סכיזופרניה במהלך שירות צבאי

פסק דין השופט י. עמית : ערעור על החלטתה של ועדת הערעורים על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב) תשי"ט1959- (להלן: "חוק הנכים") מיום 9.5.2002, שדחתה את עררה של המערערת על החלטת קצין התגמולים. העובדות הצריכות לעניין 1. הערעור שבפנינו הוא "גלגול שני" בעניינה של המערערת, כפי שיפורט להלן . א. המערערת התגייסה לצה"ל ביום 18.9.85 בפרופיל 97, ולאחר טירונות של כשלושה שבועות, הוצבה לשרת כפקידה בבה"ד 4. בחודש ינואר 1986, ובעקבות שינויים בהתנהגותה, אושפזה המערערת במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים רמב"ם בחיפה ואובחן כי היא סובלת מסכיזופרניה. ב. המערערת הגישה תביעה להכרת זכות על פי חוק הנכים, בטענה כי מחלת הנפש פרצה בשל המתח ותנאי החיים הקשים והבלתי רגילים בהם שהתה. לטענתה, הסתכסכה עם מפקדיה, לא נמצא לה מקום שינה קבוע, ובשל כך, הייתה נתונה במתח ובדכאון. המשיב דחה את התביעה בהחלטתו מיום 23.12.87, בהסתמך על חוות דעתה של הפסיכאטרית ד"ר פסקל, לפיה מחלתה של המערערת היא תורשתית-קונסטיטוציונלית. ערר שהגישה המערערת על החלטת המשיב (ע"נ 23/88), נדחה ביום 10.3.91 על ידי ועדת הערעורים. בהחלטתה, דחתה הועדה את גרסתה של המערערת באשר לתנאי עבודתה בעת שירותה הצבאי, וקבעה כלהלן: "… טיב העבודה בה הועסקה המערערת התבטא בתיוק, הדפסה ולענות לקריאות (טלפון).. לא זאת , אף זאת: המערערת מודה כי משלא הסתדרה עם העבודה בתפקידה הראשון וביקשה לעבור למשרד אחר, נענתה בחיוב…יצויין בנוסף שהמערערת יצאה כל שבת לחופשת סוף שבוע. מסקנתינו החד משמעית מעדות המערערת היא שתנאי שירותה היו רגילים פשוטו כמשמעו, ללא חריגים יוצאי דופן. יחס מפקדיה כלפיה היה קורקטי לחלוטין כמקובל בדרך כלל בין מפקד לפקוד. דעתנו היא, שהתצהיר (של המערערת - י.ע.) ספוג תאורים מוגזמים, שאולי הינם "מרשימים" כשלעצמם, אך אנו קובעים שאין בינם לבין המציאות, בה שירתה המערערת את חודשי השירות הראשונים שלה, ולא כלום" ג. המערערת ערערה לבית המשפט המחוזי בחיפה על החלטת הועדה, והערעור נתקבל ברוב דעות כב' השופטים סלוצקי ומרגלית, כנגד דעתו החולקת של כב' השופט י. יעקבי-שווילי (כתוארו אז) היושב גם במותב זה (ע"א 220/91, פסק דין מיום 1.4.92) . ד. המשיב הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. הערעור נתקבל, ונקבע כי אין להכיר בקשר סיבתי בין התפרצות המחלה לבין השירות הצבאי - רע"א 5499/92 קצין התגמולים נ. דפנה בן-עד, פ"ד מז(2) 471. ה. ביני לביני, הוכרה המערערת כנכה על ידי המוסד לביטוח לאומי, נקבעה לה דרגת נכות לצמיתות ודרגת אי כושר זמנית. ו. בשנת 2001, חזרה המערערת ופנתה למשיב בתביעה לעיון נוסף, אך המשיב דחה את פנייתה וערעור על החלטתו זו, נדחה כאמור בהחלטתה של ועדת הערעורים, נשוא הערעור שבפנינו. טענת המערערת לראיות חדשות 2. כידוע, החלטה על פי חוק הנכים, אינה מהווה מעשה בית דין, ורשאי התובע לחזור ולעתור בהסתמך על ראיה חדשה, בהתאם לסעיף 35 (א) לחוק הנכים, המאפשר לקצין התגמולים ליתן החלטה חדשה "… על סמך ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת.." המערערת הצביעה על שתי ראיות חדשות שלשיטתה, בגינן, יש לדון מחדש בעניינה. לטענתה, החלטתו המקורית של המשיב הושתתה, בשעתו, על ההנחה שהמערערת קיבלה בילדותה טיפול פסיכולוגי, בעקבות פטירתה של אמה מסרטן, בעת שהייתה בת 11. ברם, בבירור שערך בא כוחה, נתברר כי לא מדובר בטיפול פסיכולוגי, אלא בעובדת סוציאלית, שנפגשה עם המערערת פעמיים בלבד, ולאחר שמצאה כי המערערת לא מגלה סימני מצוקה לא המליצה, וממילא לא הייתה מוסמכת להמליץ, על טיפול פסיכולוגי. המערערת הפנתה לפסק דינו של בית המשפט העליון בעניינה, רע"א 5499/92 הנ"ל, שם נאמר : "למעשה נחה דעתה של הועדה, שהמחלה, בהיותה מחלה קוסטיטוציונאלית, נבעה ממצבה הנפשי המיוחד של המשיבה, כפי שנתגלה והתפתח עוד מימי ילדותה". מכאן, לטענתה, כי בית המשפט השתית החלטתו על עובדה, שנתברר כי אינה נכונה. 3. ראיה נוספת עליה הסתמכה המערערת, היא חוות דעת חדשה שנערכה על ידי הפסיכיאטר ד"ר גור, בה הביע דעתו כי "שירות צבאי רגיל מהווה כשלעצמו גורם דחק שבגינו התפרצה מחלתה של העוררת " . המערערת הפנתה להלכת ע"א 530/68 מרידור נ. קצין התגמולים, פ"ד כב(2) 794, שם נדון, כמו במקרה שלפנינו, עניינו של חייל שלקה בסכיזופרניה במהלך שירותו הצבאי. נקבע כי לנכה זכות כמעט בלתי מוגבלת, למעשה, רחבה כפתחו של אולם, לחדש את הדיון בעניינו לאור המטרה הסוציאלית של החוק. בית המשפט קבע כי במילים "ראיה חדשה", נתכוון המחוקק לראיה שלא הייתה בפני נותן ההחלטה הקודמת, ואף הביע דעתו כי ראוי למחוקק לתקן את ניסוחו של הסעיף, מה שלא נעשה עד היום. כך, וברוח הלכת מרידור, נפסק בע"א (ב"ש) 2006/96 קצין התגמולים נ. אלמליח, פ"מ תשנ"ז(1) 496, כי חוות דעת שלא עמדה בפני הועדה הקודמת, מהווה ראיה חדשה. המערערת הפנתה גם לע"נ (ת"א) 22/89 שלמה שיח נ .קצין התגמולים, פ"מ תש"ן(3) 42, שם נתקבלה חוות דעת נוספת כראיה חדשה. ברם, באותו מקרה, חוות הדעת התבססה על חומר חדש, ולאור עובדה מהותית שלא הייתה קיימת בעת מתן חוות הדעת הקודמת, והיא, שחרורו של החייל מצה"ל. 4. דומני כי הלכת מרידור, איבדה עם השנים את עוקצה. לטעמי, חוות דעתו של ד"ר גור, כשלעצמה, אינה מהווה ראיה חדשה. שאם תאמר כן, אין לדבר סוף, וכל אימת שנדחית תביעתו של פלוני, הוא יוכל לחזור ולבקש לפתוח את עניינו על פי חוות דעת נוספת שימציא. לא כל דעה אחרת המוצגת על ידי מומחה פלוני, מהווה ראיה חדשה, שבגינה ניתן לומר שהחלטתו הקודמת של קצין התגמולים "בטעות יסודה" כאמור בסעיף 35 (א) סיפא לחוק הנכים. אלא אם כן, יעלה בידי המומחה, להצביע על עובדה חדשה, או התפתחות חדשה או גילויים חדשים במדע הרפואה. ודוק: הגישה צריכה להיות ליברלית, ואין להקפיד עם התובע, גם אם מתברר שיכול היה להמציא את חוות הדעת החדשה בשקידה ראויה, אך בכל מקרה, יש להצביע על אלמנט של חידוש בחוות הדעת שהגשתה מתבקשת כ"ראיה חדשה". בכך, אני נכון להכיר במבחן מקל מזה שנקבע בע"נ (ב"ש) 178/91 אוחיון נ. קצין התגמולים, פ"מ תשנ"ד(1)302. שם נפסק כי יסודותיה של "החלטה חדשה" דומים בעיקרם למעשה בית דין והשתק, ולכן, סירב בית המשפט לראות חוות דעת נוספת כראיה חדשה. נזכיר כי במקרה שלפנינו, חוות דעתו של ד"ר גור, נערכה 13 שנים לאחר האירוע, היא אינה מצביעה על התפתחות חדשה בתחום הפסיכאטריה, ולא ידעתי מדוע יש להעדיפה על פני חוות דעת אחרות, שניתנו בסמוך לאירוע. סופו של דבר, כי אין לראות חוות דעת נוספת, של מומחה רפואי הסבור כי המומחים שקדמו לו שגו במסקנותיהם, כ"ראיה חדשה" לצורך סעיף 35 (א) לחוק הנכים. כך גם נפסק בע"נ (חי') 197/99 מאיר גת נ. קצין התגמולים (נספח ב' לעיקרי טיעון המשיב) וראה האסמכתאות שם. 5. גם העובדה לפיה המערערת לא קיבלה טיפול פסיכולוגי בילדותה, אינה בבחינת ראיה חדשה. את הראיה החדשה, יש לבחון באספקלריה של קצין התגמולים. והנה, עיון בהחלטתו המקורית של המשיב, שהסתמכה על חוות דעתה של ד"ר פסקל, מעלה כי הטענה כביכול היא השתיתה את החלטתה על עובדה זו, אינה נכונה. ד"ר פסקל כתבה בחוות דעתה מיום 2.11.87 (נספח ג' להודעת הערעור) "בהיותה תלמידה בי"ס הייתה ביעוץ פסיכולוגי…". והמשיב, בהחלטתו מיום 23.12.87 (נספח ג' להודעת הערעור) לא הזכיר כלל את עברה של המערערת . המערערת ציטטה את פסק דינו של בית המשפט העליון, שם נזכר כי מחלתה נבעה ממצבה הנפשי המיוחד "כפי שנתגלה והתפתח עוד מימי ילדותה". ברם, פסק דינו של בית המשפט העליון, כמו גם החלטתה של ועדת הערעורים ב"סיבוב הראשון", לא הושתת על עובדה זו. למיצער, לא מדובר בעובדה שהייתה אבן פינה להחלטתו של המשיב או של בתי המשפט השונים שדנו בעניינה של המערערת ב"גלגול הראשון". תביעתה של המערערת נדחתה בעיקרה לאור מסקנת הועדה כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין תנאי השירות לבין התפרצות המחלה, כאשר היזקקותה של המערערת לטיפול פסיכולוגי בעבר, הייתה, אם בכלל, אך חלק אחד קל משקל, ב"פזל" העובדות שעמדו בפני הערכאות השונות. מכאן, כי המשיב היה רשאי לדחות את תביעת המערערת על הסף, בהיעדר ראיה חדשה. עם זאת, למקרה שטעיתי במסקנתי, דין הערעור להידחות גם לגופו. היעדר קשר סיבתי בין התפרצות המחלה לבין השירות הצבאי 6. לא נחזור על ההלכות המוכרות והידועות, לפיהן הנטל להוכחת הקשר הסיבתי מוטל על החייל, אך נוכח המגמה להיטיב עמו, תוכר התביעה מקום בו ניתן להצביע על אסכולה רפואית התומכת בטענתו. ממגמות יסוד אלו, הלכו ונתפתחו ההלכות שקבעו כי כאשר נתקיים קשר סיבתי בין השירות לבין התפרצות מחלה קונסטיטוציונלית - הן גופנית, כמו סכרת ואוטם לבבי, והן נפשית, כמו סכיזופרניה - מייחסים את המחלה לשירות. זכינו ונושא הקשר הסיבתי ("עקב השירות") בין התפרצות מחלה קונסטיטוציונלית לבין השירות הצבאי, נדון בהרחבה בחוות דעתו של כב' השופט חשין בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ. אורית אביאן, דינים ס"ב , 374. נושא הקשר הסיבתי נבחן בפסק הדין תוך סקירת הפסיקה, ואם אחזור על הדברים, אזי נדמיתי כמכניס תבן לעפרים. נתמקד אפוא בשורה התחתונה של פסק הדין, לאור המחלוקת בין הצדדים, כיצד יש ליישם את הלכת אביאן על המקרה שבפנינו. המערערת טענה כי מהלכת אביאן - גם שם נדונה התפרצות של מחלת הסכיזופרניה - עולה ההלכה הבאה: מקום בו התגייס חייל לצה"ל ובעברו אין אירועים או ליקויים נפשיים, הרי שאפילו אם שירת שירות צבאי רגיל, שבמהלכו התפרצה מחלת נפש, יש להכיר בו כנכה. למסקנה זו איני יכול להסכים, ואסביר את עמדתי בקצרה. 7. עניינה של אביאן, היה מקרה גבולי, וכפי שנאמר בפסק הדין (פסקה 45 לפסק דינו של השופט חשין), ניתן היה להגיע גם לתוצאה אחרת. אלא שבית המשפט שלערעור לא התערב בהערכת העובדות על ידי הערכאה הדיונית, באשר למתחים שאפפו את עבודתה של אותה אביאן. בפרשת אביאן, שירתה החיילת בתפקיד של עוזרת קצין מבצעים, והועדה קבעה, כממצא עובדתי, כי התפקיד נחשב ליוקרתי והיה רווי לחצים ומתח. זאת, להבדיל מהמקרה שבפנינו, שועדת הערעורים ב"סיבוב הראשון" דחתה את טענת המערערת כי שירותה הצבאי היה מלווה במתח ובלחצים. וכפי שנאמר בעניינה של המערערת בבית המשפט העליון (רע"א 5449/92 הנ"ל בעמ' 475-476) "לא הוכח שעברו חוויות כאלה על המשיבה במסגרת שירותה הצבאי." ניתן לומר כי המקרה שבפנינו, נופל במשרעת שבין המקרה שנדון בפרשת אביאן, מקרה גבולי כשלעצמו, לבין המקרה שנדון בע"א 642/76 רוחמה עזרא נ' קצין התגמולים, פ"ד לא(1) 640, 642. שם נדחתה תביעתה של חיילת שעבדה בעבודה פקידותית רגילה, אך שבה כל יום מעבודתה לביתה, להבדיל מהמערערת שלפנינו, אשר לנה בבסיס. 8. בחוות דעתו של ד"ר גור, עליה סומכת המערערת את יתידותיה, נאמר "חשיבותם של תנאי הדחק אינם בעוצמתם האוביקטיבית אלא בתחושה הסובייקטיבית שהם מעוררים בחולה. הגב' בנעד לא נחשפה לתנאי שרות הנחשבים ליוצאי דופן באופן אובייקטיבי ואולי לגבי רוב החיילים תנאי שרות כאלו יחשבו רגילים לחלוטין… " ובהמשך, מסביר ד"ר גור, כי העובדה שמדובר במערכת צבאית, שאז אין לחייל את האפשרות להודיע על הפסקת עבודתו, להבדיל מהמערכת האזרחית, היא כשלעצמה יוצרת מציאות התורמת ללחץ ולתחושת המתח הנפשי. דומני כי זו התוצאה אותה ביקש בית המשפט למנוע, בדיון הנוסף בפרשת אביאן. שאם לא כן, נמצאת מטיל על המשיב, אחריות מוחלטת למחלות קונסטיטוציונליות שחיילים לוקים בהן בעת שירותם. השורה התחתונה של הלכת אביאן היא, כי המבחן לקביעת הקשר הסיבתי המשפטי הוא סובייקטיבי - אוביקטיבי. על הצבא לקבל את החייל כפי שהוא "על חולשותיו ועל גבורותיו" קרי, על גולגולתו הדקה, ובכך מתמלא היסוד הסובייקטיבי. אך לכך יש לצרף "אירוע" - לאו דווקא חריג - או "מצב" אובייקטיבי חיצוני. עם זאת, לא סגי בכל אירוע או בכל מצב. יש להוכיח אירוע או מצב של מתחים ולחצים הנובעים מחיי הצבא בבחינת "מתח צבאי" או "פחדים צבאיים" הנובעים מייחודיות וממיוחדות השירות הצבאי, שאז נאמר כי הם שהביאו לפריצתה של המחלה. זאת, להבדיל מאירועי שיגרה טריוויאליים שכמותם נתקלים אנו בחיים האזרחיים . "מבחן האצבע" של חייו האזרחיים המשוערים של החייל לולא שירת בצבא (פסקה 39 לפסק דין אביאן) יכול לשמש אותנו במקרה דנן. יש להניח כי מערכת הלחצים האזרחיים - לחצי עבודה או לחצים חברתיים כאלו ואחרים - אינם שונים בהרבה מאלו להם נחשפה המערערת במהלך שירותה הצבאי. המערערת שבה וטענה כי שירותה היה מלווה בלחצים ובמתח. נזכיר כי הערעור לבית המשפט המחוזי הוא בשאלות שבמשפט, ולא בשאלות שבעובדה. קל וחומר כאשר עניינה של המערערת מובא בפנינו ב"גלגול שני", כך שאין מקום להתערב בממצאים שנקבעו בשעתו על ידי ועדת הערעורים. סופו של דבר שהמערערת לא הוכיחה את היסוד האובייקטיבי הנדרש לצורך הכרה בקשר הסיבתי המשפטי. בחירה בין קצבאות 9. לאור התוצאה אליה הגעתי, איני רואה להידרש לטענת סף נוספת שהעלה המשיב, והיא הבחירה של המערערת בקצבת הביטוח הלאומי. אומר בקצרה כי הנמקתה של ועדת הערעורים בנקודה זו אינה נראית לי, וראה ע"א 3449/90 קצין התגמולים נ. איבגאנה כמאל מוחמד, פ"ד מז(2) 84. עם זאת, איני רואה לקבוע מסמרות בסוגיה זו, באשר לא הונחה בפנינו התשתית העובדתית ממתי, ואם בכלל, המערערת מקבלת קצבת נכות מהביטוח הלאומי. זאת, לאור טענת המערערת, כי אינה מקבלת קצבה, מאחר ובשלב זה נקבעה לה רק דרגת אי כושר זמנית. 10. סופו של דבר, שדין הערעור להידחות, הן בהיעדר "ראיה חדשה" והן לגופם של דברים. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. יצחק עמית, שופט סגן הנשיא, השופט י. יעקבי-שווילי: אני מסכים. י. יעקבי-שווילי, סגן נשיא (אב"ד) השופט ע. גרשון: אני מסכים. עודד גרשון, שופט אשר על כן, הוחלט לדחות את הערעור. התחום הנפשיצבאסכיזופרניהשירות צבאי