על אחריות הנתבע בפירסום דברי הלשון הרע הנ"ל. אכן, ביקורת חריפה ככל שתהיה לחוד, ולשון הרע לחוד. הנתבע ראה להתנצל בפני התובע, בכנות וללא סייג. נוסח ההתנצלות שהציע הנתבע, ונתקבל על-ידי התובע, מדבר בעד עצמו. 4. על הנתבע לפרסם, איפוא, בעיתון "מקור ראשון" את נוסח ההתנצלות שלהלן: התנצלות צר לי כי בעידנא דריתחא, בהיותי פגוע מחמת אי-הכללתי במליאת רשות השידור, למרות שהיה לי יסוד איתן לחשוב שאני כלול בה, הישמעתי בראיון לעיתון "מקור ראשון" דברים שייחסו למר אבי בלשניקוב תכונות של פקידים נבלים. אני מתנצל בפניו מאד על התלהמות זו. פרופ' גבריאל מוקד 5. אינני סבור שיש הצדקה לדרישת ב"כ התובע לפרסם את ההתנצלות בעיתון יומי נוסף. כדי שתשיג את תכליתה, יש לפרסם את ההתנצלות במקום, במידה ובדרך שבה פורסמו דברי הלשון הרע, ובלא סייג. בתנאים שאקבע להלן, דומני, מובטח פירסום כדבעי של ההתנצלות, באופן שתבוא לתודעתם של מי שנחשפו לדברי הלשון הרע, במידה ראויה: ההתנצלות תפורסם בעמוד מעמודי הכתבות במוסף 'יומן שבועי' (למען הסר ספק: לא בעמודי המודעות); בתוך שלושים (30) יום; במסגרת; באותיות שגודלן לא ייפחת מגודל אותיות הכתבה שתפורסם באותו עמוד. 6. אשר לסעד הכספי: מבחינה פורמלית היה טעם בדרישתו התקיפה של ב"כ התובע ליתן זה מכבר פסק דין על-פי התביעה, נגד הנתבע, שלא מילא אחר החלטות שיפוטיות, לא התייצב לבית המשפט, לא בקדם-המשפט, ולא לישיבת ההוכחות. אכן, מדובר בשורה של מחדלים שעליהם עמדתי בהחלטות קודמות. עם זאת, סברתי כי חרף חומרתם, הרי שתוצאה לפיה יינעלו שערי בית המשפט בפני הנתבע ויימנע ממנו לומר את דבריו, היא תוצאה קשה מדי. כל עוד ניתן לפצות על המחדלים, שגרמו להוצאה כספית מיותרת לתובע, בכסף, הרי שראוי 'למחול' עליהם, אם גם בדוחק. במיוחד כך, בהתחשב במשבר אישי ורפואי שהנתבע היה נתון בו, ואשר גם בעטיו לא התייצב, לדבריו, למשפט, ולא יצר קשר עם עו"ד שייצגוֹ. זאת ועוד: אומנם זמן שיפוטי יקר ירד לטמיון, ואולם משהתייצב הנתבע למשפט, הזדרז להודות באחריותו והציע נוסח של התנצלות פומבית מפורשת וכנה. הוסכם, איפוא (גם על דעת ב"כ התובע לאחר ששמע את הערותיי, אם גם למגינת-ליבו), לצמצם את העדויות אך ורק לעניין הסעד הכספי (החלטה מיום 13.3.02). 7. התובע מבקש להשתבח בהליכי ההתייעצות שנעשו לקראת מינוי חברי מליאת רשות השידור, בשים לב גם לפסיקת בג"צ (בג"צ 8404,5/00 האגודה לזכות הציבור לדעת נ' השרה לאיכות הסביבה ואח', פ"ד נה (3) 547). התובע מתאר 14 שנות שירות למען הציבור במשרות אמון: "אין עוד מישהו במדינת ישראל ש- 14 שנה עושה תפקיד של משרות אמון ברמה שאני עושה…תמיד לוקחים אותי לעבוד בגלל השם שלי, בגלל המקצוענות שלי, אני פקיד בכיר, מקצוען, ואמא שלי טוענת שאני הכי טוב בתחום הזה של ראש לשכה, מנהל לשכה ויועץ שר…מעסיקים אותי רק בגלל השם שלי" (עמוד 3 לפרוטוקול מיום 13.3.02). התובע מתאר בכאב את הפגיעה שחש בשל דברי אדם בר-סמכא בשיעור קומתו של הנתבע, יו"ר אגודת הסופרים העברים. "אמר את זה פרופסור ולכן זה נתפס" (שם, בעמוד 4). כל ה'ברנז'ה', לדברי התובע, עוקבת אחר דיווחי התקשורת בקשר למינוי חברי המליאה: "כל שר, כל עובד במערכת הפוליטית מקבל לקט עיתונות…זה פגע בי, כי צחקו עלי, כי הרבה אנשים השתמשו בזה נגדי, רק לאחרונה היה לי מכרז לסמנכ"ל בכיר למינהל ומשאבי אנוש במשרד התמ"ס…הייתי בין הטובים ביותר, ואחר כך היה הערכה של פסיכולוגים שקבעו שאני הכי טוב שיש…ומה הלך הרוח היה? פקיד, זלזול..." (שם). לשאלתי את התובע אם יש לדידו לזקוף לחובתו של הנתבע את תוצאות אותו מכרז, השיב התובע: "לא הכל באשמתו של הנתבע, אך זה גלגל שמתגלגל…זו תדמית שנוצרת ופוגעת" (שם). 8. הנתבע, מצידו, שב להתנצל "על ההתפרצות שלי, אני לגמרי שלם עם ההתנצלות שלי כי אני באמת נגררתי לאיזה סוג של התלהמות…הייתי מאד פגוע וגם הציבור שייצגתי היה מאד פגוע, וזה לא מצדיק את ההתלהמות, אך צריך להבין את הרקע" (שם, בעמוד 5). הנתבע סבור כי שיעור הנזק שנגרם בפועל הינו מזערי. השפעתו-שלו, לדבריו, וכן גם של אגודת הסופרים העברים, היא מועטה; ולראיה - שנציג מטעמה לא מוּנה למליאת רשות השידור. השרה לאיכות הסביבה גם דחתה בתוקף את טענות האגודה ואמרה כי מדובר בהחלטה שלה ולא של התובע, ומכאן, לדברי הנתבע, שלא נגרם לתובע נזק משמעותי ביחסיו עם הממונים עליו: "אין לנו השפעה להרע לתובע מבחינת מעמדו, אין לנו את הכוח הזה" (שם, בעמוד 7). 9. הנני סבור כי עיקר נזקו של התובע הוא פגיעה בשמו הטוב, נזק שאינו ממוני. לא שוכנעתי כי דברי הלשון הרע של הנתבע עמדו לו, לתובע, לרועץ, במובן זה שבעטיים לא זכה במכרז לתפקיד סמנכ"ל בכיר למינהל ומשאבי אנוש במשרד התמ"ס. התובע תיאר שנות-עשייה רבות בשירות הציבור במיגוון תפקידים. חזקה על מי שהחליט כפי שהחליט באותו מכרז, שלא היה זה על סמך דברי-התלהמות, דברים לשעה, ואשר אינם נוגעים אלא לאפס-קצהו מכלל עשייתו של התובע כמתואר על ידו. לא הוכח קיומו של נזק ממוני, קרי, אובדן השתכרות וכדומה. 10. לעומת כן, כאמור, נגרם לתובע נזק בלתי ממוני. נפגע שמו הטוב של התובע. בידוע, כי "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לאדם לעתים כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר", כדברי הנשיא א' ברק [ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג (3) 840, 857]. עיקר תיקון המעוות לעניין זה, לא חייב שייעשה בכסף דוקא, או רק בכסף. העיקר הוא בהתנצלות המפורשת, הכנה, ובאופן פירסומה ברבים. הפה שפגע הוא הפה שיתקן את הפגיעה ואת העלבון. עם זאת, וכדברי ב"כ המלומד של התובע "הכל לפי המבייש והמתבייש" (כתובות מ, א). כשהמבייש הוא אדם חשוב - בושתו של המתבייש גדולה; כשהמתבייש הוא איש ציבור נכבד - בושתו גדולה. בית המשפט העליון נדרש לאחרונה בשני פסקי דין למעמדם של אנשי ציבור בכגון דא. כבוד השופט א' מצא ציטט בהסכמה את דברי כבוד השופטת ד' ביניש [בע"א 1104/00 אפל נ' חסון ואח' תק-על 2002 (1) 293], באומרו כי אימוץ גישתה "מבוסס על ההכרה בחשיבותו של עקרון חופש הביטוי, שבבירור תביעות מצד אנשי ציבור בשל פירסום לשון הרע יש לייחס לו משקל מוגבר במסגרת השיקולים שיש להביאם בחשבון בפרשנות ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע" [ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן ואח', תק-על 2002(1), 158]. דומני כי בהתחשב בנסיבות כל עניין ועניין בפני עצמו, יפים הדברים הנ"ל גם בפסיקת הפיצויים. (יעויין בדברי כב' השופטת ד' ביניש ובאסמכתאות הנזכרות שם, לגבי השיקולים המתרוצצים בסוגייה זו, לכאן ולכאן). 11. ב"כ התובע מבקש לפסוק את מלוא סכום התביעה (100,000 ש"ח), ומכל מקום, טען - "אני מפנה לפסק הדין בעניין אמר של בית המשפט העליון, אשר קבע ש - 50,000 ש"ח הנזכרים בחוק בלא צורך בהוכחת נזק, הם ריצפה ולא תיקרה" (עמוד 6 לפרוטוקול). דובר שם על מטרת הוראת סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 [להלן - החוק] "לקבוע רף תחתון, המשחרר את הניזוק מהצורך להוכיח את נזקו" (רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף דינים-עליון כרך ס, 161). 12. סעיף 7א(ב) לחוק קובע לאמור: "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק". נחלקו מלומדים בפרשנות ההוראה הנ"ל אשר חוקקה לאחר האירועים נשוא עניין אמר הנזכר, עליה נאמר (שם) כי "בחינתה חורגת, איפוא, מגדריו של ערעור זה. היא מעוררת בעיות לא פשוטות של פירוש ותוקף" [ראו למשל: א' רוזנברג "על שם טוב ונזקי ממון" עורך הדין 18 (דצמבר 2000) 1 - 50; א' שנהר "נזקי לשון הרע והוכחתם", עורך הדין 21 (אפריל 2001) 5 - 54; א' רוזנברג "פריצת דרך בפסיקת הפיצויים", עורך הדין 24 (ספטמבר 2001) 3 - 42; י' קרניאל, ע' ברקת "הפיצויים בדיני לשון הרע: השם והשמן", עלי משפט ב תשס"ב, 205]. 13. לענייננו אינני נדרש להיזקק למכלול השאלות שמעלה התיקון האמור, האם מדובר בו בנזק ממוני או בנזק שאינו ממוני, האם מדובר בהוראה מהותית או ראייתית, האם רצה המחוקק לברך ונמצא מקלל, וכיוצא באלה שאלות וקשיים. אומר רק שלשון הסעיף הנ"ל אינה סובלת פירוש שסכום הפיצויים בסך 50,000 ש"ח הוא סכום מינימום, "ריצפה" - כטענת ב"כ התובע - סכום כסף אשר חובה לפסוק נגד נתבע, משנקבעה אחריותו. מפורשות נכתב בסעיף 7 א(ב) "שלא יעלה על 50,000 ש"ח"; מפורשות נכתב בו "רשאי בית המשפט", לשון רשות ולא לשון חובה; גם אין זה סביר לקבוע סכום מינימום שכזה. יש מקרים שמצדיקים הצהרה על ביצוע עוולה ולאו דוקא פיצוי כספי בשיעור ניכר. אין הצדקה עניינית, ולא לשונית, לפרש את סעיף 7 א(ב) כקובע סכום מינימום, וזאת גם בהתחשב במגמה הכללית - אצל מחוקקים ואצל שופטים כאחד - להעלות את שיעור הפיצויים בתביעות לשון רע. מקום בו לא הוכיח הניזוק את נזקו רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לניזוק פיצוי שלא יעלה על 50,000 ש"ח; ככל שיוכיח הניזוק את נזקו, יעלה שיעור הפיצוי בהתאם, ללא מגבלה סטטוטורית. 14. שקלתי, איפוא, על יסוד האמור לעיל, את טענות התובע, בא כוחו, והנתבע, לעניין הנזק. בחינת טיב הפירסום מעלה אכן שמדובר בהתלהמות בוטה. ניתן בהחלט להבין לליבו של התובע על תחושות ההשפלה והעלבון שהיו מנת חלקו, בהתחשב במהות הפירסום ובמיהות המפרסם. עם זאת, בהתחשב במעמדו האיתן של התובע, על-פי דבריו-שלו, בקהילתו; באמוּר בפסק הדין בבג"צ 8404,5/00 אשר מצא את ההתייעצויות שקויימו לקראת מינוי מליאת רשות השידור "עומדות במבחן המהות"; ובהתנצלות שתתפרסם כאמור לעיל; בהתחשב בכל אלה, הנני סבור כי השפעתו הרעה של הפירסום הפוגע עתידה לפוג בקרוב, מבלי להשאיר את רישומה לאורך ימים. 15. סוף דבר: הנתבע ישלם לתובע 13,000 ש"ח. בפסיקת ההוצאות הבאתי בחשבון את שכר הטירחה ששילם התובע לבא-כוחו, בד בבד עם הצורך לשמור על יחס הולם בין הסעד לבין שכר הטירחה, ושאר נסיבות העניין. הנתבע יישא בהוצאות המשפט וכן ישלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין, לבד מסכום ההוצאות שנפסק בהחלטתי מיום 3.2.02. פרסוםעיתונותלשון הרע / הוצאת דיבה