פסק דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת מ. מזרחי) בו נדחתה תביעת המערער לפיצויים בשל נזק גוף שנגרם לו עקב התחשמלות מכבל חשמל השייך לחברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, היא המשיבה. העובדות 2. המערער, יליד 1979, נפגע ממכת חשמל ביום 11.9.86 בהיותו כבן שבע. עקב ההתחשמלות, נפגע המערער בידו, ברגלו השמאלית ובמפשעה, ונותרה לו נכות רפואית בשיעור של כ-50%. 3. המערער הגיש את התביעה נגד המשיבה בשנת 1999, בהיותו כבן 20, וטען במסגרתה כי חברת החשמל התרשלה בהחזקת כבל חשמל בסמוך לביתו, וכי בשל התרשלות זו התחשמל ונפגע. הגרסה העובדתית שהעלה המערער בתמיכה לתביעתו היא כדלקמן: הוא שיחק עם בן דודו במשחק נדנדה באמצעות צינור מתכת שהונח במרכזו על גדר אבן, כאשר שני הילדים מחזיקים בו משני צדדיו כשהוא מונח בין רגליהם. לפתע, בן הדוד הרפה מאחיזתו בצינור, ובעוד המערער מחזיק את הצינור בין רגליו בצידו האחר, התרומם הצינור ונגע בכבל החשמל שהיה תלוי במרחק מספר מטרים מהגדר, ושלא מעל הגדר ממש. עקב מגע הצינור בכבל החשמל בעוד המערער מחזיק בו, הוא התחשמל ונפגע פגיעת גוף קשה. על יסוד גרסה עובדתית זו ביקש המערער מבית המשפט לקבוע כי המשיבה התרשלה בהחזקת כבל החשמל במובן זה שהיא איפשרה את היותו תלוי במרחק נמוך מדי מפני הקרקע, ולפיכך ניתן היה להיפגע ממנו בדרך המתוארת. לאור רשלנותה, ביקש המערער לחייב את החברה בתשלום פיצויים על נזק הגוף שנגרם לו. פסק הדין של בית המשפט המחוזי 4. בית המשפט המחוזי בחן תחילה את שאלת האחריות, ומצא כי לא הוכח שהמשיבה התרשלה כלפי המערער. הוא קבע כי ניתוח הראיות מוביל למסקנה כי המערער אכן התחשמל מכבל חשמל, אולם גרסתו המתוארת כפי שהוצגה בפני בית המשפט אינה יכולה להתקבל מחמת אי אמינותה ואי סבירותה, ולפיכך דין תביעתו להיכשל. על פי עדות המערער, בעת קרות הארוע, כאשר שמט בן הדוד את הצינור, איבד המערער, לדבריו, את שיווי משקלו, נפל לאחור והצינור שהחזיק בידו התרומם וסב לאחור וכך פגע בכבל החשמל בעודו מוחזק בידי הנער. לגרסת המערער, אורך הצינור היה כ-2.5 מטרים; גובה הגדר עליה היה הצינור מונח היה כ-1.20 מטרים; גובהו של המערער אותה עת היה כ-1.20 מטרים, וגובהו של כבל החשמל מעל פני הקרקע (ושלא מעל הגדר עצמה) היה בין 3 ל-3.5 מטרים. המשיבה מצידה טענה כי הכבל היה תלוי בגובה של כ-6 מטרים מפני הקרקע, וכי מעולם לא דווח לה על קרות התאונה. אשר לעצם סיבת הפגיעה שנגרמה למערער, בית המשפט הסתמך על תעודת חדר מיון מיום הארוע בה נרשם כי המערער "סובל ממכת חשמל וכוויות במפשעה מימין וברגל שמאל. החזיק צינור שנגע בקצהו בכבל חשמל של מתח גבוה". מסמך זה נתקבל כמהימן על ידי בית המשפט ועל פיו נקבע כי המערער אכן נפגע ממכת חשמל. עם זאת, בית המשפט שלל את גרסת המערער לגבי הנסיבות שתוארו על ידיו כרקע להתחשמלות וקבע כי גם בהינתן העובדות כפי שהמערער הציגן, לא היה בהן כדי להסביר את ארוע ההתחשמלות. הקושי העיקרי קשור בחישוב המרחק בין מקום הימצא המערער בעת התאונה לבין הכבל החשמלי. על פי המתואר, קו המתח לא עבר מעל הגדר אלא במרחק מספר מטרים מהגדר. מכאן, שאם נפל המערער אחורנית בצד הרחוק מן הכבל בעודו מחזיק צינור שגובהו 2.5 מטר בידו, לא יתכן כי הצינור פגע בכבל חשמל שהיה, לדברי המערער עצמו, בגובה של בין 3 ל-3.5 מטרים מפני הקרקע. בית המשפט מסכם באומרו: "תיאור התאונה על פי גרסת התובע עצמו אינו מתיישב עם המרחק שבגדרו התאונה אפשרית". בית המשפט אינו נדרש לקביעת ממצא פסקני לגבי גובהו של הכבל מפני הקרקע בהסיקו ממכלול הראיות כי גרסת התובע לגבי נסיבות הארוע איננה מתקבלת על הדעת ולפיכך דין התביעה להידחות מאין היא עומדת בנטל ההוכחה על פי מאזן ההסתברות האזרחי. בית המשפט מוסיף ומציין כי העובדה שהמערער נפגע ממכת חשמל אין בה, כשלעצמה, כדי להעביר לשכם המשיבה את נטל הראייה שלא התרשלה, כיוון שניתן להיפגע ממכת חשמל לא רק בשל קרבת הכבל החשמלי לקרקע אלא גם בשל התקרבות אדם לכבל בדרכים אחרות כגון עמידה על מיבנה, עמידה על ערימות פסולת וכיוצא באלה אפשרויות שאין בהן בהכרח כדי להצביע על התרשלות המשיבה. מעבר לצורך, דן בית המשפט בשיעור נכותו של המערער ובשיעור הפיצוי שעשוי היה לעמוד לזכותו אילו הוכחה אחריות המשיבה כלפיו, ולמקרה שיוחלט בערעור כי תביעתו הוכחה. הערעורים טענות המערער 5. עיקר טענות המערער נוגעות לשאלת האחריות. הוא חולק על הקביעות העובדתיות של בית המשפט, ובכלל זה על חישובי המרחקים שבית המשפט נסמך עליהם בהחלטתו. הוא טוען כי העובדה שהצינור בו החזיק המערער פגע בכבל החשמל מעידה, היא עצמה, על כך שגובהו של הכבל היה נמוך בהרבה מתקן הגובה המותר. את אי הדיוקים בגרסת המערער יש לזקוף, על פי הטענה, לעובדה כי בעת האירוע היה בן שבע בלבד וכי, מאז ועד למתן עדותו בבית המשפט חלפו כ- 15 שנים. הוא חולק גם על קביעות בית המשפט בענין הנזק. טענות המשיבה (והמערערת שכנגד) 6. לענין האחריות, טוענת המשיבה כי המערער לא הוכיח את יסודות הרשלנות מעבר להוכחת עצם ההתחשמלות. כן היא מערערת על גובה הפיצויים שקבע בית המשפט למקרה שערעורו של הנפגע יתקבל. הכרעה 7. מושכלות ראשונים הם כי בית המשפט לא על נקלה יתערב בקביעות עובדתיות ובממצאים שבמהימנות הנקבעים על ידי הערכאה הדיונית (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' 7, עמ' 856-7; ע"א 583/93 מדינת ישראל נ' טחנת קמח שלום, פד"י נ (4), 536, 545; ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, פד"י מט(3) 441, 451). מקרה זה איננו נופל בגדר אותם מקרים נדירים בהם קמה הצדקה להתערב בקביעות שבעובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. מדובר בקביעות שיש להן יסוד ושורש בחומר הראיות והן פרי בחינה המבוססת על התרשמות ישירה מן העדים וממכלול החומר שהובא בפני הערכאה הראשונה, ועל ניתוח גרסת המערער באמצעים של הגיון ושכל-ישר. 8. עם זאת, טרדה אותי השאלה האם, בהינתן הקביעות העובדתיות של בית משפט קמא שבהן לא מצאנו להתערב, היה מקום להיזקק להוראת סעיף 38 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) הדנה בהעברת חובת הראייה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים. סעיף 38 קובע לאמור: "חובת הראייה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים בתובענה שהוגשה על נזק, והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראייה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה". עולה השאלה האם נוכח קביעת בית המשפט כי הנזק למערער נגרם על ידי התחשמלות מכבל חשמל, האם אין די בכך כדי להעביר את נטל הראייה לחב' החשמל מכח סעיף 38 להוכיח כי לא התרשלה בהחזקתו של הכבל? ואם כך הדבר, מאחר שבית המשפט לא קבע ממצא פסקני בדבר גובה כבל החשמל מעל פני הקרקע, אפשר שאם עובר נטל הראייה למשיבה, שמא מביא הדבר לתוצאה כי היא לא עמדה בנטל להוכיח את העדר התרשלותה ביחס להחזקת הכבל וממילא, לקבלת תביעתו של המערער. 9. כדי להעביר את חובת הראייה ברשלנות לגבי דבר מסוכן לשכם הנתבע, על התובע לעמוד בחובת הוכחה ראשונית של שלושה יסודות: (א) ארוע נזק; (ב) גרימתו על ידי דבר מסוכן (ג) הנתבע הינו בעליו או ממונה על הדבר המסוכן. רק אם עמד בנטל ההוכחה הראשוני כאמור, עובר נטל הראייה לנתבע להוכיח כי לא היתה לגבי הדבר המסוכן שבפיקוחו התרשלות שיחוב עליה. הוכחת שני היסודות הראשונים מחייבת הוכחת נזק אשר נגרם מדבר המוגדר כ"דבר מסוכן". שני יסודות אלה מחייבים הוכחת קשר גרימה ישיר בין הדבר המסוכן לבין הנזק. קשר הגרימה הנדרש כאן הוא בין החפץ לבין הנזק להבדיל מקשר סיבתי בין ההתנהגות הרשלנית של האדם לבין הנזק. קשר הגרימה בין החפץ המסוכן לבין הנזק שנגרם לתובע הוא ביסודו: "קשר המוסדר על ידי חוקי הטבע... נוכל, איפוא, להגדיר את החפץ שגרם לנזק... כאותו חפץ שחולל את שרשרת הארועים שהביאו לידי הנזק על פי חוקי הטבע". (י. אנגלרד, הכלל "הדבר מדבר בעדו" בדיני הנזיקין, תשכ"ז, עמ' 72). ראה גם Hart and Honore`, Causation in the Law, 1985, p. 85-6. תנאי להעברת חובת הראייה לנתבע בהקשר זה הוא בקיום קשר גרימה בין החפץ המסוכן לבין הנזק. כלל הסיבתיות החל לענין זה הוא הקשר העובדתי, שלרוב יהיה "הקשר הסיבתי הפיזיקלי על פי חוקי הטבע" (טדסקי, דיני הנזיקין, מהד' 2, עמ' 190). לצורך עמידה בהוכחת קשר הגרימה כאמור, אין מקום להחלת עקרונות סעיף 64 לפקודת הנזיקין החל במפורש על הקשר הסיבתי בין האשם לבין הנזק, אלא יש לבחון את קשר הגרימה העובדתי בין החפץ המסוכן לבין הנזק. הנטל הוא על התובע להוכיח את קיום קשר הגרימה כאמור, ולצורך כך על גרסתו להתיישב עם היות הדבר המסוכן הגורם שחולל את שרשרת הארועים שהביאו לארוע הנזק, בבחינת "הסיבה" (cause) לנזק שארע (אנגלרד, שם, עמ' 74). ואחרון, על התובע להצביע על כך שהחפץ המסוכן שבעטיו נגרם הנזק מצוי בשליטתו או בפיקוחו של הנתבע. חשוב עוד לזכור כי, שלא בדומה לחובת הראייה ברשלנות כ"שהדבר מדבר בעדו", אשר לגביה ההנחה היא כי אין לתובע הנפגע ידיעה או יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו לארוע הנזק, הרי בהקשר של חובת הראייה לגבי דברים מסוכנים, עובדות הארוע מצויות בדרך כלל בידיעתו המיוחדת של הנפגע. עליו לפרוש עובדות אלה ככל שהן נוגעות לשלושת היסודות הראשונים האמורים בסעיף 38 בטרם יועבר הנטל לנתבע להשיב לתביעה המועלית נגדו ולהוכיח כי לא התרשל בשמירה על החפץ המסוכן שבפיקוחו. עמד התובע בנטל להוכיח את היסודות האמורים, עובר נטל הראיה לנתבע להוכיח כי לא התרשל בשמירה על החפץ המסוכן שגרם לנזק. 10. בענייננו, כדי להעביר את נטל הראייה לשכם המשיבה מכח סעיף 38 לפקודת הנזיקין היה על המערער להוכיח כי נגרם לו נזק גוף, כי הנזק נגרם במישרין מכבל חשמל המהווה "דבר מסוכן", וכי כבל החשמל מצוי בפיקוחה ובאחריותה של המשיבה. המערער עמד בחובת ההוכחה כי נגרם לו נזק גוף. כן הוכיח כי נזק הגוף נבע מהתחשמלות שמקורה באחיזתו בצינור אשר נגע בקצהו בכבל חשמל של מתח גבוה. דבר זה עולה מתעודת חדר המיון של בית החולים אשר נתקבלה כראייה אמינה על ידי בית המשפט. כבל חשמל הוכר כ"דבר מסוכן" שהחזקה שבסעיף 38 לפקודה עשויה לחול עליו (ע"א 364/59 גשר הזיו נ' פייביש, פד"י ט"ו 469; ע"א 437/87 צחי כהן (קטין) נ' חב' החשמל לישראל, פד"י מד(1) 807). בענין גשר הזיו נ' פייביש הדגיש בית המשפט כי חשמל הינו מצרך מסוכן מטבעו ואמצעי ההגנה שיש לנקוט בהם כדי למנוע נזק ממנו צריכים להיות ברמה גבוהה ביותר. החובה בענין זה איננה אבסולוטית אלא "חובה בשים לב לאופיו המסוכן של הדבר, לייצרו ולספקו לפי שיטה שתכליתה למנוע בדרך סבירה כל סכנה לבטחון אדם הבא עמו במגע, סכנה אשר יצרן וספק בעל כושר סביר היה צופה אותה מראש". אולם אף שהוכחה פגיעת המערער מהחזקת צינור שנגע בכבל חשמל של מתח גבוה, לא הרים המערער את נטל ההוכחה שרבץ עליו לצורך העברת חובת הראייה על פי סעיף 38 לפקודה. הוא העמיד גרסה עובדתית ביחס לנסיבות התרחשות התאונה שנמצאה בלתי אמינה ובלתי מתקבלת על הדעת על ידי בית המשפט. פרט לעובדות המוכחות כי נגרם למערער נזק מהחזקת צינור שפגע בכבל חשמל נותרנו בלא לדעת בבירור איזה הוא כבל החשמל בו מדובר והיכן הוא ממוקם, והאם מדובר בכבל המצוי באחריות המשיבה; כן נותרנו בלא לדעת מה הנסיבות האמיתיות בהן נפגע המערער ממגע הצינור בכבל חשמל, והאם אפשר והיתה התערבות גורם נוסף במהלך הארוע, בין גורם אנושי ובין חפץ נוסף או חפצים נוספים, אשר עשויה היתה להיות להם השפעה מכרעת על קרות התאונה. תרחישים שונים עשויים במצבים מסוימים לנתק את קשר הגרימה העובדתי בין כבל החשמל כחפץ מסוכן לבין נזקו של המערער. באין תמונה ברורה לגבי נסיבות התרחשות התאונה, לא ניתן לקבוע כי גורם הנזק היה כבל חשמל המצוי בפיקוחה של המשיבה, וכי הוכח קשר הגרימה העובדתי בין כבל חשמל זה לבין הנזק, ובלא שגורמים אחרים אחראיים לקשר גרימה זה. מכאן, שבלא גרסת תביעה ראשונית אמינה לגבי נסיבות התרחשות האירוע, לא עמד המערער בחובת ההוכחה של היסודות אשר הוכחתם נדרשת לצורך העברת נטל הראייה לשכם המשיבה. ממילא, לא עבר לידי המשיבה הנטל להפריך חזקת רשלנות שעשויה היתה להיות מיוחסת אליה אילו הוצגה גרסת תביעה ראשונית אמינה וקבילה. מבחינה זו, המערער לא הציג תביעה שיש "חובה להשיב" עליה, ברוח דבריו של הלורד מוריס בענין Roe v. Minister of Health (1954) 2 Q.B. 66, 87 הנוגעים להחזקה בענין "הדבר מדבר בעדו", ודומים לענייננו בנקודה זו: "…When used (הכוונה לחזקה - א.פ.) on behalf of a plaintiff, it is generally a short way of saying: `I submit that the facts and circumstances which I have proved establish a prima facie case of negligence against the defendant…' There are certain happenings that do not normally occur in the absence of negligence and upon proof of these a court will probably hold that there is a case to answer." (ההדגשה לא במקור). ראה גם Winfield, On Tort, 2002, p. 202 ואילך. בענייננו, לא התגבש "a case to answer" במשמעות האמורה. ואכן החזקה שבסעיף 38 הוחלה רק מקום שנסיבות הפגיעה התבררו ועל יסודם עלתה השאלה האם הגורם הממונה על החפץ המסוכן התרשל בהחזקתו (ראו למשל ת.א. (י-ם) 192/92 אלג'ועבה ואח' נ' חב' החשמל למחוז ירושלים, דינים מחוזי כו(2) 604 (סעיף 3); ת"א (י-ם) 178/93 סנדוקה נ' חב' החשמל למחוז ירושלים, תק' מח 96(2); ת"א (חיפה) 55/94 אופיר אליהו נ' חב' החשמל; ופרשת צחי כהן (קטין), שם). בענייננו, לא נדרשת המשיבה להציג מערך הגנה כדי להתמודד כנגד טענות המועלות כלפיה. בסיומו של יום, ונוכח קביעות בית המשפט שבהן לא ראינו להתערב, אין זה ברור אם מקור הנזק למערער הוא בהכרח כבל חשמל שבשליטת המשיבה; אין ידוע מהן הנסיבות האמיתיות של ההתרחשות; ממילא לא ניתן לבחון את שאלת קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית החלה על המשיבה ואת שאלת הפרתה; אין אף דרך לבחון את ההיבטים הקשורים בקשר הסיבתי ביחס לאשם, ריחוק הנזק, אשם תורם, וכיוצא באלה עניינים שניתן לבררם רק בנתון לקיום תשתית עובדתית ברורה לאשר בפועל ארע. 11. גרסת התביעה נדחתה בבית משפט קמא. אותם יסודות שהוכחו בידי המערער אינם מספיקים כדי לקיים את חובת ההוכחה הראשונית החלה עליו על פי סעיף 38 לפקודת הנזיקין לצורך העברת נטל הראייה למשיבה כי לא התרשלה ביחס לכבל החשמל עליו הצביע המערער כמקור הנזק. ממילא, דין תביעת המערער היה להידחות, וכמוה גם ערעורו בפנינו. ממילא, גם דין הערעור-שכנגד להידחות. המערער ישלם למשיבה את הוצאות הערעור בסך 15,000 ₪. ש ו פ ט ת המשנה לנשיא ת' אור: אני מסכים. המשנה לנשיא השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. חשמלהתחשמלות