תביעה של איטונג על חוב

פסק דין 1. בשנת 1999 פתחה התובעת, חב' איטונג בע"מ (להלן: "חב' איטונג"), תיק הוצל"פ, בלשכת ההוצל"פ בחיפה, נגד מר סאלח עסאף (להלן: "עסאף") ונגד חברת ר.ס. עסאף בנין ופיתוח בע"מ (להלן: "החברה"), שבבעלותו, לגביית חוב כספי שהם היו חייבים לה, לטענתה. במסגרת ההליכים שנקטה חב' איטונג בתיק ההוצל"פ הנ"ל היא עיקלה ותפסה, ביום 13/04/99, מחפרון מסוג J.C.B שמספרו 2-466-46 (להלן: "המחפרון") והעבירה אותו למחסני ההוצל"פ, לצורך מכירתו. ביום 18/04/99 הגיש הנתבע, מר חוסיין מוחמד בדראן (להלן: "מר בדראן"), שהוא גיסו של עסאף, בקשה דחופה ללשכת ההוצל"פ חיפה לשחרור המחפרון, בטענה שהמחפרון הינו שלו ולא של עסאף. לאחר שבקשתו נדחתה ע"י כבוד ראש ההוצל"פ, הגיש מר בדראן, לביהמ"ש השלום בעכו, תובענה למתן פס"ד הצהרתי, בה עתר כי יוצהר שהוא הינו הבעלים של המחפרון. התובענה הוגשה ביום 27/4/99 והתבררה במסגרת ת.א. 2445/99. הנתבעים באותה תובענה היו חב' איטונג, מר עסאף, החברה ועוד 3 אחרים. בד בבד עם הגשת התובענה למתן פס"ד הצהרתי הגיש מר בדראן גם בקשה לעיכוב הליכי מכירת המחפרון ולמסירתו לידיו. בקשה זו התבררה במסגרת תיק בש"א 2615/99. בהחלטתו מיום 18/05/99 הורה כב' השופט מר י.עמית, שדן בבקשה ובתובענה, לשחרר את המחפרון ולהחזירו לחזקת מר בדראן, בכפוף לתנאים שפורטו בהחלטתו. בתאריך 13/06/99, לאחר שהתנאים שנקבעו בהחלטה מולאו, שוחרר המחפרון ונמסר לידי מר בדראן. בתאריך 14/10/99 ניתן פסק דין בת.א. 2445/99, לפיו נדחתה תביעת מר בדראן, זאת לאחר שכב' השופט מר י. עמית הגיע למסקנה כי ההסכם שנערך ונחתם בין עסאף לבין מר בדראן, לפיו רכש כביכול מר בדראן את המחפרון מעסאף, הינו "הסכם למראית עין". בפסק הדין הורה כב' השופט מר י. עמית למר בדראן להחזיר את המחפרון לחב' איטונג תוך 14 יום. בפועל הוחזר המחפרון רק ביום 08/12/99. עד כאן העובדות החשובות לענייננו, שלגביהן אין בעצם מחלוקת בין הצדדים. 2. לטענת חב' איטונג, כעולה מכתב התביעה המתוקן, שהגשתו הותרה עפ"י החלטתי מיום 08/07/01 בתיק בש"א 3451/01, החזיק מר בדראן במחפרון שלא כדין ותוך עשיית עושר ולא במשפט מיום 13/06/99 ועד ליום 08/12/99, סה"כ 178 יום. לכן עותרת חב' איטונג, בתובענה שבפניי, לחייב את מר בדראן לשלם לה שכר ראוי בסכום כולל של 48,950 ₪, לפי חישוב של 275 ₪ שכר ראוי עבור כל יום שימוש במחפרון (275 X 178). עוד טוענת חב' איטונג, בתובענה שהגישה, כי בשל העיכוב במכירת המחפרון, עיכוב שנגרם בשל כך שהמחפרון היה במשך כחצי שנה בחזקתו של מר בדראן, נגרמה למחפרון ירידת ערך של 1,750 ₪. לכן עותרת חב' איטונג לחייב את מר בדראן גם בתשלום סכום זה. מר בדראן טוען, בכתב ההגנה המתוקן שהגיש, כי יש לדחות את התביעה נגדו בשל העדר יריבות והעדר עילה, מהנימוקים שפורטו בכתב ההגנה. 3. הנה כי כן, בתובענה שבפניי מבקשת חב' איטונג שני סעדים, הנובעים משתי עילות שונות. הסעד האחד, לתשלום שכר ראוי, עילתו בדיני עשיית עושר ולא במשפט והסעד השני, לפיצוי בגין ירידת הערך, עילתו בדיני הנזיקין. הבה נבדוק להלן את זכאותה של חב' איטונג לכל אחד מהסעדים הנ"ל. כאן המקום לציין שבהחלטתי מיום 4/1/01 הוריתי כי הצדדים יגישו תצהירי עדות ראשית של עדיהם + מסמכים והצדדים פעלו בהתאם. עוד ראוי לציין שביום 6/12/01 הודיע ב"כ חב' איטונג כי הצדדים מסכימים שביהמ"ש יורה על הגשת סיכומים בכתב על פי הראיות והתצהירים שבתיק. בעקבות כך ניתנה החלטה בדבר הגשת סיכומים בכתב, ללא שמיעת הוכחות, ובאי כח הצדדים פעלו בהתאם. 4. העתירה לשכר ראוי. א. כאמור, מבססת חב' איטונג את עתירתה לסעד זה על דיני עשיית עושר ולא במשפט או , ליתר דיוק, על הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט - 1979 (להלן: "החוק"). סעיף 1 לחוק קבוע לאמור כי: "(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - המזכה) חייב להשיב למזכה את הזכיה ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה. (ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה, או בדרך אחרת". הנה כי כן, חובת ההשבה על פי החוק, שעל הוראותיו סומכת חב' איטונג את עתירתה לחייב את מר בדראן בתשלום שכר ראוי, מתגבשת בהתקיים שלשה תנאים מצטברים, שהם: 1. זכייה בנכס, שירות או טובת הנאה אחרת. 2. שלא על פי זכות שבדין. 3. שבאה לזוכה מן המזכה. די שאחד התנאים הנ"ל לא יתקיים, במקרה נתון, כדי ש"הזוכה" לא יהיה חייב בהשבה. ב. בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלה אם התנאים הנ"ל קויימו. אין חולקין שעול ההוכחה מוטל על חב' איטונג, בהיותה התובעת. לאחר שבחנתי את כתבי הטענות, התצהירים ושאר הראיות שהוגשו מטעם הצדדים, הגעתי למסקנה שלא רק שלא הוכח שהתנאי הראשון התקיים במקרה שבפניי, אלא שניתן לקבוע שהוא לא התקיים, זאת מהנימוקים הבאים: לא הוכח שמר בדראן זכה "בנכס, שירות או טובת הנאה אחרת". אמנם בעקבות החלטת כב' השופט מר י. עמית מיום 18/5/99 זכה מר בדראן לקבל לידיו את המחפרון והחזיק בו מיום 13/06/99 עד יום 08/12/99. חרף זאת לא ניתן לאמר שהוא "זכה בנכס", כלשון סעיף 1 לחוק. אמנם המחפרון הוא "נכס" אולם מר בדראן לא "זכה" במחפרון, שכן מלכתחילה מסירת המחפרון לידיו היתה זמנית, עד למתן פס"ד סופי בת.א. 2445/99 הנ"ל ולאחר שניתן פסק הדין, אשר דחה את עתירתו של מר בדראן למתן פס"ד הצהרתי המצהיר כי הוא הינו הבעלים של המחפרון, חזר המחפרון לידי חב' איטונג. כל אשר קיבל מר בדראן הוא את החזקה במחפרון לתקופה 13/6/99 עד יום 8/12/99. אין חולקין שאין לראות בכך זכייה "בשירות" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק. נשאלת השאלה האם ניתן לראות בכך זכייה ב"טובת הנאה אחרת", כלשון הסעיף הנ"ל? אני סבור שבנסיבות המקרה שבפניי התשובה לשאלה זו שלילית. כפי שאומר מר בדראן בתצהירו מיום 23/3/01 (סעיפים 6, 7 ו- 8 לתצהיר), מיד לאחר שקיבל את המחפרון לידיו הוא העביר אותו לעסאף ולאורך כל התקופה הושבת המחפרון ונשאר ברחבה שליד ביתו של עסאף. מר בדראן עצמו לא השתמש במחפרון במשך כל התקופה הנ"ל ולא הפיק ממנו כל רווח. דבריו הנ"ל של מר בדראן לא נסתרו. הוא כלל לא נחקר, בעניין זה, בחקירה נגדית ולא הובאה כל עדות או ראיה אחרת שיש בהן כדי לסתור גירסתו הנ"ל. משמר בדראן לא עשה כל שימוש במחפרון ולא הפיק ממנו כל רווח, הוא לא זכה בכל "טובת הנאה" כמשמעותה בחוק. הנה כי כן, לא התקיים, במקרה שבפניי, התנאי הראשון מתוך שלשת התנאים שפורטו בסעיף 4 (א) דלעיל. משכך הדבר, אין להטיל על מר בדראן להשיב דבר לחב' איטונג. זאת ועוד, מלשון סעיף 1 לחוק עולה כי "הזכייה" אותה חייב "הזוכה" להחזיר ל"מזכה" הינה ה"נכס , שירות או טובת הנאה אחרת" שקיבל "הזוכה" "שלא על פי זכות שבדין". אם לא קיבל דבר, כמו במקרה שבפני, גם אין מה לחייב אותו להחזיר. לא נעלמה ממני טענת ב"כ חב' איטונג בסעיף ד (6) לסיכומיו כי אין כל רלבנטיות לשאלה אם בפועל מר בדראן "הרוויח" מקבלת המחפרון לידיו וכי "הבדיקה נעשית לפי הרווח שניתן לעשות משימוש רגיל במחפרון ולא על פי השימוש שהנתבע בחר לעשות בו בפועל", אולם אין אני מסכים עימו. הרעיון שעומד מאחורי החוק הינו מניעת התעשרות שלא כדין על חשבון הזולת. לא מניעת האפשרות להתעשר. בהעדר "התעשרות" בפועל, לא קמה לה עילה לפי החוק. לתמיכה בטענתו הנ"ל הפנה ב"כ חב' איטונג לפסק הדין שניתן בע.א. 19/83, חברת שלמה כרמל בע"מ נ' בריח חברה לייצור בע"מ (פורסם בפד"י לט' , כרך 4, עמ' 522). עם כל הכבוד, טעות בידו. פסק הדין הנ"ל אינו תומך בטענתו, אלא להיפך. מעיון בעמ' 528 ו- 529 לפסק הדין הנ"ל, אליהם מפנה ב"כ חב' איטונג, עולה, לכאורה, כי כב' הנשיא מר מ. שמגר, שכתב את פסק הדין, מסכים שכאשר משיג גבול לא עשה שימוש במקרקעין ולא הפיק כל הנאה או רווח (כפי שהיה באותו מקרה), אין נגדו עילה על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט. כב' הנשיא מר מ. שמגר דחה אמנם את טענת ב"כ המערערת באותו תיק, שטען כי "חובת המערערת לפצות את המשיבה קמה רק כאשר מסיג גבול עשה שימוש במקרקעין שלא כדין, מאחר שתביעת שכר ראוי מקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט", אולם זאת לא משום שסבר שגם כאשר משיג גבול לא עשה שימוש במקרקעין, ניתן להטיל עליו חבות על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט, כפי שמסיק ב"כ חב' איטונג מהאמור שם, אלא משום שדחה את הטענה כי עילת התביעה שם היתה על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט, וקבע שעילת התביעה של המשיבה היתה עפ"י פקודת הנזיקין (להלן: " הפקודה"), בגין העוולה של השגת גבול, לפי סעיף 29 לפקודה. אין חולקין שכאשר מדובר בעילה עפ"י הפקודה , אין חשיבות לשאלה אם המעוול הפיק רווח או הנאה ממעשה העוולה אלא רק לשאלה אם כתוצאה ממעשה העוולה נגרם לתובע נזק הראוי בפיצוי. ג. משקבעתי שבמקרה שבפניי לא התקיים התנאי הראשון מבין שלשת התנאים שפורטו בסעיף 4 (א) דלעיל, אין עוד צורך לבדוק האם התקיימו שני התנאים הנוספים, שכן, כאמור, מדובר בשלשה תנאים מצטברים ודי באי קיומו של אחד מהם כדי להשמיט את הקרקע מתחת לעילה עפ"י דיני עשיית עושר ולא במשפט. חרף זאת אציין כי אני סבור שהתנאי השני התקיים במקרה זה. אדם המגיש לביהמ"ש תביעה שקרית, בהסתמך על "הסכם למראית עין" (כך נקבע בת.א. 2445/99 וחיזוק לכך ניתן לראות גם בעובדה שלאחר שמר בדראן קיבל את המחפרון לידיו הוא לא עשה בו כל שימוש, אלא מסר אותו למר עסאף) ומקבל סעד זמני (שחרור המחפרון ומסירתו לידיו), עשה זאת שלא על פי זכות שבדין. אשר לתנאי השלישי, אני מסופק אם ניתן לראות בחב' איטונג, בנסיבות המקרה שבפניי, משום "מזכה", כמשמעותו בסעיף 1 לחוק, ולכן ספק אם תנאי זה התקיים. כאמור, אין צורך שאכריע בעניין זה. ד. ראוי לציין שגם אם הייתי מגיע למסקנה שכל שלשת התנאים המפורטים לעיל התקיימו וכי יש לחב' איטונג עילה עפ"י דיני עשיית עושר ולא במשפט, לא היה בכך כדי להושיע את חב' איטונג שכן היה מקום, במקרה כזה, לעשות שימוש בהוראות סעיף 2 לחוק הקובע לאמור כי: "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". אין חולקין שחב' איטונג לא היתה הבעלים של המחפרון. המחפרון עוקל ונתפס על ידה לצורך מכירתו לתשלום חוב שחבו לה עסאף והחברה. אלמלא הגיש מר בדראן את הבקשה בתיק ב.ש.א 2615/99 היתה מכירת המחפרון מתבצעת, אם בכלל, בסמוך לאחר תפיסתו, היינו בחודש 4/99. בשל ההליכים בהם נקט מר בדראן והחזקת המחפרון בידיו עד 8/12/99, התעכבו הליכי המכירה למשך תקופה של כ- 8 חודשים. לכן הנזק היחיד שנגרם, אם בכלל, הוא ההפרש שבין המחיר אותו ניתן היה לקבל עבור המחפרון אילו נמכר בחודש 4/99 או בסמוך לכך, לבין המחיר שהתקבל בפועל. נזק זה, שכלל לא הוכח, (כפי שיובהר בסעיף 5 להלן), אינו נזקה של חב' איטונג, אלה נזקם של מר עסאף ושל החברה, שהרי כל סכום שהתקבל ממכירת המחפרון נזקף לזכותם, על חשבון חובם בתיק ההוצל"פ הנ"ל. אם בשל העיכוב במכירה התקבל פחות כסף, אז חובם נשאר יותר גדול והם יידרשו לשלם יותר ממה שהיו נדרשים לשלם אילו נמכר המחפרון בחודש 4/99, במחיר גבוה יותר. אם נוסיף לאמור לעיל את העובדה שבפועל לא הפיק מר בדראן כל רווח מכך שקיבל את המחפרון לידיו, אין מנוס מלקבוע ש"ההשבה" במקרה זה, היינו חיובו לשלם לחב' איטונג שכר ראוי בסך של מעל 50,000 ₪, תהיה "בלתי צודקת", כלשון סעיף 2 לחוק. סיכומו של דבר, אני קובע כי אין מקום לחייב את מר בדראן בתשלום כל שהוא על פי עילה המבוססת על דיני עשיית עושר ולא במשפט. לכן יש לדחות את עתירת חב' איטונג לחייב את מר בדראן לשלם לה שכר ראוי עבור התקופה בה היה המחפרון בחזקתו. 5. העתירה לפיצוי בגין ירידת ערך. כאמור מבססת חב' איטונג את עתירתה לסעד זה על דיני הנזיקין. אני סבור שבנסיבות המקרה שבפניי, היינו שמר בדראן ביקש וקיבל את הסעד הזמני, שבעקבותיו נמסר המחפרון לידיו, בהתבסס על הסכם למראית עין, כפי שקבע כב' השופט מר י. עמית בת.א. 2445/99 הנ"ל, יש לחב' איטונג עילה בנזיקין כלפי מר בדראן. לכן, לכאורה, יש מקום לחייב את מר בדראן לפצות את חב' איטונג בגין הנזקים שנגרמו לה, אם נגרמו לה, כתוצאה מכך שהמחפרון, שעוקל ונתפס על ידה לצורך מכירתו, הוצא מידיה ונמסר למר בדראן והיה בידיו עד 8/12/99. דא הקא, שלא עלה בידי חב' איטונג להוכיח מה הנזק שנגרם לה, אם בכלל. כפי שציינתי בסעיף 4 (ד) דלעיל, הנזק היחיד שנגרם, אם בכלל, הוא ההפרש בין המחיר אותו ניתן היה לקבל עבור המחפרון ב- 4/99 או בסמוך לכך, במכירתו בהליכי הוצאה לפועל, לבין המחיר אותו ניתן היה לקבל ב- 12/99 או בסמוך לכך. לא הובאה מטעם חב' איטונג כל ראיה באשר למחיר אותו ניתן היה לקבל בתמורה למכירת המחפרון, במסגרת הליכי ההוצל"פ בחודש 4/99. גם לא הובאה כל ראיה באשר למחיר שהתקבל ממכירת המחפרון , שאין חולקין כי נמכר לאחר שהוחזר לחב' איטונג. לכן, לא ניתן לקבוע מה הנזק שנגרם, אם בכלל, כתוצאה מהעיכוב במכירת המחפרון. זאת ועוד, כפי שציינתי בסעיף 4 (ד) דלעיל, גם אם נגרם נזק, מי שניזוק הם, לכאורה, החייבים עסאף והחברה, ולא חב' איטונג. אמנם ייתכן מצב בו נושה יינזק מירידת ערכו של נכס השייך לחייב, אותו מוכר הנושה במסגרת הליכי הוצל"פ לכיסוי החוב או חלקו, אולם זאת רק באותם מקרים בהם החייב הוא חדל פרעון ואין כל אפשרות לגבות ממנו את יתרת החוב. לכאורה לא זה המצב שבפניי, שכן לא הובאה בפניי כל ראיה על כך שלא ניתן לגבות מעסאף ו/או מהחברה את יתרת החוב שנותרה לאחר מכירת המחפרון וזקיפת התמורה ע"ח החוב בתיק ההוצל"פ. משלא הוכח כי נגרם לחב' איטונג נזק כתוצאה מהעיכוב במכירת המחפרון, אין מקום לחייב את מר בדראן בתשלום כל שהוא גם לפי דיני הנזיקין. 6. סיכומו של דבר אני דוחה את התביעה. אני מחייב את התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט, לרבות שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 6,000 ₪ + מע"מ כחוק. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חוב