סעיף 13 לפקודת הנזיקין - אחריות מעביד

פסק דין 1. בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי רכוש. העובדות: 2. התובענה שבפניי תחילתה בתביעת שיבוב שהגישה כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "התובעת") כנגד מחאגנה אשרף סאלח (להלן: "הנתבע") בגין נזק כספי שלטענתה נגרם לה עקב וכתוצאה מהתאונה שאירעה ביום 14.8.99 בין מר מלכה ישי, אשר נהג ברכב מס' רישוי 02-450-50 ואשר היה מבוטח על ידי התובעת, לבין הנתבע אשר נהג במשאית מס' רישוי 00-753-86 ואשר הייתה בכל הזמנים לתביעה בבעלותו של מעבידו. 3. הנתבע הגיש הודעת צד ג' כנגד מעבידו, מחאגנה מוחמד אחמד (להלן: "צד ג'") מאחר והיה מעבידו בתקופה הרלוונטית ולכן חייב לטענתו בתשלום הפיצוי המגיע בגין נזקי הרכוש שנגרמו עקב התאונה מכוח אחריותו השילוחית. פסק דין חלקי ניתן (נספח 8 לסיכומי הנתבע ) בבית משפט השלום בתל אביב על סך 5,000 ₪ המסיים את המחלוקת בין התובעת לנתבע וכעת נותר לדון במחלוקת שבין המודיע (להלן: התובע) לבין צד ג' (להלן: הנתבע). 4. פסק דין זה נוגע לכן להודעה לצד שלישי בלבד. טענות התובע: 5. התובע טוען כי הנתבע אחראי לתשלום הנזק מכוח סעיף 13 לפקודת הנזיקין אשר קובע כי מעביד חב על מעשה שעשה עובדו תוך כדי עבודתו. לטענתו, עיקר תפקידו אצל הנתבע הינו נהיגת המשאית בין האתרים השונים וכן העמסת ושפיכת חומרים שונים, בפעולות אלה יש לקדם את עסקי הנתבע, ולכן הן מהוות החלק העיקרי מעבודתו ומתפקידו של המודיע, ולפיכך הנתבע האחראי הבלעדי ועליו לפצותו מכוח היותו הבעלים של המשאית ומכוח היותו האחראי הבלעדי למעשי עובדיו. 6. בנוסף, התרשל הנתבע כשלא הודיע לחברת הביטוח על התאונה ועל זה שלא שילם השתתפות עצמית. כמו כן היה עליו לדאוג לקיומו של כיסוי ביטוחי המכסה את עובדיו בגין כל נזק שעלול להיגרם על ידו במהלך עבודתו של צד שלישי ולדאוג לקיומו של כיסוי ביטוחי תקף המכסה את נהיגת עובדו במשאית שהעמיד לרשותו לצרכי ביצוע העבודה ומשלא עשה כן ולא נקט במידת הזהירות הנדרשת, התרשל. 7. התובע טוען כי הנתבע שילם 1000 ₪ לבעל הרכב שנפגע במקום השתתפות עצמית שהיה עליו לשלם, כאשר סכום זה קוזז ממשכורתו, ועל כן יש לחייב את הנתבע לשלם לו סכום זה. טענה זו לא נטענה בהודעה, שהיא כתב התביעה, והעלאתה לראשונה בסיכומים מהווה הרחבת חזית אסורה, ומכאן שאין לדון בטענה זו. טענות הנתבע: 8. לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה (ההודעה לצד שלישי) על הסף. 9. התאונה אירעה כשהמשאית היתה נהוגה על ידי התובע ובשליטתו המלאה, ועל כן משקיבל התובע את המשאית לשליטתו וחזקתו הוא האחראי היחיד והבלעדי לנזקים אשר נגרמו. לטענת הנתבע, אחריות שילוחית מתווספת לאחריות אישית של העובד ואינה באה במקומה. גם אם תוטל אחריות עליו כמעביד, זכאי יהיה לשיפוי מצד התובע. 10. בנוסף, הנתבע טוען כי בהליך אחר שהתנהל בבית הדין לעבודה, הושג הסדר פשרה בינו ובין התובע, ולפיו שילם לתובע 9,000 ש"ח (ההסדר מצורף כנספח 5 לסיכומי הנתבע). לטענתו, לאור ההסדר ומששולם הסכום האמור, אין לצדדים תביעות כלשהן זה כלפי זה, הנובעות מיחסי עובד ומעביד ומסיומם, וזאת מאחר והסכום ששולם משקף ומסכם את על המחלוקות בין הצדדים וכל מה שקשור ליחסי עובד ומעביד וגם מטעם זה יש לדחות את התביעה. 11. טענה נוספת שבפי הנתבע היא כי התובע הסכים בפשרה לשלם לנפגע סך של 5,000 ₪ ועל כן נשללה מן הנתבע אפשרות לטעון לגבי אחריות הנהג התובע וגובה הנזק. דיון: 12. ליבה של המחלוקת נעוץ בשאלה האם חייב הנתבע, המעביד, בתשלום הנזק מכוח היותו "שולח" של התובע, העובד. 13. פקודת הנזיקין (נוסח חדש) עוסקת באחריותו של מעביד לעוולת עובדו (סעיף 13). "13. חבות מעביד: (א) לעניין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו - (2) אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו; (ב) רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לעניין המעביד". 14. הפקודה מטילה אחריות על המעביד לעוולת עובדו גם ללא כל אשמה אחרת של המעביד ורק בשל העובדה שבין השניים מתקיימים יחסי עובד ומעביד, והעוולה בוצעה במהלך העבודה. אחריות זו שילוחית היא והיא אינה מתקיימת במקום שהמועסק הוא קבלן עצמאי. 15. במקרה שבפניי, שני הצדדים מודים בקיומם של יחסי עובד ומעביד בתקופה הרלבנטית לתביעה. 16. אין גם מחלוקת בין הצדדים כי הנהיגה הייתה ברשות וכי הנסיעה הייתה לצורכי עבודה על פי הוראות המעביד. לכן, לו היתה הנפגעת תובעת את המעביד, היה זה חב לה פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה, וזאת מכח אחריותו השילוחית. 17. ואולם, סעיף 16 לפקודת הנזיקין קובע: "האמור בסעיף 13 אינו גורע מחבותו של העובד על מעשה שעשה". התובע חייב איפוא, כאחראי ישיר לעוולה, וחבות הנתבע כמעביד מכח אחריותו השילוחית היא בנוסף לחבות זו של העובד ולא במקומה. 18. התובע בעצמו מודה כי עשה שימוש רשלני במשאית כפי שניתן לראות בעמוד 4 לסיכומים מטעמו: "א. ולענייננו אין מחלוקת כי המודיע פגע ברכב שהיה מבוטח אצל התובעת עקב שימוש רשלני במשאית. יודגש כי אלמלא אחריותו של המודיע (התובע - ה.א.) לתאונה ב"כ לא היה מסכים למתן פס"ד חלקי". 19. סעיף 16 הדן בשמירת האחריות האישית מבוסס על העיקרון לפיו כל אדם אשר ביצע עוולה ישא בתוצאות הכרוכות באותה עוולה. עצם העובדה כי אישיות משפטית נוספת נושאת באחריות, אינה פוטרת אותו מאחריות. שמירת האחריות האישית משרתת גם מטרות של צדק והגינות הכוללות את העיקרון כי אדם אשר נושא באשם, היינו, ביצוע עוולה, חייב לשאת בתוצאות הנובעות מעוולה זו. וראה: "ש' דגן "סוגיות בדיני נזיקין" כרך א (103) תשס"ב 2002. 20. המקרה שבפניי יש בו משום דוגמא טובה לאבחנה שיש לעשות בין מקרה שבו הניזוק תובע את המעביד בגין הנזק, ובין מקרה שבו תובע העובד המזיק את מעבידו בגין אותו נזק. במקרה הראשון חב המעביד לניזוק מכח הוראות ס' 13 לפקודת הנזיקין, שמקימות חבות של המעביד בתוקף אחריותו השילוחית למעשי העובד. במקרה השני, לעומת זאת, שהוא המקרה שבפניי, אין לחייב את המעביד לשפות את העובד המזיק בגין נזקים שהעובד עצמו גרם ברשלנותו. 21. כל מסקנה אחרת תביא לתוצאה בלתי נסבלת, לפיה עובד יכול להתרשל במהלך עבודתו, ואף ברשלנות חמורה, אך לא ישא בתוצאות רשלנותו זו מאחר ויוכל לחזור אל המעביד. 22. דרך אחרת, שמביאה לתוצאה דומה, היא הדרך שבה הלך בית משפט השלום בירושלים. שם קבע ביהמ"ש כי המעביד והעובד חבים במשותף בתוקף היותם "מעוולים במשותף", וכי בהתאם לכך יש לקבוע את חלקו של כל אחד מהמעוולים, על פי הוראות סעיף 84 לפק' הנזיקין. (ת.א. 1119/02 (שלום י-ם) שקיראת נ' הורן את ליבוביץ בע"מ). 23. בהתאם להוראות סעיף 84 לפקודה, נקבע השיפוי על פי הצדק והיושר ועל פי מידת האחריות של כל צד לנזק. סעיף זה, כפי שפורט בפסיקה, דורש שחלוקת האחריות תעשה על בסיס האשמה המוסרית של כל אחד מהאחראים באופן יחסי זה לזה. 24. גם לפי גישה זו, אין מקום לחייב את המעביד במקרה שבפניי. מדובר בתאונת דרכים, והשליטה ברכב היתה מסורה כולה בידי העובד, התובע. בנסיבות אלה אין מקום לקבוע חובת שיפוי בסכום כלשהו שעל הנתבע לשלם לתובע. 25. יש לזכור כי האינטרס שעומד בבסיס המנגנון של "מעוולים במשותף" הינו האינטרס לפיו לא יצא הנפגע נפסד, ולפיכך ככל שהדבר נוגע לנפגע, הוא זכאי לגבות משני המעוולים, אולם אין בהוראה זו כדי להכריע בחלקיהם של הצדדים בינם לבין עצמם. 26. במקרה שבפניי, וכפי שציינתי, ולאור העובדה שהנזק מקורו בתאונת דרכים שארעה ברשלנותו של התובע, כפי שהתובע עצמו מודה בסיכומיו, אין מקום לחייב את המעביד לשפות את התובע, אך ורק מתוקף תפקידו כמעביד. 27. התובע טוען עוד כי הנתבע התרשל בכך שלא הודיע לחברת הביטוח על התאונה ובכך שלא הפעיל את הפוליסה. לטענת התובע, אי הפעלת הפוליסה חשפה אותו לסיכון כספי, כפי שבא לידי ביטוי בתובענה שהגיש נגדו הניזוק, ועל הנתבע לפצותו בגין הנזק שנגרם לו עקב כך. 28. בהקשר זה יפים דבריה של כבוד השופטת ריבה שרון בפרשת אליהו: "על מעביד היוצר סיכון כאשר הוא מורה לעובדו לפעול בשליחות ובמצוותו- לנקוט באמצעי זהירות כדי למנוע נזק כספי ולא רק גופני, מן העובד וזולתו. כל אדם המוסר כלי רכב לאדם אחר, צריך לקחת בחשבון שהאחר עלול לגרום לנזק רכוש (או לגוף), לעצמו, לרכב שנמסר, או לצד שלישי. אמצעי זול, זמין, פשוט וסביר, כמו ביטוח צד שלישי במקרה זה, בעלות זניחה למעסיק שהרכב משמש את עסקו, היה מונע את הסיכון והנזק הכספי מהעובד כמו גם ממעסיקו". וראה: ת.א. (ראשון לציון) 3999/04- אליהו בע"מ- חברה לביטוח נ' קרנטמן קטי ואח'. תק- של 2004 (4), 6200. 29. במקרה שבפניי מתברר כי היה ביטוח למשאית, אלא שהנתבע בחר שלא "להפעיל" את הפוליסה ולא לתבוע מחברת הביטוח לשלם על פי הפוליסה, וזאת מאחר שדמי ההשתתפות העצמית הגיעו לסך של 4,015 ₪, ואילו סכום הנזק לרכב היה נמוך יותר. 30. עוד טען הנתבע, כי הפעלת הפוליסה היתה גוררת הפסדים נוספים עקב אובדן הנחות שמעניקות חברות הביטוח בגין העדר תביעות. 31. יש ממש בדברי הנתבע במובן זה שגם לו הופעלה הפוליסה, הרי שלנוכח רשלנותו הוודאית של התובע היה עליו לשאת בתשלום ההשתתפות העצמית, ובכל מקרה לא היה מקום להטיל תשלום זה על הנתבע. במילים אחרות, בכל מקרה, ובכל הקשור ליחסי התובע והנתבע, זכאי הנתבע לקזז את דמי ההשתתפות העצמית מהתובע. 32. מאחר שסכום הנזק היה בסך 3,775 ₪ בלבד, ומאחר שהתובע בכל מקרה אמור היה לשלם 4,015 ₪ כדמי השתתפות עצמית, ממילא אין לומר כי נגרם לתובע נזק כלשהו עקב אי הפעלת הפוליסה. 33. בנוסף - דין התביעה להידחות גם לאור הסדר פשרה בין הנתבע לבין התובע, שלפיו מנוע התובע מלתבוע את הנתבע. 34. הסדר הפשרה הושג במסגרת הליכים שהתנהלו בין התובע לנתבע בביה"ד לעבודה. במסגרת ההסכם, הסכימו הצדדים כי לאחר תשלום הסכומים שנקבעו בו, "אין לצדדים תביעות כלשהן זה כלפי זה הנתבעים מיחסי עובד ומעביד שביניהם ומסיומם". 35. אין מחלוקת על כך שהתובענה שמונחת בפניי כעת מקורה בקיומם של יחסי עובד ומעביד, ולפיכך מנוע התובע מלקבל כספים כלשהם מהנתבע, וזאת לאור הוראות הסכם הפשרה הנ"ל. 36. חשוב לציין כי התובע ידע על קיומה של התביעה בנוגע לתאונת הדרכים כבר ב - 9/01, שאז הגיש בקשה לביטול פסה"ד שניתן נגדו בענין זה, ואילו ההסכם בביה"ד לעבודה הושג חצי שנה מאוחר יותר, במרץ 2002. 37. מכאן, שבויתור שויתר התובע על כל תביעה נוספת, ויתר במודע גם על זכותו לתבוע בגין אותה תאונה. 38. לפיכך התביעה נדחית. 39. לנוכח דחיית התביעה, ישא התובע בהוצאות הנתבע, וזאת בסכום של 2,500 ₪ ומע"מ בלבד, וזאת מאחר שלא התקיים דיון. אחריות המעבידנזיקין