תוכנית הכל דיבורים רשת ב' - תביעת לשון הרע

פסק דין 1. התביעה תביעה בשל דברים שפירסם הנתבע, שהוא עיתונאי, על התובע, אף הוא עיתונאי (ועורך דין), ואשר יש בהם - לפי הנטען - משום לשון הרע. אלה הם הפירסומים: (א) ביום 28.6.00 בתכנית הכל דיבורים ברשת ב' של קול ישראל, אמר הנתבע בראיון לשלי יחימוביץ': "...הרבה אנשים חגגו על הדם... ישנו אחד קוראים לו נדב העצני שריאיין את האנשים שנשבעו שמה על הקבר והם הפליאו הפליאו בשקרים ואני ואני יודע למה הוא ריאיין אותם ולמה הוא נתן להם במה כזאת. אגב הוא לא ביקש את העדות שלי, זאת אומרת הוא לא ריאיין אותי בכלל. למה? כיוון שאני שנה שנתיים קודם לרצח רבין ריאיינתי את אבא שלו, הייתי אצלו בבית ואז האבא שלו אמר לי שהוא משווה את רבין לפטן, שהוא בוגד, וזה פגע מאוד באליקים העצני אחר כך, הזמינו אותו לחקירה...". (ב) ביום 1.7.00 בתכנית הטלוויזיה תיק תקשורת אמר הנתבע בראיון לדוד גלבוע: "... הנה למשל ב"מעריב" כותב נדב העצני, שיש לו איתנו כנראה חשבון, כיוון שאנחנו עלינו בשעתו על אבא שלו שמכנה את רבין פטן, בוגד, 'הנה כך מצליח אבישי רביב לעבוד על מדינה שלמה'". (ג) ביום 7.7.00 בכתבה פרי עטו במוסף 7 ימים של העיתון ידיעות אחרונות אמר הנתבע: "... בנו של אליקים העצני, עיתונאי מ'מעריב' ששמו נדב העצני, תרם לא מעט לפרסום השקרים וההסתה נגד רשות-השידור ונגדי בפרשת טקס ההשבעה, ואפילו לא טרח במה שכל עיתונאי מתחיל יודע, ולא הביא את תגובתי. הוא ריאיין כמה מהמשתתפים בטקס המזוויע הזה ('מעריב' 10.11.95). המשתתפים סיפרו לו איזו הצגה הם עשו למצלמה, ואיך איתן אורן מהטלוויזיה ביים ונתן הוראות כך אמרו הגיבורים האלה לעיתונאי, ואילו במשטרה (על-פי פרקליטות המדינה ודוח המשטרה) אמרו דברים אחרים...". 2. קדמה לפירסומים הללו, כתבה במעריב מיום 24.11.95, פרי עטו של התובע, ובה ראיון עם אחד ממשתתפי טקס ההשבעה אשר שודר בתוכנית יומן של הטלוויזיה הישראלית במסגרת כתבה שהכין הנתבע. אותה כתבה אשר שודרה שבועות אחדים לפני רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, הותירה, כזכור, רושם עז. בראיון עם התובע בכתבה הנ"ל במעריב אמר המרואיין כי הכל היה מבויים, "מארגן הארוע - הבמאי, המפיק והתסריטאי - היה אבישי רביב". המרואיין תיאר בפרוטרוט כיצד נעשה הביום, וטען כי בנקל ניתן היה להבחין בכך. לימים, אמרה ועדת החקירה הממלכתית לעניין רצח ראש הממשלה (ועדת שמגר) את דברה על אותו טקס השבעה: "כל העת המשיך אבישי רביב בקשרים עם התקשורת כדי להציג את אי"ל כגוף קיים, וזכה לסיוע הטלוויזיה בכך ששידרה טקס השבעה, שלא היה אלא הצגה, כאשר מי שנכח במקום חייב היה להיות ער לכך שמדובר בהצגה" [כמצוטט על-ידי הנתבע בכתבתו הנ"ל בידיעות אחרונות]. תלונה נגד הנתבע - על ביצוע עבירות של מרמה והפרת אמונים וגרימת תקלה ציבורית - הוגשה בשעתו למשטרה, על-ידי האגודה לזכות הציבור לדעת. תיק החקירה נסגר מחוסר ראיות מספיקות. עתירה לבג"צ בעניין זה - נדחתה. בעקבות זאת התראיין הנתבע בתוכניות הרדיו והטלוויזיה הנ"ל ופירסם כתבה בידיעות אחרונות; חרף קביעת ועדת שמגר, הנתבע בשלו, הטקס היה לדידו - "אותנטי ואמיתי". אלא שבמסגרת הרצאת טענותיו - וזו הטענה בתביעה זו - פירסם הנתבע גם דברי לשון הרע על התובע, כמצוטט בסעיף 1 לעיל. 3. רקע דיוני בתחילת המשפט אמרתי לבעלי-הדין - כאמור, שניהם עיתונאים - כי במקום להתדיין בבית משפט בתביעת לשון הרע בקשר לפירסומים הדדיים בתקשורת, ראוי היה כי יימצא הפורום הנאות באיגוד עיתונאי ישראל, 'בתוך המשפחה', לדון במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, ולעשות ליישובה. משבא הנושא בפניי, היצעתי נוסח של התנצלות שיפרסם הנתבע. נתגבשה כבר הסכמה עקרונית לגבי הנוסח, ואולם מחלוקות על גודל הפירסום ועל הסעד הכספי - הגם שהפער בין באי-כוח הצדדים באותם עניינים לא היה גדול - מנעו את יישוב המחלוקת על דרך של הסכמה. חבל שכך. 4. לאחר שכשלו נסיונות הפשרה, ביקש ב"כ התובע לפצל את הדיון באופן שבשלב הראשון תידון שאלת האחריות בלבד, והדיון בשאלת הפיצוי הראוי - יידחה. מבוקשו ניתן לו. עוד ביקש ב"כ התובע לשנות את סדר הבאת הראיות. בקשתו-זו נדחתה [החלטתי מיום ז' בתשרי תשס"ב (24 בספטמבר 2001)]. בתגובה לבקשה של ב"כ התובע (מיום 8.10.01), הודיע ב"כ הנתבע (ביום 11.10.01) כי הנתבע מודה בפירסומים נשוא כתב התביעה. או אז, ביקש ב"כ התובע לקבוע את התיק לסיכומים. בפתח הישיבה מיום 15.10.01 הודיע ב"כ הנתבע כי הוא מסכים לבקשת התובע, וסיכומי ב"כ הצדדים נשמעו על אתר. 5. ב"כ התובע טען כי מכיון שאין מחלוקת לגבי עצם הפירסומים, ומשום שהקביעה האם מדובר בלשון הרע נעשית על ידי בית המשפט על-פי קנה מידה אובייקטיבי וכי אין צורך להביא ראיות לעניין זה, הרי שהתובע עמד בנטל להוכחת תביעתו. מנגד, טען ב"כ הנתבע "שהתובע צריך להצהיר כי הפירסום פגע בו... מאחר ולא הוגש תצהיר, התובע לא נשא בנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו... יש לדחות את התביעה" (עמוד 2). ב"כ הנתבע מבקש לדייק בדברי המלומד א' שנהר [דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור בע"מ (תשנ"ז - 1997), 465]: "במקרים רבים מודים נתבעים במשפטי לשון הרע בכך שפירסמו את הפרסום המיוחס להם ובכך שהוא מהווה "לשון הרע", והם מבקשים לפטור אותם מאחריות רק בטענה שעומדות להם ההגנות הקבועות בחוק. אם כך עושה הנתבע, צריך נטל הבאת הראיות בשלב קביעת החבות לעבור אליו". מכאן הטענה שאין די בהודאה בפירסום, וכי הנטל עובר אל כתפי הנתבע, רק אם הודה גם כי הפירסום הוא "לשון הרע". כזאת טען ב"כ הנתבע בסיכומיו - וזאת בלבד - ולא טען לקיומה של הגנה כלשהי מן ההגנות שבחוק. 6. הוכחת יסוד הלשון הרע הדין - במחלוקת הנ"ל - עם התובע. הלכה היא מקדמת דנא "כי אין צורך בהבאת ראיות בדבר המשמעות שקורא מסוים או סוג קוראים זה או אחר ייחסו לפרסום הנדון, אלא בית המשפט ייקבע מימצא בשאלה, אם אכן מהווים הדברים לשון הרע אם לאו" [דברי כבוד השופט ג' בך בע"א 334/89 מיכאלי ואח' נ' אלמוג, פ"ד מו (5) 555, 562]; "הוכחת יסוד ה"לשון הרע" צריכה להעשות באמצעות הפרסום בלבד" [א' שנהר, שם, 141]; "כאשר עולה בידי התובע להראות, כי הנתבע פרסם אודותיו דבר, אשר יש בו כדי "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם", כלשון סעיף 1(1) לחוק…הרי הוכיח הוא, למעשה, את תביעתו" [דברי כבוד השופט ג' בך בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ (1) 589, 599]. אין טעם בהצהרה מפי התובע כי הפירסום פגע בו, כפי שמבקש ב"כ הנתבע, שהרי "המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסויימים שפירסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום...". [דברי כבוד השופט ד' לוין בע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט (4) 734, 740; ראו עוד: דברי כבוד השופט מלץ בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג (2) 333, 337, אשר הסתמך גם על דברי כבוד הנשיא שמגר בע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא (2) 281, 1-300. דוק בעניין העצני הנ"ל; לא הועילה לו, להעצני (האב), תחושת פגיעה סובייקטיבית, וכך גם כאן, בעניינו של העצני (הבן)]. מכל מקום, הדין בענייין זה ברור: "השאלה האם התקיימה הגדרת היסוד "לשון הרע" הקבועה בסעיף 1 לחוק איננה שאלה עובדתית המצריכה שמיעת ראיות" [דברי כבוד השופטת דורנר לאחרונה, ביום 16.10.01, ברע"א 7943/01 נור נ' יערי ואח', תק-על 2001(3) 1740]. 7. הלשון הרע בחינת הפירסומים נשוא התביעה באמת-מידה אובייקטיבית, מעלה כי האשמת התובע במתן במה לשקרים, היא חמורה. במיוחד כך, על רקע הזיקה שעשה הנתבע בין מתן אותה במה שקרית נטענת, לבין 'חשבון' שקיים, כביכול, בין התובע לבין הנתבע, בעקבות ראיון שעשה הנתבע בעבר עם אבי-התובע, אליקים העצני, ואשר - לדברי הנתבע - פגע מאוד באבי-התובע. ועוד זאת, כשברקע הדברים (באחד הפירסומים) משייך הנתבע את התובע לחבורת אנשים "כולל עיתונאים" אשר "חגגו על הדם". כך הוא על פי המובן הטבעי והרגיל של הלשון שהנתבע נקט בה, בעיני האדם הסביר, בין אם התכוון הנתבע לפגוע בתובע ובין אם לאו, בשים לב לרקע הכללי, ולהקשר הדברים. פירסום הדברים עלול להטיל דופי ביושרו של התובע כאדם, וביושרו המקצועי כעיתונאי [השוו: ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט(2) 843, 864]. עיתונאי אשר כותב כתבה המיוסדת על אדני-שקר, כששיקוליו זרים, ואמות-המידה המנחות אותו אינן ענייניות ומקצועיות - הריהו כמי שנכשל במלאכתו, וכעיתונאי גרוע. פירסומים שכאלה על אודות התובע, עלולים להשפילו בעיני הבריות, לבזותו, או לפגוע בו במשרתו, במשלח-ידו, או במקצועו. כך לגבי כל אחד מן הפירסומים נשוא התביעה, ולא כל שכן, בשל הפירסום החוזר ונשנה. בדברים שפירסם הנתבע על אודות התובע יש משום לשון הרע כמשמעותה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. 8. כאמור, הנתבע השליך יהבו על הטענה המשפטית הנ"ל (סעיפים 5 ו- 6), שנדחתה; לא הביא ראיות, ולא טען בסיכומיו לקיומן של הגנות שלפי חוק איסור לשון הרע. אני פוסק, איפוא, כי מוטלת על הנתבע אחריות בגין פירסום לשון הרע על התובע, בשלושת הפירסומים נשוא התביעה. 9. עד כאן על האחריות (החבות), הכל כפי שקבעתי ביום 31.10.01, וכמצע למה שייאמר להלן על הנזק ועל התרופות. בין לבין עירער הנתבע לבית המשפט המחוזי על קביעתי הנ"ל. בית המשפט המחוזי פסק כי מדובר בהחלטה אחרת ולא בפסק דין חלקי ומחק את הערעור מחמת שלא קמה (אז) לנתבע זכות לערער על אותה החלטה. לבקשת הנתבע ובאי כוחו, נדחתה מעת לעת מספר פעמים ישיבת ההוכחות בעניין הנזק, עד שזו התקיימה, ובה העידו בעלי הדין. בסיומה, נעתרתי לבקשתם המשותפת של באי כוח הצדדים, להגיש סיכומים בכתב. משהוגשו, ובאין פשרה, באה שעתה של ההכרעה בנושא הנזק. הנזק והתרופות 10. התובע סבור כי ראוי לפסוק לו פיצויים בסך של 200,000 ₪, ולחייב את הנתבע לפרסם התנצלות ברדיו, בטלויזיה ובעיתון ידיעות אחרונות; בעוד הנתבע סבור כי יש להטיל עליו לשלם פיצוי סמלי בלבד, אם בכלל. 11. עיקר נזקיו של התובע הינם בשל הפגיעה בשמו הטוב. דומני, כי התובע לא סבל נזק ממון, קרי, "הפסד או הוצאה ממשיים, הניתנים לשומה בכסף ואפשר למסור עליהם פרטים" (סעיף 2 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אשר תחולתו נובעת מהוראת סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע). הפירסומים לא קיפחו את פרנסתו של התובע ולא שברו את מטה-לחמו, והריהו ממשיך בעיסוקיו כמימים ימימה, בעיתונאות ובעריכת-דין, גם יחד. עיקר נזקו של התובע הוא, איפוא, נזק שאינו ממוני. 12. השיקולים המנחים להערכת הנזק והתרופות שבגינו, הינם, כי יש ליתן סיפוק לנפגע, אשר מכריו יודעים בו, כי נפגע ללא הצדקה. יש לעודד את רוחו; תרופתו של נפגע, היא השבת המצב לקדמותו, תיקון הנזק, בין השאר, על דרך שיש בה אומדן של פיצוי כספי ההולם את הפגיעה; יש ומוצדק להעניש את הפוגע בשל הפירסום, עונש שיש לו ביטוי כספי בשיעור הפיצויים; יש להרתיע את הפוגע ואת שכמותו, על מנת להביא לתודעתם, כי שמו הטוב של אדם איננו הפקר. כבוד הנשיא ברק פרט את השיקולים המנחים הנ"ל, לפרוטות, ברע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף ואח', פ"ד נה (5) 510. לאוֹרם נלך. 13. היקף הפירסום, הוא משמעותי. אין מדובר בפירסום אחד גרידא, אלא במעין 'מסע פירסום' הולך ונמשך, פעם אחר פעם אחר פעם; ברדיו ("הכל דיבורים"), בטלוויזיה ("תיק תיקשורת"), ובעיתון (מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות"). מהיקף הפירסום, נגזר גם היקף הפגיעה; אם כי באשר לפגיעה, לא רק היקף הפירסום קובע, כפי שיבואר. הפירסום החוזר ונישנה, בתפוצה רבה, גורם לקיבוע תוכנו הפוגע, בתודעתו של הציבור, ובתודעתם של יחידיו; הטלת הדופי ביושרו של התובע כאדם, וביושרו המקצועי כעיתונאי, עשתה לה כנפיים. עם זאת, דומני, כי ניתן לתקן את הפגיעה בשמו הטוב של התובע, על דרך של פירסום התנצלות הולמת כפי שאקבע להלן, ביחד עם סעד כספי. כשכך ייעשה, הדעת נותנת, כי התובע לא יהיה צפוי עוד להשפלה נוספת בעתיד*. 14. התנהגותו של הנתבע הוסיפה על הפגיעה. לא הועילה פנייתו של התובע אל הנתבע אחרי שני הפירסומים הראשונים, והנתבע שב להוציא את דיבתו של התובע רעה, בפירסום השלישי. גם במהלך המשפט, ניתן היה להגיע להסכמה על פירסום התנצלות הולמת. התובע מלין בסיכומיו על כך שבחקירתו על-ידי ב"כ הנתבע בשלב הנזק, הוטחה בו - בלא כל רלוונטיות - העובדה כי הוא מחזיק בדיעות ימניות, משל היטו אלה את יושרו המקצועי. בסיכומיו ממשיך הנתבע להכות בתובע, תוך חזרה על דברי לשון הרע - אשר בגינן נתבע - ובאמירות קשות ופוגעות. בעשותו כן, הגביר הנתבע את נזקו של התובע ואת הפגיעה בו, תחת צימצומם. 15. מאידך, כשם שלנתבע נגישות מוכחת לאמצעי התקשורת, כך גם לתובע נגישות שכזו. במובן זה, יש להביא בחשבון כי לתובע - יותר מאשר לאדם 'סתם' - במה, לומר בה את דבריו, ולהשיב גם על דברי לשון הרע נגדו. ככזה, יש לראותו כ'דמות ציבורית' במשמעות שעליה עמדה כבוד השופטת ביניש [ע"א 1104/00 דוד אפל נ' אילה חסון ואח', פ"ד נו (2) 607]. כבוד השופט מצא ציטט בהסכמה מדבריה של כבוד השופטת ביניש (שם), באוֹמרו כי אימוץ גישתה "מבוסס על ההכרה בחשיבותו של עיקרון חופש הביטוי, שבבירור תביעות מצד אנשי ציבור בשל פירסום לשון הרע, יש לייחס לו משקל מוגבר במסגרת השיקולים שיש להביאם בחשבון בפרשנות ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע" [ע"א 323/98 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן ואח', תק-על 2002 (1), 158; יעויין בדברי כבוד השופטת ביניש בעניין אפל הנ"ל, על השיקולים המתרוצצים בסוגיה זו, לכאן ולכאן]. מצידי אוסיף, כי ראוי ליישם את הדברים הנ"ל שלעניין פרשנות ההגנות שבחוק איסור לשון הרע, גם לנושא הפיצויים. לא דומה נזקו של מי שיש לו נגישות לתקשורת - ודבריו נשמעים - למי שחסר נגישות שכזו. 16. התובע טוען כי לנתבע מניע ברור, וכי פירסם את אשר פירסם בכוונת מכוון, ובזדון. לדבריו, בהיותו הראשון להביא עדות ישירה על ביום הטקס, גרם לרוגז אצל הנתבע, אשר ראה במהלכיו, 'התקפה' עליו. התובע מבקש ללמוד על כוונת הזדון, מן ההתעקשות העיקבית של הנתבע, לטענת התובע, אשר "נקלע לתקלה מקצועית קשה... הכתבה אותה שידר... הפכה ממה שנחשב... ל"סקופ" עיתונאי... לפגע רע, לכישלון" (סעיף 19). עוד טוען התובע בהקשר זה, כי הנתבע הציג באופן כוזב את עמדת הפרקליטות, את עדויות משתתפי הטקס במשטרה, את החלטת בג"ץ, וכיוצא בדברים האלה, לגביהם אמר התובע את שאמר בסיכומיו, בחריפות. לא ראיתי להידרש לכל אלה בפרטוּת, הואיל וגם בהנחה שכולם הינם אמת, גם אז מסופקני, אם הייתה לנתבע כוונה לפגוע בתובע, כמובנה בסעיף 7א (ג) לחוק איסור לשון הרע. (נדרשתי לכך בעניין אחר, בת.א. 1839/01 שרה נתניהו נ' רשת שוקן בע"מ ואח' (לא פורסם), בפיסקאות 56 - 61). דייני אם אומר כדרך שאמרתי שם, כי הפירסומים דנן, מגדר תום לב יצאו, אך לכלל כוונה לפגוע, לא הגיעו. הנתבע תפס עצמו כמתגונן, וכמי שצריך להשיב ל'התקפה' עליו, כלשונו, התקפה תקשורתית, שהחל בה התובע. עיקר מעייניו של הנתבע נתונים היו לשמו הטוב שלו, וליוקרתו המקצועית; הפגיעה בתובע - אומנם קשה ובלתי מוצדקת - לא הייתה מטרה, אלא אמצעי. 17. בחצי-פה טוען ב"כ הנתבע בסיכומיו - בהתבסס על סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע - כי יש להתחשב לטובת הנתבע בכך שהיה משוכנע באמיתותה של לשון הרע, וכי לא נתכוון לנפגע. אין ממש בטענה זו. גם אם כרך הנתבע בדבריו, כדברי בא-כוחו "קבוצת עיתונאים תומכי ימין" (סעיף 10), הרי שפשוט וברור כי התובע 'מכּכב' אישית בשלושת הפירסומים, ובעיקר עליו שופך הנתבע את מררתו. לאור קביעתה המפורשת של ועדת שמגר, גם קשה להלום שהנתבע היה משוכנע, כביכול, באמיתותה של לשון הרע, כנטען. מכל מקום, אין לבלבל בין היוצרות. לא על עומדו על דעתו כי הטקס היה "אותנטי ואמיתי", מבקש התובע לבוא חשבון עם הנתבע ולתבוע את עלבונו; כי אם על דברי לשון הרע שנקט בהם הנתבע, אֵלו שדנו בהם, בפיסקה 7 לעיל. 18. כללו של דבר, מדובר בפירסום דברי לשון הרע, פירסום הולך ונמשך, תהודתו רבה ופגיעתו רעה. במקום להקטין את הנזק, הלך הנתבע והעצימוֹ. גם אם חש הנתבע כמתגונן, ובצורך להשיב כביכול מלחמה שערה, הרי שלא עשה כן בתום-לב, אלא בדרך עקלתון ותוך הלבנת פניו של התובע ברבים. תוכן הדברים, עם זאת, איננו מן החמורים ביותר הנשמעים במקומותינו. הנתבע - לפי טיבו ולפי עיסוקו - מסוגל, בכוח ובפועל, להשיב דבר דבור על אופניו, ברמה, ובכך להקטין את עוצמת הפגיעה. 19. הבאתי במניין שיקוליי את כל האמור לעיל, ובסיכומי הצדדים, גם על אודות טענות הדדיות מתחום האתיקה המקצועית, והחלטתי לפסוק כדלקמן: א. הנתבע יפרסם התנצלות בפני התובע ובה יאמר: "מר נדב העצני, במסגרת עבודתו העיתונאית, ביקש להראות בשעתו כי טקס ההשבעה לארגון אי"ל, אשר סוקר בכתבה שהכנתי ואשר שודרה בטלוויזיה, היה מבויים ומפוברק. בלהט הויכוח עימו, היטחתי במר העצני דברים שיש להצטער שנאמרו; מר העצני לא חגג על הדם, אין לו 'חשבון' עמי, הוא לא עשה לפירסום שקרים נגדי, אלא ביצע את מלאכתו העיתונאית. אני מצטער על פגיעה מיותרת שגרמתי למר העצני". ההתנצלות תפורסם בעמוד מעמודי החדשות של העיתון "ידיעות אחרונות", במסגרת שכותרתה התנצלות, במהדורת יום ששי, בתוך 30 יום, באותיות שגודלן לא ייפחת מגודל האותיות של הידיעות החדשותיות שיודפסו באותו עמוד. ב. הנתבע ישלם לתובע פיצויים בסך של 40,000 ₪. הנתבע יישא בהוצאות המשפט, וכן ישלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. לשון הרע / הוצאת דיבה