תיאום עדויות - תלונה ללשכת עורכי הדין

פסק דין התביעה 1. תביעה לפיצוי כספי בסך של 100,000 ₪, בשל לשון הרע. עניינה של התביעה, בדברים שנאמרו במכתב מאת התובע, אל עו"ד דינה וכסלר, מנכ"ל ועד מחוז ירושלים של לשכת עורכי-הדין. 2. התובע הגיש תביעה נגד עיריית ירושלים (ת.א. 1528/99 בבית המשפט המחוזי, בפני כב' השופטת מ' נאור). הנתבע, עורך-דין באגף היועץ המשפטי של העירייה, ייצג את העירייה באותה תביעה. התובע הגיש לועדת האתיקה של לשכת עורכי-הדין תלונה על הנתבע, על תיאום עדויות במהלך ניהול המשפט הנ"ל, הדרכת עדים, תיאום עמדות, הכל כאמור במכתב התלונה (נ/1) מיום 21.6.00. מנכ"ל ועד מחוז ירושלים של לשכת עורכי-הדין, ביקשה מאת הנתבע להשיב בכתב על התלונה. כזאת עשתה, על-פי החלטת ועדת האתיקה שליד הועד המחוזי, ובהתאם לכלל 2 לכללי לשכת עורכי-הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב - 1962. הנתבע עשה כפי שנתבקש, שלח תשובה בכתב (ת/1). תשובתו זו, היא נשוא התובענה דנן. עיקרי טענות התובע 3. קיצפו של התובע יצא על מספר התבטאויות במכתב, ואֵלו הן: הנתבע כתב במכתבו כי התובע "הינו אדם טעון מבחינה אמוציונלית ונדמה לו שכולם בעיריה הם נגדו". דברים אלה, אליבא דתובע הינם חסרי יסוד. בהמשך המכתב ייחס הנתבע לתובע, לטענת התובע, התנהלות בדרך של כזב, בכך שכתב במכתבו כי "מר יזדי נוהג להגיש תלונות גם אם אין בהם דבר, וזאת כדי להפחיד את עובדי העיריה הנוגעים בדבר". לדברי התובע, בהשמצתו כנ"ל אין שמץ של אמת. הנתבע הביא במכתבו דוגמא על תלונה שהגיש התובע נגד עו"ד לימור עציוני, אשר ייצגה את העירייה בתביעה אחרת של התובע נגד העירייה, "תלונה זו התבררה כתלונת סרק". לדברי התובע, אין זה נכון כלל וכלל. ועוד זאת טוען התובע, כי בהמשך מכתבו הביא הנתבע "דוגמא נוספת לתלונת סרק", תלונה של התובע נגד מנהל האגף לשיפור פני העיר בעיריית ירושלים, דבר שאף הוא - לטענת התובע - לא היה ולא נברא. במכתבו טען הנתבע, כי התובע ניסה להכשילוֹ בעבירה על כללי האתיקה של לשכת עורכי-הדין, על מנת שהתובע יוכל להתלונן נגדו. היה זה כשהתובע הופיע במשרדו של הנתבע ומסר תצהיר בקשר לתביעתו הנ"ל נגד העירייה. באותה הזדמנות אמר התובע לנתבע, כי אם ברצונו לשוחח על פשרה בתיק האמור, יוכלו השניים להיפגש ליד ביתו של התובע ברחוב בר-אילן. הנתבע השיבוֹ, כי מכיוון שהוא מיוצג על-ידי עו"ד, אסור לנתבע לשוחח עימו על אודות התיק. חרף הסבריו של הנתבע, בכלל זה, הצעתו לתובע להמציא לו אישור מעורכת-דינו על הסכמתה שישוחחו, המשיך התובע בנסיונות שיכנוע, ואף 'זרק' הצעת פשרה, בתקווה שהנתבע יגיב עליה, והתובע יוכל להתלוננן נגדו. התובע טוען כי אין לדברים אחיזה במציאות, היות והשניים כלל לא נפגשו באותו יום, אלא הפגישה הייתה עם עו"ד מטעם התובע. הנתבע ציין במכתבו כי תלונתו של התובע "הוגשה בהתאם לאותה שיטת פעולה, הגשת תלונות על מנת להפחיד את עובדי העיריה ולמנוע מהם לבצע את עבודתם כראוי". התובע רואה בדברים הללו, ייחוס של התנהגות בדרכי עורמה. בכל הדברים הנ"ל, לדברי התובע, "אין שמץ של אמת וכולם שקר אחד גדול, מפרי מוחו הקודח של הנתבע". התובע סבור כי יש בדברים הללו משום הוצאת דיבתו רעה, מדובר בפירסום לשון הרע, ובהכפשת שמו. התובע הינו בעל נדל"ן, והוא דמות ידועה ומוכרת היטב בקרב הקהילייה העיסקית והמשפטית בירושלים. חשיבות רבה נודעת לשמו הטוב. פירסום לשון הרע עליו עלול להשפילו בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה, בוז ולעג מצידם, לבזותו ומעל לכל - לפגוע בעסקיו ובמשלח ידו. עיקרי טענות הנתבע 4. הנתבע טוען להגנתו, כי כל אשר נכתב במכתבו, לא נכתב אלא כדי להכחיש ולגנות את האמור בתלונה התמוהה שהגיש התובע נגדו ללשכת עורכי-הדין, ואשר כל האמור בה, הוא בגדר דברי-הבל. וועדת האתיקה של לשכת עורכי-הדין מהווה גוף מעין-שיפוטי, ודברי מכתבו של הנתבע, מהווים דברי בעל-דין בדיון בפני גוף שכזה, ואינם מקנים עילת תביעה. הנתבע טוען כי לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין, כי דבריו במכתבו הינם אמת לאמיתה, ומכל מקום מדובר בדברים נילווים להגנתו של הנתבע מפני תלונתו של התובע, ואין בהם פגיעה של ממש. הנתבע טוען, כי לתובע אין ולא היה שם טוב כפי שהוא מציג זאת, ומכל מקום, שמו לא נפגע כלל וכלל. על הטענה כי חל שינוי לרעה ביחס שמקבל התובע מאת הפקידים בלשכת עורכי-הדין ובבתי-המשפט בעיר, משיב הנתבע כי מדובר בדברי-הבל ורעות-רוח. חופש הביטוי 5. בפרק הראשון לסיכומיו, מייחד ב"כ הנתבע דברים תחת הכותרת "חופש התבטאות מול חוק איסור לשון הרע". תמצית דבריו שם הינה, כי באין "פגיעה קשה, רצינית וחמורה ברגשות הנפגע, מעבר לסיבולת הדמוקרטית שיש לייחס לו כאדם סביר החי במשטר הדמוקרטי" (סעיף א'); ובאין "וודאות קרובה להיווצרות הפגיעה בפועל" (סעיף ב'), דינה של התביעה להידחות על הסף מחוסר עילה. דברים מעניינים שכתב שם ב"כ הנתבע, אינם ישימים לענייננו. המבחן הקובע, איננו המבחן המוצע על ידי ב"כ הנתבע: "האם התבטאויות שכאלה אומנם יכולות לעבור על פני סף הסיבולת, שכל אדם סביר בחברה הדמוקרטית חייב לפתח" (שם). כאמור, לא זהו המבחן. המבחן הקובע, הינו זה שנקבע בחוק איסור לשון הרע, הגדרת לשון הרע שבסעיף 1 לחוק. לעניינו של זה, ספק אם דברי מכתב תשובתו של הנתבע על תלונת התובע נגדו בלשכת עורכי הדין, שעליהם מלין התובע, עולים כדי לשון הרע. אך לצורך הדיון, נניח, כי כך הוא. פירסום מותר - פירסום בהליך מעין-שיפוטי - סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע 6. הנתבע טוען להגנה שלפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, שזו לשונו: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - ... (5) פירסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פירסום על ידי בעל-דין, בא כוחו של בעל-דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור". ישנם טעמים טובים לכאורה להחיל את ההגנה האמורה; אך ישנם טעמים משפטיים שלא לעשות כן. ההגנה נועדה לאפשר דיון פתוח וחופשי במסגרת של הליך שיפוטי, או מעין-שיפוטי, ללא מורא. דיון שכזה, עשוי לקדם את ההכרעה, להביא לתוצאה צודקת ולחקר האמת. קיום משפט הוגן, מחייב להסיר חשש מלב בעל-דין, בא כוחו של בעל-דין, או עד, שמא התבטאות לא מוצלחת במהלכו, תגרום להבאתו במשפט בשל לשון הרע. מטיבעם, דיונים משפטיים הינם 'לעומתיים', ולכן חשש כאמור, הינו ממשי. סכסוכים משפטיים עלולים להוליד בעקבותיהם, תביעות לשון הרע הדדיות, וחוזר חלילה, עד בלי די. מכאן, חשיבותה של ההגנה הנ"ל [ראו: א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז - 1977), נבו הוצאה לאור בע"מ, 197 (והאסמכתאות שם, בה"ש 30): "התרת הגשה של תביעות לשון הרע בגין התבטאויות שנעשו במהלך הליכים משפטיים, עלולה לאפשר ל'מתדיינים תאבי משפט' להפוך כל התבטאות במשפט בו היו מעורבים לעילה למשפט נוסף ובכך ליצור שרשרת בלתי נפסקת של התדיינויות"]. ענייננו יוכיח את חשיבותה של ההגנה. 7. בעניין אחר [ת.א. 7744/00 אילן אשד, עו"ד נ' יפה דריי (לא פורסם), בפיסקאות 8 - 15], עמדתי על הפרשנות הראויה ל"תוך כדי דיון", שסעיף 13 (5) הנ"ל מדבר בו. השאלה שעמדה שם על הפרק הינה האם משתרעת ההגנה על כל התבטאות "תוך כדי דיון", יהא טיבה כאשר יהא, לשון אחר, האם קיים גם מבחן תוכני. אך עד שנבוא לדבר בתוכן הדברים, שומה לוודא כי בדיון עסקינן. המכתב נשוא התובענה, נשלח, כאמור, כתשובה על תלונת התובע, בהתאם לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב - 1962; דא עקא, קובלנה טרם הוגשה. כיוון שכך, אין לראות את הנתבע כבעל דין בהליך מעין-שיפוטי; ואת מכתבו אין לראות כפירסום שנעשה תוך כדי דיון בהליך מעין-שיפוטי. "הקובל, שעה שהוא מקבל תלונה, איננו ממלא תפקיד שיפוטי והתלונה עדיין איננה מהווה צעד בדיון, כי הקובל רשאי שלא להגיש תביעה בכלל. אם הקובל רשאי לעכב את התלונה, ולא לתבוע לדין את עורך הדין, משמע שהתלונה אינה קשורה לדיון בפני בית דין משמעתי, ואין לומר עליה שהיא נעשתה תוך כדי דיון ..." [המ' (ת"א) 8652/77 הלר נ' שיאוביץ, עו"ד, וערעור שכנגד, פסקים (מחוזיים) תשל"ח (1) 384, 387]. כך נפסק, כאמור, גבי תלונה שהוגשה על עו"ד ללשכת עורכי הדין; וכך הוא, בענייננו, גבי תשובה לתלונה שכזו. כשלעצמי, דומני, כי יכול ויש להרהר בדבר. רעיונית, יכול כי נכון היה להחיל את ההגנה במצב הדברים כגון דא, אך לא ארחיב את הדיבור בקשר לכך, הואיל ועל דרך של פרשנות משפטית סבירה של הוראת סעיף 13 (5) אין ניתן לעשות כן; עניין הוא למחוקק לענות בו. נמצא, איפוא, כי לא עומדת לו, לנתבע, הגנת סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע. הגנות תום הלב 8. הנתבע טוען להגנות שלפי סעיף 15 (3), (5) ו- (10) לחוק איסור לשון הרע, שזו לשונן: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפירסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: ... (3) הפירסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפירסום, או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר; ... (5) הפירסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע - (א) כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13 (5) ... (ב) ... ... (10) הפירסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן; ...". 9. דומני, כי לא יכול להיות ספק בדבר, שתשובתו של הנתבע לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, על תלונתו של התובע, נועדה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנתבע. סוף סוף, תלונה נגד עורך דין אינה עניין של מה בכך. זו עלולה להביא להגשת קובלנה נגדו, ולתוצאותיה של קובלנה, עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת על שמו הטוב, על משלח ידו, ועל מטה לחמו של עורך-הדין הנילון. בתלונתו של התובע (ת/1) טענות קשות על התנהגותו של הנתבע במהלך ניהול המשפט בת.א. 1528/99 הנ"ל. פשוט וברור, כי צריך להיות לו, לנתבע, יומו בלשכת עורכי הדין, להשיב כדבעי על מה שנטען כנגדו. תשובתו אינה צריכה להצטמצם בהכרח רק למענה ישיר לטענות שבתלונה. יריעת המחלוקת אינה נמדדת רק על פי התלונה. יש וראוי להרחיב בתשובה את היריעה, כדי לפרוס בפני וועדת האתיקה את התמונה במלואה, מנקודת מבטו של הנילון. ודוק: אלמלא באה לעולם תלונתו של התובע, לא היה הנתבע כותב את שכתב לוועדת האתיקה של לשכת עורכי-הדין. זו, הינה רשות המוסמכת לבדוק ולחקור בתלונות על מעשיהם ומחדליהם של עורכי-דין במסגרת תפקידם. הנתבע לא יצא לרחובהּ של עיר לפרסם בקול גדול לשון הרע על התובע. הפירסום לא נעשה אלא על דרך של הגשת תגובה לתלונה של התובע ללשכת עורכי-הדין. זהו הגוף המוסמך על-פי חוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א - 1961, לקיים שיפוט משמעתי לעורכי-דין ולדון בעבירות משמעת, בהפרת כללי האתיקה המקצועית, ובמעשים ומחדלים שאינם הולמים את מקצוע עריכת-הדין. הלשכה אמוּנה על בדיקת תלונות בכגון דא. יש והללו נמצאות מוצדקות, יש והן נדחות, ויש ונמצא בהן מקצת מזה ומזה. התובע לא נותר כּנוּע מבלי יכולת לעשות להפרכת טענות הנתבע בתשובתו לתלונה. מובטח לו יומו במהלך בדיקת התלונה בלשכת עורכי-הדין, וכמובן גם במסגרת הליכי המשמעת. על החלטה שלא לקיימם, ניתן להשיג. 10. אשר ללשון שנקט בה הנתבע, הלכה היא, כי גם ניסוח "בלשון חריפה ומכאיבה", יכול שייחשב כסביר [ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מ"ז (1) , 10]. הנתבע נקט לשון עניינית, ומתונה במידה ניכרת מזו שנקט בה התובע. וזאת להזכיר: "כתבי טענות בהליכים אזרחיים ידועים בהיותם חד-צדדיים ומוטים באופן חד לטובת הצד. הם נוטים, בדרך-כלל, להאיר היבט צר ואינטרסנטי של ההתדיינות. אין לשכוח, כי כתבי-הטענות נהנים מחסינות רחבה מאחריות בגין לשון הרע (סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע). על רקע זה עלולות להיכלל בהם טענות קשות, אשר לא תמיד יש להן יסוד ראייתי מוצק" [דברי כבוד השופט ת' אור ברע"א 3614/97 דן אבי-יצחק, עו"ד נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, ואח', פ"ד נג (1) 26, 91- 92]. דברים אלה, יפים - בשינויים המחוייבים - גם לענייננו, אומנם בעוצמה מופחתת (היות ובהגנות תום הלב עסקינן, ולא בפירסום מותר, לפי סעיף 13 (5) הנ"ל). העוסקים בהליכי משמעת בלשכת עורכי-הדין, בדרך כלל מיומנים ומנוסים, ומודעים לכך שבתלונות ובתשובות עליהן, ישנן לא אחת טענות אשר אינן בהכרח אמת מוחלטת. לפיכך, ההתייחסות אל האמור בתלונה ובתשובה, הינה 'בערבון מוגבל'. יכול שהנתבע היה מיטיב לעשות, אילו נקט משנה זהירות בתשובתו נשוא התובענה, במה שקשור לפרטי הטענה כי התובע ניסה להכשילו בעבירה על כללי האתיקה, אך ככלל, מכתבו לא חרג מתחום הסביר בנסיבות, וקמה חזקה כי עשה את הפירסום בתום לב, בהתאם לסעיף 16 (א) לחוק איסור לשון הרע. חזקה זו, לא נסתרה. אדרבא, למקרא התלונה, על כל הטענות הכלולות בה, מתחזקת עוד חזקת תום הלב האמורה. 11. מלכתחילה טען הנתבע להגנת אמת הפירסום (אמת דיברתי), לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. בסיכומיו, לא ראה עוד לחזור על הגנה זו, ולפיכך לא אדון בה. יחד עם זאת, לשם בחינת תום הלב לצורך ההגנות הנטענות לפי סעיף 15, אציין מקצת דברים אשר יש בהם ללמד על הילכי-הרוח והמחשבה אשר ליוו את התלונה ללשכת עורכי הדין ואת התשובה לה, והינם רלוונטיים לשם בחינת תום הלב, גם אם לא אקבע מימצאים לגבי אמיתותם, לצורך סעיף 14. א. מבקרת העירייה ראתה להעיר בשעתו לתובע (נ/8 מכתב מיום 2.7.01), כי "אי-אפשר לעבור לסדר היום על הסיגנון בו אתה מנסח פניותיך לעובדי עירייה... שילבת בצד טענותיך... הערות אישיות פוגעות, האשמות פליליות ואיומים. ניסוחים אלה חורגים הרבה מגבולות הטעם הטוב ועלולים להחשב לעבירה פלילית של העלבת עובד ציבור... הסגנון הבלתי ראוי בו פנית לעובד העירייה... אין מדובר במקרה בודד. שורה של עובדי עירייה "זכו" לקבל ממך מכתבים פוגעים ומאיימים. אין להשלים עם כך וכבר הסבתי תשומת ליבך לכך בעבר... אין להשלים עם הנוהל שסיגלת לעצמך לכתוב לעובדי הציבור בסגנון בו בחרת". ב. התובע מאשר (עמוד 4 לפרוטוקול) "התלוננתי נגד הרבה מהאוכלוסיה בארץ. מגוון רחב של האוכלוסיה ברחבי הארץ". ג. על הנתבע התלונן התובע לא רק בלשכת עורכי הדין, אלא גם אצל ראש העיריה. במכתבו אמר, בין היתר, כי "אוי לעיר אשר ראש העיר העומד בראשה לא נוהג להתערב בשיקול דעתם של העובדים מטעמו... כולי תקווה שמכתבך אלי מיום 19.9.00 אינו נושא את התאריך 18.8.00 ע"מ לקרב את מועד "התשובה" אל המועד בו נידרשת להשיב למכתביי הנ"ל... העיריה הועידה לתיק זה עו"ד מהשורה התחתונה ומטה, עו"ד שלא מכלכל את צעדיו בתבונה... הביא את ייצוגה של עיריית ירושלים בהיכל הצדק אל תחתית המדרגה, כאשר שיקר במצח נחושה, הדיח עדים, סילף מסמכים, העיד עדות שקר... שיקר במצח נחושה על חברי וועדת האתיקה... ועל כך הוגשה תלונה נוספת, והפעם גם למבקר המדינה... בערה חמתו עד כדי שקר נוסף". ד. לדברי התובע (סעיף 3 לכתב התשובה), "אפילו השר הממונה סבור שהליכי השיפוט המישמעתי בלשכה נגועים במשוא פנים לטובת עורכי הדין, כמו שקרה במקרה דנן". ה. התובע מאשר בעדותו, כי הוא נוהג לכתוב במכתביו 'העתק לעיתונות', גם אם בפועל איננו שולח העתקים אלה. לדבריו, "כתבתי העתק להפעיל לחץ"; "גם ראש העיר נוהג לשכתב מכתבים" (עמוד 2 לפרוטוקול). ו. בתלונת התובע ללשכת עורכי הדין צויינו כנמענים להעתק התלונה שר המשפטים יוסי ביילין, היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, עורך מדור המשפט בעיתון ירושלים און ברק, והוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב. כשנשאל לפשר הדבר, והאם אכן שלח את תלונתו לשורת האישים הללו, השיב שלא, ואמר: "זה גם תרגיל לוועדת האתיקה שאני חושב עליה בדיוק מה שאני חושב על ראש העיר". ז. לתובע דעה נחושה "ראש העיר משוחד כלפי העובדים שלו. וועדת האתיקה היא בגדר של חתול השומר על השמנת" (עמוד 5 לפרוטוקול). ח. על עורכת-הדין שלו, איים התובע בפיטורין, בנסיבות כמתואר בתלונתו ללשכת עורכי-הדין (ת/1), על הנתבע. ט. על עובדת אגף היועץ המשפטי לעירייה, עו"ד לימור עציוני, אשר ייצגה את העיריה בתביעה של התובע נגד העיריה, הגיש התובע תלונה ללשכת עורכי הדין. אין מחלוקת על כך שוועדת האתיקה החליטה לגנוז את התלונה. לדברי הנתבע "תלונה זו התבררה כתלונת סרק והיא נגנזה מבלי שעו"ד עציוני התבקשה להגיב עליה" (סעיף 5.א לתצהיר הנתבע); מנגד סבור התובע, כי ההחלטה לגנוז את התלונה "אינה מעידה כלל וכלל, כי מדובר בתלונת סרק" (סעיף 7.ה לתצהיר התובע). י. על מנהל האגף לשיפור פני העיר, מר שבתאי אלוני, הגיש התובע תלונה, אשר קדמה לה תביעה אישית נגד אותו עובד, על סירובו לאשר בדיעבד הצבת אדניות שהציב התובע על המדרכה. 12. כאמור, משנזנחה בסיכומי הנתבע טענה להגנת "אמת דיברתי", לא אדרש לבחינת אמיתות הפירסום (בחינה שלצורך סעיף 14 יש לה משמעות שונה מאשר לצורך סעיף 16). עם זאת, מיקבץ חלקי של האמור בסעיף 11, יש בו כדי לתמוך בתום-ליבו של הנתבע. בהכירוֹ את דרכי פעולתו של התובע, אשר מרבה להתלונן, ואשר עושה כן בתקיפות, בנחישות, ולעיתים בבוטות, ניתן להבין לליבו, על שראה להרחיב קמעא בתיאור דברי רקע בתשובתו לתלונת התובע נגדו, בטרם השיב במישרין לתלונה. אשר לתובע, הוא לא שיכנעני כי הפירסום היה שקרי. אדרבא. דומה גם, כי הנתבע האמין באמיתות דברי מכתבו. התובע לא עמד בנטל להוכחת הנסיבות בהתאם לסעיף 16 (ב) לחוק. לגבי עניין אחד, טענת הנתבע במכתבו לפיה ניסה התובע להכשילוֹ בעבירה על כללי האתיקה, הראה ב"כ התובע בסיכומיו, מספר סתירות בדברי הנתבע, ובדברי מזכירה באגף היועץ המשפטי לעירייה, אשר העידה מטעם הנתבע. אכן, יכול שמרוב פגישות ועיסוקים בעניינו של התובע, לא זכר הנתבע את כל פרטי האירוע, ואת מועדוֹ. אך כעיקרון, נמצאו תימוכין בדברי העדה לטענתו של הנתבע, ויש לבכּרהּ [יעויין גם במכתבו (נ/5) של ראש העירייה אל התובע, מכתב אשר התובע מבקש להסתמך עליו, אשר יש באמור בפיסקה השלישית שבו כדי לסתור פרטים אחדים מטענותיו של הנתבע, אך לא את עיקריה]. אני דוחה את טענתו של ב"כ התובע על העדה ש"עדותה בדויה" (סעיף 57 לסיכומיו), כמו גם את טענתו כי הנתבע "בדה את הסיפור אודות פגישתו עם התובע במטרה להשחיר את פניו בפני וועדת האתיקה... ובסופו של דבר נחשפה האמת המכוערת" (סעיף 56 לסיכומיו). הטענה הזו הינה מרחיקת-לכת, ואינה נכונה. מכל מקום, גם אם אין זהות מוחלטת, הרי שמדובר בפרטי-לוואי אשר אין בהם פגיעה של ממש. משקלם היחסי של הפרטים השגויים, ככל שהם קיימים, הינו נמוך, אינו שולל את תום הלב של הנתבע, ואינו מצדיק את שלילת ההגנה. בנסיבות העניין, אין באותם פרטי-לוואי משום פגיעה של ממש בתובע, היות - וגם לשיטתו - אינם עוסקים במישרין בתלונתו. חזקה על הגורמים המוסמכים בלשכת עורכי-הדין, כי הם יודעים לבוֹר את המוץ מתוך התבן, להתמקד בעיקר, ולמלא את החובה החוקית בבחינת התלונה. 13. כללו של דבר, עומדת לנתבע הגנת סעיף 15 (3) לחוק איסור לשון הרע. כיוון שכך, אין צורך שאדון בפרטוּת בשתי ההגנות הנוספות שטען להן. אציין עם זאת, כי ההגנה שלפי סעיף 15 (5) לחוק, אינה מתקיימת, היות והפירסום לא הצטמצם רק להבעת דעה על התנהגות התובע כבעל-דין. מאידך, נוטה דעתי לכך, כי מתקיימת בנסיבות העניין, על יסוד האמור לעיל, ההגנה שלפי סעיף 15 (10) לחוק איסור לשון הרע. 14. סוף דבר, מוטב היה אלמלא באה תובענה זו לעולם. אך טבעי הוא שעורך-דין אשר מתבקש ליתן תשובתו לתלונה שהוגשה נגדו ללשכת עורכי-הדין (ואשר על פניה נראה כי המתלונן הפיצהּ לשר המשפטים, ליועץ המשפטי לממשלה, לעיתונות ועוד), יעשה להגנתו, יפרט את גירסתו, יתאר את הרקע ואת הפרטים. אין זה מן המידה, שתשובתו - כשאינה נושאת חן מלפני המתלונן - תהווה בסיס לתביעת לשון-הרע נגדו. 15. התביעה נדחית. התובע יישא בהוצאות המשפט, וכן ישלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. תלונה נגד עורך דיןעורך דיןלשכת עורכי הדין