נפילה במהלך אשפוז - תביעת פיצויים

פסק דין בפני תביעה לפיצויים על נזקי גוף שנגרמו לתובעת עקב נפילה, בעת שהיתה מאושפזת בביה"ח וולפסון בגין דלקת ריאות באפריל 2000 (להלן: ביה"ח). המחלוקת בין הצדדים היא הן על החבות והן על גובה הנזק. בהסכמת הצדדים, הוחלט לפצל את שאלת החבות משאלת הנזק, ולהכריע בה ראשונה. הוגשו תצהירי שני הצדדים לעניין החבות, למעט תצהיר התובעת. לנוכח גילה המתקדם של התובעת, שהיא כבת 80, הוסכם לגביה כי תעיד בע"פ. מטעם התובעת הוגשו תצהירי הבת שני קמחי (להלן: שני) ובעלה דאז שמואל קמחי (להלן: שמואל). מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי שלוש מאחיות ביה"ח. בכתב התביעה ובתצהירי עדי התביעה נטען, כי התובעת נפלה בעת שעמדה מול חדר האחיות בביה"ח, עקב כך שאחות יצאה בחפזון מחדר האחיות, כדי לענות לטלפון מצלצל בדלפק שמול חדר האחיות. לגרסת עדי התביעה, התובעת נדחפה או נהדפה ע"י אותה אחות וכך נפלה ארצה. בכתב ההגנה ובתצהירים שהוגשו מטעם הנתבעת נטען ע"י אחיות ביה"ח, כי הנפילה של התובעת אירעה במפתיע, שלא עקב גורם חיצוני אלא בשל המחלות הכרוניות מהן היא סובלת, לרבות סחרחורות, אוסטאופורוזיס ושבר קודם בירך , ומבלי שהיה מגע כלשהו בין מי מאחיות ביה"ח לבינה. לכתב ההגנה צורף דו"ח אירוע חריג שנרשם בעקבות המקרה ובו נרשם כי התובעת נפלה במפתיע, מבלי שהיה גורם חיצוני לנפילה, ולדבריה אחרי האירוע - עקב סחרחורת שחשה. לאחר שנשמעה עדות התובעת, בחקירה ראשית ונגדית, וכן העידו שני ושמואל, שנחקרו נגדית על תצהיריהם, הודיע ב"כ הנתבעת כי הוא מושך את ראיות ההגנה, לרבות התצהירים והדו"ח, שכן לדעתו לא הרימה התובעת אף את הנטל הראשוני שיש בו כדי להעביר את חובת הבאת הראיות אל שכם הנתבעת. לפיכך נמשכו התצהירים והדו"ח, והצדדים סיכמו טענותיהם לעניין החבות על יסוד ראיות התביעה בלבד. אכן, לאחר ששמעתי את שלוש העדויות מטעם התביעה, סבורתני כי צדק ב"כ הנתבעת בטענתו, כי לא היה בהן, ולו לכאורה, כדי להטיל את האחריות לנזק על הנתבעת, וכי דין התביעה להדחות הן מחוסר מהימנות והן מחמת העדר חבות. עדות התובעת היתה מבולבלת ומלאה סתירות. העדה אמנם הפגינה רצון לענות על השאלות שנשאלה וגם הבנתה ורמת התבטאותה בשפה העברית היו טובות, אך הגרסה שמסרה לא היתה הגיונית ולא קוהרנטית בנקודות מהותיות, ונמצאו בה סתירות קשות שאינן תוצאה של אי הבנה רגעית אלא מעידות על בלבול ממשי, באופן שמקשה לסמוך על דבריה, ובמיוחד כשהם בגדר עדות יחידה. כך, העדה לא ידעה למקם את האירועים על ציר הזמן. מחד גיסא, טענה כי כבר בשעה 11:00 אחרי ארוחת הבוקר הודיעו לה שהיא משתחררת מביה"ח, ואז אמרו לה לפנות את המיטה ולשבת על כסא במסדרון, מול חדר האחיות. לטענתה, ישבה שם עד השעה שלוש אחה"צ, ואז נגישה לחדר האחיות לברר מה קורה עם הבת שהיתה אמורה לבוא לקחת אותה הביתה. לטענתה, עמדה ממש בפתח חדר האחיות כחצי שעה, ואז קיבלה מכה ונפלה. ברם, כשנשאלה מתי נפלה, ענתה שהשעה היתה חמש וחצי-שש אחה"צ. גם כשנשאלה מפורשות על פער הזמנים של שעתיים לפחות, לא היה לה הסבר לו. העדה גם סתרה עצמה בשאלה כמה זמן היתה שכובה על הרצפה לאחר הנפילה וכמה זמן לאחר הנפילה באו שני ושמואל. עדה זו, שהיא בעלת דין, היא העדה היחידה לאחת מטענות הרשלנות המיוחסות לנתבעת, והיא הטענה שהתובעת הושארה לבדה במשך שעות במסדרון, משעה 11:00 עד 17:00. התובעת טענה כי נתבקשה לפנות את מיטתה כבר לפני הצהריים, והמתינה כל השעות הללו במסדרון עד לרגע בו הלכה לחדר האחיות. עדי התביעה האחרים, שלטענתם הגיעו ממש רגע לפני הנפילה, אמרו כי שעת הגעתם היתה חמש-חמש וחצי. נוכח הבלבול הגמור של התובעת בנושא הזמן, אינני יכולה לבסס כל ממצא ראייתי על גרסתה לעניין פרק הזמן הממושך בו נתבקשה להמתין במסדרון. גרסת התובעת לגבי שחרורה מביה"ח מעוררת תמיהה גם בכך, שהתובעת טענה כי בזמן האירוע היתה עדיין לבושה בבגדי ביה"ח, כשחפציה האישיים בידיה. לעומת זאת, שני טענה כי התובעת כבר היתה לבושה בבגדיה, ואילו שמואל לא זכר בבירור בנקודה זו. נוכח התרשמותי ממגמתיות עדותה של שני, איני מוכנה לסמוך על גרסתה בנקודה זו, מה עוד כשגרסתה עמדה בסתירה לגרסת התובעת. לפיכך, אין ראיה משכנעת בפני גם בשאלה, האם התובעת כבר היתה לבושה ומוכנה לעזיבת ביה"ח, או שהיתה עדיין בבגדי ביה"ח וטרם פינתה את מיטתה. משכך, אינני מקבלת את גרסת התובעת, שאינה סבירה מבחינה אובייקטיבית, לפיה הושארה להמתין במשך שעות ארוכות במסדרון בית החולים. אשר לטענת הנפילה בשל דחיפה של אחות שיצאה מחדר האחיות, גרסת התובעת היתה מבולבלת ביותר גם בנקודה זו. היא חזרה ואמרה כי עמדה ממש בפתח חדר האחיות, שרוחבו כרוחב דלת רגילה, כשפניה אל חדר האחיות, והמתינה שהאחות שישבה בחדר תסיים את שיחת הטלפון. היא לא ידעה לנקוב בשם האחות, ולא היתה בטוחה אם היו בחדר האחיות עוד אחות אחת או שתיים. לדבריה, רצתה לשאול האם התקשרו לבתה או לבקש להתקשר אליה בעצמה, אך היא לא הסבירה מדוע לא פנתה בעניין זה לאחות השניה או לשתי האחיות האחרות שהיו בחדר. לעניין הנפילה, תחילה טענה כי האחות השניה (לא זו שדיברה) יצאה מפתח החדר, תוך כך נתנה מכה בכתף שלה והיא נפלה. בחקירתה הנגדית, אמרה כי נדחפה מאחור וכי לא ראתה את האחות שדחפה אותה פנים אל פנים - דבר שהוא בלתי אפשרי אם האחות יצאה מחדר האחיות ואם התובעת עמדה ממש בפתח, כשפניה לעבר פנים החדר. היא אישרה מפורשות, כי האחות שדחפה אותה לא באה ממולה ודחפה אותה אלא הרגישה מכה מאחור. היא אמרה כי אינה יודעת מי האחות שדחפה אותה ואיך היא נראית. לדבריה, היא לא שמעה צלצול טלפון ולא יודעת לאן הלכה האחות שדחפה אותה. לדבריה, לאחר שנפלה באו האחות עליזה, שני ושמואל להרים אותה מהרצפה. היא הדגישה כי ראתה את שני ושמואל רק אחרי נפילתה, כשהם "מרחוק". היא ענתה בחיוב, מספר פעמים, על השאלה, אם כשנפלה הרגישה סחרחורת ושהכל מסתובב לה. שמואל העיד, כי נודע לו מאשתו דאז שני כי התובעת צריכה להשתחרר מביה"ח, והוא יצא בשעה 16:00 לערך לקחתה מהעבודה ובשעה 17:00 לערך הגיעו לביה"ח. תחילה חיפשו את התובעת בחדר בו היתה מאושפזת עד אותו יום, ומשלא מצאו אותה והמתינו כמה דקות, ניגשו לעבר דלפק האחיות. לדבריו, הוא הלך מעט לפני שני והם ראו את התובעת עומדת סמוך לפתח חדר האחיות אך לא ממש בפתח החדר אלא 50-100 ס"מ שמאלה ממנו. שני קראה לתובעת, אך לסברתו התובעת לא שמעה את הקריאה למרות שהיתה במרחק 2 מ' מהם. באותו רגע, אחות יצאה מהחדר, התובעת "רגע קפאה ופתאום נבהלה ואיבדה את שיווי המשקל", ואז עשתה סיבוב ונפלה. לדבריו, "כאילו נבהלה ממה שקרה". הוא חזר פעמיים על כך שהאחות לא התנגשה בה. האחות לא הגיעה לתובעת, שעמדה משמאל לפתח, אלא יצאה הישר קדימה ועברה לידה. הוא סבר שהאחות ניגשה לטלפון אך לא זכר אם שמע צלצול טלפון. הוא לא זכר אם האחות דיברה בטלפון ולא זכר איך נראתה אותה אחות. עדותו בחקירה הנגדית עמדה בסתירה לתצהירו, בו טען כי האחות "התחככה" בתובעת בעוברה בפתח. כשעומת עם הגרסה שבתצהיר, אמר שהמרחק בין האחות לתובעת היה "אולי 5 ס"מ, אולי 20 ס"מ, אולי נגיעה בבגד...". על אף שחזר על כך שלא היתה התנגשות של האחות בתובעת, עדיין דיבר על "הדף" אוויר שנגרם כתוצאה ממעברה בפתח - משל היתה האחות הליקופטר או לפחות רכבת מהירה. יצויין כי גם השרטוט של מיקום הנוכחים, שערך העד במהלך עדותו, עומד בסתירה לשרטוט הכלול בתצהירו, לעניין מיקום התובעת, מיקומו שלו ומיקום שני בעת האירוע. התרשמתי, כי לנוכח סתירות ותמיהות אלה שעלו מעדותו, יש להתייחס לגרסתו במשנה זהירות. שני העידה כי קיבלה באותו יום בשעה 13:30 לערך שיחה מביה"ח לפיה התובעת משתחררת היום ויש לבוא לקחתה. היא הודיעה כי תגיע ב-16:30 ונאמר לה שזה בסדר. היא הגיעה עם שמואל בשעה 17:00 לערך. הם ניגשו ישר לדלפק האחיות וראו את התובעת עומדת בכניסה לחדר האחיות, ממש מתחת למשקוף הדלת. פניה היו לכיוון חדר האחיות. העדה ושמואל צעדו לעברה, אך לפתע צלצל הטלפון בדלפק, אחות יצאה במהירות מחדר האחיות, עברה בפתח לצד התובעת והיה ביניהן "חיכוך או הדף". לא היה ברור מעדותה, כיצד יכלה האחות לעבור לצד התובעת, אם זו עמדה ממש לרוחב הפתח, כגרסתה. התובעת הסתובבה ונפלה בחצי סיבוב. העדה לא זכרה שקראה לתובעת, כשנשאלה על כך, אך ברישום שעשתה לעצמה יום אחרי האירוע, ציינה כי "אני עמדתי ליד הדלפק בצד שמאל וקראתי לה בשמה". באותו רישום (ת/2), רשמה לעצמה כי "באותו רגע טלפון צלצל בדלפק ואחות יצאה מחדר האחיות במהרה לענות לטלפון. ביציאה מהחדר מתחת למשקוף אמי עמדה והאחות התחככה איתה ובתוך שניות אמי נפלה לרצפה". כשנשאלה מה עשתה האחות אחרי האירוע, ענתה שהאחות כלל לא הרגישה שקרה משהו והמשיכה לדבר בטלפון. שני נשאלה, אם לאחר האירוע ביררה את פרטי האחות שהתחככה בתובעת וענתה בשלילה. לדבריה לא שאלה את האחות עליזה המוכרת לה, מיהי אותה אחות, וגם לאחר מכן כשהוגשה התביעה לא ניסתה לברר זאת, על אף שהיתה עם עוה"ד ועם התובעת בביקור בביה"ח לצורך הכנה למשפט. התרשמתי מהעדה כעדה מגמתית שלא תארה את מה שראו עיניה במדויק אלא מסרה פרטים מוטים, באורח סלקטיבי, לצורך קידום האינטרס הכספי הגלום בתביעה. העובדה כי העדה לא טרחה ולא ניסתה לברר את פרטי האחות ה"מתחככת", על אף חשיבות שאלה זו ועל אף שהיה לה יכולת לעשות כן, בין סמוך לאחר הנפילה ובין בעת ההכנה להגשת התביעה, מהווה לדעתי פירכה המלמדת על כך ששני ידעה כי לא היה כל מגע בין האחות לבין התובעת, ועל כן לא טרחה לשאול. בסוף חקירתה הנגדית, העדה התבטאה מיוזמתה באומרה כי אולי היתה לתובעת סחרחורת אך היא נפלה כתוצאה מ"חבטה". כשנשאלה אם ראתה או שמעה חבטה, נאלצה להודות שחבטה לא היתה אלא אולי חיכוך. התרשמותי היא, כי המסמך שרשמה שני לאחר האירוע מחזק את עדותו של שמואל בחקירתו הנגדית, לפיה היה פער זמנים של מס' שניות בין מעבר אחות שיצאה מהחדר לבין נפילת התובעת, וכי כלל לא היה מגע ביניהן, ודאי לא מגע שיכול לגרום לאבדן שיווי המשקל. עדות שמואל, שחוזקה במסמך ת/2, כי שני קראה לתובעת בשמה, מספקת גם הסבר אפשרי לנפילה: העדה שמעה את בתה קוראת לה, הסתובבה לעברה ואיבדה את שיווי המשקל. זאת, בנוסף לסחרחורת עליה העידה התובעת. התרשמתי גם, כי גרסת שמואל בחקירתו הנגדית קרובה יותר לאמת מגרסת שני, באומרו כי התובעת לא עמדה בפתח הדלת ממש אלא כמטר שמאלה ממנה, וכי לשני היה אינטרס "למקם" את התובעת בפתח הדלת כדי להסביר כיצד התנגשה בה האחות ש"מיהרה לטלפון". נוכח המגמתיות הברורה של עדות שני, והגרסה ההפוכה שמסר שמואל לגבי אי ההתנגשות והמרחק בין האחות לתובעת, אין בראיות התביעה כדי להוכיח קיומו של מגע בין האחות שיצאה מחדר האחיות (לגרסתם) לבין התובעת. נוכח חולשת מצבה המנטלי של התובעת, ההשפעה הברורה שהיתה לבתה שני עליה, והשיחות שבוודאי היו ביניהן מאז האירוע ועד היום, קשה להשתחרר מהרושם כי מגמתיות זו השפיעה בסופו של יום גם על עדות התובעת עצמה. בנסיבות אלה, בהן לא היה בראיות התביעה לבסס גרסה מהימנה לגבי קיומו של מגע בין אחות כלשהי לבין התובעת, ודאי לא מגע שיש בו דחיפה או הפעלת כח ממשי כלשהו על גופה, אין תמה כי ב"כ הנתבעת בחר למשוך את תצהירי ההגנה ולוותר על ראיותיו, ולו מן הטעם הפשוט של חסכון בזמן וטרחה של כל הנוגעים בדבר. אינני מוצאת לנכון להסיק מסקנות לחובת הנתבעת עקב בחירה במהלך דיוני לגיטימי זה, שכן אין זה מחובתה של הנתבעת להביא ראיות בכל מחיר, כאשר גרסת התביעה קרסה "מתוך עצמה". ב"כ התובעת טען בסיכומיו כי יש להעביר את נטל ההוכחה אל הנתבעת מכח סעיף 41 לפקנ"ז, בבחינת "דבר המדבר בעד עצמו". אני דוחה טענה זו, שכן אין מדובר באירוע בו סיבת הנפילה לא היתה ידועה לתובעת ולעדיה, אלא שגרסתם נמצאה בלתי מהימנה על בית המשפט. לא מצאתי ממש גם בטענה החלופית, כאילו לא היתה השגחה נאותה על התובעת, טענה שלשיטת בא כוחה מוכחת מעצמה מעצם הנפילה. אין ממש בטענה זו, שכן על פי כל גרסאות עדי התביעה, התובעת היתה באותו זמן עצמאית, מתהלכת בחופשיות בכוחות עצמה, ואין כל הוכחה כי ביום האירוע טרם החלימה מדלקת הריאות בגינה אושפזה. נסיון החיים מלמד כי נפילות של אנשים קשישים הינן אירוע שכיח, למרבה הצער, וכפי שנקבע לא אחת בפסיקה, לא לכל נזק יש אחראי מבחינה משפטית. לפיכך אני דוחה את התביעה. אני מחייבת את התובעת בהוצאות ההגנה בסך 5,000 ₪ + מע"מ. רפואהפיצוייםנפילה