פסק דין בפני תביעתם של זוג הורים לילד, שהיה במועד הארוע נושא תביעה זו בן 5. ביום 23.10.03 יצאה התובעת עם בנה הקטן לגינה הציבורית הסמוכה לביתם, הנמצאת בשטח השיפוט של הנתבעת, ובמהלך משחק בגינה הציבורית הוכש הילד ברגלו על ידי נחש צפע. התובעים מיהרו עם הילד לבית החולים ולאחר שבוע ימים של אשפוז, חלק מהזמן במחלקה לטיפול נמרץ, שוחרר הילד לביתו, שם נאלץ לנוח במשך שבוע נוסף. בסופו של דבר יצא הילד בריא ושלם מהארוע, למעט הטראומה המובנת שנגרמה לו. התביעה דנן היא בגין הפסד שעות וימי עבודה שנגרם לתובעים אגב טיפול בילדם, סביב ארוע ההכשה, ובגין עגמת הנפש, והתביעה הועמדה על סך של 17,800, גבול סמכותו של בית משפט זה. טענות התובעים: התובעים טוענים, שהנחש הגיע לדשא בגינה הציבורית עקב עבודות שביצעה הנתבעת, ממש באותו יום, בצמוד לגינה הציבורית, אשר כללו בין היתר עקירת שיחים והזזת קרקע על ידי טרקטור. לטענתם, אותן עבודות גרמו לכך, שנחשים, שמאורותיהם היו באיזור שבו בוצעו העבודות, ברחו אל דשא הגינה הציבורית. למחרת הארוע דיווחה התובעת לנתבעת על שאירע ולאחר שיחה עם מנהלת מחלקת הגנים אצל הנתבעת, הגיע למקום לוכד נחשים שנשלח מטעם מחלקת התברואה של הנתבעת, מר אלי כהן. יצויין, כי הגינה בה מדובר היא ממש בקצה גבול השיפוט של הנתבעת, בצד הצמוד לגבול של עיריית תל אביב, ונושקת לפארק הירקון. לטענת התובעים, לוכד הנחשים אמר להם, כי כבר פעל בעבר באותו איזור ולכד בקרבתו נחשים ארסיים. התובעים טוענים, כי לנוכח עבודות העפר שבוצעו סמוך לגינה הציבורית, התרשלה הנתבעת בכך שלא נקטה כל פעולה למנוע מקרים כגון זה נושא התביעה. התובעים מתבססים בעיקר על דבריו של לוכד הנחשים, מר כהן, אשר ציין בדיון בבית המשפט: "ייתכן מאד כתוצאה מעבודת הטרקטורים נהרסו מחילות נחשים שכנראה אולי היו שם ואולי זה הבריח את הנחשים, כל זה בסימן שאלה הדבר לא נבדק. אם אני יודע בוודאות שיש שם תנועה של נחשים הייתי בהחלט מודיע על כך. בנסיבות כאלה אם בעל המקרקעין היה פונה אלי בשאלה באשר לסיכונים, אם בכלל, הצפויים כתוצאה מביצוע עבודות במקום - הייתי ממליץ לפני ביצוע העבודה לסרוק את השטח וללכוד נחשים מהשטח עצמו או לחילופין לתלות שלטי אזהרה." טענות הנתבעת: הנתבעת טוענת ראשית, שהיא לא ביצעה את העבודות באזור וגם לא ידוע לה על ביצוע העבודות באזור. לתמיכה בטענה זו הגישה במהלך הדיון הראשון בבית המשפט מזכרים של אגף התברואה בעיריה ושל מחלקת גנים ונוף בעיריה, לפיהם לא בוצעה באותו איזור כל עבודה של טרקטור מטעמן. כן צורף מזכר של מחלקת הרכש והביטוח מיום 8.6.04, לפיו יומיים לפני הארוע תיקנה הנתבעת פנסים בגינה. בדיון השני בבית המשפט העיד מי שהיה בתקופה הרלוונטית מנהל מחלקת גנים ונוף בנתבעת, מר גיל שיבולי, וגם הוא טען שלא ידוע לו על עבודות שכרוכות בעבודת טרקטורים סביב הזמן של ארוע ההכשה. יצויין, כי על אף שאין מחלוקת על כך, שהגינה הציבורית היא בתוך שטח השיפוט של הנתבעת, הרי שהתלולית אליה מתייחסים התובעים היא קרובה מאוד לגבול עם תל אביב, ולגבי השטח שבו נעשו עבודות העפר - היתה טענה משתמעת של הנתבעת, שיתכן והטרקטורים היו קשורים לפרוייקט של עיריית תל אביב, שנבנה סמוך למקום. טענתה השניה של הנתבעת היא הטענה המשפטית, הנורמטיבית: לדבריה, הנתבעת לא התרשלה כלפי התובעים בשום צורה. המקום נמצא על גבול פארק הירקון, בו יש חיות בר למיניהן. לוכד הנחשים אמר בעדותו "אני מעריך שגם לולא עבודות הטרקטורים יכולה להיות תנועת נחשים ממקומות סמוכים כמו בגינה". הנתבעת מציינת, שגם לאחר הארוע נבדקה הגינה הציבורית על ידי לוכד הנחשים ולא נמצאו בה מחילות; מעולם לא התקבלה הודעה כלשהיא אודות נחשים אשר מצויים בגן בו התרחש הארוע; מעולם לא נרשם ארוע הכשה בגן הציבורי הזה; ההסתברות להכשת נחש בגן הציבורי נמוכה מאוד; לא קיים כל אמצעי זהירות שהיה ניתן לנקוט למנוע את הארוע: אפילו גודר הגן לא היה הדבר מונע כניסת נחש, ואפילו הוצבו שם פקחים, לא היו רואים את הנחש; לנתבעת אין, ולא יכולה להיות, שליטה על כל זוחל, חרק או בעל חיים אחר הנמצא בשטחה. עוד טוענת הנתבעת, כי האמצעי היחיד שניתן היה לנקטו הוא סגירת כל הגנים הציבוריים בעיר, ודבר זה, כמובן, מנוגד לאינטרס הציבורי בקיומם של גנים ציבוריים, לרווחת התושבים. דיון והכרעה: מלכתחילה, סברתי שאין די ראיות בפני להכרעה בשאלה העובדתית, אם לנתבעת היתה אחריות לעבודות שבוצעו בתלולית העפר, או אם ידעה היא אודותן. מכיוון שסברתי, שלשם הוכחת עובדה זו יש צורך בזימון עדים נוספים מעובדי הנתבעת, דבר שעשוי להיות בגדר הטרחה מיותרת אם אגיע למסקנה שבכל מקרה - אפילו אם תוכח אחריות הנתבעת או ידיעתה - הרי שלא התרשלה, קבעתי בהחלטתי ביום 29.8.04, שאתייחס תחילה לשאלה המשפטית, ורק אם מסקנתי הנורמטיבית תהיה, שאם הנתבעת ידעה על העבודות הרי שהיא התרשלה - יהיה טעם בהבאת העדים. לאחר עיון נוסף בחומר, אני מגיעה למסקנה, שדי בחומר שבפני כדי לקבל את גרסת התובעים, שלא יתכן שהעבודות שבוצעו בתלולית העפר, סמוך למקום הארוע, בוצעו ללא ידיעתה של הנתבעת. המסקנה שהנתבעת ידעה על העבודות די בה, לטעמי, כדי להמשיך בדיון, ואין צורך לקבוע אם הנתבעת היתה גם אחראית לעבודות, שכן לדעתי לענין דנן - חובת הזהירות שלה במקרה זה תהיה זהה, בין שביצעה את העבודות, ובין שנתנה לאחר לבצען, בידיעתה וברשותה. העד שיבולי, מנהל מחלקת גנים ונוף בנתבעת, אישר בחקירתו בבית המשפט, שהעיריה היא שמטפחת כיום את התלולית ומבצעת בה עבודות נוי וגינון. לא סביר בעיני, שהתלולית "הגיעה" לאותו מקום, שנמצא על גבול שטחה של הנתבעת, בלא ידיעתה של הנתבעת, והנתבעת "אימצה" את התלולית לחיקה. כפי שהעיד מר שיבולי: "העובדה היא בפועל שהעיריה החליטה לייפות את השטח לטובת תושביה". בנוסף, הוצג בפני מסמך של מנכ"ל הנתבעת, המאשר את ההשקיה והגינון של "סוללה חרוזים/בניין פיבקו" (היא הסוללה בה עסקינן) מיום 13.6.04 (נ/1) ותמונות שצולמו לאחרונה (ת/1) שהציגו התובעים, בהן רואים טרקטורים של הנתבעת עובדים במקום בו מדובר. לענין זה, מסקנתי מתחזקת גם לאור העובדה, שיום לאחר ארוע ההכשה, שלחה מחלקת גנים ונוף בנתבעת קבלן, שביצע גיזום של השיחים הנמצאים בקרבת מקום ההכשה, כעולה ממזכר של הנתבעת מיום 8.6.04. מכאן, שהנתבעת ראתה עצמה אחראית לשטח ואף אם עבודות העפר לא בוצעו על ידי מי מטעמה, חזקה עליה שידעה על ביצוען. מכאן, לשאלה אם לאור ידיעה זו, היתה לנתבעת חובת זהירות כלפי התובעים והאם חובה זו הופרה. כדברי כבוד הנשיא ברק בע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מ"י, שניתן רק לפני כשבועיים (הוצא מתוך האתר של נבו הוצאה לאור בע"מ): "אחריותה של המשיבה נקבעת במקרה שלפנינו על פי הוראות סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). הטלתה תלויה בהוכחת התגבשותם של יסודות העוולה: חובת זהירות, התרשלות ונזק שנגרם בגינה (ראו, למשל: ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 128 (להלן: גורדון)). בערעור שלפנינו אין עוד מחלוקת בין הצדדים בדבר חובת זהירות המוטלת על המשיבה כלפי המערער. כמו כן, אין חולק כי המערער ניזוק מענני האבק שיצרה המשיבה בפעולות הטשטוש אותן ביצעה. גדר הספק, אם כן, הוא ביסוד ההתרשלות. השאלה שעומדת במוקד הערעור היא, האם הפרה המשיבה את חובת הזהירות כלפי המערער.נ" אין מחלוקת על כך שהרשות המקומית חבה חובת זהירות כלפי תושביה. לפיכך, אעבור לשאלה אם חובת הזהירות במקרה זה הופרה, ואמשיך בציטוט מאותו מקור, החל מפסקה 6 לפסק הדין: "6. רמת הזהירות הנדרשת על פי עוולת הרשלנות מצויה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין. וזו לשון הסעיף: '35. עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.' רמת הזהירות הדרושה, שסטייה ממנה מהווה התרשלות, נבחנת על פי סבירות ההתנהגות, בנסיבות אותו מקרה. השאלה הינה, כיצד האדם הסביר, הנתון במצבו של המזיק מתנהג (ראו: ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום (טרם פורסם); ע"א 217/90 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה קריות נ' ירמיהו עיני, חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(2) 111, 128). שאלה זו היא נורמטיבית ולא תיאורית. סבירות התנהגות המזיק נקבעת על ידי האיזון בין השיקולים הרלבנטיים בהתאם למשקלם (ראו: ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: חמד)). עמדתי על כך באחת הפרשות בצייני: "על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק..., לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות. על בית המשפט להתחשב בסכנה ובגודלה. עליו להתחשב בחשיבותה החברתית של הפעולה. עליו לשקול את האמצעים הדרושים למניעתה..." (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 131 (להלן: ועקנין)). 7. מהם השיקולים הרלבנטיים לבחינת סבירות התנהגות המזיק? האינטרסים והערכים הנלקחים בחשבון הם אלה של המזיק, הניזוק והחברה בכללותה (ראו: ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1) 102, 107-109 (להלן: סבג); ע"א 4025/91 צבי נ' קרול, פ"ד נ(3) 784, 790; J. Fleming, The Law of Torts (9th ed., 1998) 127). ביחס למזיק, יש לבחון את גודל ההוצאות הכרוכות במניעת נזקו של הניזוק. זאת ועוד, במקרה שבפנינו אין מדובר בארוע נזיקי יחיד, אלא בפעילות יוצרת נזק הנמשכת מדי יום ביומו במשך שנים. נתון זה- רמת הפעילות אותה בוחר המזיק- צריך אף הוא לבוא לידי ביטוי בתהליך שקילת האינטרסים העומדים בבסיס פעילות המזיק (ראו: S. Shavell, Economic Analysis of Accident Law (1987) 5, 46; S. Shavell, “Strict Liability versus Negligence”, 9 J. L. Stud. 1 (1980)). ביחס לניזוק, נבחנת חומרת הפגיעה ברכושו והסתברותה. ככל שתוחלת הנזק לניזוק גבוהה, כך גם תוחמר חובתו של המזיק לנקוט באמצעי זהירות למניעת הסיכון. לצד שיקולים אלה, עומדים אינטרסים וערכים הנוגעים לחברה כולה (ראו: ע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה, פ"ד ל(1) 141, 162; ע"פ 364/78 צור נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 626, 632; פרשת סבג, 107). במסגרת זו, יש להביא בחשבון את החשיבות שמייחסת החברה למניעת הנזק כמו גם לתועלת החברתית הצומחת מפעילות המזיק. 8. על רקע שיקולים אלה, יש לבחון את סבירות התנהגותו של המזיק. אמת מידה זו מאזנת בין השיקולים המתנגשים, בהתאם למשקלם הראוי. על האיזון לבטא את תפיסת החברה ביחס להתנהגות הראויה שיש לצפות מהאדם הסביר בנסיבות העניין (ראו: פרשת גורדון, 133). על רקע זה נפנה לנסיבות המקרה שלפנינו." ובכן, במקרה שבפני יש לאזן אלה מול אלה את השיקולים הבאים: לציבור אינטרס רב בקיומם של גנים ציבוריים ובהיותם של אלה פתוחים לציבור. לציבור גם אינטרס בביצוע פעולות גינון ונוי באיזורי המגורים, ולשם ביצוען של אלה, כמו גם לביצוע פעולות תשתית, בניה ועוד, נדרשת הרשות המקומית לעשות שימוש בטרקטורים וכלי עבודה שונים, ולעיתים קרובות, כרוכות עבודות כאלה בהזזת הקרקע והפיכתה. השאלה היא אם בעת ביצוע אלה, זנחה הנתבעת את חובתה למנוע סכנה לתושבים כתוצאה מביצוע פעולות כאלה (בין שהן בוצעו על ידה ובין על ידי אחר, בידיעתה וברשותה). שאלת זניחת חובת הזהירות תבחן לאור הסיכוי לקרות ארוע מעין זה ותוצאותיו, מחד גיסא, לעומת האמצעים שניתן היה לנקוט כדי למנעו, ועלותם, מאידך גיסא. כזכור - הנתבעת ציינה כי מעולם לא התקבלה הודעה כלשהיא אודות נחשים אשר מצויים בגן בו התרחש הארוע ומעולם לא נרשם ארוע הכשה בגן הציבורי הזה. יש לזכור שהגן מצוי בסמוך לחורש הטבעי של פארק הירקון, לגביו אין מחלוקת ש"יש מכל חיות הבר, כולל נחשים", כדברי לוכד הנחשים, אך גם התובעים לא תולים בכך תביעתם, אלא בעבודות, שגרמו לדבריהם ליציאת הנחש לגן הציבורי. לוכד הנחשים אמנם ציין, ש"אם בעל המקרקעין היה פונה אלי בשאלה באשר לסיכונים, אם בכלל, הצפויים כתוצאה מביצוע עבודות במקום - הייתי ממליץ לפני ביצוע העבודה לסרוק את השטח וללכוד נחשים מהשטח עצמו או לחילופין לתלות שלטי אזהרה", אלא שכדי לפנות ללוכד הנחשים בשאלה, צריכה היתה הנתבעת לחשוב שדווקא הוא, הינו אחד מבעלי המקצוע שצריך לקחת את דעתם בחשבון עקב ביצוע העבודות. ומדוע לא מומחה לסוגים אחרים של חיות בר או זוחלים? ואולי מומחה ליתושים? אינני סבורה, שהעובדה שהמומחה בתחום סבור שיתכן שעבודות הטרקטורים הן שגרמו לבריחת הנחשים (אך גם הוא מציין שכל זה בסימן שאלה), מהווה בסיס לקביעה שהנתבעת היתה צריכה לצפות שנחש יברח אל תוך הגן הציבורי דנן. יתר על כן - אינני רואה מהו האמצעי שיכלה הנתבעת לנקוט על מנת למנוע את הארוע. טוענים התובעים שהיה צריך להציב שלט "זהירות - נחשים". נראה לי, שאם כל אימת שיתבצעו עבודות בניה, עבודות עפר או עבודות גינון בסמוך לגן ציבורי (בין על ידי רשות ובין על ידי אדם פרטי באישור הרשות), הרשות תתלה שלט מפחיד ומאיים שכזה, יביא הדבר להתרחקות הציבור מגנים ציבוריים למשך פרקי זמן ממושכים, שלא לצורך. יש לזכור, שההסתברות לקרות ארוע שכזה היא קטנה ביותר. גם ההשוואה שהושמעה בדיון בין ארוע זה לבין פיזור של רעל על ידי העיריה ואזהרה מפניו - אינה מתאימה, לדעתי. כאשר מפזרים רעל, יודעים בודאות על קיומו, היוזמה להגעת החומר המסוכן היא של המפזר והוא יכול לתחום את הסכנה מבחינת היקפה בזמן ובמקום. זהו ארוע נקודתי, ידוע מראש ומוגדר. סיכומו של דבר, לאחר שקילת כל השיקולים ואיזון ביניהם, אני מגיעה לכלל מסקנה, שהתנהגות הנתבעת בנסיבות הענין היתה סבירה ואיננה מהווה הפרה של חובת הזהירות, שהיא חבה כלפי התובעים. עיינתי גם בפסקי הדין אליהם הפנו אותי התובעים, לרבות פסק הדין של בית משפט השלום בנצרת, שניתן על דרך הפשרה, העוסק בהכשת נחש בשמורת חורשת טל, ולא מצאתי שניתן להסתמך עליהם. מעבר לצורך אציין, שבמקרה של חורשת טל הוכח, שהנתבעת ידעה שיש סכנת הכשה ואף הזהירה מפניה באתר האינטרנט שלה, אך לא באתר הפיזי עצמו. הוכחה כזו אין לנו במקרה זה. עיינתי גם בספר השנה של המשפט בישראל תשנ"א, בחיבורו של ד"ר אריאל פורת דיני הנזיקין, עמ' 222, בפרק "המשך המגמה להרחבת אחריותן של רשויות ציבוריות על פי עוולת הרשלנות" (עמ' 256), אך גם בו לא מצאתי בסיס להגעה למסקנה שונה בענין דנן. לאור כל האמור, הנני דוחה את התביעה. בנסיבות הענין, אינני עושה צו להוצאות. בעלי חייםקטיניםפיצוייםעירייה