פסק דין 1. פסק-דין זה עניינו תביעה נזיקית לפי חוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 ולפי פקודת הנזיקין שהגיש מר גיא ניסנסון (להלן- "התובע") כנגד מר הרצל בודינגר (להלן - "הנתבע"). התובע תבע פיצויים בסך -.1,100,000 שקל בגין דברי לשון הרע שנאמרו כנגדו, לטענתו, במסגרת ישיבת מועצת המנהלים של חברת "ראדא תעשיות אלקטרוניות בע"מ", שהינה חברה ציבורית, אשר מניותיה נסחרות בבורסה (להלן - "החברה" או "חברת ראדא") ובגין עילה של גרם הפרת חוזה שהוא מייחס לנתבע. 2. רקע כללי התובע למד בהרצליה, שירת בצה"ל במערך הנ"מ ובאגף כוח אדם והשתחרר בחודש מאי 1997 בדרגת סגן. עם שחרורו החל לעבוד בחברת ראדא, שעוסקת בין השאר, בפיתוח וייצור ציוד בדיקה למטוסים ואשר אביו, מר חיים ניסנסון, שימש כמנהלה הכללי (מנכ"ל). התובע השתלב במערך השיווק של החברה. הנתבע הנו אלוף במילואים, מפקד חיל האוויר לשעבר, אשר סיים את שירותו הצבאי בשנת 1996. לאחר תקופת צינון בת שנתיים, בחודש יולי 1998, החל לכהן יו"ר מועצת המנהלים של חברת ראדא, תפקיד בו הוא נושא עד היום. 3. בתפקידו האחרון החליף הנתבע את אבי התובע, ששימש עד אז כמנכ"ל ונשיא מועצת המנהלים. לציין, כי היה זה אבי התובע אשר הציע לנתבע להצטרף למערך החברה, כשהוא מבהיר לו כי יש בכוונתו לפרוש מתפקידיו. לאחר שנכנס הנתבע לתפקידו, מצא כי בתקופה בה נוהלה החברה על ידי אבי התובע נעשו על ידו, או בהנחייתו, פעילויות כספיות ועסקיות אשר גרמו לחברה נזק כספי רב, פעילויות שחלקן נחקרות על ידי חברת ראדא עד עצם היום הזה. עוד מצא הנתבע, כי אבי התובע עשה בחברה כבתוך שלו, פעל בעיקר למען טובתו שלו ושל בני משפחתו והותיר אחריו חוב מצטבר של כ - 24 מיליון דולר. בין השאר, אמורים הדברים בנוגע לסדרת ההסכמים שקשר אבי הנתבע עם הסוכן האנגלי של החברה, מר ריי הרקוס, שמקום מושבו בלונדון (להלן - "הרקוס"), והשותפות שנקשרה בין האחרון לבין בנו - התובע. מועצת המנהלים לא הכירה את ההסכם שנקשר בין השניים, שהיה הסכם חסר תקדים, על פיו הוענקו להרקוס, שותפו של התובע, זכויות שיווק ברחבי העולם, כולל אזורים בהם היה קיים סוכן שיווק אחר (להלן - הסכם בורגונדי הראשון). בדיעבד התברר לנתבע, כך לטענתו, כי הסכם זה נועד להעביר, על דרך הערמה, כספים מחברת ראדא לתובע, ולאחרים. מלבד העמלה שהבטיח אבי התובע לבנו מתוך העמלה שנועדה, כביכול, להרקוס, שכר הרקוס דירה במרכז לונדון עבור "חברת בורגנדי" בקרבת מקום למוסד בו נרשם התובע ללמודים. התובע התגורר בדירה במשך תקופת לימודיו ללא ששילם דמי שכירות. עת "גילה" הנתבע את דבר קיומו של "הסכם בורגנדי הראשון", פנה למי שהיה חתום על ההסכם מטעם ראדא, מר מאיר שריב. האחרון ציין בפניו כי אבי התובע ביקש ממנו לחתום עליו. מאיר שריב לא עדכן את הנתבע באותה אותה עת בענין ההסכם מכיוון שגם הוא עצמו היה מהנהנים והזכאים לעמלה על פי הסכם זה. הסכמה זו בדבר תשלום עמלה לשריב (ולדובדבני) נתגלתה מאוחר יותר ביומני דובדבני (נ/2 ו - נ/3) ובשיחה מאוחרת שקיימו השניים עם הנתבע. 4. הנתבע ציין בעדותו כי תחילה לא התנגד להעסקתו של התובע אצל הרקוס, שכן לא ידע אז את שמסתתר מאחורי "הסכם בורגנדי הראשון". הנתבע עמד רק על כך שהיקף הסוכנויות שהוענקו להרקוס על פי הסכם יתוקן ויצומצם. בשלב מאוחר יותר התברר לנתבע כי אביו של התובע שוהה ולן בעת נסיעותיו לאנגליה בדירת המשרד של הרקוס, ששימשה, כאמור, אף למגורי התובע, זאת גם אחרי שעזב את חברת ראדא ואחרי שנתגלע הסכסוך בינו לבין החברה. כך נחשף, לפי הבנת הנתבע, אבי התובע לענייני חברת ראדא, אשר נוהלו באמצעות משרדו של הרקוס ששימש, כאמור, גם דירת המגורים של התובע. עוד התברר לנתבע כי התובע נוהג כלפיו שלא בנאמנות והגינות ובניגוד לטובת החברה. לאור כל אלה, הרחיק הנתבע את התובע מכל פעילות בענייני חברת ראדא. הנתבע אף דרש, לאור התנהגות התובע, כי הרקוס יעביר את משרדו למקום אחר, על מנת למנוע חשיפת ענייני חברת ראדא בפני אביו של התובע. בהמשך אף ביקש מהרקוס, בתוקף תפקידו כמנכ"ל חברת ראדא, להמנע מקבלת שירותיו של התובע בכל הנוגע לעניני חברת ראדא. 5. לאור קיומו של ההסכם החריג וחסר התקדים, כך לטענת הנתבע, ולאחר שהנתבע דיווח ליו"ר ועדת הביקורת של החברה, עו"ד דוברונסקי, על ההסכם והאחרון הציע להחליף דברים עם הרקוס בקשר לתיקון ההסכם, זימן הנתבע את הרקוס לפגישה בה ביקש ממנו לבטל את ההסכם החריג ולהחליפו בהסכם הגיוני ומאוזן. הרקוס הסכים לבקשת הנתבע ובעקבות הסכמה זו נחתם נחתם הסכם חדש, הוא "הסכם בורגנדי השני". הסכם זה הסמיך את הרקוס לפעול לשיווק מערכות ציוד בדיקה של חברת ראדא במספר מדינות מוגבל ומצומצם יותר. 6. על רקע העובדות והנסיבות שפורטו עד הנה, התקיימה ביום 8.11.98 ישיבת מועצת מנהלים של החברה, במסגרתה נאמרו על ידי הנתבע הדברים הבאים, על רקע העובדות שתוארו לעיל. הדברים יצוטטו כפי שהובאו בכתב התביעה ובסיכומי הצדדים: “Mr. Bodinger:… For instance, did you know that Guy Nissenson went on a marketing trip around the world paid for by Rada when he got out of the army, and than he went to university in London and lived in an apartment paid for by Ray Harkus, and strangely, without the knowledge of anybody on the Board, Ray was granted an agent fee in each of the countries Guy visited, whether he actually worked there or not …There are several other matters of similar nature and because of that we should say that all monies are on hold for the time being”. אציין כי פרוטוקול ישיבת מועצת המנהלים הוגש במהלך עדותו של התובע ביום 13.2.03 וסומן ת/3. הבהיר הנתבע כי בדברים אלה ביקש להתייחס לפעילותו של אבי התובע עת כיהן כמנכ"ל חברת ראדא ולאחר פרישתו. הדברים נאמרו בפני מועצת המנהלים על יסוד מידע שהגיע אל הנתבע ממסמכים שהיו ברשות החברה. הדברים התייחסו למעשיו של אבי התובע, אשר שלח את בנו - התובע - לסיבוב סביב העולם על חשבון חברת ראדא לתקופה של כחודשיים וחצי למסע שיווק מטעמה. חברת ראדא נשאה בהוצאות הנסיעה לרבות טיסות ומלונות. יובהר כי הנסיעה אושרה בעת שאבי התובע כיהן כמנכ"ל ראדא. עוד יודגש, כי אף אחת מפגישותיו של התובע במהלך הסיור ברחבי העולם לא הניבה פרי. כמו כן, דאג האב, כאמור, כי משרדיו של הרקוס, שהיה הסוכן של החברה בלונדון, יעברו למקום בו יהיה נוח יותר לבנו להתגורר בתקופת לימודיו. תביעת התובע שבאה בעקבות הדברים שאמר עליו הנתבע בישיבת מועצת המנהלים הנ"ל הוגשה ביום 21.10.99. 7. טענות התובע: לטענת התובע הדברים הנ"ל הופצו לחברי מועצת המנהלים והנתבע חזר עליהם בכתבי הטענות שהחליף עם אבי התובע במסגרת הליך משפטי אחר המתנהל ביניהם. באלה רואה התובע הוצאת לשון הרע. עוד טוען התובע, כי בתקופה זו פנה הנתבע להרקוס והורה לו, ללא כל צידוק, להפר את ההסכם שנכרת בין האחרון לבין התובע. בכך אילץ הנתבע את הרקוס להפסיק את הקשר החוזי והעסקי שביניהם ובכך ביצע כלפיו הנתבע עוולה של גרם הפרת חוזה. 8. כאן המקום להעיר כי נוסח הדברים בכתב התביעה מקומם. התובע עשה שימוש בסגנון בוטה ופוגעני בהתייחסו לנתבע. הדברים אינם ראויים, בלשון המעטה, לעלות על הכתב במסגרת כתבי טענות המוגשים לבית משפט. במיוחד כאשר מדובר בכתב תביעה שהוגש בשל פגיעה בשמו הטוב של התובע, עצמו. 9. טענות הנתבע: לטענת הנתבע, לא קמה לתובע כל עילת תביעה, שכן דבריו במועצת המנהלים התייחסו לאביו של הנתבע. עוד נטען כי פרשנות אובייקטיבית של הדברים מלמדת, כי אין בהם כלל לשון הרע ואף בשל כך יש לדחות את התביעה. לחילופין, נטען כי הדברים נשוא התביעה הם אמת ויש בהם עניין לציבור ולפיכך עומדת לנתבע הגנת אמת דיברתי על פי סעיף 14 לחוק לשון הרע. טענות הגנה נוספות העלה הנתבע מכח סעיפים 13 (5) ו - 13 (9) לחוק איסור לשון הרע, ועל פי סעיף 15 לחוק הנ"ל (הגנת תום הלב). אשר לעוולת גרם הפרת חוזה לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין, טוען הנתבע כי התובע לא הוכיח את קיומה של העוולה ולפיכך דין התביעה, גם על פי עוולה זו, להדחות. 10. כאן המקום לציין, כי בין אביו של התובע לבין חברת ראדא והנתבע מתנהלים בבית משפט זה (בפני מותב אחר) הליכים משפטיים, במסגרת תובענה שאת הגשתה יזם אבי התובע (ת"א (ת"א) 1345/99 ות"א (ת"א) 2882/00). לגישת הנתבע, התובע מנסה באמצעות התביעה שבפני, ללחוץ על חברת ראדא ועל הנתבע להענות לתביעות האמורות של אביו. 11. דיון השאלה הראשונה עליה אני נדרש להשיב היא האם יש בדברים שאמר הנתבע במסגרת ישיבת מועצת המנהלים משום לשון הרע. תשובה חיובית תחייב בחינת קיומן של ההגנות העומדות לרשות הנתבע שנטענו על ידו. על מנת להשיב על שאלה זו יש לפנות להגדרה מהי לשון הרע שבסעיף 1 לחוק לשון הרע: בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע - 1965 מוגדר המונח לשון הרע: 1. "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית. בסעיף זה, "אדם" - יחיד או תאגיד." עיון בהגדרה מלמד כי ההגדרה שבסעיף 1 כוללת ארבע חלופות: החלופה הראשונה, הנוגעת לכאורה לענייננו, הינה מעין "חלופת-סל" רחבת היקף. יש בה כדי לתאר את מהותה של לשון הרע כפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני אחרים ולפגום בהערכתו בעיני הבריות. שלוש החלופות הנותרות מהוות מקרים קונקרטיים יותר של ארועים בהם רואה המחוקק משום לשון הרע. הן החלופה השנייה והן השלישית רלבנטיות, לכאורה, לענייננו. יודגש, כי בכל ארבע החלופות, אין הכרח להוכיח קיומו של נזק, ועל כך מצביע הביטוי "עלול". זאת ועוד: ההגדרה בסעיף 1 לחוק אינה מתנה קיומה של לשון הרע באי אמיתות הפרסום. לפיכך, עשוי פרסום להיות אמת, ובכל זאת להיחשב לשון הרע (אם כי לא תוטל בגינו אחריות, במידה ותוכח אחת מן ההגנות הקבועות בחוק)" (ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון ואח', פ"ד נו (2) 607). וחוזרת השאלה: האם יש בדברים שאמר הנתבע במועצת המנהלים, כדי להשפיל את הנתבע, או לעשותו ללעג? לחילופין, האם יש בדברים כדי לבזותו בשל מעשים או התנהגות המיוחסים לו? לחילופי חילופין, האם יש בדברים כדי לפגוע בנתבע במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו? 12. התביעה, כאמור, מבוססת על דברים שנאמרו על ידי הנתבע בישיבה פנימית של מועצת המנהלים בחברת ראדא ביום 8.11.98. לאור חשיבות הדברים נביאם שוב הפעם באופן מלא: "Mr. Bodinger: We should take advice from a labor attorney. I have had some Consultation that since all payments that we owe him according to the existing resolution are over a million dollar, and the loan is less than that, we need to hold his monies because maybe he actually owes us money. Still there might be even more money that he owes us and we do not know about it yet. For instance, did you know that Guy Nissenson went on a marketing trip around the world paid for by Rada when he got out of the army, and than he went to university in London and lived in an apartment paid for by Ray Harkus, and strangely, without the knowledge of anybody on the Board, Ray was granted an agent fee in each of the countries Guy visited, whether he actually worked there or not, and whether there was another agent there or not. There are several other matters of similar nature and because of that we should say that all monies are on hold for the time being. I very much want to say this but do not know how to say it right since I am afraid the remaining members of the Board will say that they would have forgiven him the loan in any event and not necessarily because of the misrepresenta tion. Therefor it is possible that Eles's recommendation is correct, and that we should wait 24 hours and get a legal opinion before making this resolution". עיון בדברים שלעיל וקריאת הפרוטוקול המלא של הדיון במועצת המנהלים מלמד כי הדברים נשוא התביעה מתייחסים אך ורק לאביו של התובע ולא לתובע עצמו. לעניין אחרון זה יודגש, כי כלל הוא בתביעה אזרחית על פי חוק איסור לשון הרע או בקובלנה פלילית כי אין די שהפרסום מייחס לשון הרע לאדם מסויים, על התובע, או הקובל, להצביע על כך שדברי העלבון מתייחסים אליו (ראו א' שנהר "דיני לשון הרע" (1997) ע' 123). יותר מכך, בחינה אובייקטיבית של הדברים, נשוא התביעה, מלמדת כי אין בדברים משום לשון הרע. אשר על כן, התביעה נעדרת כל עילה בנוגע לעוולת לשון הרע. אנמק את מסקנותיי וקביעותיי: 13. הנתבע הודיע על הסכם "בורגנדי הראשון" בישיבת מועצת המנהלים, שהתקיימה, כאמור, ביום 8.11.98, במסגרת הדיון בכספי ההלוואה שלקח אבי התובע מהחברה והחשדות ביחס לפעולות בלתי תקינות נוספות, שביצע אבי התובע, כפי שסבר הנתבע. בתוך כך הצביע הנתבע בפני מועצת המנהלים על הנסיעה של התובע לסיבוב בעולם ועל ההסכם התמוה, כאחת הדוגמאות שהעלה להמחשת חשדותיו כלפי אביו. הנתבע ראה חובה לדווח למועצת המנהלים על הטיול שערך בנו של המנכ"ל היוצא - התובע ועל ההסכם השערורייתי, כפי שהוא ראה אותו, שהעניק להרקוס עמלות סוכנויות בהיקף בלתי סביר. בעובדות אלה שמסר הנתבע בפני מועצת המנהלים אין משום לשון הרע, שכן אין בהן היסודות המנויים בגדרו של סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע שבהם רואה המחוקק משום הוצאת לשון הרע. מה עוד שהם נאמרו בישיבת מועצת מנהלים סגורה של חברה ציבורית. הנתבע טען, כי דבריו הינם תיאור אמיתי של חשדות שהתעוררו אצלו בדבר ניהול לא תקין של החברה, אי סדרים בה וזליגת כספים ממנה. בלשונו של הנתבע בחקירתו הנגדית (פרוטוקול הדיון מיום 9.11.03 ע' 99 - 100): "הפריע לי כל עניין זליגת הכספים העתידית האפשרית, כל הדרך שבה נחתם החוזה הזה, העובדה שזה לא עבר ועדת ביקורת בראדא, לא הוצג בדירקטוריון ועל זה אני טענתי, זה הדבר היחיד שטענתי. לא טענתי נגד גיא, אגב מי שעשה את זה... כל הטענות הן נגד חיים ניסנסון, אין לי אף טענה לגיא ניסנסון (התובע - נ.י). גיא ניסנסון הוא ילד טוב מאוד, עושה מה שאבא שלו אומר". נהיר לכל, כי להעברת הדברים לידיעת מועצת המנהלים משמעות רבה. על הנתבע, המכהן כמנכ"ל חברת ראדא, מוטלת החובה החוקית והציבורית להביא דברים מסוג זה לידיעת מועצת המנהלים, כפי שאכן עשה. נדגיש כי דברי הנתבע כפי שעולים מפרוטוקול הישיבה, הם דברי תלונה וביקורת על אופן תפקודו של התובע, בשם חברת ראדא ומטעמה. אין כל ספק, כי מועצת המנהלים היא הפורום המתאים והמוסמך לשמוע, לדון, ולבדוק טענות ותלונות מן הסוג שהעלה הנתבע. בעניין זה יש לציין, כי דברי הנתבע לא חרגו מתחום הסביר, הם נוסחו בלשון נקייה, מתונה ותיאורית. מניסוח הדברים והסגנון הבלתי מתלהם עולה כי לנתבע לא הייתה כל כוונה לפגוע בתובע. כל רצונו היה להביא לידיעת חברי מועצת המנהלים דיווח ביקורתי בדבר מעשים שנראו לו בלתי תקינים בתקופת ניהול החברה על ידי אביו של התובע. 14. הלכה פסוקה היא כי שאלת בחינת משמעות הפרסום הנה השאלה הראשונה בה דן בית המשפט בתביעה בגין לשון הרע. המבחן לבדיקת משמעותן של המילים, או הפרסומים המהווים, לטענת התובע, לשון הרע כלפיו הינו מבחן אובייקטיבי. פרשנות או בחינה אובייקטיבית, כאמור, של דברי הנתבע מלמדת כי אין בדברים שאמר הנתבע על התובע במסגרת אותה ישיבה של מועצת המנהלים משום לשון הרע. בית המשפט העליון ניסח את המבחן הראוי לבחינת משמעות הדברים המהווים לכאורה משום לשון הרע בפסק דינו בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג (2) 333, בפסק דינו של כב' השופט מלץ נאמר כי : "השאלה העיקרית והמרכזית בערעור זה היא מהי המשמעות של הדברים שפורסמו בעיני הקורא הסביר והרגיל. ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה היתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למלים". כן ראו לעניין זה פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בע"א (ת"א) 957/96 יעל לוי נ' הוצאת שוקן בע"מ, דינים מחוזי כו (9), 181 (סעיף 6 לפסק דינו של השופט אשר גרוניס לפיו: "הלכה פסוקה היא, שבכל הנוגע ללשון הרע, יש לבחון את הפרסום על פי "המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים" ... זאת ועוד, אין לבחון את הפרסום במשקפיים של משפטן, ובודאי שאין לדקדק עם הכתוב, כאילו מדובר בבדיקה של מדען, המבוצעת באמצעות מיקרוסקופ. יש לקרוא את הכתבה שפרסם העיתונאי תוך בחינה כוללת, בעיניו של קורא סביר ורגיל". 15. בשלב השני של מלאכת הפרשן יש לבחון את השאלה האם הפרסום, במשמעות שמייחס לו האדם הסביר, מהווה לשון הרע על פי ההגדרה שבסעיף 1 לעיל. בעניין זה נקבע בע"א 723/74 הארץ נגד חברת החשמל, פ"ד ל"א (2) 281 (סעיף 6 לפסק דינו של הנשיא שמגר כי: "המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט-התובע בעיני הבריות". לעניין זה ראויים דברי כב' השופטת ביניש בע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון ואח', פ"ד נו (2) 607: "המחלוקת בין הצדדים נסובה על משמעותו של הפרסום- האם טמונה בו לשון הרע כנגד המערער על-פי סעיף 1 לחוק, אם לאו. שאלה זו היא במהותה פרשנית. פרשנות הפרסום תעשה על-ידי בית המשפט תוך עיון בפרסום עצמו, בלא להיזקק בדרך-כלל לעדויות ולראיות בשאלת משמעות הפרסום. כבר נקבע בפסיקתנו כי המבחן בעניין זה הוא אובייקטיבי: מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו." ממשיכה כב' השופטת ביניש בעניין אפל נ' חסון הנ"ל ומורה כי: "ככלל, על-מנת לקבוע האם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית-המשפט את הפרסום על-פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו. עם זאת, לעיתים לשון הרע שבפרסום אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו, אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע "מבין השורות" של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר". לעניין זה מתייחס סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע שכותרתו "דרכי הבעת לשון הרע" הקובע כי : "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה". הלכה היא כי על-מנת לקבוע את משמעותו הפשוטה או המשתמעת של פרסום בעיני האדם הסביר, נדרש ליתן את הדעת להקשר בו הובאו הדברים הנטענים להיות לשון הרע (ראו ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ הנ"ל, בע' 300, 302; ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ ואח' (טרם פורסם), בפסקה 10 לפסק-דינו של כב' השופט חשין). 16. מן הכלל אל הפרט במקרה שלפנינו, לא היה בדברים שצוטטו לעיל במלואם, על-פי משמעותם בעיני האדם הסביר מן הישוב, כדי לייחס לתובע מעורבות במעשי אביו. התובע היווה דמות מישנית בדברים שסיפר הנתבע בישיבה. קריאת הפרוטוקול של הישיבה המלא מחזקת, כאמור, מסקנה זו. עיקר הדיון במסגרת ישיבת מועצת המנהלים נסב סביב כספי ההלוואה שנטל אבי התובע מהחברה וחשדות ביחס לפעולות בלתי תקינות נוספות שאבי הנתבע נחשד בביצוען עת כיהן כמנכ"ל החברה. בתוך כך, בשולי הדברים וכדוגמא אחת בלבד, הצביע הנתבע בפני מועצת המנהלים על הנסיעה של התובע מסביב לעולם ועל "הסכם בורגנדי הראשון" (את הנסיעה הרלונטית אישר התובע עצמו (ראה פרוטוקול הדיון מיום 13.2.03 עמ' 26 ועמ' 29). יודגש, כי בעת שאמר הנתבע את הדברים, שימש כמנכ"ל החברה ומתוקף תפקידו ועל פי חובתו עשה את שעשה ודיווח את שדיווח. לציין, כי עיון בפרוטוקול המלא של אותה הישיבה בה נאמרו הדברים מלמד, כי לא היה בכוונת הדוברים, וביניהם הנתבע, כי הדברים יזכו לפרסום מעבר לפורום המצומצם בו נאמרו. ניתן ללמוד זאת מנושאי הדיון אשר עוסקים בין השאר בטקטיקות משפטיות שנדרשו על מנת להתמודד עם ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין אבי התובע לבין חברת ראדא והנתבע. 17. עוולת גרם הפרת חוזה סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין קובע כי: "62. (א) מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק-ממון. (ב) לעניין סעיף זה, היחסים הנוצרים על ידי נישואין לא ייחשבו כחוזה, ושביתה והשבתה לא ייחשבו כהפרת-חוזה." התובע טוען כי הנתבע גרם להפרת החוזה שנחתם בינו לבין הרקוס. האם הוכיח התובע קיומה של עוולה זו. לשם כך נדרש היה התובע להוכיח את יסודות העוולה, כפי שנקבע כאמור בסעיף 62 הנ"ל. עוולת גרם הפרת חוזה (להלן - "העוולה") נועדה למנוע התערבות בחוזה על-ידי מי שאינו צד לו. חמישה יסודות יש להוכיח על מנת לבסס תביעה על פי עוולה זו (ראו ע"א 8483/02 וערעור שכנגד אלוניאל בע"מ ואח' נ' אריאל מקדונלד (טרם פורסם) ). 18. הנתבע סיפר בתצהירו והעיד בבית המשפט כי תחילה לא התנגד להעסקתו של התובע אצל הרקוס, שכן לא הייתה לו סיבה להתערב בדרך עבודתו של הרקוס ובשיקולי הפעלת אנשים לסיוע במשימותיו. אולם עם הזמן החלה להחשף לעיני הנתבע התמונה העגומה, לפיה הדבר העומד מאחורי הסכם בורגנדי הוא בעיקר הענקת טובות הנאה להרקוס, לתובע ולנוספים על חשבון ראדא. עוד התברר לנתבע, כי אבי התובע שוהה ולן בעת נסיעותיו באנגליה בדירת המשרד של הרקוס בלונדון ששימשה למגורי התובע, וזאת אף לאחר שאבי התובע עזב את חברת ראדא ולאחר שנתגלע הסכסוך בין הצדדים. אם לא די בכך, נודע לנתבע כי התובע אינו נוהג בנאמנות ובהגינות כלפיו וכלפי החברה. התובע הצטייר, איפוא, בעיני הנתבע על פי מעשיו אלה כעובד עויין לחברה ולמי שעומד בראשה, היינו הנתבע. על כן היה זה אינטרס החברה כי אדם כזה לא ימשיך לפעול מטעמה ובשמה בתחום השיווק. התנהגות התובע היא שיצרה, איפוא, מצב בלתי נסבל, שאילץ את הנתבע לדרוש מהרקוס להעביר את משרדו למקום אחר, על מנת שלא יחשפו ענייני ראדא בפני אבי התובע, כאמור. כפעולת המשך ובתוקף תפקידו של הנתבע כמנכ"ל ראדא ולנוכח התנהגות התובע, פנה אל הרקוס וביקש שלא להמשיך ולקבל את שירותיו של התובע בכל הנוגע לענייני חברת ראדא. התובע אישר בעדותו את העובדה שאביו התגורר בביתו שבלונדון, ששימש גם כמשרד של חברת בורגדי (ראו פרוטוקול ישיבה מיום 13.2.03 בע' 36). ויודגש, הנתבע לא ביקש מהרקוס להפסיק את יחסיו החוזיים והעסקיים עם התובע, אלא ביקש כי בכל הקשור לעסקים עם ראדא לא ישתף פעולה עם התובע. בנסיבות אלה, אין לראות באיש עסקים, כמו הנתבע, הפועל במסגרת חובתו לשמור על האינטרסים העסקיים של הגוף אותו הוא מייצג ובשמו הוא פועל, כמעוול הגורם להפרת חוזה של התובע עם צד ג'. ודאי שלא ניתן לטעון, בנסיבות שהוכחו בפני, כי הנתבע שפעל כפי שפעל "בלי צידוק מספיק" כלשון הרישא של סעיף 62(א) הנ"ל. 19. שתי הערות בשולי הדברים: ראשית, באשר לטענת התובע בסיכומיו כי הנתבע פעל במזיד על מנת לפגוע בו, באביו ובפרנסתם, יודגש, כי טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם העובדות שהוכחו בפני, משוללת כל בסיס ורחוקה מהמציאות. שנית, התובע לא הוכיח כי סבל נזק ממון בעקבות הדברים שאמר הנתבע או עשה. לפיכך אף אם היה עולה בידו להוכיח את יסודות העוולה של גרם הפרת חוזה, לא היה זכאי לסעד של פיצויים, לאור לשונו הברורה של סעיף 62(א) סיפא לפקודת הנזיקין. 20. סוף דבר: הדברים שאמר הנתבע בפני מועצת המנהלים של רדא, אשר צוטטו לעיל, אינם מבחינת לשון הרע על פי החוק לאיסור לשון הרע והמעשים שעשה אינם מקימים לתובע עילת תביעה על בסיס העוולה הנזיקית של גרם הפרת חוזה. אני דוחה את תביעת התובע נגד הנתבע על כל חלקיה. התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של -.50,000 ₪ בצרוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום עד התשלום בפועל. דיני חברותמועצת מנהליםלשון הרע / הוצאת דיבה