גניבת מלגזה

פסק דין 1. ביום 31.1.01, הגישה התובעת תביעה כספית ע"ס 54,614 ₪ כנגד הנתבעים, אשר הוכתרה "כספים ונזיקין". עילת התביעה עניינה, מלגזה אשר שכרה הנתבעת 1 (להלן: "החברה") מהתובעת, בהתאם להסכם שכירות מיום 14.4.00 (להלן: "הסכם השכירות") ואשר נגנבה בין התאריכים 16.7.00 - 14. התובעת טענה, כי בהתאם להסכם שבין הצדדים, על החברה לשלם לתובעת את ערך המלגזה. חרף פניית התובעת, הדבר לא בוצע, הגם שכלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המבטחת"), אשר ביטחה את המלגזה, לרבות בגין גניבה, הסכימה לשלם תגמולי ביטוח בסכום של 45,000 ₪, ואם לא די בכך, המבטחת אף העבירה לחברה עוד ב-24.10.00 המחאה ע"ס 28,033 ₪, תוך חישוב של פיצוי של 40,000 ₪ בניכוי השתתפות עצמית וחוב בגין הפרמיה. בנוסף, התנתה המבטחת תשלום פיצוי נוסף של 5,000 ₪ בחתימת התובעת והחברה על שטרי פיטורין, אולם הנתבעים 2, 3, ו-4 (להלן: "הנתבעים") סרבו לחתום. בתביעה נטען, כי הנתבעים "מחזיקים ומעכבים תחת ידם את סכום הפיצויים" אשר שולמו ע"י המבטחת ואשר הזכות להם הינה של התובעת כבעלת המלגזה. יתר על כן, לאחר גניבת המלגזה ביום 16.7.00, נחתם הסכם שכירות נוסף בין התובעת לחברה לשכירת מלגזה נוספת (להלן: "המלגזה השניה") והגם שהחברה התחייבה בתשלום דמי שכירות בגין המלגזה השניה, אלו לא שולמו. 2. בהתייחס לנתבעים השונים נטען בכתב התביעה, בין השאר, כדלקמן: א. הנתבעים 2 ו-3 מנהלים ובעלי מניות של החברה. ב. הנתבע 4 היה עובדה של החברה במועדים הרלבנטיים, וכשעל הסכם השכירות חתם בשם החברה הנתבע 4, וכי בהתאם להוראות ההסכם ערב הוא אישית להמחאות של החברה שנמסרו לתובעת ובכללם, שיק בטחון ע"ס 45,000 ₪ שהופקד בידי התובעת להבטחת קיום התחייבויותיה של החברה (להלן: "השיק"). 3. בכתב ההגנה נטען ע"י הנתבעים, כי אין יריבות בינם לבין התובעת ובכלל זאת כי הנתבעים 2 ו-3 הינם הבעלים של החברה אשר מהווה יישות משפטית בפני עצמה וכשלא חתמו ולא ערבו אישית לתובעת בגין נזק שיגרם, עקב ההתקשרות שבין התובעת לחברה. ביחס לנתבע 4 נטען, כי הוא שכיר וכן נטען "לתובעת לא קמה הזכות לתבוע את הנתבע 4 שהינו ערב אישית על השיקים שנמסרו לתובעת שכן השטר האמור לא חולל מעולם ויתרה מכך, אין הוא אלא ידה הארוכה של הנתבעת 1 אשר על כן חתם על הערבות בשמה ובמקומה של הנתבעת 1". כן נטענו טענות נוספות ע"י הנתבעים, לרבות העדר עילה כנגדם ואף טענות ביחס לעצם חבות החברה, טענות שנזנחו בהמשך, כולל שווי המלגזה. כן נטען, כי עם קבלת השיק מהמבטחת, פנתה החברה לתובעת על מנת להעביר את הסכום שבהמחאה בתוספת דמי שכירות בגין המלגזה השניה, אולם התובעת סרבה לכך, הואיל ולטענתה יש להוסיף את אשר נוכה בגין השתתפות עצמית. 4. התובעת בכתב תשובתה טענה, כי לאור האמור בסעיף 9 בכתב התביעה, קיימת יריבות בגין עוולות נזקיות ועוד נטען, כי לא היתה כל מניעה להעברת סכום ההמחאה לתובעת וכשדווקא הנתבעים הם אלו שהיתנו את קבלת סכום ההמחאה בויתור התובעת על כל דרישה נוספת. 5. במסגרת ישיבת קדם המשפט, הבהירה ב"כ התובעת, כי העילה הנזקית הינה עוולת הגזל לפי סעיף 52 לפקודת הנזיקין, ומאידך, ציין ב"כ הנתבעים, בין השאר, כי הנתבעת 3 הינה בעלת מניה אחת בלבד. במסגרת האמורה ניתן בהסכמה ע"י כבוד השופטת נד"ב פס"ד חלקי המחייב את החברה בתשלום חוב דמי השכירות בגין השכרת המלגזה השניה, תוך דחיית התביעה כנגד הנתבעים האחרים בנושא זה. 6. במסגרת ההוכחות, הרחיבו הצדדים טיעוניהם וכשבמסגרת זו לא התנגד צד זה או אחר לשינוי חזית זה או אחר ובהתאם אתייחס למכלול הטענות כפי שנטענו ע"י מי מהצדדים. 7. בתום ההוכחות ולאחר שהתובעת נזקקה להעיד את השמאי מטעמה בדבר ערך המלגזה, הצהיר ב"כ הנתבעים, כי מקובל עליו כי שווי המלגזה למועד הגניבה 40,000 ₪ וכן 5,000 ₪ נוספים שהמבטחת מוכנה להוסיף. ב"כ התובעת הסכימה לאמור, אולם בכפוף לכך שאכן יוסדר כל הנצרך על מנת לקבל מהמבטחת את אותם 5,000 ₪ וכשהחברה תחתום על הנדרש או שימצא הסדר במקום חתימה. עוד עולה, שלמעשה אין חולק כי יש לחייב את החברה בנדרש ע"י התובעת. מאידך, מבקשת התובעת לחזור בה מתביעתה כנגד הנתבעת 3 ולאחר שהוברר, לרבות לאחר עדותה, כי אין היא מעורבת כלל בעסקי החברה. ההכרעה נצרכת, על כן, ביחס לנתבע 2 וכשגם ביחס אליו, האמור מתייחס אך ורק לאותם כספים שהתקבלו בפועל מהמבטחת. כמו כן, נצרכת הכרעה ביחס לנתבע 4 וזאת בהקשר לערבותו. 8. כבר עתה יש לציין, כי הנתבע 2 לא מצא לנכון להגיש תצהיר מטעמו, על כל המשתמע מכך. 9. מעדויות התובעת עולה כדלקמן: א. החברה נדרשה לחתום על הסכם השכירות "פלוס חותמת החברה", תוך שהיא נדרשת למלא את הפרטים בחוזה השכירות וכן הוסף "והנכם מאשרים בזאת שאתם אחראים במקרה של גניבה ו/או שריפת המלגזה". הכל כמפורט בנספח ב' לתצהיר מנהל התובעת (ת/5) וכשעל נספח ב' מתנוססת חתימתו של הנתבע 4 וכן חותמת החברה. ב. הסכם השכירות אשר צורף כנספח א' לתצהיר האמור, כולל הוראות שונות בהקשר לשכירות ובכללם כי השוכר היא החברה, חייבת לפצות את המשכיר, היא התובעת, גם בגין גניבה וזאת כאמור בסעיף 10 להסכם השכירות, אשר בסופו מצויין "יש לבטח את המלגזה בבטוח מקיף". בחלק הראשון של הסכם השכירות מצויין כי הוא נערך בין התובעת כמשכיר ובין השוכר וכשפרטי השוכר ממולאים בכתב יד וכן, צויין "באמצעות מר _______ המיופה לפעול בשמו" וכשבכתב יד צויין שם הנציג, רונן קצב, הוא הנתבע 4. סעיף 13 להסכם השכירות הינו הסעיף האחרון בו, וכשצויין בו "הנני ערב אישית על הצ'קים" וכשמיד לאחריו מקום לחתימת "ב"כ השוכר" וכשמתחת לכך פרטי שם החותם, תעודת זהות, כתובת וטלפון. הנתבע 4 מאשר כי הוא זה שמילא בכתב ידו את פרטי השוכר, היא החברה וכן את שמו כמיופה הכוח ובנוסף את המילים "תשע מאות", מחיר דמי השכירות לחודש, וכן אישר הנתבע 4 כי הוא מילא את כל הפרטים של החותם. לעניין זה נציין, הן שחלק מהחתימה של הנתבע 4 מופיעה אף על האמור בסעיף 13, וכן כי הכתובת אשר אותה ציין הנתבע 4, לכאורה, כתובתו ולא כתובת החברה. ג. כי אכן ניתן גם שיק בטחון על סך 45,000 ₪, הוא נספח ג' לתצהיר האמור ואשר ניתן במעמד חתימת המסמכים דלעיל. אין חולק, כי בעת הגשת התביעה השיק טרם הוצג לפרעון, אולם, לאחר מכן הוצג ולא כובד. ד. מעדות נציג המבטחת ומהמסמכים שצורפו, עולה שלכאורה, חזני יוסף מופיע כמוטב בבטוח, וכן עולה כי המבטחת הכירה בשווי של 40,000 ₪ של המלגזה וכשמסכום זה נוכו 10,549.89 ₪ כהשתתפות עצמית וכן בגין חוב פרמיה 1,417 ₪, וכשהתשלום מוצא לפקודת "רז יבולי הערבה ו/או חזני יוסף בלבד" וכשלכאורה, באמצעות הסוכן נפרע התשלום לחברה ב-24.10.00. כן עולה, כי המבטחת, אשר היתה קשורה אף לתובעת, נאותה להוסיף בתשלום לתובעת 5,000 ₪, לרבות בגין הפרשי הצמדה וריבית, אולם התנתה זאת אכן בשטרי קבלה ופיטורין, וכשהנתבע 2 סרב לחתום על האמור. ה. מנהל התובעת לא ידע כלל, בזמנו, כי הוא או התובעת אף הם מוטבים. ו. מתצהירו של מנהל התובעת עולה, כי הנוהג אצל התובעת, לדרוש הפקדת שיק בטחון על ערך המלגזה וכן עולה, כי הנתבעים או מי מהם הם אלו שהתנו את קבלת אשר שולם ע"י המבטחת בחתימת אשור התובעת, כי לא יהיו לה דרישות נוספות וכאמור, עדות זו לא נסתרה. עוד הוסיף מנהל התובעת, כי מיידית לאחר גניבת המלגזה, הבטיח הנתבע 2 כי הוא מטפל בקבלת תגמולי הבטוח וכי "על סמך הבטחותיו האישיות של הנתבע מס' 2 כי התובעת תקבל פיצוי מלא על גניבת המלגזה אשרתי השכרת מלגזה נוספת לנתבעת מס' 1, תחת זו שנגנבה". עוד הוסיף, כי התנהגות הנתבעים מעידה על חוסר תום לב. ז. מחקירתו הנגדית של מנהל התובעת עולה, כי אינו מכיר באופן אישי את הנתבעים ואף לא נוכח בעת חתימת הנתבע 4 על המסמכים השונים, הגם שהוא מעיד, כי הנתבע 4 הציג עצמו כאחד מבעלי החברה. אולם, אין לו הסבר מדוע האמור לא מופיע בתצהירו. ביחס לנתבע 4 הוא מעיד, שהוא אישית אכן לא הבהיר לו שהוא חותם על ערבות אך "ברור שבקשנו שהוא יהיה ערב על השיק, הבהרתי לו את זה, אני לא אישית, העובדים שלי". ח. התובעת הוכיחה למעשה את ערכה של המלגזה באמצעות שמאי מטעמה וכשהשמאי מטעם הנתבעים לא התייצב לדיון ומשכך, לא נסתר האמור בחוו"ד מטעם התובעת. 10. הנתבע 4 בתצהירו כעדות ראשית נ/2 הרחיב אף הוא את היריעה וכשמתצהירו עולה כדלקמן: א. מחד, הוא מצהיר כי רק פעם אחת התבקש ע"י החברה לקחת מלגזה עבורה מהתובעת וכשהוא ערך את הברור לגבי ההזמנה טלפונית, וכשהוא ניגש לתובעת כשבידו השיק, חתום ע"י החברה עם חותמת החברה. ב. מאידך, הוא מצהיר באופן כללי כיצד היו מבוצעות הזמנות של מלגזות וזאת בסעיף 6 לתצהירו, וכשהוא מתאר "כאשר הייתי מגיע למשרדי התובעת הייתי נכנס למשרד. הם היו מראים לי מלגזה ואחרי שהיינו מסכמים מחיר שכירות המלגזה, אמרו לי לחתום על 2 מסמכים, וכל מה שהם הסבירו לי זה שעל הנתבעת 1 לשעבד את הבטוח על שמם". בסעיף 7 לתצהירו הוא מאשר שאכן המסמך השני, כלשונו, הוא עבור אחריות בגין גניבה. ג. עוד הוא מעיד, כי לא אמרו לו שהוא ערב אישית וכי כותרת הסכם הינה רק הסכם שכירות וכי אינו חותם על ערבויות כלפי אף אחד, כלשונו, ואם היה יודע שמדובר על ערבות לא היה חותם אלא קורא לנתבע 2 "שיחתום הוא ערבות אישית כי אני בסה"כ שכיר". כן הוא טוען, כי עד קבלת התביעה לא ידע כי הוא חתם על ערבות. ד. בסעיף 17 לתצהירו הוא אף טוען כי החתימה שלו "הוצאה ממני במרמה". 11. טרם שנעבור לחקירתו הנגדית, מהראוי להוסיף ולציין, כי רק בדרך מקרה, בתום עדותה של הנתבעת 3, מצאה היא לנכון להוסיף "עקב הסיפור הזה היה סכסוך משפחתי, רונן קצב הוא הבעל של הבת שלי, ואנו לא מדברים איתו... ואין לנו שום קשר אליו". הנה כי כן, בדרך מקרה ומבלי שהנתבע 4 טרח לציין זאת, התגלה כי לא מדובר בעובד שכיר זר לחלוטין, אלא בבעלה של בת הנתבע 2 והנתבעת 3. 12. מחקירתו הנגדית של הנתבע 4 עולה כדלקמן: א. לכאורה, הסכסוך בין נתבע 4 לנתבעים האחרים פרץ לאחר המועדים הרלוונטיים לתביעה וכשהסכסוך קשור גם לעסק של נתבע זה אשר אשתו ניהלה. ב. העד מעיד, כי טעה באמור בסעיף 6 לתצהירו וכי רק פעם אחת, וזאת במקרה דנן, ביצע את האמור. ג. לטענתו, התובעת ידעה כי אינו מורשה חתימה, אולם אינו יכול להסביר מה הבסיס לקביעה זו. ד. העד ניסה להכחיש בתחילה כי הוא זה שחתום על נספח ב' לתצהיר ת/5. ה. הוא מסביר, כי פשוט חתם וכשלא התייחס לסעיף זה או אחר, כולל סעיף 13, למרות חתימתו בסמוך. ו. לכל אורך עדותו ואף מבלי שנשאל, הוא מדגיש, כי לא ידע כי הוא חותם כערב וכי הנתבע 2 הוא זה ששלח אותו לבצע את האמור. 13. דין התביעה כנגד הנתבע 2 להתקבל וזאת בהתייחס לתשלומים שהתקבלו מהמבטחת ומהנימוקים כדלקמן: א. הצדדים שניהם הסכימו, כי סעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מתייחס אף לכספים. בצדק טוענת ב"כ התובעת שלמעשה, הזכות בכספים אלו היתה לתובעת וכשלכאורה, הנתבע 2 הוא זה שמנעם מהתובעת. ב. אכן, אין חולק כי הכספים הופקדו לחברה, אולם, ככל שמדובר בעוולה, אין המעוול בפועל יכול להסתתר אחר החברה וכשניתן לתובעו אישית, וראה רע"א 5438/95 דוד רוזנווסר בע"מ נ' LIOYDS YNDERWRITERS. THROUGH WILLIS FABER LTD. ואח', פ"ד נא (5) 855. האמור, לרבות בגין הזיקה הביטוחית לתובעת. ג. יתר על כן, לכאורה, גם התובעת הינה מוטב, הן בפוליסה והן בשיק וכשלמעשה ניתן לראות בהעברת השיק לנתבע 2 כנאמנות גם עבור התובעת וכשהנתבע 2 מועל באמון זה, תוך שהוא מתנה העברת הכסף בוויתור התובעת על כל דרישה נוספת ושלא כדין, הואיל ולפי ההסכמים שנכרתו, חייבת החברה במלוא ערכה של המלגזה ובצדק רשאית התובעת גם לאותו סכום שנוכה בגין השתתפות עצמית ועל אחת כמה וכמה בגין חוב הפרמיה, אשר לפי עדות נציג המבטחת, ככל הנראה, מקורו של חוב זה בבטוח דנן. ד. ניתן אף לראות כספים אלו בגדר תחלוף המלגזה עצמה, וכזכות העקיבה וראה בפיסקה 27 בפסה"ד של כבוד השופט אור בדנ"א 2568/97 זהבה כנען נ' ממשלת ארה"ב (ט.פ). ה. בנוסף כל פעולות הנתבע בהקשר לנשוא התובענה ואף לניהולה, לכאורה, אינם בתום לב. ראשית, עצם הטענה - הגם שנזנחה בסופו של יום - בדבר ערכה של המלגזה בסכום נמוך בהרבה מאשר נטען ביחס למבטחת, הינה שלא בתום לב. הנתבע 2 בפועלו, אמנם בשם החברה מול המבטחת ביקש באופן טבעי לקבל את הערך הראלי של המלגזה וכך אכן נעשה ולא מקובל עלי כי בחזית מול התובעת יטען לשווי נמוך יותר. אין צורך להכביר מילים בדבר המשמעות שהיתה נודעת לפעולה הזאת מול המבטחת. ו. עצם הדרישה וההתניה, כי הכספים שהתקבלו יועברו כנגד ויתור על תביעות, לא רק שאינה כדין, אלא גרמו לכך שעתה משהסתבר כי החברה אינה פעילה, לכאורה, לא יהיה לתובע להפרע מהחברה. ז. יודגש, כי לאור חומר הראיות עולה, כי הנתבע 2, הוא זה שפעל בפועל כמנהל החברה, לכל דבר ועניין. ח. נראה כי בנסיבות דנן, יש לחייב את הנתבע 2 באופן אישי ביחס לכספים שהתקבלו מהמבטחת וכפי שנקבע בע"א 1606/00 אלימלך נ' מנועי אריה קרול בע"מ . 14. בכל הקשור לנתבע 4, אכן צודק ב"כ הנתבעים כי השאלה אם חותם על מסמך, ערב הוא אם לאו, לא נלמדת ממאוויו של הנושה בלבד וכפי שנקבע בע"א 714/87 שר נ' כהן פ"ד מג (3) 159. אולם, במקרה דנן, גם אם ברורה כוונת הנושה, היא התובעת במקרה דנן, הרי שבפועל חתם הנתבע 4 על מסמך אשר בו מצויין מפורשות וב"רחל בתך הקטנה", כי החותם הינו ערב אישית על השיקים . כן עולה, שהשיק אכן הובא כאמור ע"י הנתבע 4 לתובעת וכי הינו שיק של החברה ואשר לכאורה, נכלל שיק זה במסגרת השיקים נשוא סעיף 13. 15. אכן, הנתבע 4, תוך שינוי חזית, טוען טענות שונות בדבר ידיעתו או אי ידיעתו בכל הקשור לאשר הוא חותם. טרם שנבחן את ההיבט המשפטי לנטען על ידו, מהראוי לחזור ולהפנות לאמור בכתב ההגנה ואשר ככל הנראה, לא בכדי נטען שם אשר נטען. הנתבע 4 לא טוען כל טענה ביחס לאופן החתמתו, לא טוען כל טענה ביחס להבנה זו או אחרת שלו, ורק שתי טענות מועלות על ידו. האחת, כי השיק לא חולל והשניה, "אשר על כן חתם על הערבות בשמה ובמקומה של הנתבעת 1". בלשון אחרת עולה מסעיף 2 ד' לכתב ההגנה, שאכן הנתבע 4 מאשר שהוא ערב אישית וכן הוא מאשר כי חתם על ערבות. הנה כי כן, עולה כי לא מדובר בשינוי חזית אלא למעשה בהפיכת החזית וטיעונים הסותרים מכל וכל את הנטען בכתב ההגנה. חזקה, שאם אכן הנסיבות היו כפי שטוען להן עתה הנתבע 4, הרי היינו מוצאים ולו רמז מגירסה זו בכתב ההגנה. בנוסף לכך, מהאמור בכתב ההגנה עולה, שהנתבע 4 מודה כי חתם על ערבות ועל כן אין הוא יכול להתכחש לכך. כל שהוא מסביר כי חתם ערבות בשמה של החברה. דהיינו, טעה לא בדבר עצם חתימתו כערב, אלא במהות הערבות. לא למותר לציין, כי אין מקום לערבות של מושך שיק, היא החברה לחבותה השטרית הישירה על פי השיק, בחינת אין אדם יכול להיות ערב לעצמו. לבסוף נציין, כי לאור אשר נאמר בכתב ההגנה, לא נצרכה התובעת להבאת עדים בדבר נסיבות החתימה ואין מקום לטיעון זה מצד הנתבע 4. 16. למעלה מהנצרך נציין, כי לאור האמור בע"א 1548/96 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' לופו ואח', פ"ד נד (2) 559, וכן בע"א 36/99 יפה נ' עזבון המנוחה חנה גלזר ז"ל ואח', פ"ד נה (3) 272, גם אם היינו מקבלים את גרסתו של הנתבע 4 בעיקריה, דהיינו, כי לא ידע שהוא חותם על ערבות, עדיין לא היה בכך לאיין את ערבותו. על אחת כמה וכמה בנסיבות כפי שתוארו לעיל. 17. למעשה, לאור אשר התגלה וכשכאמור לא מדובר על עובד שכיר זר, דומני כי אין לתמוה מדוע יחתום בעלה של בת הנתבע 2 על ערבות עבור החברה בה הוא מועסק, ולענין זה, הגם שהנתבע 4 מנסה להרחיק עדותו, הרי אין הדברים מקובלים עלי ומדובר בטיעונים לאחר מעשה, דהיינו, פרוץ הסכסוך בינו לבין משפחת אשתו ולא בעובדות כפי שהיו בשעת החתימה ויתכן ולא בכדי צויין על כן אשר צויין בכתב ההגנה. מכל מקום, הנתבע חתם על ערבות, לא טען מאומה כנגד כך, ואם הוטעה יבוא בטרוניה לנתבע 2. 18. בנושא ההוצאות, אין להתעלם מאופן ניהול ההגנה ואשר נצרכה התובעת בגין כך. יחד עם זאת, זכאית הנתבעת 3 להוצאות. 19. לאור כל האמור אני מורה כדלקמן: א. אני מחייב את הנתבעת 1 ואת הנתבע 4 לשלם לתובעת 45,000 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 16.7.00 ועד לתשלום בפועל. ב. אני מחייב את הנתבע 2 לשלם לתובעת 28,033 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 24.10.00 ועד לתשלום בפועל. ג. עם זאת, ככל שהנתבעת 1 תחתום על הנדרש ע"י המבטחת על מנת לשחרר את ה-5,000 ₪, אזי, יופחת אשר ישולם ע"י המבטחת מהסכומים האמורים. יוסף, כי נראה שיש מקום שהמבטחת תסתפק באשור התובעת כמוטבת אף היא, הואיל ובכל מקרה חבה הנתבעת 1 את המפורט לעיל לתובעת. ד. החיוב של הנתבע 2 סולדרי עם חיוב הנתבעים האחרים דלעיל. ה. אני מחייב את הנתבעת 1, את הנתבע 2 ואת הנתבע 4, לשלם לתובע את הוצאות המשפט בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מעת ההוצאה ועד התשלום בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. ו. התביעה כנגד הנתבעת 3 נדחית ובנסיבות העניין, אני מחייב את התובעת לשלם לה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 1,500 ₪ בתוספת מע"מ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. ציוד מכני הנדסי (צמ"ה)מלגזהגניבה