פסק דין 1. התובע שימש כמאבטח בסניף המוסד לביטוח לאומי במזרח ירושלים. 2. ביום 30.10.00 נכנס מחבל אל אולם הכניסה וירה בשני מאבטחים. התובע נפצע קשה, חברוֹ נהרג והמחבל נמלט. 3. התובע הגיש תביעת נזיקין נגד המוסד לביטוח לאומי, ונגד מעסיקתוֹ, חברת אבטחה. את תביעתו תמך בחווֹת דעת רפואיות על אודות נזקיו. 4. יומיים לאחר הגשת התביעה, פירסמו הנתבעים כתבה במקומון הירושלמי כל הזמן על דבר הגשת התביעה. בכתבה, בצד תמונתו של התובע כשלעינו רטייה, צויינו, בין היתר, נכויותיו הרפואיות של התובע. 5. לטענת התובע, פורסמה הכתבה תוך פגיעה בפרטיותו, בלא שהנתבעים קיבלו אישור ממנו לפרסמהּ. כשראה את הכתבה, "תקפוהו עוגמת נפש וסערת רוח על חשיפת פרטיו הרפואיים האינטימיים ברבים; הפגיעות הקשות כשלעצמן גרמו וגורמות לו לקשיי הסתגלות חברתיים ולחוסר נעימות ממראה פניו וכן לקשיים ביצירת קשרים עם בנות זוג והוא חושש מתגובות דחייה בחברה. באה הכתבה הזאת והעצימה את הפגיעות בפרסמה ברבים את חולשותיו של התובע" (סעיף 4ג לכתב התביעה); "פרטיותו וזכותו לאנונימיות ודיסקרטיות בכל הנוגע, לפחות, למצבו הרפואי, הופכים למירמס על-ידי אירגונים כלכליים רבי-כוח והשפעה כדוגמת 'מעריב'. התובע דנן, והוא - הנפגע הזעיר וחסר האמצעים - נגרר שלא בטובתו ובעל כּרחו למגרש הכוחני שלהם... הנתבע רב-הכוח והעוצמה מנסה להתהדר במתק-שפתיים בכך שהוא שומר על 'זכות הציבור לדעת'. אך הנתבע טובל ושרץ בידו... ואל נכון טרונייתו נשענת על החשש שמא ייעצר מקור התפוצה והרווחים של העיתון" (סעיפים 1 ו-2 לסיכומי התובע). 6. מנגד טוענים הנתבעים, כי "הפירסום נעשה לפי אמות המידה שקובע החוק וסטנדרטים אתיים ומקצועיים המשקפים איזון ראוי בין זכויות הפרט לבין זכות הציבור לדעת" (סעיף 1ב לכתב ההגנה); לטענת הנתבעים היה עניין ציבורי רב בפירסום הכתבה, הואיל ותביעתו של התובע נגעה בנושאים חשובים ובהם אבטחת מוסדות ציבור וטענות על רשלנות בביצוע אבטחה. עובר לפירסום הכתבה, הוּדע לאימו של התובע על הכוונה לפרסם את הכתבה, ואף נמסר לה מספר טלפון של הנתבעים כדי לקבל את תגובתו. התובע לא ראה לנכון להגיב, לא כל שכן להתנגד לעצם הפירסום. יתר על כן, לא היה כל צורך בקבלת אישורו לפירסום הכתבה. הנתבעים מילאו נאמנה את שליחותם העיתונאית, והתובענה דנן לא נועדה אלא לעשות עושר ולא במשפט על חשבון הנתבעים. 7. בקדם-המשפט, ביום 22.6.04, נקבע התיק בהסכמה לסיכומים בשאלת האחריות, בלי צורך בשמיעת הוכחות. 8. סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981, קובע מספר הגנות "במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות". הנתבעים תומכים את יתדותיהם בהגנה שלפי סעיף-קטן 1: "הפגיעה נעשתה בדרך של פירסום שהוא מוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965". הפירסום המוגן שלפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, לטענת הנתבעים, הינו שילובן של הוראות סעיפים-קטנים (5) ו- (7). 9. סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מונה שורה של פירסומים מותרים, וקובע לגבי כל אחד מהם, כי "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי". סעיף 13(5) קובע לאמוֹר: "פירסום על-ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על-פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פירסום על-ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור". סעיף 13(7) קובע לאמוֹר: "דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפיסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית, ובלבד שהפירסום לא נאסר לפי סעיף 21". 10. בפי ב"כ התובע שתי טענות, עליהן הוא מבסס את טענתו לאי-תחולתן של הוראות סעיפים 13 (5) ו- (7) הנ"ל לחוק איסור לשון הרע. א. טרם התקיים דיון משפטי. מבחינה עובדתית, צודק ב"כ התובע. הפירסום נעשה סמוך לאחר הגשת כתב התביעה, לפני הגשת כתב ההגנה, וממילא עוד לא התקיים דיון בתביעה. מבחינה משפטית, צודק ב"כ הנתבעים. הגנת סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, הינה הגנה מוחלטת. הלכה פסוקה היא, כי ההגנה אינה מצטמצמת רק לדברים הנאמרים בעל-פה באולם בית המשפט. בית המשפט העליון נדרש לעניין זה באומרו, כי את הדיבור "תוך כדי דיון" שבסעיף 13 (5) לחוק, ניתן היה לפרש "על דרך הצימצום, שזה חל רק על הנעשה והנאמר במהלך המשפט בפני בית המשפט בשבתו לדין. ואולם, פירוש זה הוא צר מדי... החיסוי משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך, בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פנייה בכתב או מסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" [ע"פ 364/73 זיידמן נ' מ"י, פ"ד כח (2) 620, 624]. אכן, "הפסיקה אימצה מבחן מרחיב לצורך הגדרת דרכי הפירסום שעליהן תחול ההגנה המוחלטת" [א' שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור בע"מ (תשנ"ז - 1977), 199]. ההלכה הפסוקה הרחיבה את משמעות המושג דיון, לא רק מבחינה תוכנית, אלא גם מבחינה כרונולוגית במובן זה שהמושג 'יימתח' מראשית ההליך ועד סופו, והוא חולש גם על כל מה שמתרחש במסגרת ההליך, החל מכתבי הטענות והבקשות וכלה בסיכומים שבכתב [ר"ע 176/86 פלונית נ' פלוני, פ"ד מ (2) 497]. באותו עניין דוּבּר אומנם בהוראת סעיף 68 (ב)(4) לחוק בתי המשפט לגבי דיון בדלתיים סגורות לשם הגנה על עניינו של קטין. אלא שבית המשפט העליון החיל הלכה זו גם על הוראת סעיף 13 (5) לחוק [רע"א 3614/97 דן אבי יצחק, עו"ד נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג (1) 26, 90]. ההגנה חלה "גם על כתבי טענות, מסמכים ותצהירים המוחלפים בין בעלי הדין לפני הגשתם לבית המשפט, כלומר בהיותם פירסום מחוץ לפורום השיפוטי" [ע"פ (ת"א) 645/92 דורון נ' טריינין-גורן, פ"מ תשנ"ד (א) 441, 460; לעניינה של הגנת סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, נדרשתי גם בת.א. 7744/00 אילן אשד, עו"ד נ' יפה דריי, דינים-שלום, כרך יח, 509]. אגב, כב' השופט מ' שמגר, נשיא בית המשפט העליון (בדימוס), פירסם ביום 3.6.90 דברי הבהרה להיתר עיון משכבר הימים, מאת מנהל בתי המשפט, על-פי חוק בתי המשפט, תשי"ז - 1957, תקנות לתיקון תקנות הארכיון של בתי המשפט. בסעיף 3 ד לדברי ההבהרה נקבע, "כי משהוגש כתב-תביעה, כתב-הגנה, או כתב-בי-דין כיוצא באלה, רואים את פעולת ההגשה כאילו נעשתה בישיבה פומבית". לא רק בהיתר העיון הנ"ל כך, גם בפסיקת בית המשפט העליון כך: "הן מן הבחינה הלשונית והן מן הבחינה העניינית... לענין סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע, יש לראות את כתבי בי הדין שבתיק בית המשפט כדברים שפורסמו בישיבה פומבית" [רע"א 3614/97 הנ"ל, בעמוד 86]. כללו של דבר, הגנת סעיפים 13 (5) ו- (7) חלה כעיקרון גם על פירסום של כתב תביעה, ואף בטרם התקיימה ישיבה ראשונה בבית המשפט. ב. תמונתו של התובע פורסמה בעיתון, הגם שלא נכללה בכתב התביעה. בתמונה נראה התובע עם תחבושת על עיִן שמאל. לטענת ב"כ התובע, התמונה "יוצרת זיהוי חזותי בין הפרסונה הפורמלית לבין הפרסונה האינדיבידואלית... הצירוף הזה של פרטי התביעה עם פניו של התובע מחד, ועם חזותו הפּגוּעה מאידך, העצים אצל התובע את מכתו האנושה" (סעיף 6 לסיכומי התובע). ב"כ הנתבעים טוען כי התמונה לא פורסמה כלל בעיתון, וככל הנראה פורסמה על-ידי מאן דהוא באתר האינטרנט, אלא שלגבי הפירסום באינטרנט אין כל טענה בתביעה. במובן הפורמלי, דומה כי די בכך שהתמונה לא פורסמה בעיתון, כדי לדחות את טענת ב"כ התובע. במובן המהותי, גם בהנחה שלנתבעים אחריות על פירסום התמונה באתר האינטרנט, הרי שאין בכך כדי לשלול את הגנת סעיף 13 (7). התמונה אינה בולטת באופן מיוחד ביחס לכיתוב; מראהו של התובע בתמונה אינו נעים, אך אין בו כדי להשפּיל או לבזות. בתמונה נראה התובע כשהוא עומד או הולך בפומבי, זקוף, מראהו מסודר, לבוש בחולצה ובמעיל, חובש כובע. אין מדובר באותן תמונות זוועה שלהוותנו נצפּות בפיגועים, והמצולמים חבולים, שותתי-דם, קרועי-בגדים וחסרי-אונים. מכל מקום, הפירסום עודנו "נכון והוגן" כמשמעותן של דרישות אלה בסעיף 13 (7), ולפיכך, גם אם היה בו משום פגיעה בפרטיותו של התובע, הרי שהפירסום הינו מותר. 11. ב"כ התובע טען על כך שכשמדובר על זכותו של אדם לפרטיות "יש לפרשה מתוך 'מבט רחב'... 'ומתוך הבנה כי עניין לנו בהוראה הקובעת אורחות חיים'... מתוך נדיבות... מתוך גישה מהותית ולא גישה 'לגאליסטית'... מתוך גישה עניינית ולא מתוך גישה 'טכנית' או 'פדאנטית'... זכות הפרטיות מותחת את הקו בין הפרט לבין הכלל, בין 'האני' לבין החברה. היא משרטטת מיתחם אשר בו מניחים את הפרט לנפשו, לפיתוח 'האני' שבו, בלא מעורבות של הזולת" [דברי כב' הנשיא א' ברק בבג"צ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים פ"ד מח (2) 456, 470 - 471]. כל זאת, לאור האמור בסעיף 7 (א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר העלה את הזכות לפרטיות למעלת זכות-יסוד: "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו". 12. אמת, בפירסום הכתבה נשוא התביעה, נפגעה פרטיותו של התובע. אלא שהפגיעה איננה בלתי-חוקית. מתקיימים בעניין דנן תנאי סעיף 8 לחוק היסוד, אשר מתירים פגיעה בזכויות לפיו "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש". זאת להזכיר, כי "אין בחוק-יסוד זה כדי לפגוע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק-היסוד" (סעיף 10 לחוק היסוד). חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות, על ההגנות שנקבעו בהם, קדמוּ לחוק היסוד, והם תקפים, איפוא, לכל דבר ועניין. 13. עם זאת, מצוּוים אנו לשווֹת לנגד עינינו תמיד - לצורכי פרשנות ושיקול דעת שיפוטי - את רום-מעלתה של זכות האדם לפרטיות. ב"כ התובע מקשה "האם פירסום תמונתו של התובע כפי שפורסמה היא מטרה ראויה? האם זכות הציבור לדעת כי התובע פגוע בפניו?... האם זכות הציבור לדעת כי התובע סובל מנכות...?" (סעיף 5.2 לסיכומי התובע). פציעתו של התובע נוגעת ללב. על רקע זה, ראוי לדקדק ולהישמר מפגיעה נוספת בפרטיותו. אלא, שההלכה הפּסוקה, גם זו שלאחר חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, עודנה מעניקה הגנה מוחלטת על פירסום כתבי-בי-דין. בית המשפט העליון נדרש לעניין זה בדנ"א 6077/02 ד' חוטר-ישי נ' עדנה ארבל [דינים-עליון, כרך סד, 223], וכן ברע"א 3614/97 הנ"ל. הוראת סעיף 13 (7) "נועדה להביא למימושו המעשי של העיקרון בדבר פומביותם של הליכים בבתי המשפט. לשם כך, מעניקה הוראת סעיף 13 (7) חסינות רחבה למפרסם, אשר אינה מותנית באמיתות הפירסום. כל שנדרש הוא, כי הפירסום ישקף באופן נכון והוגן את שאירע בהליכים עליהם הוא מתייחס... התועלת הציבורית הטמונה בקבלת מידע על הליכים שיפוטיים, עולה על הנזק האפשרי הכרוך בפירסום מנקודת מבטו של המתדיין האינדיבידואלי, אשר שמו הטוב עלול להיפגע כתוצאה מן הפירסום. דומה, כי דברים אלה יפים גם ביחס לכתבי הטענות המוגשים לבית המשפט על-ידי הצדדים. גם בשלב האמור יש לציבור עניין במידע על ייזומו של הליך ועל הטענות העולות בגידרו. עניין ציבורי לגיטימי זה משתקף באותם דינים אשר מבטיחים נגישות חופשית של העיתונות לכתבי הטענות..." (שם, בעמודים 91-93). בהמשך פסק הדין (שם) ניתן פירוט של השיקולים אשר לאורם נקבע כי הוראת סעיף 13 (7) חלה גם על פירסום תוכנם של כתבי הטענות. כל זאת, כאמור, לאחר חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. 14. לא נתונה לי רשות לסטות מן ההלכה הפסוקה הזו, מה גם שבנסיבות העניין דנן, הפגיעה בתובע בעטייה של הכתבה נשוא התביעה, איננה 'כצעקתה'. מנגד, קיים 'עניין ציבורי' בסיסי בפירסום הכתבה. אומנם מוטב היה לנהוג בזהירות וברגישות, ולהימנע מפירוט הנכויות והטיפולים. ייתכן שעריכה מוקפדת יותר, הייתה מונעת את הפגיעה בתובע, מבלי לפגוע בעניין הציבורי שבכתבה, ובזכות הציבור לדעת את עיקרי תוכנה. על כל פנים, על-פי שורת הדין, עומדת לנתבעים הגנה 'מוחלטת', בהתאם לסעיף 18 (1) לחוק הגנת הפרטיות, ביחד עם סעיף 13 (5) ו- (7) לחוק איסור לשון הרע. 15. כאמור, עובר לפירסום הכתבה, נעשתה שיחת-טלפון מטעם הנתבעים אל אימו של התובע. הושארה הודעה, אך התובע לא חזר להתקשר אל הנתבעים. ב"כ הצדדים חלוקים על אודות המשמעות שיש לייחס לדברים הללו. כשלעצמי, לא מצאתי נפקות לכך בגדרי התובענה דנן. דומני, כי האכסניה הנאותה לבירור העניין, היא במסגרת תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות (סעיף 8). 16. אשר על כן, התביעה נדחית. התובע ראוי להתחשבות מיוחדת, ולפיכך, חרף דחיית התביעה, לא אעשה צו להוצאות. פרסוםעיתונותהגנת הפרטיות / פגיעה בפרטיות