פסק דין א. מבוא 1. התובע, יליד 1980, יליד כפר טובא-זנגריה, כפר הנמצא בשטח פתוח במרחב פיקוד צפון, נפגע ביום 26.12.96, כשהיה בן 16, ביחד עם חברו עוגבה חוסיין בשטח מרעה שנמצא דרומית לכפר טובא מרימון יד, שעוד יתואר להלן. בעקבות הפגיעה נקטעה כף ידו הימנית מעל שורש כף היד, קטיעה מלאה של אצבעות 1 ו-2 בכף רגל ימין, יש לו צלקות מרובות בקרסול ובכף רגל ימין, מספר צלקות בבית החזה וצלקת במצח מעל הגבה הימנית. 2. התובע הגיש תביעה נגד המדינה בטענה כי הינה אחראית לשטח בו מצא את רימון היד, הרימון נמצא במקום לאור פעילות של צה"ל באיזור והמדינה לא פיקחה באופן נאות על נקיון השטח מכל חפץ שעלול לגרום סיכון לתושבי הכפר ולתובע. לתביעתו צרף התובע את חוות דעתו של המומחה המשטרתי מצא שגיא, מהמטה הארצי מחלקת החבלה בירושלים, שבדק את הזירה סמוך לקרות האירוע ואת רסיסי הפח ושאר המוצגים שנמצאו שם. קביעתו שהתובע נפצע, ככל הנראה, מרימון יד 4- RG/נפיץ מתוצרת צ'כיה שנמצא בשימוש הגוש המזרחי ומדינות ערב. לדעתו, על פי ניתוח מאפייני הפציעה של התובע ניתן להסיק ששהה בסמיכות רבה לרימון היד עת התפוצצותו, וככל הנראה אחז אותו בידו הימנית וניסה לבצע עליו או באמצעותו פעולה כלשהי שגרמה לפיצוץ. 3. הדיון פוצל באופן שקודם נשמעה שאלת החבות לאור הכחשה טוטאלית של המדינה (להלן: הנתבעת), את אחריותה לאירוע. נטען כי המדינה אינה משתמשת בשטחי המרעה שתוארו בתביעה לצרכים צבאיים, שפגיעתו של התובע לא ארעה כתוצאה מפיצוץ חומר לחימה או חומר נפץ השייך לצה"ל וכי למערכת הצבאית לא היתה שום זיקה לרימון, לא ברור למי הוא שייך, איך הוא הגיע למקום, באמצעות מי, וכי אם הובא חומר הנפץ ע"י גורם שאינו שייך לצה"ל, לא הובא לשם לפי הנוהלים או ברשות מי מהגורמים המוסמכים. עוד נטען כי האירוע קרה כתוצאה מרשלנות בלעדית ו/או מכרעת של התובע ו/או חברו, שטיפלו ושיחקו בחפץ בהיותם מודעים לסיכונים הכרוכים בכך ועקב מעשים אסורים ובלתי חוקיים שעשו בשטח. 4. תביעתו של התובע למדור נפגעי איבה במוסד לביטוח לאומי נדחתה בהחלטה מיום 22.2.98. נימוקי הדחייה פורטו בנספח ה' לכתב התביעה והעיקרי שבהם שלא הוכח ולא מסתבר, מהחומר נשוא החקירה, כי הפגיעה היתה כתוצאה מפעולת איבה של ארגון עויין לישראל או מפעולת איבה שבוצעה תוך סיוע לארגון כזה, ולא הוכח קשר סיבתי ממשי בין פעולת איבה כלשהי לבין השימוש בנשק או הפגיעה. 5. בעקבות האירוע נפתח תיק חקירה משטרתית נגד התובע בתיק פ.א. 1005/96. החקירה התמקדה בבירור נסיבות הפיצוץ. גירסתו של התובע במשטרה תואמת את עדותו בפניי. לדבריו, יצא עם חברו לשטח מרעה הפרות גם כדי לשחק במחסנית שהיתה ברשותו, אותה מצא בדרך לבסיס צבאי באיזור רמת הגולן, כחודש לפני האירוע, והחביא אותה בצינור. התובע הבין שהמחסנית היא חומר נפץ ותאר את דרך המשחק עמה בכך "מפוצצים את זה באש. מדליקים מדורה וזורקים לאש" (עמ' 3 ש' 31-30 לפרוט'). חברו, חוסיין עוקבה סיפר כי התובע פרק את המחסנית ושם את הכדורים בכיס ושניהם התכוונו לשחק עם הכדורים (עמ' 7 של הפרוט'). עוקבה עמד קרוב לתובע כשזה מצא קופסא שחורה מפח שהיתה דומה לבקבוק קוקה-קולה וכשהרים התובע את הקופסא ארע הפיצוץ. שניהם נחשדו בגרימת פיצוץ חומר נפץ והחזקת אמל"ח. לבקשת סניגורו של התובע שנפצע קשה, כאמור, נסגר תיק המשטרה ע"י פרקליטות מחוז צפון, בשל חוסר עניין לציבור. ב. חוות הדעת של המומחה המשטרתי 6. חוות הדעת של מומחה החבלה המשטרתי, שגיא מצא, שימשה כבסיס לעילת התביעה צורפה כנספח ג', וכן הוגשה כנספח לתצהיר עדותו הראשית של התובע מיום 5.11.02 שם נרשם בסעיף 7 ציטוט מתוך חוות הדעת בפרק תוצאות הבדיקה עליה סמך התובע. תיק המשטרה כולו הוגש כראיה במשפט (ת/1, עמ' 8 לפרוט'). 7. במהלך המשפט הוחלף ייצוגו של התובע. בא כוחו החדש, עו"ד רגב, ביקש לחזור בו מאמירת "אלה עדי" ובהחלטתי מיום 22.5.03 אפשרתי לתובע, בתנאים שנקבעו בהחלטה, לחזור בו מאמירה זו על מנת שיזמין לא יותר משני עדים להעיד לגבי שימוש צה"ל בנשק צ'כי. לקראת ישיבת הוכחות הוגשה מטעם התובע חוות דעתו של אל"מ במילואים ד"ר מאיר פעיל (ת/2), היסטוריון צבאי, ששימש בתפקידים בכירים במשך 28 שנות שירות בצה"ל. ד"ר פעיל כתב בחוות דעתו שלמיטב ידיעתו "אין ולא היו אף פעם רימוני יד מתוצרת צ'כיה בזירות הלחימה של ישראל ושכנותיה. לא ע"י הצד היהודי הציוני הישראלי; לא ע"י התורכים או הבריטים בעת שלטונם במזרח התיכון ולא ע"י שום גוף לוחם ערבי (טרוריסטי או צבא סדיר) שפעל בזירות הלחימה הללו הן נגד הבריטים והן נגד המפעל הציוני ומדינת ישראל". עוד אמר כי לא ידוע לו על קרבות של ממש שהתחוללו במרחב של טובא-זנגריה וכי צה"ל לא נהג לקיים אימונים רציניים באש חיה במרחב שבין טובא-זנגריה ונהר הירדן, אם כי נהג לקיים, עד פרוץ מלחמת ששת הימים, פיטרול מבצעי מתמיד לפיקוח על המרחב בו שותפו גם לוחמים ערבים. 8. בחקירתו הנגדית אישר ד"ר פעיל כי על אף שצה"ל לא נתקל ברימון מסוג 4-RG גם בזירה המצרית, שמע שהצ'כים העבירו רשיון למצרים לייצר את הרימון ויכול להיות שהרימון יוצר במצרים (עמ' 16 לפרוט'). אז עלתה לראשונה טענה מפי התובע שהרימון ממנו נפגע התובע לא היה רימון מסוג 4-RG וכי חוות הדעת של מומחה החבלה המשטרתי אינה חד משמעית אלא גם מומחה זה אמר "ככל הנראה". ללמד שאין כל בטחון כי אכן מדובר ברימון צ'כי אשר אינו מצוי בשימוש צה"ל. באת כח המדינה התנגדה כבר בדיון לשינוי חזית, ובהקשר זה יש לקבל את התנגדותה לגופה. 9. בסיכומיו טוען ב"כ התובע נגד עמדת המומחה המשטרתי שרימון-היד שהתפוצץ היה מסוג 4-RG נפיץ מתוצרת צ'כיה. לשיטתו התיבה "ככל הנראה" אשר מופיעה בציטוט הנ"ל מחוות הדעת של המומחה המשטרתי, מעידה על כך כי אין כל בטחון כי אכן מדובר ברימון צ'כי אשר אינו מצוי בשימוש צה"ל. אין בידי לקבל את טענותיו של התובע בנוגע לחוות הדעת של המומחה המשטרתי, מהסיבות שלהלן: 10. הרחבת חזית חוות דעתו של המומחה המשטרתי הוגשה על ידי התובע כנספח לתביעה ואח"כ כחלק מראיותיו, ועליה ביסס את תביעתו. הטענה החדשה שהועלתה בסיכומים שהרימון אינו 4-RG מתוצרת צ'כיה מנוגדת לראיות התובע עצמו. אין יסוד לדעה כי היה מקום לאפשר לתובע לחקור את המומחה המשטרתי גם משויתרה באת כח הנתבעת על חקירתו. חוות דעת המומחה המשטרתי היא חלק מתיק המשטרה (ת/1) והוגשה מטעם התובע, כראיה מטעמו. הזכות לחקור חקירה נגדית עומדת רק לנתבעת. משוויתרה הנתבעת על הזכות לחקור את המומחה המשטרתי בחקירה נגדית, אין מקום לחקירת עורך חוות הדעת ע"י התובע. לכל אורך המשפט, התמקד הדיון בעמדת התובע כי מדובר ברימון צ'כי ולמעשה הוסכם על דעת הצדדים, כי החפץ שהתפוצץ הינו רימון מסוג 4-RG תוצרת צ'כיה. הויכוח והמחלוקת נסובו בשאלה האם צה"ל השתמש בנשק צ'כי. גם בעת חילופי באי כוחו של התובע, משביקש ב"כ התובע להביא עדים נוספים, אמר כי הוא מבקש להעיד אנשי צבא על כך שצה"ל השתמש בנשק צ'כי בכל התקופות, בין שהנשק נרכש ע"י צה"ל ובין שהנשק נלקח כשלל ושימש אח"כ את צה"ל (עמ' 11 לפרוט'). שינוי הגירסה של התובע כי החפץ שהתפוצץ, ספק רימון, ספק צ'כי, פוגעת מהותית בדרך בה הועמדו הפלוגתאות שבין הצדדים והראיות שהובאו על ידם. למעשה, תוקף התובע את הראיות שהוגשו מטעמו הוא. בסופו של דיון, גם אל"מ פעיל לא אומר את הנטען ע"י התובע וחוות דעתו רק מחזקת את עדי הנתבעת שצה"ל לא השתמש בנשק צ'כי. 11. אי שימוש ברימון ע"י מדינות ערב המומחה המשטרתי כותב בחוות דעתו כי רימון היד 4-RG נמצא בשימוש הגוש המזרחי ומדינות ערב. התובע סובר שהמומחה טעה כי לשיטתו לפי העדויות שנשמעו במשפט, רימון זה לא נמצא בשימוש מדינות ערב. ד"ר מאיר פעיל, העד מטעמו של התובע, אינו פוסל את האפשרות כי הרימון יוצר במצרים. כנשאל לגבי הרימון - "ש. אתה מסכים שיכול להיות שזה יוצר במצרים. "ת. הכל יכול להיות. צ'כיה מידי פעם נהגה להעביר רשיונות לכל מיני מקומות......מאד יכול להיות שהצ'כים מכרו לכל מיני אחרים" (ע"מ 16 לפרוטוקול). כמו כן, מעדותו של גינצבורג אלכס, רמ"ד תחמושת חיל רגלים, עולה כי על פי החומר שהתקבל מאגף מודיעין, רימון מסוג כזה יוצר גם במצרים. 12. זיהוי הרימון על סמך עדותו של העד חסן עוקבה המומחה המשטרתי השתית מסקנותיו על בדיקת זירת האירוע והמוצגים ותחקור אחד הפצועים. התובע טוען כי העד חסן עוקבה תיאר את הרימון פעם כדומה לפחית קולה ופעם כדומה לבקבוק קולה ולכן כל מסקנה הנובעת מזיהוי על ידי עד זה היא מוטעית. מעיון בעדויותיו של חסן עוקבה מהימים 26.12.96 ו 27.12.96 המצויות בתיק המשטרה, עולה כי הוא אכן מתייחס אל החפץ שגרם לפיצוץ לעיתים כדמוי בקבוק קולה ולעיתים כדמוי פחית קולה. אולם מכך אין להסיק שלא ניתן להסתמך כלל על מימצאיו של שגיא מצא. גם לפי עדותו של רס"מ ארגמן יחיאל מיחידת החבלה המשטרתית מיום 26.12.96 (עדות ראשונה בת/1) הזיהוי נעשה על לפי הצבעה על תמונה. "בסביבות השעה 18:00 תוחקר הפצוע השני בבה"ח וע"פי הצבעתו לפי תמונה התברר כי מדובר ברימון 4/RG." (הדגשה לא במקור). במקרה של זיהוי לפי תמונה, דומני כי יש לייחס חשיבות פחותה לתיאור המילולי אשר בו השתמש העד, אשר לעיתים התייחס לחפץ כבקבוק ולעיתים כפחית. כמו כן, עדותו של העד הייתה רק חלק מתהליך הזיהוי, נעשו גם בדיקות בזירת האירוע ובדיקות מעבדה למוצגים אשר כללו חלקים מהרימון ופריטים שנאספו מזירת האירוע. 13. אי ביצוע בדיקה מעבדתית לחלק מהמוצגים שנמצאו בזירת האירוע התובע מעלה טענות בנוגע למוצגים אשר נלקחו מזירת האירוע ולא נבדקו במעבדה, בהם שקית פלסטיק ובה אדמה ואבנים, חלקי אדמה ,סלעים מפויחים וקרשים מפויחים. אי ביצוע בדיקה מעבדתית של פריטים אילו אינה פוגעת במהימנותה של חוות הדעת. בדיקת רסיסי המתכת והפח של הרימון במעבדת המשטרה על ידי המומחית - שרה אברומביץ התמצתה בפן הכימי של זיהוי חומר הנפץ. מאחר וזיהוי זה נעשה על ידה, מטרתה של בדיקת המעבדה הושגה. 14. שימוש המומחה המשטרתי בתיבה "ככל הנראה" רימון-יד RG-4/נפיץ מתוצרת צ'כיה לטענת התובע, מסקנות המומחה המשטרתי כי השרידים מקורם, "ככל הנראה", מרימון יד תוצרת צ'כיה, מעידים על חוסר וודאות, רמה של סברה שאין לה משקל מחייב לקבוע שאמנם חומר הנפץ ממנו נפצע התובע הוא רימון 4-RG מתוצרת צ'כיה. כדי לתמוך בדעתו זו מפנה ב"כ התובע לפסק-הדין שניתן על ידי בתיק אז' (חיפה) 1055/02 סימה שפיגל נגד עליזה שקולניק ואח' תק-מח 96(4). אין בידי לקבל טענה זו וגם אין להקיש גזירה שווה מתיק אז' 1055/92 לעניינו. שם מונה על ידי מומחה רפואי, ולאחר ששמעתי את כל הראיות מצאתי שלא לקבל את דעתו בעניין שברפואה כי היתה מבוססת על עובדות שונות מאלו שנקבעו על ידי. במקרה שלפנינו, הוצגה חוות הדעת של המומחה המשטרתי כראיה מטעם התובע. אין בפני, ולא הוצגה חוות דעת סותרת. עורך חוות הדעת הוא בעל הכשרה ומיומנות בנושא החבלה במערך המשטרתי והצבאי - בוגר קורס חבלה משטרתי, בוגר קורס ממונה על פיצוצים, בוגר קורס צוותי הפעלת מעבדה, בוגר קורס קצינים מינהלי ב.מ.י והיה בין היתר מש"ק חבלה בצה"ל. במסגרת מומחיותו היה אמור לזהות אמל"ח צה"לי, ומשלא זוהה האמל"ח ככזה בחן את המימצאים והעריך שמדובר ברימון יד תוצרת צ'כיה. בל נשכח כי חוות דעתו של המומחה המשטרתי שגיא נערכה סמוך לאירוע הפיצוץ למטרות החקירה המשטרתית שנפתחה נגד התובע וחברו, ולא במסגרת התביעה האזרחית או בדיקה אחרת ע"י הגורמים הצה"ליים איך הגיע הרימון לאיזור. על פני הדברים, חוות הדעת מקצועית, אוביקטיבית, ולא נערכה לבקשת צד כזה או אחר, וזו הסיבה לכך שהתובע בחר לסמוך עליה בהגשת תביעתו. יותר מכך, היא נתמכת בעדותו של ממלא מקום ראש מדור תחמושת חיל רגלים גינצבורג אלכס, שסיפר כי מתוקף תפקידו ומבדיקות שערך רימון יד מסוג 4-RG נפיץ לא היה ואינו גם כיום בשימוש צה"ל לא באימונים ולא בקרב ואינו בין אמצעי הלחימה שנמצאים בהחזקת צה"ל. עוד אמר כי הרימון היה בשימוש הגוש המזרחי וכן יוצר במצרים (עמ' 26-25 לפרוט'). ג. נזק ראייתי 15. לטענת התובע רסיסי הרימון בוערו על ידי המשטרה ביום 9.6.97, כחמישה וחצי חודשים לאחר קרות התאונה, כשלושה חודשים לאחר מתן חוות הדעת של המומחה המשטרתי. לשיטתו, השמדת רסיסי הרימון זמן קצר לאחר מתן חוות הדעת של המומחה המשטרתי, גרמה לתובע נזק ראייתי, שכן הוא אינו יכול לבדוק את רסיסי הרימון על מנת להוכיח כי מדובר באמל"ח של צה"ל. טענה זו לא נטענה בכתב התביעה ולא ניתנה לנתבעת הזדמנות לשללה. ביעור המוצגים היה פועל יוצא של סגירת התיק המשטרתי נגד התובע מחוסר עניין לציבור, ולבקשתו של בא כוחו. משנסגר התיק המשטרתי סברו במשטרה, מטבע הדברים, כי אין צורך בראיות והן הושמדו, כנראה, בנוהל הרגיל. בנוסף, התובע ביקש את הממצאים מזירת האירוע רק ביום 22.5.03, כשש וחצי שנים לאחר האירוע. גם אם נצא מנקודת הנחה כי המוצגים אכן הושמדו ב-9.6.97 הרי שאין לדעת אם הביעור נעשה בניגוד לנהלים המקובלים במשטרה, או ללמד על רשלנות המשטרה בהשמידה את המוצגים. 16. דוקטרינת הנזק הראיתי מקימה שתי אפשרויות פעולה למי שנפגע בגינה. ראה מאמרם של א' פורת וא' שטיין, "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים", עיוני משפט, כא (התשנ"ח-1998), 191. הראשונה - לתבוע את הגוף שהתרשל בתביעה נזיקית ברשלנות בגין הנזק ראייתי, והאפשרות השניה - העברת נטל השכנוע מהתובע אל הנתבעת, להוכיח כי רימון היד אינו נמנה עם מערך האמל"ח של צה"ל. (ראה ע"א 2989/95 קורנץ נגד מרכז רפואי ספיר - בית חולים "מאיר" ואח', פ"ד נא(4), 687, עמ' 698). 17. האפשרות הראשונה משמעה תביעה של התובע נגד משטרת ישראל. גם אם התביעה הוגשה נגד המדינה. המדינה גופים רבים לה, וההגנה התמקדה מטעם משרד הבטחון לאור טענת התובע כי מדובר בחפץ של צה"ל, כמפורט לעיל. התובע לא הראה שדרש את המוצגים מהמשטרה במסגרת הזמן אשר מחייבת את המשטרה להחזיק במוצגים ולא הוכיח שהמשטרה חרגה מינהליה בכך שהשמידה אותם כאשר נסגר התיק הפלילי נגד התובע לבקשתו של סניגורו (אז). התובע לא ביקש מהמשטרה שתשמור על המוצגים על מנת שישמשו אותו בתביעה אזרחית, לא דרש את המוצגים, לא התעניין בהם ורק לקראת סיום הדיונים בתביעה, וכ-6.5 שנים לאחר האירוע, ביקש בא כוחו את המוצגים מנציגת המדינה. 18. באשר לאפשרות השניה של העברת נטל השכנוע מכתפי התובע לכתפי הנתבעת, עקב נזק ראייתי שנגרם לתובע בכך שהמשטרה השמידה את המוצגים, וגם אם התובע היה מוכיח כי השמדת המוצגים גרמה לו לנזק ראייתי, והנטל להוכיח כי לא ברימון יד של צה"ל עסקינן, היה עובר אל כתפי הנתבעת, נראה כי הנתבעת עמדה בנטל זה בהביאה חוות דעת של המומחה שגיא מצא, לפיה רימון היד היה 4-RG צ'כי. חוות הדעת של המומחה לא נסתרה ולא הובאה כל ראיה להפריכה. בנוסף הגישה הנתבעת תצהיר עדות ראשית של רמ"ד תחמושת חיל רגלים - מר אלכס גינזבורג, לפיו הרימון לא היה ואינו גם כיום בשימושו של צה"ל. עמדה זו קיבלה סיוע בחוות דעתו של אל"מ (מיל) ד"ר מאיר פעיל, ת/2 אשר הוגשה מטעם התובע ובה נאמר כי: "לפי מיטב ידיעתי אין, לא היו ולא הופעלו, אף פעם, רימוני - יד מתוצרת צ'כוסלובקיה, בזירות הלחימה של ארץ-ישראל ושכנותיה." ואח"כ הסכים לאפשרות שיוצר במצרים. ד. פעילות צה"ל בשטח בו אירע הפיצוץ 19. בין הצדדים נסובה מחלוקת סביב נוכחותו של צה"ל בשטח הפיצוץ ואפשרות השימוש ברימונים בשטח זה. 20. האם השטח הוא "שטח אש" של צה"ל הנתבעת הפריכה בעדויות מטעמה את הטענה כי השטח בו התפוצץ רימון היד הוא שטח אש. הקצינה מורן דאגי - מתאמת פעילות בפיקוד צפון, שעדותה נמסרה במקום עדות של אסף מרקדו, שבמועד הראיות כבר לא היה בתפקידו (למרות שתצהירו הוגש כחלק מראיות הנתבעת), אמרה בסעיף 2 לתצהיר עדותה הראשית: "שטחי האש הקרובים ביותר לכפר טובא זנגריה, הכפר שבו מתגורר התובע, הינם מצפון מערב, כשישה ק"מ ממנו בקו אוירי, ומדרום מזרח כשבעה ק"מ. שאר שטחי האש הם מעבר לירדן במרחק רב מאזור מגוריו של התובע" מעדותה של מורן דאגי אנו למדים כי צה"ל אינו מבצע אימונים באש חיה מחוץ לשטחי האש, כדברי העדה "כל אימון מחוץ לשטח אש הוא תמיד ביבש. ללא שימוש באש חיה" (עמ' 27 לפרוטוקול). מעדותו של התובע ומעדויות אחרים המתגוררים בכפר, עולה כי המקום שבו קרה הפיצוץ קרוב לכפר מרחק הליכה קצרה, מרחק קטן בהרבה משישה קילומטרים - שם נמצא שטח האש הקרוב ביותר. אף התובע העיד בעניין זה כשנשאל: "ש. המקום שבו נפגעת קרוב לבית שלך "ת. קרוב, זה 400 מטר" (עמ' 2 מש' 7 לפרוטוקול) 21. פעילות אחרת של צה"ל באיזור עדי התובע סיפרו כי צה"ל עובר בשטחי ליד הכפר. הייב נסור, העיד כי ראה את הצבא משתמש בשטחים שליד הכפר לאימונים. הייב מוסטפה, שהצהיר כי ידוע לו שכוחות צבא עוברים בתוך הכפר ובשטחים שמסביבו. זנגריה אחמד, אשר הצהיר כי שטחי הכפר, כולל השטח שבו אירע הפיצוץ, משמשים את צה"ל משנת 1948. העובדה שצה"ל מקיים פעילות כלשהי באיזור הכפר טובא זנגריה לא הוכחשה ע"י הנתבעת. העדה מורן דגאי סיפרה כי צה"ל מקיים באיזור אימונים, מסעות וניווטים כפי שהוא יכול להתאמן בכל שטחי הארץ, אך אמרה מפורשות כי כל עוד המקום לא מוגדר כשטח אש, עושים תרגולים ב"יבש", דהיינו, ללא שימוש בתחמושת חיה. אולם לא עלה בידי התובע להראות כי באימונים הללו נשאו החיילים רימוני-יד. מעדותה של מורן דאגי, עולה כי למעט אימון בשטח אש או לחימה בשדה קרב, חיילי צה"ל אינם נושאים בחגוריהם רימונים, בוודאי שלא במהלך אימונים "על יבש". העדה התייחסה לכך באומרה: "לפי מיטב ידיעתי צה"ל נוקט באמצעי בטיחות בכל אימון ואני לא רואה סיבה שיקחו איתם רימון חי לאימון יבש או כל דבר אשר יכול לסכן את הכוח" (עמ' 30 לפרוטוקול). 22. התובע הביא שורה ארוכה של עדים מטעמו שסיפרו על פעילות צה"ל בשטח, רובם ככולם נפגעו כתוצאה מאלמנטים שונים אשר נמצאו במקום. גם אם אייחס לעדויות אלו כמהימנות, ואף אם אתעלם מהזמן הרב שחלף בין האירועים הנזכרים למועד מתן העדויות, אין אלו רלוונטיים לנסיבות המקרה שלפני. 23. אתייחס לעדיות באופן פרטני: 23.1. עדותו של הייב מוחמד טוען שבשנת 1973 ראה כוחות צבא מרוכזים בעמק שבין טובא זנגריה לכפר הנשיא. לפי עדותו ביוני 1974 נפגע מפיצוץ של אלמנט צבאי אשר מצא בין המכלאות לבין שטחי המרעה שליד טובא זנגריה. איבד את רגל ויד ימין והתעוור. בהתחשב כי האירוע קרה בסמוך לאחר מלחמת יום כיפור הרי שאין כל בטחון כי האלמנט הצבאי היה ישראלי וייתכן שהפגיעה קרתה מאלמנט צבאי סורי או של גורם אחר. על כן אין בעדות זו כדי לסייע לתביעה. 23.2 עדותו של הייב חוסין העיד כי בהיותו בן צעיר כבן 18-17 שנה רעה כבשים ליד הכפר טובא זנגריה ומצא חפצים צבאיים בשטח המרעה מרחק של כ 300 מטרים ממחנה פילון. אחד החפצים התפוצץ וחתך לו את האצבע והרופא שטיפל בו בבית החולים אמר לו שזהו חלק "חלק של רימון שנכנס לתוך הרימון ומפוצץ אותו". המקרה קרה לפני כ 40 שנה. המצהיר עצמו לא ידע לזהות מהו הדבר אשר גרם לפציעתו ומעיד כי הרופא אמר לו שזהו חלק של רימון. אולם זוהי עדות שמיעה אשר אינה קבילה. מה גם שלפי עדות זו אין לדעת האם היה זה רימון של צה"ל וכיצד הגיע הרימון למקום. אי בהירות קיימת גם בנוגע למקום הפיצוץ שכן העד סיפר כי החיילים הלכו ברגל או במכונית מהכפר לשדה המרעה, ואילו המקום שבו נפגע התובע לפי עדותו של חוסיין עוקבה אשר נפגע יחד איתו הוא מקום אשר מכונית אינה יכולה לנוע בו, כדבריו: "סלעים ועצים. מכונית לא יכולה לנסוע שם יש סלעים גדולים" (עמ' 7 מש' 14 לפרוטוקול). מהתמונות של המקום שבו נפגע התובע ,אשר צורפו לתצהירו של נדיב ג'ומעאת, נלמד ששטח המרעה מתאים לתיאורו של העד חוסיין עוקבה ובו יש אבנים אשר אינן מאפשרות תנועה של כלי רכב. 23.3 עדותו של הייב מוסטפא מעיד על פגזים אשר נמצאו בכפר לפני כ 10 שנים במהלך עבודות של בולדוזרים וטרקטורים. אך אינו יודע מהו מקורם של הפגזים. מעיד גם על חפץ אשר בנו מצא בשטח על יד הכפר החפץ התפוצץ וגרם פגיעות לבן. מעדותו למדנו כי השטח היה שטח בבעלות חקלאי ראש פינה ולא השטח בו אירע הפיצוץ במקרה שלפנינו. כמו כן, לא ידוע דבר על מהותו או מקורו של החפץ שהתפוצץ והיותו חפץ צבאי היא רק אחת האפשרויות. 23.4 עדותו של הייב נסור העיד כי כוחות צה"ל מתאמנים באזור וכי הוא שומע פיצוצים ויריות. צה"ל אכן מתאמן באזור אך מעדותה של מורן דאגי עולה כי האימונים מתבצעים "על יבש". הייב נסור סיפר כי שמע פיצוצים ויריות, אך כשנשאל אם הוא רואה את הפיצוצים השיב בשלילה. על כן סביר יותר כי היריות והפיצוצים מגיעים משטחי האש אשר נמצאים במרחק 7-6 ק"מ, מרחק שמאפשר לשמוע קולות נפץ. בנוגע לחיילים, אשר לפי עדותו נמצאים בכפר טובא לפעמים גם אחרי חצות, אין בכך כדי לעלות או להוריד שכן לא העיד שהחיילים נושאים איתם רימוני -יד, או משתמשים באש חיה. חיילים נמצאים המקומות רבים בארץ ואין הדבר מקים חזקה כי הושארו רימוני-יד של צה"ל במקום. 23.5 עדותו של זנגריה אחמד משפחתו נפגעה בהפגזה שערכו הסורים על טובא זנגריה, טוען שהצבא מתאמן כל הזמן משטח מחנה פילון בקו אחד לכיוון מזרח עד נהר הירדן. סיפר כי לפחות עד שנת 1971 שלאחריה הפסיק לבקר במקום ברגל, היו מפוזרות שאריות של תחמושת באזור. העד דיבר על סכנה ברורה ומוחשית עקב מחסני חומרי נפץ אשר לטענתו הוקמו במרחק של 300 מטר מהכפר ומעיד שבמהלך כל השנים ביום ובלילה עוברים חיילים עם תרמילי גב ורובים בשטחי המרעה. בנוגע לשטח האימונים ממחנה פילון ועד נהר הירדן, שוכנעתי כי צה"ל התאמן באזור, כל עוד לא מדובר באימונים באש חיה. במידה והכוונה לאימונים באש חיה, אילו כאמור, מתקיימים רק בשטחי אש, והשטח בו נפגע התובע מרוחק 6 ק"מ משטח האש הקרוב ביותר. מעברם של חיילים עם רובים ותרמילי גב בשטח אינו מלמד על אימון באש חיה, אלא על אימון "על יבש" כמו למשל ניווטים - אימונים אשר בהם לא נושאים, כאמור, רימוני -יד. 23.6 עדותו של הייב עטייה העד נפגע ממוקש בשטח המרעה של הכפר. לא ידוע מי הטמין את המוקש בשטח. העובדה כי חיילי צה"ל מתאמנים באזור מקטין את ההסתברות כי צה"ל הוא זה אשר הטמין שם את המוקש, אולם גם אם כך הרי שהתובע נפגע מרימון - יד ולא ממוקש מה גם שרימון היד לא היה מעולם בשימוש צה"ל. בנוסף קיימת סתירה בעדותו של העד, מחד כשנשאל : "ש. אתה יודע לזהות תחמושת אם היא של הצבא או לא." הוא עונה: "ת. בטח שאני יודע. אני יודע" (עמ' 23 לפרוטוקול) מאידך כשנשאל: "ש. אתה יודע להגיד למשל באיזה סוגים של כדורים משתמש הצבא הסורי" הוא עונה: "ת. לא. לא ראיתי את הכדורים בהם משתמש הצבא הסורי. כדור אני יודע שזה כדור. אני לא יודע מי משתמש בו". (עמ' 23 לפרוטוקול, ההדגשה לא במקור). אמנם כדורים יכולים להשמט ממחסניות במהלך ניווטים. שונה הדבר מרימון-יד אשר כלל אינו נלקח לאימונים ללא אש חיה. 23.7 עדותו של הייב איוב נפגע ממוקש בשנת 1949, נקטעה רגלו הימנית וחברו נהרג. ראה פעמים רבות חיילים הולכים בשטח המרעה עם רובים ותרמילים. העובדה כי חיילי צה"ל מתאמנים באזור מקטין את ההסתברות כי צה"ל הוא זה אשר הטמין שם את המוקש. כאמור אין חולק כי צה"ל מתאמן באזור. אימון עם רובים ותרמילי גב אינו מעיד על אימון באש חיה, אלא דווקא על אימון על "על יבש" אשר אליו לא לוקחים רימוני - יד. העד לא העיד על אימון בתחמושת חיה שנעשו במקום. 23.8 עדותו של הייב חסן העיד כי חיילי צה"ל מתאמנים בשטח המרעה ושלעיתים שומע פיצוצים, אולם לא העיד סיפר שהפיצוצים מגיעים משטח המרעה שבו מתאמנים החיילים. מכיוון שהשטח אינו שטח אש לא סביר כי הפיצוצים ששמע באים ממנו וסביר בהרבה כי הפיצוצים מגיעים מאחד משני שטחי האש הקרובים לכפר מרחק של כ 7-6 ק"מ, אותם הזכירה הקצינה מורן דאגי בעדותה. 23.9 ראש המועצה - הייב חוסיין הצהיר כי שטחי המראה שליד הכפר אינם מגודרים וכי הם שייכים למינהל מקרקעי ישראל. לא התייחס כלל לפעילותו של צה"ל באזור. העד נתן תצהיר אך לא הגיע לבית המשפט להעיד. 23.10 באף אחת מהעדויות לא הוזכר מקרה של רימון -יד אשר נמצא בשטח (לבד מהמקרה שלפנינו). מכלול העדויות מצביעות על כך שהאימונים בשטח היו ללא שימוש בתחמושת חיה, אשר אליהם לא לוקחים החיילים רימוני יד. באין ראיה כי הרימון הצ'כי ,אשר גרם לנזק, הגיע לשטח על ידי צה"ל, לא יוכל התובע להבנות מעדויות אילו של תושבי הכפר. בת.א. (נצ') 183/75 רפעאת מחמד שתיווי ואח' נ. מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן על ידי כב' השופט אור ביום 19.10.76) נדונה תביעה של שני קטינים שנפצעו בשל התפוצצות פצצה, מתוצרת תע"ש ובשימוש צה"ל. השופט אור התייחס לנושא באומרו: "באין ראיה שהפצצה הובאה למקום על ידי מי מחיילי צה"ל, באין ראיה שנורו פצצות ררנ"ט במקום ובסמוך לו - ולכאורה לא סביר שכך אירע הואיל ואין המקום שטח קרבות או אמונים - הרי האפשרויות גבי הדרך בה הגיעה הפצצה למקום הן רבות ומתישבות לאו דוקא עם קיום רשלנות מצד הנתבעת או מי מחייליה. נסיון החיים מלמד שלא אחת מובאים ומועברים שיירי תחמושת או כלי ירי משדות קרב ע"י המבקרים בהם …….קיימת אף אפשרות שהפצצה הגיעה למקום בנגוד להוראות ושלא במסגרת שרות בצה"ל בנסיבות שהנתבעת אינה אחראית להן באחריות שלוחית. האפשרויות הן רבות ולא מניתי אלא חלק מהן." זאת כאשר הפצצה הייתה בשימוש צה"ל. דברים אילו מקבלים משנה תוקף במקרה שלפני, בו רימון היד, מעולם לא נמנה על מערך הנשק של צה"ל. ה. אובדן תחמושת 24. התובע טען כי עקב האימונים אשר מבצע צה"ל בשטח ייתכן ונשכח רימון היד על ידי צה"ל. התובע הצביע על מקרים אשר בהם הושארה בשוגג על ידי צה"ל תחמושת בשטחי אימונים וביקש להסיק מהם למקרה שלפנינו. אין להסיק ממקרים אחרים של איבוד תחמושת לגבי המקרה שלפני כי לא הוכח שרימון היד הוא מתוצרת צ'כיה ולכן גם לא הושאר בשטח על ידי צה"ל. גם כאשר מדובר בתחמושת הנמצאת בשימוש צה"ל אשר נמצאה במקום שבו שהה צה"ל בתקופה זו או אחרת בעבר, נפסק שעצם המצאות האלמנט הצבאי אינו מספיק להוכיח כי התחמושת הושארה במקום על ידי כוחות צה"ל. לעניין זה ראה 1745/00 באסם עוודאללה נ' מדינת ישראל, דינים עליון סב 995. ו. אחריות המדינה כבעלת המקרקעין 25. התובע טוען לאחריותה של המדינה בגין נזקים שהתרחשו בשטחים אשר בבעלותה לפי סעיף 37 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) תשכ"ח 1968. (להלן הפקודה). תנאי לתחולת הסעיף היא הוכחה שהתובע נכנס למקרקעין בתום לב ומבלי כוונה לעבור עבירה או לעשות מעשה עוולה. סעיף 37 קובע את הקריטריון של חובת הזהירות המושגית הנדרשת לעוולת הרשלנות, ועל כך עמד הנשיא ברק עוד בע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פד"י ל"ז(1) 113, בעמ' 125.על כן לצורך הדיון לפי סעיף 37 לפקודה נכונה אני להניח כי מקום המרעה הוא אדמת מינהל בבעלות המדינה. התובע עצמו סיפר שהגיע לשטח לא רק למרעה עם הפרות, אלא ובעיקר, לשחק עם חברו בתחמושת תוך כדי השלכתה למדורה אותה עמדו להבעיר. חקירת המשטרה העלתה כי הנזק לתובע אמנם לא נגרם כתוצאה מהמשחק בכדורי המחסנית, אלא עקב פיצוץ רימון היד הצ'כי. על פי עדותו של התובע התכוון להבעיר מדורה ולזרוק לתוכה את כדורי הרובה אשר מצא במקום אחר. משחק בתחמושת הוא דבר מסוכן ואינו עולה בקנה אחד עם הקריטריון הקבוע בסעיף 37 לפקודה, לפיו התובע צריך היה להראות שנכנס לשטח בתום-לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה. אך גם אם נתעלם מכך, בשים לב כי הנזק לתובע לא נגרם כתוצאה מכוונתו לשחק בכדורי הרובה - כוונה אשר לא יצאה לפועל, הרי שעקב נסיבות המקרה אין בכוחו של סעיף 37 לפקודה להטיל אחריות על הנתבעת. התובע נפגע מרימון אשר אינו בשימוש צה"ל, בשטח אשר בו צה"ל אינו מתאמן באש חיה. על כן, גם אם חלה חובת זהירות מושגית על הנתבעת הרי שלא התקיימה בעניינינו חובת זהירות קונקרטית, מכיוון שהמדינה לא זו שיצרה את הסיכון - שהרי בנשק שלא בשימוש צה"ל עסקינן. 26. אימוניו של צה"ל ללא שימוש באש חיה מתפרסים על חלקים נרחבים משטחי המדינה ומוטלת חובה על הצבא, מפקדיו וחייליו להקפיד, הקפד היטב, לאסוף את כל האמל"ח ולמנוע אבדן תחמושת בתנועה בדרכים. יחד עם זאת, הטלת אחריות על המדינה לכל נזק הנגרם למי שנמצא על מקרקעין בשליטתה, אינה עולה בקנה אחד עם שיקולי המדיניות החלים בדיני הנזיקין המושתתים גם על שיקולים כלכליים לפיהם אין להטיל על סוגים מסוימים של יוצרי סיכון מעמסה שתהפוך את פעילותם לבלתי כדאית, דבר שיפגע בסופו של דבר בחברה כולה. צה"ל עסוק בפעילות שתכליתה הוא הגנה על בטחונה של מדינת ישראל. הקצאת כמויות גדולות של חיילים לסריקות שטחי מדינה נרחבים, תבוא בסופו של דבר על חשבון בטחון המדינה והקצאת כוחות שיעשו את מלאכת הסריקה תיצור מעמסה כלכלית כבדה על המדינה. (עא 915/91 מדינת ישראל נ' לוי פ"ד מח (3) 45, 77). תושבי הכפר טובא זנגריה משתמשים בשטחים הפנויים על מנת לרעות את עדריהם ובכך הם מפיקים תועלת מהשטח. הטלת אחריות על המדינה לכל הנעשה בשטחיה תאלץ את המדינה להקיף את כל השטחים שבבעלותה בשומרים, גדרות, מחסומים ושלטים. מלבד ההוצאה הכלכלית למדינה, הרי שבכך תמנע גישה מתושבי הכפר טובא זנגריה, אל השטח ואף תמנע מיתר אזרחי המדינה, המבקרים ונמצאים באדמות המינהל למרעה, לטיולים בטבע או לצרכים אחרים, גישה לשטחים נרחבים אם אלו יהיו מוקפים בגדרות, עקב רצונה של המדינה להגן על עצמה מפני תביעות בנזיקין. המדיניות הראויה לאפשר לאזרחי המדינה ליהנות ממקרקעי המדינה עד כמה שהדבר ניתן, השימוש הדואלי בשטחי המינהל או בשטחים אחרים, אשר המדינה מחזיקה בהם, הוא שימוש מבורך. אין זה רצוי כי תמנע כניסה לשטחים אילו רק משום שהצבא מתאמן בהם, לעיתים, אימון "יבש". ז. נטל ההוכחה 27. אני דוחה את טענות התובע כי מאחר ורימון הוא דבר מסוכן יש להפעיל את החזקה המופיעה בסעיף 38 או לקבוע שמתקיים הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" הנקוט בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. הנתבעת אינה עומדת במצב טוב יותר מהתובע ביכולתה לדעת את הנסיבות שגרמו לאירוע. התובע הוא זה שהלך באותו יום בשטח המרעה, הוא זה שראה את החפץ והרימו וידיעתו לגבי נסיבות האירוע טובות מידיעת הנתבעת. בכל מקרה, גם אם היה הנטל להוכיח שלא התרשלה, מוטל על התובעת, עמדה בנטל זה ברמת שכנוע גבוהה, בהוכחה שהחפץ ממנו נפגע התובע היה רימון יד תוצרת צ'כיה, לא היה מעולם בשימוש צה"ל, בשטח לא מתקיימים אימונים בהם משתמשים ברימוני יד או באש חיה מסוג כלשהו, והתחמושת לא נזנחה או נאבדה ע"י חיילי צה"ל העוברים שם. ח. סיכום 28. מהראיות והעדויות בתיק זה עולה כי רימון-היד אשר ממנו נפגע התובע הוא רימון-יד צ'כי אשר אינו בשימוש צה"ל. הפגיעה קרתה בשטח אשר צה"ל עובר בו לצורך אימונים אך האימונים הם "על יבש" -ללא שימוש בתחמושת חיה וברימוני - יד. השטח פתוח ולא מגודר ובמרבית הזמן אין בו נוכחות צבאית, והתושבים הגרים בסמוך לו, נוהגים לרעות בו את עדריהם. שוכנעתי שהאירוע לא נגרם במסגרת פעילותו של צה"ל, ו/או באחריותו. תוצאה זו קשה לתובע הסובל מפגיעות גופניות קשות, אך לאור הראיות לא נותר אלא לקבוע כי הנזק קרה באשמו של מזיק בלתי ידוע, שכן ישנן דרכים רבות אשר בהן יכל רימון היד מתוצרת צ'כיה להגיע לשטח, כפי שניסח זאת השופט חשין בע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345, 349. "לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית." על כן התביעה נדחית. בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות. קטיניםצבארימוןצה"ל