פסק דין התביעה 1. תביעה שהוגשה, ביום 9/2/2003, לבית משפט לתביעות קטנות, לתשלום פיצויים, בגין הפרת חוזה ובגין פרסום לשון הרע, בסך -.15,000 ₪. הצדדים 2. התובע, עורך דין במקצועו, נציג פורום (ששמו לא הוברר), הציג מועמדות לבחירות מקדימות פנימיות, במסגרת מפלגת הליכוד, בסמוך למועד הבחירות הכלליות לכנסת, בשנת 1996. הנתבע 1, מנחה טלויזיה, הנחה, אותה עת, תכנית אירוח, בשידור חי, בשם "הלילה עם גבי גזית" (להלן: "התוכנית"). הנתבעת 2 היא אחת מזכייניות "ערוץ 2", בטלויזיה, שבמסגרת משבצת שידור שלה, שודרה התוכנית. מסגרת הדיון 3. על רקע מועמדותו, ולאור המסר המחאתי-עדתי, של מצעו, הוזמן התובע, טלפונית, להשתתף ביום 24/3/1996 בתוכנית, בשידור חי, שעסקה בין היתר, בייצוג עדתי, בפוליטיקה. התובע הגיע לאולפן, ולאחר שלא נתאפשר לו לשבת על הבמה, ועזב את התוכנית, במהלך שידורה, מבלי להשתתף בה. לדעת התובע, בכך הפרו הנתבעים התחייבותם כלפיו. הנתבע 1, דיווח במהלך התוכנית, על עזיבת התובע, באופן שיש בו, לדעת התובע, משום עוולה אזרחית של פרסום לשון הרע. להלן יפורטו העובדות הרלוונטיות לצורך הכרעה במחלוקת, ביחס לכל אחת מעילות התביעה. הפרת חוזה 4. לטענת התובע, תחילה דחה ההצעה להשתתף בתוכנית, בשל שנאתו של הנתבע 1 "... לבני עדות המזרח והצעתו כי אשתתף בתכנית מתוך הקהל". בסופו של דבר, נתרצה התובע, לדבריו, והסכים להשתתף בתכנית, בעקבות פניות חוזרות של מפיק התוכנית - שהתובע לא ידע לנקוב בשמו - שהתחייב בפניו, לדבריו, כי הנתבע 1 יאפשר לו להציג עמדותיו, כשהוא מצוי על הבמה, לצד משתתפים אחרים בפאנל, ולא כשהוא מצוי בתוך הקהל. בהגיעו לאולפן, אופר התובע, וצעד לעבר הבמה, אך המפיק הודיע לו שעליו לשבת בין הקהל, ורק במהלך התכנית יצטרף למשתתפים על הבמה. התובע ניסה לשכנע את המפיק, כי דבריו מנוגדים להתחייבות המוקדמת. משלא צלח הדבר, עזב התובע את האולפן. לטענת התובע, בהתחייבות המתוארת, נוצר חוזה מחייב, שהופר, על ידי הנתבעים. להשקפת התובע, המקור להתנהגותו המפרה של הנתבע 1, היא "גזענותו לבני עדות המזרח" וכי "הוא כמו מר לפיד מובילים את העם למלחמת אחים". הפרת התחייבות זו, גרמה לתובע, לדבריו, עגמת נפש, בגינה הוא מבקש פיצוי כספי. 5. לטענת הנתבעים, בשל השיהוי בהגשת התביעה, כ- 7 שנים, גרם התובע נזק ראייתי, שאינו מאפשר בירור טענותיו, ואפילו את זהות האדם ששוחח עמו. בהיבט העקרוני, טענת הנתבעים היא, כי בשל טיבו של המדיום הטלויזיוני, וטבעה של תוכנית אירוח, התלויה במשתנים רבים, וביניהם התארכות הפרסומות, בנסיבות המתוארות, לא נוצר חוזה מחייב. ובלשונו של הנתבע 1: "אין הבטחות בתחום שלנו אין חוזים". לשיטת הנתבע 1, התנהגות התובע - נטישת התוכנית, בשידור חי, היא מעשה חסר אחריות, המקים עילת תביעה דווקא כלפי התובע. פרסום לשון הרע 6. משנודע לנתבע 1, דבר עזיבת התובע את האולפן, פנה למשתתפי התוכנית, אישי ציבור, שישבו אותה עת על הבמה, והשתתפו בפאנל - כבוד נשיא המדינה כיום, מר משה קצב, חברי הכנסת כיום, בנימין בן אליעזר ואברהם בורג, ומר יצחק מודעי ז"ל - ודיווח על כך, באומרו את הדברים הבאים: "אני רוצה לומר עוד דבר אחד לגבי שוויון הזדמנויות. ביקשנו הערב לחשוף גם מתמודד אלמוני אחד מהליכוד ששמו דן כוכבי. הוא הגיע הערב לאולפן, אתם אינכם רואים אותו איתנו כאן עכשיו, משום שקרתה איתו תקרית משונה. הוא דרש להימצא כאן, באופן הזה, מתחילת התכנית ועד סופה, ובנוסף דרישות נוספות. אנחנו חשבנו שאנחנו לא יכולים להיענות לדרישותיו, כל האנשים פה הסכימו כמובן לכל מה שביקשנו מהם, ולכן גם לא נוכל לספר לכם על המצע שעליו הוא רץ, שעיקרו שכל בן עדות מזרח צריך להשתחוות לכל אשכנזי שהוא רואה אותו ברחוב. זה פחות או יותר המצע שלו. אז לא נוכל לשמוע את זה הערב, לצערנו. סיפור עצוב לא?" (פורץ בצחוק). אברהם בורג - "עם מסר כזה אני לא בטוח. לא היה עוזר לליכוד ולא לחברה הישראלית". יצחק מודעי - "לא הפסדנו הרבה". גבי גזית - לא הפסדנו". לטענת התובע, יש בדברים אלה, שנאמרו בשידור חי, ובאופן אמירתם, התבטאות מתנשאת ומזלזלת, כלפי בני עדות המזרח, שהתובע נמנה עליהם, באופן שגרם להשפלתו ולביזויו, באופן אישי, ולפגיעה בציבור המזרחי במדינה. 7. הנתבע 1, דחה מכל וכל את טענות התובע. לדבריו, מעולם לא שמע על התובע, וממילא לא הייתה לו כל דעה מוקדמת כלפיו. לשיטת הנתבע 1, דבריו המתוארים, משקפים עמדה ביקרותית צינית, על מעשהו הבלתי ראוי של התובע, שהסתלק מהתוכנית, במהלך שידור חי. דיון 8. לאחר שצפיתי בקלטת התכנית, שהוגשה לעיוני, ולאחר שבחנתי את עדויות הצדדים, את כתבי טענותיהם, ואת המסמכים המצורפים להם, הגעתי למסקנות הבאות: הסכם השתתפות בתוכנית טלויזיה יכול להשתכלל לחוזה מחייב 9. בהיבט העקרוני, אין בידי לקבל, טענת הנתבעים, כי דיני החוזים אינם חלים על תחום זה, של השתתפות מרואיין בתוכנית אירוח, כמתכונת שהצדדים הסכימו עליה מראש. מרגע שהוסכמו בין הצדדים, לתנאי ההשתתפות בתוכנית, הרי שמדובר בהסכמה, שדינה, ככל התחייבות חוזית, שעל הצדדים לכבדה. מובן שלצורך השאלה האם הופר החוזה, ייתן בית המשפט דעתו למאפיינים היחודיים של המדיום הטלויזיוני. במקרה דנן לא הוכח קיום חוזה 10. בנסיבות הקונקרטיות, דין התביעה, נגד שני הנתבעים, בגין הפרת ההסכם, להידחות, מהטעמים הבאים: כנגד הנתבע 1: א. כלל לא קמה עילת תביעה. אף לשיטת התובע, לא התחייב הנתבע 1, כלפיו, באופן אישי. ב. איני סבור שלמנחה תוכנית טלויזיה, מתוקף תפקידו ככזה, אחריות, להתחייבויות, אם היו, של מי מעובדי הנתבעת 2. ג. למען הסר ספק, מקובלת עלי עמדת הנתבע 1, שבתוקף תפקידו כמנחה התוכנית לא עסק בהזמנת מרואיינים, ולא היה מעורב במהלכים שקדמו להגעת התובע לאולפן. כנגד הנתבעת 2: א. לא עלה בידי התובע להוכיח עצם קיומה של התחייבות כלפיו, להשתתף בתוכנית, מתוך ישיבה על הבמה, וממילא לא הוכחה הפרת התחייבות זו. התובע לא ידע לנקוב אפילו בשמו של נציג הנתבעת 2, שלטענתו התחייב בשמה. ב. זאת ועוד. התובע גרם לנתבעים נזק ראייתי מהותי, נוכח השיהוי הרב בהגשת התביעה, כ-7 שנים, לאחר האירוע, וימים ספורים בלבד, לפני תום תקופת ההתיישנות. במצב דברים זה, אין לבוא בטרוניה כלשהי, כלפי מי מהנתבעים, בגין אי איתור, האדם עמו שוחח התובע, לטענתו. ג. לא זו אף זו. יש בשיהוי הממושך בהגשת התביעה, כדי להעיד על חוסר תום ליבו של התובע, בהגשת התביעה, ובמיוחד לעניין עוגמת הנפש, שלטענתו נגרמה לו, כתוצאה מאי השתתפותו בתוכנית, ודברי הנתבע 1. אם אכן, נגרמה לתובע עגמת נפש כה רבה, כתוצאה מההתרחשות המתוארת, כיצד זה, שקט על שמריו משך כמעט 7 שנים תמימות? ספק רב בעיני, אם המכתבים שהציג בפני בית המשפט (מתאריכים 31/3/1996, 27/11/1996, ו- 3/1/2000) אכן נשלחו. וגם אם נשלחו, מדובר בקול ענות חלושה. הסברי התובע, לפשר השיהוי - "עברתי בחיים הרבה מאוד... אני חשבתי שאני עובר את האפיזודה הזאת, חשבתי שאני מוחק את זה" - אינם משכנעים. התנהלות התובע, משך כ- 7 שנים, אינה מתיישבת עם ההשפלה העמוקה והצורבת המלווה אותו, לטענתו, מאז שידור התוכנית. פרסום לשון הרע 11. בחינת דברי הנתבע 1, חייבת להיעשות, מתוך ההקשר הרלוונטי של הסיטואציה הרלוונטית. לא ניתן להתעלם מהעובדה שהתובע עזב את האולפן, וכי הדבר דווח לנתבע 1, במהלך שידור חי, שעה שעל הבמה ישבו מרואיינים אחרים. אין פגם בעצם הדיווח אודות עזיבת התובע את האולפן. לאחר שבחנתי בקפידה את תוכן דברי הנתבע 1, ואצ האופן שבו נאמרו, מסקנתי היא שמדובר בהבעת עמדה ביקורתית וצינית, ממנה משתמעת באופן חד-משמעי דעתו השלילית של הנתבע 1, על התנהגות התובע. דעתי היא, כי מדובר בביקורת עניינית, המכוונת לסיטואציה הבלתי שגרתית והמביכה שנוצרה בעקבות עזיבתו הפתאומית של התובע את האולפן, ולא בדברים שכוונו כלפי התובע באופן אישי. איני סבור שיש בהתבטאות הנתבע 1, דבר העלול לבזות את התובע, בשל מוצאו, או בשל התנהגותו או להשפילו בעיני הבריות, או לעשותו מטרה ללעג מצידם. בוודאי אין בדברים אלה משום פגיעה בציבור שלם, בניגוד לטענת התובע. ספק בעיני אם התפרצות הנתבע 1, בצחוק, בסיום דבריו, הייתה מחוייבת המציאות. דווקא בשל רגישות הסיטואציה, והעובדה שמדובר בשידור חי, מן הראוי היה שהנתבע 1 יגזור על עצמו מידת איפוק, באופן שהיה בו רק להוסיף משקל לעמדתו הביקורתית. עם זאת, איני סבור שיש בעצם התפרצות צחוק זו, כדי להקים עוולת פרסום לשון הרע. 12. התובע הרחיק לכת עד מאוד בטענותיו. נסיונו של התובע, להיבנות בתביעתו, מפגיעה נטענת בציבור שלם - תוך שירבובו של איש ציבור נוסף, שאין לו ולא כלום עם מחלוקת זו - בלתי מבוסס, מקומם, מזיק ומיותר. נוכח קלישות טענות אלה, והיעדר ביסוסן בראיות כלשהן, מתקשה אני להשתחרר מהרושם, שמלכתחילה נועדו טענות אלה, לצרכים, שאין להם ולא כלום עם המשפט ועשיית הצדק. סוף דבר 12. לאור כל האמור, נדחית בזאת התביעה. התובע ישלם הוצאות כדלקמן: לנתבע 1 - בסך -.1,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום קבלת פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל. לנתבעת 2 - בסך -.2,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום קבלת פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל. המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים בדואר רשום. לשון הרע / הוצאת דיבה