פסק דין 1. ביום 15.2.00 , בעת ששהתה התובעת, ילידת 1994, בצהרון המנוהל ע"י הנתבעת 1 ואשר האחראי הינו הנתבע 2, (להלן: "הנתבע") וכשהמבטחת הנתבעת 3, ניגשה התובעת לשרותים המצויים במקום והמרוחקים כ-3 מ' מכיתת הצהרון, ובשובה נתקלה בנער אשר אחז בידו כוס "מנה חמה" "והמרק נשפך עליה על הצוואר והגוף וגרם לפגיעה" (ת/4). התובעת הגישה תביעתה לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה. 2. הנתבע בתצהירו נ/1 מתאר את מבנה המקום של המתנ"ס וכשהוא מציין, כי בקומת הקרקע, הרלבנטית לתביעה דנן, קיים לובי, דלת יציאה לחצר, 3 כיתות פעילות, אגף משרדים וכן חדרי שרותים. הפעילות במתנ"ס כוללת חוגים, פעילות צהרונים וכן אגף הנוער, כשהפעילויות חופפות. בכל הקשור לצהרונים, מדובר על פעילות בין השעות 13:20 ועד 16:30, 150 ילדים המחולקים ל-6 כיתות. אגף הנוער פועל אף הוא במקביל "הן במסגרת היחידה לקידום נוער המיועדת לטפל בנוער בסיכון , כמו כן מקיים האגף גם פעילות שגרתית לנוער בכלל" (סע' 11). בהתייחס לאותו נער, ציין הנתבע בתצהירו, כי הנער שהה במתנ"ס "ברשות ובמסגרת היחידה לנוער במצוקה...". עם זאת, מציין הנתבע, כי לא התבקש לתת רשות לנער "להסתובב עם כוס עם מים רותחים בשטח המתנ"ס..." וכי "למיטב ידיעתי היתה זו הפעם הראשונה והאחרונה שבה דבר זה נעשה". במסגרת חקירתו בביהמ"ש, בעמ' 4, מעיד הנתבע כי אכן התובעת הלכה לכיוון השרותים והגם שיכלה לקצר דרכה "צפוי שילכו לשרותים דרך הלובי". עם זאת הוא מציין "הנערים לא אמורים לקחת את השתיה החמה, הוא לקח את השתיה החמה מהמטבח. היתה לו מנה חמה שהוא הביא מהבית. לא היה מקרה שילדים הביאו מנות חמות מהבית". בהמשך באותו עמוד הוא מעיד כי גילו של הנער בן 14 לערך וכי "המטבח נעול ורק עובדים יכולים להכנס לשם" וכי לא צפה את הסיטואציה כפי שארעה, לכן גם לא מעמידים שומר "על המטבח". יחד עם זאת, וכלשונו, הוא מציין "הוכתי בתדהמה כשזה קרה".(5). במסגרת חקירתו הנגדית הוא מציין בעמ' 12 "הארוע קרה. לא הכחשתי בעבר ואני לא מכחיש היום". בהמשך הוא מעיד, כי הוא שהה במשרדו אשר נמצא 4 מ' ממקום התאונה. עוד הוא מוסיף, כי אכן לשרותים הילדים הולכים ללא פיקוח. לשאלה "אני מניח שבזמן הפעילות אתה או המטפלות דואגים שהמטבח יהיה נעול" הוא משיב "לא. ואין הנחיה כזו". כן הוא מוסיף, כי מעולם לא התבקש לנעול חדרים שיש בהם מיחם וכי אף אחר המקרה דנן, אינו נועל את המטבח ואף לא הוציא הנחיות בכל הקשור למיחם וכשהוא מסביר, כאמור, כי לא ציפה שילד יגיע עם מנה חמה למתנ"ס (13). עם זאת, הוא מעיד , כי לאחר התאונה "צמצמתי את החדר שלי שיהיה בדיוק בתצפית, החדר שלי היום נמצא במחצית, חציתי אותו לשתיים כי קודם לא היה לי שדה ראיה, היום אני רואה את כל הלובי...". כן הוא מסביר, כי כיום, אומנם, לא ימנע כניסה למטבח למילוי מים חמים מהמיחם, אולם "אדאג שזה יהיה תחת פיקוח, אם אדם, ילד או נער, יגיע עם מנה חמה אני לא אתן לו לגשת לבד למיחם ואדאג לו לליווי". לבסוף נציין, כי לשאלה "אתה לא נועל ולא תנעל את המטבח" משיב הנתבע "אמת, אלא אם כן יחליט ביהמ"ש כי צריך לנעול אותו בהתאם לתיק הזה ויהיה פס"ד על זה . אני בהחלט לא רוצה שיקרו עוד מקרים כאלה". 3. בנוסף לאמור, מהראוי להפנות לעדותה של התובעת בביהמ"ש אשר חרף גילה הצעיר ניתן היה להתרשם, שאכן מבינה היא משמעות עדות וכשהיא מתארת "הלכתי לשרותים וכשחזרתי הוא היה עם מנה חמה ביד והוא הסתכל על הצד השני, על הילדים, ואז נתקלתי בו כי רצתי ונשפך עלי מנה חמה. אני ראיתי אותו, הוא לא ראה אותי. הוא נתקל בי . הוא הלך עם המנה חמה ולא הסתכל לאן הוא הולך ואזי, הוא שפך את זה עלי...". במסגרת חקירתה הנגדית והראויה, מסבירה התובעת "שנינו נתקלנו אחד בשני. הוא הלך אחורה עם המנה חמה, הוא היה עם הגב, הוא הלך אחורה". 4. כאמור, בראשית הדברים, הוצג גם ת/4 מ-16.2.00 הודעה על התאונה למבטחת מטעם הנתבעת וכשבנוסף, מעיד אביה של התובעת על הפגיעה בתובעת. 5. דומני, כי נוכח האמור, אין מקום לטענה זו או אחרת כלפי התובעת בדבר הימנעות מהבאת עדות זו או אחרת. למעשה, קיימת הודעה של בעל דין , הוא הנתבע ואף בכתובים ובצדק ציין הנתבע אשר ציין , כי אין הוא מכחיש את התאונה, אלא טען בעניין הצפיות ונושא האחריות. 6. בכל הקשור לנושא האחריות, אין אנו נדרשים להעדר ליווי לתובעת בעת שרצה היא לשרותים. האחריות הינה בכל הקשור להעדר פיקוח בכל אשר קורה במטבח , בו מצוי המיחם, בהעדר פיקוח כי נער לא ייצא עם כוס עם מנה חמה לשטח בו , מטבע הדברים, ילדים רצים. אחריות זו מצויינת אף בסעיף 7 ב' לכתב התביעה. גם אם נקבל את גרסת הנתבע, כי מקרה שכזה לא ארע בעבר, אין בכך להסיר את האחריות במקרה דנן. יתר על כן, גם אם הוראות משרד החינוך אינן מחייבות נעילת מטבח שכזה, עדיין אין בכך משום קביעה כי לא קיימת רשלנות. אכן, נוהלים או תקנות בטיחות , יכול ויהוו אינדיקציה לנושא הרשלנות, אולם לא כרף קובע וראה ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח' פ"ד לט (1) 197. יתר על כן, גם אם עד מועד התאונה לא ארע מקרה כמקרה דנן, עדיין אין בכך לקבוע כי הנתבעים לא היו אמורים לצפות שיכול ויארע מקרה כמקרה דנן. ראה: דנ"א 7794/98 רביד ואח' נ' קליפורד ואח' , מיום 19.5.03 (ט.פ). מעת שהורים שולחים ילדיהם למתנ"ס או למוסד חינוכי אחר, רשאים הם להניח ולהיות סמוכים ובטוחים כי המוסד החינוכי ינקוט בכל האמצעים הדרושים על מנת לשמור את שלום ילדיהם. חובת הפיקוח זהה לחובת הורה, הכל כאמור בע"א 310/89 כהן (קטין) נ' לנטוש ואח' , פ"ד מו (1) 402 על פסקי הדין המאוזכרים בו. כן ראה ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות ואח', פ"ד מז (1) 802. אכן, כפי שנקבע בע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל , נתניה, פ"ד לה (2) 764, יש להתחשב בנתונים השונים והנסיבות השונות על מנת לבחון אם אכן ניתן היה לצפות את האירוע ומנגד, לקיים פיקוח זה או אחר. בבואנו לשקול נושאים אלו, עלינו להזקק גם לשאלת הסיכון הצפוי מחד והאמצעים למניעתו, מאידך. אם ניישם את האמור במקרה דנן, ניווכח שלמעשה היתה מודעות לכך שקיים מיחם מים חמים במטבח, כפי שהיתה מודעות לכך שנערים מסתובבים במתנ"ס, לרבות בשטחים המשמשים את הילדים הקטנים , לרבות להליכה לשרותים. יתר על כן, ברור הוא שילדים יכול וירוצו ויכול ויתקלו אלו באלו . בנסיבות שכאלו, מצופה שאכן אם ילד או אף נער יחזיק בידו מנה חמה, יכול ובגין היתקלות זו או אחרת יגרם הנזק אשר נגרם במקרה דנן. גם אם לא הביאו עד אותו מועד מנה חמה, עדיין, לכאורה, דווקא לאור עדותו של הנתבע, הרי לא היתה מניעה מנער להיכנס למטבח ולאחוז בידו מים חמים או שתיה חמה ואף ללא קשר למנה חמה. מול האמור, לא היה כל קושי לדאוג לנעילת המטבח במנעול , לרבות מתן מפתח למי מהצוות החינוכי . לא בכדי גם הנתבע עצמו מצא לנכון , וכמפורט לעיל, לשנות את מיקום ישיבתו במשרדו באופן שניתן יהיה לצפות על הנכנסים למטבח וכשהוא עצמו מציין, כי עומד הוא על פיקוח וליווי של הנכנס והיוצא משם. בלשון אחרת, אין לקבל את טענת הנתבעים, כאילו מדובר במקרה בלתי צפוי. עצם השארת המטבח פתוח לכל המעוניין, כ"פרצה הקוראת לגנב" וכשגם הסיכון הצפוי עולה מאליו וכפי שאכן ארע במקרה דנן. 7. אין מקום לקבל את טענת הנתבעים בדבר אשם תורם או רשלנות תורמת של התובעת ומהנימוקים המפורטים בע"א 310/89 דלעיל. יתר על כן, עצם ריצה של ילדה , בגילה דאז של התובעת ביציאה משרותים, אינו דבר חריג אלא צפוי ועל כן אין זה משנה אם התובעת היא זו שנתקלה, כלשונה, בנער או הפוך מכך , כפי שאין ליתן משמעות לכך שהתובעת ראתה את הנער, אולם לדבריה, מבלי שיכולה היתה לראות כי הוא מחזיק בידו מנה חמה. לדידי, גם אם ניתן היה לראות כי הנער מחזיק במנה חמה, הרי אין לצפות כי ילדה בגיל שכזה תפעיל, בהכרח, שיקול דעת תוך כדי ריצה , למנוע מגע זה או אחר בינה לבין הנער. ככלל, ניתן לקבוע כי אין מקום לאפשר לנערים להחזיק מים חמים בכוס, בשטח הציבורי בו ידוע וברור כי ילדי הצהרון עוברים ורצים. למעלה מהנצרך נציין, כי למעט דברי הנתבע עצמו, לא מצאו הנתבעים להביא בפני ביהמ"ש הוראות או הנחיות בכל הקשור לשאלה דנן. אולם, גם אם כך פני הדברים, הרי לא מקובל עלי סטנדרט של אי השגחה ואי נעילת מטבח במתנ"ס שכזה, גם אם קיימות הנחיות שכאלו. 8. בכל הקשור לנזקיה של התובעת, צורפה מטעם התובעת חוות דעתו של פרופ' מלר אשר מציין בחוות דעתו, כי ממסמכי ביה"ח עולה שהתובעת נכוותה בצווארה ובגב העליון , בכתף ובאוזן ימין וכשמאוחר יותר התברר שהכוויה כוללת גם אזורים עמוקים יותר. "באזורי הכוויות בגב העליון, בכתף והחלק הימני של הצוואר התפתחו במשך הזמן צלקות בולטות". בפרק הממצאים הוא מציין קיומן של אותן צלקות בולטות מעל פני השטח והקיימות "בגב העליון מימין, בקדמת הכתף, בצוואר ובקו הלסת התחתונה מימין", תוך שהוא מפנה לתמונות ת/3 וכשהוצגו תמונות נוספות ת/2 ומסקנתו, כי "הצלקות מהוות מפגע טורדני (גרד) ואסתטי..." וכשקיימת נכות צמיתה בשעור 15%, תוך שהוא מציין כי בהתחשב שמדובר בילדה קטנה, קיימים 2 מתוך שלושת המרכיבים של תקנה 15. כן מוסיף המומחה, את בעיית החשיפה וכן הגרד וכי גם אם יחול שיפור מסויים בעתיד, לא יהיה בכך לשנות מהותית את המצב . מטעם הנתבעים צורפה חוות דעתו של ד"ר לויאב, אשר אף הוא מציין קיומן של צלקות "באזור גב עליון - עורף מימין, כתף - צוואר ימין, שני אזורים בחזה עליון ימין, נקודה קטנה על פני החזה, וצלקת על הצוואר מתחת לקו הלסת". אולם, כל הצלקות בצבע העור, להוציא הצלקת מתחת ללסת בעלת גוון ורדרד. כן הוא מציין, כי אין סימני גרד או רגישות או כאב במגע וכי הצלקות אינן נראות לעין בבגד רגיל ומסקנתו, כי לתובעת נכות בשעור 10%, אולם ללא נכות תפקודית. הצדדים הסכימו על נכות רפואית מוסכמת בשעור של 12.5% ויפה עשו. 9. התובעת עותרת לפיצוי בגין נזק שאינו ממוני , אובדן כושר השתכרות והוצאות ועזרת ההורים. לנושא אחרון זה, מהראוי להפנות לדברי ב"כ התובעת בעמ' 10 , כי בהתייחס לאמור בסעיף 14 לתצהיר אביה של התובעת בעניין העדרות מהעבודה, "לאור הערת ביהמ"ש... כי אני מבקש זאת בגדר עזרה לילדה ולא הפסדי שכר, אלא באופן של הערכה בלבד". 10. לכאורה, עולה שאכן הילדה חזרה כעבור כשבועיים לגן הילדים וכשמדברי התובעת עצמה ניתן להסיק שלמעשה, מנהלת היא אורח חיים פחות או יותר רגיל, אולם, התובעת מראה את מקומות הגרוד וכן מציינת כי מתביישת ללכת עם גופיה ונצרכת היא לחולצה כשהולכת היא לבריכה וכן מציינת היא כי ילדים צוחקים עליה. יחד עם זאת, היא מציינת כי היא מתעלמת מאותן נערות. אכן, כפי שמציינת ב"כ הנתבעים, מדובר בילדה אינטלגנטית אשר לכאורה הצליחה להתגבר על הפגיעה, אולם מאידך, אין להתעלם מאותן מגבלות של החשיפה ומאותה צלקת מתחת לקו הלסת. דומה, כי אכן , הגם שעיקר הנכות הינה אסתטית, הרי "...נכות זו עלולה להיות פונקציונלית..." וכפי שנקבע בע"א 92/87 דנן נ' חודדה ואח' פ"ד מה (2) 604, הגם שבמצב קל יותר ופחות יותר מאשר נקבע שם. בנוסף, אין להתעלם מיכולת התובעת, הצפויה, להכשיר עצמה לתפקוד במומה. ב"כ התובעת מפנה לאשר נקבע בת.א. (חיפה) 335/91 צוברי נטלי (קטינה) ואח' נ' נעמ"ת, תק-מח 99 (2) 585 וכשבאותו מקרה כב' השופט גריל פסק בנושא אובדן כושר השתכרות בחישוב אריתמטי. אין אני סובר כי המקרה דנן זהה לאותו מקרה שם וכשלכאורה, במקרה שם, הפגיעה חמורה היתה באופן משמעותי מהמקרה דנן וכן ההשלכות מפגיעה זו. בנוסף, אין להתעלם מאשר ניתן היה להתרשם ממראה עין של התובעת. 11. ומכאן לפרטי הנזק השונים: א. בכל הקשור לנזק שאינו ממון, אין מקום לבחינת נזק זה כנגזרת מפיצוי לנפגעי תאונות דרכים. מדובר במקרה דנן, בכוויות במקומות שונים בגופה של התובעת, ואין צורך להכביר במילים על הכאב הנודע מפגיעות שכאלו. במקרה דנן, נראה להעמיד את הפיצוי בשעור של 50,000 ₪ נכון למועד התאונה ולהיום 62,365 ₪. ב. בכל הקשור לעזרת ההורים, ובהתחשב בכך שמדובר בעזרת בני משפחה , נראה להעמיד עזרת זולת זו בסכום של 3,000 ₪ נכון להיום. ג. בנוסף, זכאית התובעת להחזר ההוצאות כפי שיפורט בהמשך . ד. בכל הקשור לאובדן כושר השתכרות, אומנם ב"כ התובעת עותר לחישוב של נכות תפקודית בשעור של 15% ובהתאם לשכר הממוצע ועבודה עד גיל 70 ועל כן עותר הוא לפיצוי בשעור של כ-230,000 ₪ וכשמנגד ב"כ הנתבעים מציינת כי לא רק שיש לערוך חישוב גלובאלי, אם בכלל, בהתחשב בשעור הנכות, אלא לטעמה, אין כל מקום לפיצוי בגין אב נזק זה ולחילופין, יש לקובעו בשעור של 20,000 ₪. בנסיבות דנן, נראה כי כל צד חרג , כל אחד לשיטתו. כאמור, אכן בנסיבות דנן יש לערוך חישוב גלובלי , אולם אין מקום לקביעה כאילו לא תהא כל השלכה תפקודית לנכותה של התובעת. עצם הצלקת הגלויה וכן אותו צורך בלבוש מיוחד, לרבות אותו גרד נטען, כולל כלל הצלקות, יכול וישפיעו - הגם שלא בחומרה הנטענת ע"י התובעת - על יכולת השתכרותה של התובעת. בהתחשב במכלול הנסיבות, כאמור, נראה לי לנכון להעמיד הפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות בסכום של 35,000 ₪ 12. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת כדלקמן: א. סכום של 100,365 ₪ . ב. שכ"ט עו"ד בשעור של 20,073 ₪ בתוספת מע"מ . ג. הסכומים האמורים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. ד. הוצאות המשפט, האגרה בסך 541 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 29.8.01 ועד התשלום בפועל וכן הוצאות חוו"ד המומחה מטעם התובעת בסך של 3,000 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 5.8.01 ועד התשלום בפועל. 13. ב"כ התובעת ידאג להפקדת הסכום האמור בסעיף 12 (א) לעיל למעט 3,000 ₪ , בחשבון ע"ש התובעת עד לבגרותה. 14. פסק דין זה ניתן מתוקף סמכותי בהתאם לסעיף 15 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] , תשמ"ד - 1984. קטיניםכוויהצהרון