פסק דין א. התובע, חטיב נג'יב, יליד 21.5.1963 (להלן: "התובע ") הגיש כנגד הנתבעים תובענה לפיצויי נזיקין עקב ניתוח שבוצע בו ביום 4.6.91, לסגירת מעבר הוושט. בישיבת בית המשפט מיום 5.6.02 הגיעו באי כח הצדדים להסדר כדלקמן: (עמ' 78 לפרוט'): "פסק הדין יינתן לפי סעיף 79 א' של חוק בתי המשפט בטווח שבין 100,000 ש"ח גירסת הנתבע, לבין 500,000 ש"ח גירסת התובע, בצירוף שכר טרחת עו"ד, מע"מ וחוות הדעת של התובע (כנגד קבלות). כמו כן יטענו הצדדים לענין כיסוי הוצאות ביטוח (זו טעות, צ"ל: ניתוח) בבית חולים רמב"ם, אם אמנם יהיה צורך בכך, ואם לא יהא לתובע כיסוי ביטוחי לכך. מוסכם שהטיעון יהיה אך ורק לענין הנזק ומוסכם שפסק הדין בענין זה יהיה תמציתי, ובית המשט מתבקש לאפשר הגשת טיעון קצר בכתב". ב. עיינתי בכתבי הטענות, בפרוט' העדויות, בתיק המוצגים ובסיכומיהם של באות כח שני הצדדים. ב"כ התובע מבקשת לפסוק לזכות מרשה את הסכום המירבי המגיע לפי ההסדר הדיוני, כשהיא מציינת שבנוסף לניתוח סגירת מעבר הוושט (בגין רפלוקס), בוצע לתובע גם חיתוך עצב הווגוס. הגסטרואנטרולוג מטעם התובע, פרופ' ע. גולדין, קבע לתובע 30% נכות עקב גסטריטיס, ו20%- נכות עקב גסטרו-פרזיס לאחר ווגוטומי, וכן מתבססת ב"כ התובע על קביעת המומחה בתחום הנפשי מטעם התובע ד"ר ב. ראוכברגר שקבע לתובע 30% נכות בתחום זה. באת כח התובע טוענת שהתובע סובל מידי בוקר מהקאות של מיץ מרה, ותוכן מזון לא מעוכל. מצבו הנפשי קשה, הוא אינו יכול לאכול אוכל מוצק, חריף, חמוץ, ומצבו הנפשי מפריע לתפקודו. באת כח התובע מפרטת את הניתוחים השונים שעבר התובע מאז שנת 1991, דהיינו, ארבעה ניתוחים שחייבו ביחד 15 ימי אשפוז. לטענת ב"כ התובע זכאי מרשה לפיצוי בסכום של 500,000 ש"ח בגין כאב וסבל, בהתחשב בניתוחים המיותרים, האשפוזים, והפגיעה באיכות החיים שנגרמה לו בהיותו כבן 28 בלבד במועד הניתוח הראשון. ג. לטענת באת כח התובע הפסיד מרשה את מקור הכנסתו בעסק הפרטי שניהל להסעות עובדים למפעלים, עסק שהיווה הכנסה נוספת לתובע (העובד כמזכיר בי"ס), שביצע את ההסעות בעצמו, בעבר, מבלי שנזקק בעבר להעסקת עובד. לטענת ב"כ התובע נעדר מרשה ימים רבים מעבודתו בבית-הספר, ונגרמו לו הפסדים של ימי מחלה וימי חופשה, ואין הוא יכול לקבל על עצמו עבודות נוספות. התובע למד תואר ראשון בפסיכולוגיה, אך בשל מצב בריאותו איננו יכול לנצל את כישוריו. לטענת באת כח התובע הפסיק מרשה את ההסעות כעצמאי למשך כשנתיים, בתקופה שבין הניתוחים, ולאחר מכן בשנת 1994 נאלץ להעסיק נהג ומפעיל משאית בשכר של כ 3,500- ש"ח בחודש. באת כח התובע טוענת שיש לפסוק למרשה פיצוי בגין הפסדי שכר כפי שהוכח במסמכי מס הכנסה בגין העסקת עובד על המשאית, ופיצוי לעתיד בגין הפסדי שכר פוטנציאליים עקב אובדן יכולתו להשתכר בעתיד הן בשל מצבו הבריאותי והן בשל המצב הבטחוני. בנוסף טוענת באת כח התובע שמרשה נזקק לעזרה לא רק בתקופת אשפוזיו בבתי החולים אלא גם בחיי יום יום בביצוע פעולות הכרוכות במאמצים, הואיל ואין באפשרותו לבצע פעולות אלה בכוחות עצמו עקב מצבו הבריאותי, ונטל הטיפול בו נפל על רעייתו ובני משפחתו. על התובע לרכוש תרופות בעצמו בעלות של כ500- ש"ח לחודש הואיל והתרופות אותן הוא נוטל אינן כלולות בסל הבריאות. התובע השתמש בעבר בתרופת הלוסק בעלות של 400 ש"ח לשבוע, והוא משתמש מזה כשש שנים ברציפות בתרופה בשם פרפולסיד בסך של 320 ש"ח לחודש, ויצטרך להמשיך בכך לכל תוחלת חייו. באת כח התובע מצרפת את חשבונותיהם של הרופאים מטעם התובע, כולל הופעותיהם לדיונים, עלויות שהסתכמו ב34,832- ש"ח, ובנוסף מבקשת לפסוק שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% בשים לב לעבודה הרבה שהושקעה בתיק, וכן מבקשת לפטור את התובע מכל חיוב באגרה הואיל והנתבעת היא המדינה. באת כח התובע מבקשת להורות שאם לא תהא לתובע אשרת כניסה לישראל לצורך ביצוע הניתוח, כי אז יש לפסוק לו סכום כספי של 100,000 ש"ח או לקבוע מנגנון לפיו תתחייב המדינה לשלם לתובע עבור ביצוע הניתוח בלבנון, ולוודא אופן העברת הכספים לתובע למקרה שלא יוכל להכנס לישראל לקבלת הכספים עבור הניתוח. סה"כ נזקי התובע מסתכמים לפי חישוב באת כוחו בכ1,839,000- ש"ח ולכן יש לדעתה לפסוק את הסכום המירבי שבהסדר (500,000 ש"ח). ד. שונה עמדתם של באת כח הנתבעים, שמציינת כי נקבע בהסדר שסיכומי הצדדים לא יתייחסו לשאלת האחריות (אלא לגובה הנזק), ואולם על ביהמ"ש להביא בחשבון את טענות הצדדים בשאלת האחריות בפסיקת הפיצוי לתובע, וכן מבקשת באת כח הנתבעים למחוק את הנתבע מס' 1 (ביה"ח) שאיננו אישיות משפטית, ולדחות את התביעה כנגד הנתבע מס' 3, ולחייב רק את הנתבעת מס' 2, המדינה, כמפעילת בית החולים. עמדת ב"כ הנתבעים היא שיש לפסוק פיצוי לתובע בראש הנזק של כאב וסבל בלבד בהתחשב בנכות של 10%, ו15- ימי אשפוז, וזאת בסכום של 100,000 ש"ח. באת כח הנתבעים מצביעה על הנכויות שנקבעו לתובע על ידי המומחים שנתמנו על ידי ביהמ"ש, דהיינו, בתחום הכירורגיה הכללית, פרופ' איתן שילוני, שהעריך את נכותו של התובע בשיעור של 10% ולמעשה אימץ את קביעת הרופא הכירורג מטעם הנתבעים, פרופ' בר-מאיר. באת כח הנתבעים מצביעה על ת2/ / 99 מיום 5.9.01 ממנו עולה שבדיקת האנדוסקופיה שנערכה לתובע הראתה וושט תקין, ובקיבה נמצאה דלקת קלה. המומחית הרפואית שמינה ביהמ"ש בתחום הנפשי, ד"ר רמונה דורסט, אימצה את חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר לוסטיג מטעם הנתבעים, דהיינו, שלא נותרה לתובע נכות צמיתה בתחום הנפשי, והיא קבעה לתובע נכות נפשית זמנית של 15% ממרץ 97 עד נוב' 98 בגין תגובת הסתגלות דכאונית - חרדתית. מכאן מסקנת באת כח הנתבעים שנותרה לתובע נכות קלינית בשיעור של 10% לצמיתות, בגין דלקת קלה של הקיבה, אך לטענת הנתבעים נכות זו קלינית בלבד ואין לה כל השלכה על תפקודו של התובע. ה. מציינת באת כח הנתבעים שהתובע, כעולה מעדותו, למד בשנת 1995 לתואר בפסיכולוגיה, ובשנת 1997 למד וקיבל תעודה של מנהל חשבונות. אם מסוגל התובע אחרי יום עבודה במשרה מלאה להקדיש זמנו ומרצו ללימודים, משמע שלנכות הרפואית הנמוכה שלו אין השלכה על תפקודו. באת כח הנתבעים מצביעה גם על כך שהמומחה הרפואי פרופ' שילוני ציין בעמ' 16 של חוות דעתו שמצבו התזונתי של התובע מצויין. הרופאה הד"ר רמונה דורסט, כותבת בעמ' 6 של חוות דעתה שלדברי התובע תפקודו בעבודה טוב, ותפקידו מחייב עבודה מול המנהל, המורים, התלמידים ואדמיניסטרציה. בשעות שלאחר העבודה ממלא התובע את תפקידו הן כבעל והן כאב, כראוי, ולמעשה אין ירידה בתפקודו ואין אובדן של כושר העבודה. לטענת באת כח הנתבעים לא הוכיח התובע הפסדי שכר במהלך כל השנים מאז הניתוח עד היום, וכן לא הוכיח שנגרמו לו הפסדי שכר בעבר עקב העדרויות, ונראה גם לפי טפסי 106 שקיימת עלייה בשכרו במסגרת עבודתו כמזכיר בית ספר. ו. לענין הפסדי הכנסה מעבודתו של התובע בהסעות כעצמאי, מציינת באת כח הנתבעים שהתובע פתח תיק במס הכנסה ביום 1.1.87 בענף "הובלת מטענים בדרכים" וסגר את התיק ביום 21.10.90, כשמונה חודשים לפני הניתוח הראשון נשוא כתב התביעה, מכאן שאין קשר בין סגירת תיקו במס הכנסה לבין מצבו הרפואי, וביום 1.9.94, שלוש שנים לאחר הניתוח נשוא התביעה, פתח עסק חדש לסילוק שפכים, אשפה ושירותי תברואה. לגבי הטענה של תשלום משכורת לעובד עקב מצבו הרפואי של התובע, מצביעה באת כח הנתבעים על מוצג ת2/ 100/, ממנו עולה שבתקופה מ1996- עד 2000, שולמו מתוך העסק כספים לתובע בלבד, למעט תקופה של שבעה חודשים בשנת 1996 (ולא מעבר לכך) שבה שולמו כספים למוחמד פתלי. מכאן טענת ב"כ הנתבעים שהתובע שיפר שכרו כמזכיר בבית הספר ואף פתח עסק עצמאי משלו בשנת 1994 והגדיל את הכנסותיו. גם אין בסיס לטענה שלמצב הבטחוני בכפר יש השלכה על המצב הרפואי או הכלכלי של התובע. מוסיפה באת כח הנתבעים שמצבו הבריאותי של התובע איננו מצדיק עזרה וגם לפי חוות הדעת הרפואיות בתיק לא עולה כל צורך בעזרה. התובע עובד במשרה מלאה כשכיר, בנוסף גם כעצמאי, ואם אמנם נזקק התובע לעזרה הרי זה בגלל עומס יתר בעבודה, ולא בגלל מצבו הבריאותי. לטענת ב"כ הנתבעים לא הוכיח התובע צורך ברכישת תרופות, כטענתו. התובע לא הציג קבלה להוכחת טענתו שהוא צורך תרופות בסכום של 500 ש"ח לחודש, ועל יסוד נ25/ מציינת ב"כ הנתבעים שהתרופה לוסק כלולה בסל הבריאות מאז 1995. לגבי התרופה פרפולסיד, לא צירף התובע מרשם של רופא מטפל שהמליץ על טיפול תרופתי זה. לגבי הוצאות חוות הדעת מבקשת ב"כ הנתבעים שלא ייפסק פיצוי לתובע בגין הוצאות אלה, גם אין הצדקה לפצותו בגין עלות ניתוח נוסף, שהרי התובע אזרח ישראל. לגבי שכר טרחת עו"ד מציינת ב"כ הנתבעים שאין הצדקה לחרוג מ15%- שהרי מדובר בפסק-דין שניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79 א' של חוק בתי המשפט. ז. לאחר שנתתי דעתי לטענות לחומר הראיות כולו, וטענות באות כח הצדדים, מסקנותיי הינן אלה: בהחלטתי מיום 25.1.00, עמ' 2-4 לפרוט', הוריתי על מינוי מומחים רפואיים בתיק זה, לרבות בתחום הכירורגי - גסטרואנטרולוגי. בישיבת בית המשפט מיום 19.6.00 עמ' 7 לפרוט', הודיעו באי כח הצדדים על הסכמה שהמומחים יהיו בתחום הכירורגיה בנפרד, ובתחום הגסטרואנטרולוגי בנפרד, וציינו: "הכוונה שכל אחד יכתוב חוות דעת כל אחד בתחומו". כפי שנתחוור במהלך שמיעת העדויות בתיק, הבעיות הרפואיות מהן סובל התובע מתמקדות בתחום הגסטרואנטרולוגיה. המומחה הרפואי בתחום זה מטעם ביהמ"ש היה הפרופ' י. רטן, שבחוות דעתו מיום 23.8.00 כתב, בין היתר, בעמ' 3 סיפא של חוות דעתו: "מה שברור שהניתוח עצמו הווה מנגנון הדק לשורה של בעיות נוספות שכללה חדירת מרה לקיבה, הפרעות בליעה, ובסופו של דבר הביאו למצב שבו היה צריך להינתח פעם נוספת בנושא הוושט ופעם להוצאת אבני מרה (אשר יתכן והיו פועל יוצא של הניתוח הראשון)". וכן בהמשך: "...... מצבו הנוכחי הוא פועל יוצא של כל הניתוחים שעבר ויתכן שיצטרך לעבור ניתוח נוסף להטיית נוזל המרה. מצבו הגופני הכללי נראה מניח את הדעת אך מתלונן על המשך כאבי בטן והקאות". פרופ' י. רטן סבר שדרגת נכותו של התובע היא בשיעור של 20% לפי סעיף מותאם 14 (1) ג' של מבחני הנכות: "מצב לאחר ניתוח הקיבה עם הפרעות בלתי ניכרות של מערכת העיכול, מצב כללי ירוד (וזאת למרות שמצבו הכללי מניח את הדעת ומה שקובע הוא רמת הסבל". ב"כ הנתבעים שיגרה שאלות הבהרה לפרופ' י. רטן והמומחה השיב במכתבו על שאלות אלה. נראה לי שיש מקום לבסס את ההערכה בתיק זה על האמור בחוות דעתו של המומחה הרפואי בתחום הגסטרואנטרולוגיה הואיל וזהו התחום הרפואי הספציפי ממנו סובל התובע, בהתאם לחומר הראיות, ולכן אני מקבל את האמור בחוות דעתו של הפרופ' י. רטן. ח. את הפיצוי המגיע לתובע בגין כאב וסבל אני מעריך, בשים לב לגילו של התובע, הניתוחים שעבר, ימי האשפוז, ודרגת הנכות (20%), כפי שקבע הפרופ' י. רטן בחוות דעתו, בסכום של 175,000 ש"ח. אינני סבור שהוכח כי לתובע נגרמו בפועל הפסדי שכר בעבודתו כמזכיר בית-ספר, וכן לא הוכח שנגרמו לו הפסדי הכנסה בעסק ההסעות. מכיוון שמדובר בנזק מיוחד היה על התובע להוכיח באופן ספציפי שהפסדים כאלה נגרמו בפועל. כזאת לא הוכח. יחד עם זאת יש לקחת בחשבון שהתובע הינו קרוב לגיל 40 כיום, ובפניו תקופה צפויה של עוד כ25- שנות עבודה. נכותו כמוסבר בחוות דעתו של הפרופ' י. רטן הינה בשיעור של כ20%-. סביר שמחמת נכות זו עלול התובע לסבול בעתיד מהגבלות שיהא בהן כדי לפגום במידה כזו או אחרת בכושר עבודתו. בנסיבות אלה נראה לי שנכון יהיה לפסוק לזכות התובע פיצוי גלובלי בגין ראש הנזק של הפסד הכנסה בעתיד, פיצוי שאותו אני מעמיד, לפי הערכתי, על סך כולל של 120,000 ש"ח. ט. לא שוכנעתי שיש הצדקה לפסוק לזכות התובע פיצוי בגין עזרת צד ג', בין אם לעבר בין אם לעתיד, הואיל ואינני סבור שהוכח שמצבו הרפואי של התובע מחייב היזקקות לעזרה כזו. בכל הנוגע לאפשרות שהתובע יזדקק לניתוח בעתיד, מקובלת עליי עמדת ב"כ הנתבעים שהתובע זכאי לאשפוז בישראל לצורך עריכת הניתוח, בהתאם לסל הבריאות, ולכן אין הצדקה לפסוק פיצוי בנפרד בגינו. לענין היזקקות התובע לטיפול תרופתי, נראה על יסוד נכותו של התובע בתחום הגסטרואנטרולוגי, שהתובע עשוי להיזקק מידי פעם לטיפול תרופתי, ויכול שייאלץ מידי פעם לרכוש תרופות גם מחוץ למסגרת קופת החולים בה הינו חבר, ולכן נראה לי שראוי לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי גלובלי של 30,000 ש"ח, לפי הערכתי. בשים לב לכך שפסק הדין ניתן על דרך הפשרה, אני סבור שראוי לפסוק לזכות התובע החזר של מחצית ההוצאות בגין חוות הדעת של המומחים מטעמו והופעותיהם בביהמ"ש (פרופ' ע. גולדין, ד"ר ב. ראוכברגר, ופרופ' איל), לפי חשבוניות, ולהעמיד את שכר טרחת עו"ד על 15% מן הסכום שנפסק ומע"מ על שכר הטרחה. י. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאני מחייב את הנתבעת מס' 2 - מדינת ישראל, לשלם לתובע את הסכום של 325,000 ש"ח בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% מן הסכום שנפסק, ומע"מ כחוק על שכר הטרחה, וכן החזר מחצית ההוצאות בגין חוות הדעת של המומחים מטעם התובע, והופעותיהם בבית המשפט (פרופ' ע. גולדין, ד"ר ב. ראוכברגר, ופרופ' צ. איל), לפי חשבוניות, כשסכומי ההוצאות נושאים הפרשי הצמדה למדד (בלי ריבית), ממועד התשלום בפועל ועד היום. בנוסף תחזיר הנתבעת מס' 2 לתובע את הסכום ששילם התובע בגין אגרת משפט, 687 ש"ח, בצרוף הפרשי הצמדה למדד (בלי ריבית) מיום 30.6.97 עד היום. כל האמור לעיל הינו: "הסכום הפסוק" שישולם על ידי הנתבעת השניה במשרד ב"כ התובע, לא יאוחר מתאריך 5.2.03, שאם לא כן ישא הסכום הפסוק הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. אני מוחק את התביעה כנגד הנתבע מס' 1 (בית החולים), ואני דוחה את התביעה כנגד הנתבע מס' 3 (ד"ר אורן), ללא צו להוצאות. באשר ליתרת אגרת המשפט המגיעה בגין תובענה זו: הואיל והצדדים הגיעו ביום 5.6.02 להסדר דיוני לפיו יינתן פסק הדין בתובענה זו לפי סעיף 79 א' של חוק בתי המשפט, הסדר שבגינו לא היה צורך להמשיך ולשמוע עדויות נוספות, מעבר לאלה שנשמעו בתיק עד לאותו שלב, והסדר זה הביא לחסכון בזמן דיוני, יש לחשב את יתרת אגרת המשפט המגיעה בגין תובענה זו, לפי יתרת אגרת המשפט שהיתה חלה על הליך זה אילו התנהל ההליך בבית משפט השלום, וכך אני מחליט. יתרת אגרה זו תחול על הנתבעת השניה. ניתוחנזיקין