פסק דין הנשיא א' ברק: העובדות וההליכים: 1. המערער מס' 1 (להלן: המערער) שירת במשטרה החל מיום 3.5.1970. הוא שימש בשנת 1989 כקצין פיקוח ענף תנועה במרחב הנגב. ביום 6.4.1989 הוצא מכתב על ידי ראש לשכת התנועה במרחב הנגב בו צויין כי על פי הוראות פיקוד המרחב, רכב משטרתי יחנה - עם תום העבודה - רק במתקן משטרתי וכנגד המפר הוראה זו ינקטו צעדים משמעתיים. ביום 10.4.1989, בעקבות מכתב זה, התקשר סממ"ר הנגב אל המערער לביתו והורה לו חד משמעית שיחזיר מיידית את הרכב ושלא יקח יותר את הרכב המשטרתי לביתו. אין חולק כי עם קבלת הוראה זו הגיב המערער בצורה קשה מאוד וסוערת. הוא קיים בו ביום שיחות נוקבות וקשות עם הממונים עליו. הוא החל להרגיש ברע, הגיע לביתו נסער ונרגש ולא עצם עין באותו הלילה. הוא החל לסבול מכאבים בחזה שהלכו וגברו. לפנות בוקר הובל לבית החולים שם אושפז עקב התקף לב. הוא אובחן כסובל ממחלת לב איסכמית ובהמשך (ביום 1.1.1990) שוחרר מן המשטרה. 2. המערער פנה לקצין התגמולים (להלן: המשיב) בתביעה להכרה בו כמי שנפגע בזמן שירותו ועקב שירותו, כאמור בחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959 (להלן: החוק). קצין התגמולים החליט לדחות את תביעתו, בהסתמך על בדיקות וחוות דעת רפואית ממנה עלה כי המערער חלה עקב גורמי סיכון מהם סבל ממילא וללא קשר לשירותו בכוחות הבטחון. המערער ערער בפני ועדת הערעור שלפי החוק. בהחלטתה (מיום 1.8.1995) דחתה הוועדה את הערעור. היא ציינה, כי האירוע שעבר המערער אכן אירע עקב השירות במובן זה שהשירות גרם להתפרצות המחלה. בה בעת, הוסיפה הועדה, לא הוכיח המערער כי המחלה אירעה עקב "אירוע חריג" במהלך השירות ומכאן שלא נתקיים קשר סיבתי משפטי. הוועדה ציינה כי "מדובר כאן במקרה שעשוי לקרות במהלך הפעילות הרגילה של המשטרה ואדם כמו המערער המשרת שנים רבות במשטרת ישראל צריך להיות מודע לנהלים כאלה. העובדה שהעניין עורר את זעמו של המערער וסובייקטיבית הוא אכן הגיב בצורה מאוד קשה וסוערת אינה הופכת אירוע זה לאירוע חריג". 3. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. המערער טען, בין היתר, כי החלטתה של הוועדה כוללת סתירה פנימית באשר מחד נקבע כי המחלה אכן פרצה עקב השירות ומאידך נקבע, כי לא הוכח אירוע חריג בשירות שהביא לפריצת המחלה. אשר על כן הוחלט (ביום 6.5.1996) להחזיר את התיק לוועדת הערעור על מנת שתבהיר את הכרעתה. בהחלטתה הנוספת (מיום 29.11.1996) שבה ודחתה הוועדה את תביעתו של המערער. היא ציינה כי כוונתה בקביעה כי המחלה פרצה עקב השירות היתה כי ההוראה שניתנה למערער כמו גם השיחה עימו היו במהלך שירותו ולא כתוצאה מסכסוך פרטי כלשהוא. בה בעת, הבהירה הוועדה, ברור כי לא נתקיים קשר סיבתי משפטי בנסיבות המקרה. הגורם למחלתו של המערער היו גורמי הסיכון מהם סבל ממילא (עישון וכד'). זאת ועוד: ככל שהתגובה לשיחות וההוראה הביאה להתפרצות המחלה, הרי שהמדובר ב"תגובה אישית של המערער ואין בינה ובין השירות ולא כלום". המדובר, על כן, ב"תחושתו הסובייקטיבית של המערער". בהעדר כוונה לפגוע במיוחד במערער אין לראות בנסיבות המקרה משום קשר סיבתי עם תנאי עבודתו. 4. בעקבות החלטת הבהרה זו של הוועדה שב ונדון ערעור המערער (שבינתיים נפטר לבית עולמו) ובני משפחתו (הם המערערים 2-5) בבית המשפט המחוזי. בפסק דינו מיום 8.9.1998 דחה בית המשפט את הערעור. בית המשפט קבע כי "תביעתו של המערער מושתת על תגובה סוביקטיבית שלכאורה ובמלוא הכבוד, איננה עומדת בפרופורציה מתאימה להתנהגות הממונים עליו". המבחן אינו רק סובייקטיבי אלא יש לבחון גם אם תנאי השירות הם שגרמו למחלה. זהו מבחן אובייקטיבי ובגדרו יש לבחון - מנקודת מבטו של המעביד - את השירות על תנאיו. בבחינה מעין זו ברור כי לא התקיים קשר סיבתי כאמור. בית המשפט הוסיף, כי נוכח נסיבותיו המיוחדות של המקרה ממליץ הוא, לפנים משורת הדין, ליתן פיצוי למשפחתו של המערער. הערעור 5. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפנינו. בבקשה נטען כי ברור שהשיחות וההוראות שניתנו למערער הן שגרמו למחלתו ומכאן ברור כי התקיים קשר סיבתי כנדרש. במובן זה, לא רק רגישותו של המערער (סובייקטיבית) הביאה למחלה אלא גם נסיבות אובייקטיביות של השירות. ברור עוד, כי יש לקחת בחשבון את מצבו הסובייקטיבי וחולשותיו של המערער והם חלק אינטגרלי במסגרת בחינת קיומו של קשר סיבתי. המערערים טענו גם כי מחומר הראיות עולה כי אכן המכתב שהופץ כוון אישית נגד המערער והיה תוצר של מאבק ומעקב נגדו ומכאן שהוכח אובייקטיבית כי השירות במשטרה הוא שהביא למחלתו. המשיב, בתגובתו ביקש כי נדחה את הבקשה. המשיב הסכים כי השירות במשטרה גרם למחלה במובן זה של התקיימות קשר סיבתי עובדתי. בה בעת, בבחינת הקשר הסיבתי המשפטי בדין נקבע כי לא הוכח כי המחלה אירעה עקב השירות. אמת, המערער נפגע ונעלב עד מאוד מן החוזר וההוראה שכוונה אליו אולם מבחינה אובייקטיבית, אין זיקה לשירותו של המערער. המדובר בנסיבות טריוויאליות אותן ניתן לפגוש בכל מקום ובכל אורח חיים ולאו דווקא בשירות במשטרה ואין הן מקימות קשר סיבתי משפטי. אשר על כן, ולמרות רגישותו הסובייקטיבית של המערער, יש לדחות את הבקשה שכן לא התקיים קשר סיבתי אובייקטיבי. 6. בדיון שנערך בפני מותב תלתא הוחלט (ביום 9.7.2002) כי פסק הדין בבקשת רשות הערעור ינתן לאחר מתן פסק הדין בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן (פ"ד נו(5) 732), שהיה תלוי ועומד באותה שעה. סמוך לאחר מתן פסק הדין בעניין אביאן, ניתנה לצדדים הזדמנות להשלים את טיעוניהם. המערערים הודיעו כי הם מוותרים על זכותם זו. המשיב, בסיכומיו, חזר על עמדתו כי יש לדחות הערעור. הוא טען כי בפרשת אביאן נקבעה הלכה לפיה אין די ברגישות סובייקטיבית של הניזוק אלא יש לבחון גם מאפיינים אובייקטיביים של השירות החורגים מן הטריוויאלי ואשר עניינם ייחודיות השירות. לאור זאת ברור כי התשתית העובדתית במקרה דנן כמו גם פסיקת הוועדה ובית המשפט המחוזי מבהירות כי רכיב אובייקטיבי זה לא התקיים - לא הוכח מאפיין יחודי של השירות במשטרה שהביא אובייקטיבית למחלתו של המערער. ביום 3.12.2002 הגישו המערערים - למרות הודעתם הקודמת בנדון - "תגובה לסיכומי המשיב". במסגרתה טענו המערערים כי כעולה מפרשת אביאן, יש ליתן משקל לנסיבות הסוביקטיביות של הניזוק ובמובן זה ברור כי התגובה החריפה של המערער מקימה קשר סיבתי במקרה דנן. כן חזרו המערערים וטענו כי מתקיים בנסיבות המקרה המרכיב האובייקטיבי במסגרת בחינת הקשר הסיבתי המשפטי. החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור ולראות בבקשה כאילו הוגש הערעור על פי הרשות שניתנה (וזאת גם בהמשך לעמדת המשיב בסעיף 24 לתגובתו וסיכומי ההשלמה שהגיש). 7. לאחר שעיינו בחומר שבפנינו ובטענות הצדדים, נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות. אכן, הקווים המנחים לשאלת בחינתו של קשר סיבתי - הנובע מן המונח "עקב השירות" שבחוק, באותם המקרים בהם המדובר בהתפרצות של מחלה קונסטיטוציונלית - נדונו ובוארו בהרחבה בפסק הדין בעניין אביאן. השופט חשין קבע, בהסכמת חברי ההרכב האחרים לעניין זה, כי לצד הסיבתיות העובדתית יש לבחון את הסיבתיות המשפטית, כאשר זו כוללת מבחן סובייקטיבי-אובייקטיבי. הרכיב הסובייקטיבי עניינו רגישותו המיוחדת של הניזוק ("הגולגולת הדקה") ועניינו ההכרה בכך כי על הצבא לקבל את הנפגע כמות שהוא, על תכונותיו, מעלותיו וחסרונותיו הסובייקטיביות. הרכיב האובייקטיבי עניינו הקשר לשירות הצבאי. נדרש, כך נקבע, כי לא יהא מדובר באירוע טריוויאלי, שולי או אירוע שגרה אלא אירוע הקשור לייחודיות והמיוחדות של השירות בצבא. אין די בקשר רופף בין פריצת המחלה ובין השירות הצבאי. נדרש אירוע שיש בו "ממשות" (בעמ' 764-765, וראו גם: עמדתו של המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, שם). 8. על רקע נורמטיבי זה - שאינו שנוי במחלוקת בין הצדדים בפנינו - שוכנענו כי בדין נדחתה תביעתו של המערער. אכן, בבחינה של הקשר הסיבתי העובדתי מוכנים אנו להניח כי ההוראה שניתנה למערער, השיחות שבאו בעקבותיה (על עוצמתן וחריפותן) הם שגרמו לאירוע שעבר המערער ולפריצת מחלתו. אולם, כאמור, אין די בבדיקת הסיבתיות העובדתית אלא יש גם צורך לבחון את הסיבתיות המשפטית. מקובלת עלינו עמדת המערערים - שהיא גם עמדת המשיב בנדון - לפיה המרכיב הסובייקטיבי התקיים בנסיבות המקרה. במובן זה, ניתן לקבוע כי נסיבותיו המיוחדות של המערער, האופן בו תפס את ההוראה והשיחות עם הממונים עליו כמו גם תגובתו החריפה - מבססים סיבתיות משפטית ברמה הסובייקטיבית. לשון אחר: מנקודת מבטו של הניזוק הספציפי ותכונותיו המיוחדות - "גולגלתו הדקה" - שירותו במשטרה, ההוראה שקיבל והויכוח עם הממונים עליו הם שהובילו לאירוע ופריצת המחלה הגם שיתכן ואצל פרטים אחרים לא היו תנאי שירות אלה מובילים לתוצאה זו. אולם, לדעתנו לא הוכיחו המערערים את הרכיב האובייקטיבי. נסיבות המקרה מלמדות על תנאי שירותו של המערער כתנאים "רגילים" שאינם שונים באופן ממשי מחייו האזרחיים המשוערים (פרשת אביאן, בעמ' 763-764). כדבר שבשגרה, בכל מקום עבודה בעל מבנה הירארכי, ניתנות הוראות לעובדים בארגון, לעיתים תוך עימותים ומאבקי כוח. מאפיין זה אינו ייחודי - בהיעדר נסיבות אחרות שלא הובאו בפנינו - לשירות בצבא או במשטרה (וראו והשוו לדוגמאות המובאות בפסק הדין בעניין אביאן, בעמ' 761-762). במובן זה, ועל פי התשתית העובדתית שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי ובה אין אנו מוצאים מקום להתערב, אין כל מיוחדות וייחודיות בתנאי שירותו של המערער שהובילו - אובייקטיבית - לפריצת המחלה. אין המדובר באירוע "צבאי" או "משטרתי" אלא באירוע שהקשר בינו לבין השירות הצבאי או המשטרתי - ככזה - הוא רופף. 9. משכך, מסקנתנו היא כי בדין נדחתה תביעתו של המערער. אכן, המדובר במקרה מצער של אדם ששירותו במשטרה נקטע תוך החמרה פתאומית במצב בריאותו ויכולת התפקוד שלו. הוא נפטר בטרם עת לבית עולמו. בנסיבות אלו חוזרים אנו על האמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומפנים את תשומת ליבו של המשיב לנסיבות המקרה על מנת שישקול - לפנים משורת הדין - את זכאותם של המערערים. הערעור נדחה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ה נ ש י א השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק. משטרהרפואההתקף לב / אוטם שריר הלב