החלטה 1. רקע עובדתי: ענין לנו בתביעת לשון הרע, שהגישה התובעת נגד הנתבעת בגין דברים, שנכתבו על ידה, כפי שטוענת התובעת, בשני מכתבים שכתבה הנתבעת לראש העיר פתח תקוה (להלן - ראש העיר). ביום 13.4.99 נשלח מכתב אנונימי כתוב בכתב יד לראש העיר עם העתקים לגורמים נוספים בעירייה (להלן - המכתב הראשון), ובו נטען, כי בין התובעת, ששימשה באותה עת כמזכירת מנהל אגף הרכב, ובין מנהל האגף, מר זורח ברוורמן (להלן - ברוורמן), מתנהל רומן, תוך שהשניים יוצאים במהלך שעות העבודה לבילויים משותפים. בחודש יוני 1999 נשלח מכתב אנונימי נוסף לראש העיר עם העתקים לגורמים שונים בעירייה (להלן - המכתב השני). המכתב השני הודפס על נייר מכתבים של מינהל התרבות בעירייה, והוא מהווה המשך למכתב הראשון, וגם בו נכללות - בין השאר - הטענות בדבר הקשר הרומנטי שבין התובעת ובין ברוורמן, הכולל בילויים זוגיים משותפים על חשבון שעות העבודה. לטענת התובעת מהווה האמור בשני המכתבים לשון הרע, שהנתבעת פרסמה או הייתה אחראית לפרסומו. בעקבות שני המכתבים הושעתה התובעת מעבודתה בעירייה למשך שבועיים, והוחזרה לעבודה רק לאחר התערבותו של עורך דינה. התובעת ניהלה הליכים משפטיים בבית הדין האזורי לעבודה נגד העירייה, ולאחר כשנה וחצי נחתם הסכם פשרה בין התובעת ובין העירייה, ובו נקבע שהתובעת תקודם בעבודתה בעירייה ותקבל פיצוי כספי בסך 50,000 ש"ח. הפרשה כולה התפרסמה בעיתונות המקומית בפתח תקוה, והדבר הסב לתובעת סבל רב. להגנתה טוענת הנתבעת בכתב הגנתה, כי לא שלחה את המכתבים. בנוסף טוענת הנתבעת, כי האמור במכתבים הינו אמת והיה עניין צבורי בפרסומו. בשלב מאוחר יותר, בתצהיר תשובות לשאלון ובתצהיר עדותה הראשית, הודתה הנתבעת, כי לאחר שעזבה את עבודתה כמזכירת אגף הרכב בעירייה ועברה לעבוד כמזכירת המוזיאון העירוני, הקלידה את המכתב השני והדפיסה אותו במדפסת שבמוזיאון. דבר זה נעשה על ידה לבקשת עובד באגף הרכב, אשר פנה אל הנתבעת, וביקש ממנה להדפיס את המכתב, שהיה כתוב בכתב יד. לאחר הדפסתו של המכתב, מסרה אותו הנתבעת, לדבריה, לידי אותו עובד. בכך תמה, לטענתה, מעורבותה בענין כולו. יצוין, שברוורמן בחר שלא להגיש תביעה בגין אותם פרסומים, למרות שהפרסומים התייחסו גם אליו, כאמור לעיל. בשלב ראשון נדונה שאלת החבות. הצדדים הגישו ראיותיהם לעניין זה, ועדיהם נחקרו. לאחר מכן סיכמו הצדדים טענותיהם בשאלת החבות. 2. דיון עובדתי ומשפטי: 2.1 האם אכן לשון הרע?! בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן - החוק) נקבע: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) ... (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו". אין כל ספק, כי הן האמור במכתב הראשון והן האמור במכתב השני עונה להגדרה של לשון הרע, הן לחלופה האמורה בס"ק (1) והן לחלופה האמורה בס"ק (3). הדברים שנאמרו בשני המכתבים בדבר קיומו של קשר רומנטי ואינטימי מחוץ למסגרת הנישואין בין התובעת ובין ברוורמן, קשר המהווה ניאוף של ממש, יש בו כדי להשפיל את התובעת בעיני הבריות, ויש בו גם כדי לפגוע במשרתה של התובעת כמזכירת אגף הרכב בעירייה, כפי שאכן כמעט קרה, עת הושהתה התובעת מעבודתה בעירייה. 2.2 פרסום הנתבעת לא טענה בכתב ההגנה שהגישה, כי שני המכתבים או איזה מהם לא נמסרו למכותבים השונים. מנגד העידו התובעת וברוורמן בתצהיריהם, כי ראו את המכתבים בידיהם של חלק מהמכותבים. הם לא נחקרו בחקירתם הנגדית על דברים אלו. לאור זאת, אני מקבל את טענת התובעת, בדבר פרסום האמור במכתב הראשון והשני. בסעיף 2(ב) לחוק נקבע: "רואים בפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות - (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע". כאמור לעיל, התובעת הוכיחה, כי הן המכתב הראשון והן המכתב השני הגיעו לאנשים אחרים זולת התובעת. זאת ועוד, הנתבעת הודתה, כי הדפיסה את המכתב השני, כמפורט להלן. היא טענה כי הדפיסה אותו לבקשת אחד מעובדי אגף הרכב, אשר ניסח את האמור במכתב, והעביר לה את הטיוטה. המכתב הודפס וצויינו בו שמות הנמענים. בנסיבות אלו ברור שהמכתב היה עשוי, לכל הפחות, להגיע לאותם נמענים, זולת התובעת. 2.3 אחריות הנתבעת לאחר שעיינתי בתצהירי העדות ושמעתי את העדים השונים, הגעתי לכלל מסקנה, כי התובעת עמדה בנטל שהוטל עליה, והוכיחה, כי הנתבעת היא זו שעמדה מאחורי משלוח המכתב הראשון והמכתב השני. באשר למכתב השני הודתה הנתבעת, כי היא היתה זו שהדפיסה אותו. הודאה זו באה רק לאחר שהתברר לנתבעת, שיתכן ובידי התובעת מצויה עדותה של מנהלת המוזיאון העירוני, גב' ליזה בנדל, אשר ראתה את הנתבעת מדפיסה את המכתב השני. כאמור לעיל, הנתבעת טענה, כי המכתב השני הודפס על ידה לבקשתו של אחד מעובדי אגף הרכב, שמסר לה את נוסח המכתב כתוב בכתב יד. הנתבעת סירבה בתוקף בעדותה בבית המשפט להצביע על העובד ולחשוף את זהותו. מכל האמור לעיל ניתן בבירור להגיע למסקנה, שהנתבעת אחראית לכתיבתו ולשליחתו של המכתב השני, וכל טענתה שהמכתב הוקלד על ידה עבור עובד אחר באגף הרכב נולדה בדיעבד, כדי להתמודד עם עדותה של גב' בנדל, שאלמלא כן, היתה מעלה גירסה זו כבר בכתב הגנתה, וגם לא היתה נמנעת בנחרצות כה רבה מלחשוף את זהותו של העובד, שביקש ממנה להדפיס את המכתב השני, לדבריה. בתחילת המכתב השני נאמר: "אני הנהג ששלח לך מכתב קודם …". מכתב זה הינו המשך למכתב הראשון, ובו התייחסות לאמור במכתב הראשון. משהגענו למסקנה, שהנתבעת היא היא זו שכתבה את המכתב השני, הרי שבאמור בתחילת המכתב השני יש גם כדי לקשור את הנתבעת למכתב הראשון. זאת ועוד, הנתבעת טענה, כי כלל לא ידעה על קיומו של המכתב הראשון עד להגשת כתב התביעה. טענה זו נסתרת מיניה וביה, לאור ההתייחסות במכתב השני לקיומו של המכתב הראשון ולאור הודאתה של הנתבעת בכך שהקלידה את המכתב השני. בע"א 269/82, כרמי נ' הילמן, פד"י מא(4)1, נקבע שאדם המשתף עצמו בהרפתקה, אשר הביאה בסופו של דבר לנזק, יחוב כשותף למעשה הנזיקין, אם בהצטרפו למבצע המעשה ידע לקראת מה הוא הולך. גם אם נכונה טענת הנתבעת, כי המכתב השני לא חובר על ידה אלא רק הודפס על ידה, הרי משפורסם לשון הרע נגד התובעת, יש לחייב את הנתבעת, אשר הצטרפה למעשה הנזיקין, תוך ידיעה שהיא מדפיסה מכתב, האמור להישלח למכותבים שצויינו בו, ואשר בו נכלל לשון הרע נגד התובעת. במעשיה הפכה הנתבעת למסייעת לביצוע מעשה הנזיקין, ולחייבת בתשלום פיצוי בגין הנזק שנגרם, אם אכן נגרם נזק כלשהו, וזאת לאור הוראות סעיף 12 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). יתירה מכך, אין מדובר כאן בקלדנית, אשר במסגרת תפקידה ועבודתה השוטפת מקלידה מכתבים עבור אלו שהיא כפופה להם, שבהם יש דברים שהם לשון הרע. במקרה שכזה יתכן, ויש לפטור את אותה קלדנית מאחריות לפרסום. אין זה המקרה שבפנינו. במקרה זה נעשו הדברים שלא במסגרת תפקידה ועבודתה השוטפת של הנתבעת תוך שהנתבעת מרצונה החופשי הסכימה לבצע ההקלדה, ונסיבות המקרה יש בהן כדי ללמד על שותפות מלאה של הנתבעת במעשה, גם אם נכונה טענתה, שנדחתה על ידי לעיל, שחלקה בפרשה היה הקלדת המכתב השני בלבד. 2.4 הגנות לא מצאתי בחומר הראיות שבפני, כי הנתבעת הצליחה להוכיח, שהדבר שפורסם היה אמת, וכי התובעת קיימה יחסי ניאוף בצוותא עם ברוורמן, תוך קיום מערכת יחסים אינטימית מחוץ לחיי הנישואין. בעדותו של לונשנו אין כדי להוכיח דבר בנוגע לקיומם של יחסי ניאוף בין התובעת ובין ברוורמן. לא נטען על ידי הנתבעת, כי נקטה אמצעי סביר כלשהו להיווכח אם האמור במכתבים או באיזה מהם הוא אמת. הנתבעת ציינה בעדותה, שהאמינה, כי האמור במכתב השני הוא אמת, אך הכל היה בגדר שמועות בלבד. לא נטען על ידי הנתבעת, שנעשה על ידה כל צעד לשם בירור אמיתותן של שמועות אלו. משנקבע, כי הפרסום לא היה נכון, וכי לא ננקטו אמצעים זהירות סבירים לבירור אמיתות הפרסום, קמה החזקה שנקבעה בסעיף 16(ב)(2) לחוק השוללת את הגנת תום הלב. 3. סיכום כמפורט לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, שהנתבעת פרסמה לשון הרע נגד התובעת, וכי אין היא נהנית מהגנת תום הלב וכן לא מהגנת אמת בפרסום. הפצת שמועותשאלות משפטיותלשון הרע / הוצאת דיבה