פסק דין המשנה לנשיא ת' אור: האם גירוש מאורגן של יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה, אשר בוצע מחוץ לתחומי הרייך השלישי, ולא לווה בליווי חמוש, עולה כדי "שלילת חירות" כמשמעות מושג זה בסעיף 43 לחוק הפיצויים הפדראלי הגרמני ועל כן מבסס זכאות לתגמולים על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: החוק או חוק נכי רדיפות הנאצים)? זאת השאלה המרכזית העומדת במוקד הערעורים שבפנינו. הרקע, העובדות וההליכים 1. המבקשים הינם ילידי בולגריה, אשר במהלך מלחמת העולם השנייה גורשו עם משפחותיהם מערי מגוריהם לערים אחרות במולדתם. גירושם התבצע במסגרת גירוש כלל יהודי בולגריה לערי מחוז שונות וזאת מתוך כוונה להעבירם בשלב הבא למחנות ההשמדה במזרח אירופה. הגירוש בוצע מכוח צו שציווה על היהודים לעזוב את עיר מגוריהם תוך ימים ספורים ולהגיע ליעד שנקבע להם. על פי התשתית העובדתית שבפנינו, הגירוש לא היה מלווה במשמר חמוש. כך, לדוגמא, מתארת הועדה את גירושם של יהודי סופיה לערי השדה (וע 1433/01 משיח ויקטור נ' הרשות המוסמכת): "19. גירוש יהודי סופיה מתבצע, בעיקרו, בחודשים מאי-יוני 43. היהודים מרוכזים בערי השדה, כשמתבצעים אף גירושים מעיר שדה אחת לאחרת, בכדי לרכז היהודים במקומות מוגדרים ובשל אילוצים מקומיים כאלה ואחרים. 20. רב רובן של משפחות היהודים קיבלו צווים ספציפיים המורים להם את יעד הגירוש, את פרק הזמן בו עליהם לעזוב את מקום מגוריהם (בד"כ 3 ימים) ואת המטען שהם רשאים ליטול עימם (בד"כ 20 ק"ג). הוצגו בפנינו צווים רבים, משך דיוננו, כאשר בספרות מתועדים הצווים הכלליים מכוחם ניתנו ההוראות הפרטניות. 21. רב היהודים עברו למקום היעד ברכבות. מיעוטם בעגלות או ברגל. ברב רובם של המקרים לא היה ליווי חמוש לכל משפחה, מביתה עד למקום היעד ו/או עד לתחנת הרכבת, אולם היו משמרות חמושים בתחנות הרכבת הן בנקודת המוצא והן בעירות היעד, אשר פיקחו על העלאת היהודים ועל הורדתם (במקרים רבים בקרונות משא של בהמות ולא בקווי הרכבת הרגילים). 22. במקרים מעטים וחריגים, לגבי יהודים אשר לא צייתו לצו, הגיעו שוטרים או חיילים חמושים לביתם וליוו אותם בליווי חמוש ממש עד לתחנת הרכבת". המבקשים, אשר חוו על בשרם את מוראות אותן שנים, הגישו תביעות לתגמול על פי חוק נכי רדיפות הנאצים. תביעותיהם נדחו על ידי הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: המשיבה). המבקשים הגישו עררים בפני וועדת העררים לפי החוק (להלן: וועדת העררים או הועדה). הוועדה קיבלה את העררים וקבעה כי המבקשים זכאים לתגמולים על פי החוק. המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי על החלטות הוועדה (ע"א 1978/01 ועוד 36 ערעורים). בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיבה והפך את הכרעות הוועדה. על כך הוגשו חמש בקשות רשות הערעור שבפנינו. לאור השאלה המשפטית המשותפת המתעוררת בבקשות אלה, אוחד הדיון בהן. החלטנו לדון בבקשות לרשות ערעור כאילו ניתנה בהן רשות ערעור והערעור הוגש על פי הרשות שנתנה. תשתית נורמטיבית 2. ביום 10 בספטמבר 1952 נחתם בלוכסנבורג הסכם בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפאדרלית של גרמניה (להלן: הסכם לוכסנבורג או הההסכם) (כתבי אמנה מס' 69 לשנת 1952). על פי ההסכם, שילמה ממשלת גרמניה לממשלת ישראל סכום כספי שנועד לפצותה באופן כולל בעד הוצאות קליטתם של פליטים יהודיים שנעקרו ממקומות מגוריהם בגרמניה ובארצות שהיו בעבר תחת שלטון גרמני. כחלק מתנאי ההסכם, ויתרה מדינת ישראל, בכפוף לחריגים מסוימים, על זכותם של אזרחיה לתבוע באופן ישיר פיצויים מממשלת גרמניה. בעקבות זאת חוקק חוק נכי רדיפות הנאצים, אשר במסגרתו מוענקים תגמולים לנכי רדיפות הנאצים. סעיף 1 לחוק, מגדיר "נכה" כדלקמן: "'נכה' - אדם שלקה בנכות מחמת מחלה, החמרת מחלה או חבלה, ואשר אילולא הנאמר בהסכם בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה מיום כ' באלול התשי"ב (10 בספטמבר 1952) ובמכתב מס' 1א' שבו, היה זכאי בגלל נכותו לתגמול, קיצבה או פיצוי אחר מאת הרפובליקה הפדראלית של גרמניה". על פי האמור, הזכאים לתגמולים על פי החוק הם מי שהיו זכאים לפיצוים לפי הדין הגרמני אלמלא ויתרה המדינה בהסכם לוכסנבורג על זכותם לתבוע. לצורך בחינת הזכאות לתגמולים מפנה אפוא חוק נכי רדיפות הנאצים אל החוק הגרמני החל בעניין. 3. חוק הפיצויים הפדארלי הגרמני (Bundesentschadigungsgesetz) משנת 1956, כפי שתוקן בשנת 1965(להלן: החוק הגרמני) מזכה בפיצויים את אלה הנכנסים למסגרת הגדרת המונח "נרדף". סעיף 1(1) לחוק הגרמני מגדיר "נרדף" כדלקמן: "מי שסבל נזק בחייו, בגופו, בבריאותו, בחירותו, ברכושו, בהונו או בהתקדמותו המקצועית או הכלכלית, על ידי שננקטו נגדו אמצעי אלימות נאציונל סוציאליסטיים, אם מפאת התנגדותו לנאציזם ואם מחמת גזעו, דתו או השקפתו". "אמצעי אלימות נאציונל סוציאליסטיים" מוגדרים בסעיף 2(1) לחוק הגרמני באופן הבא: "אמצעים שננקטו או מטעמם או בהסכמה למפרע של רשות רשמית או של נושא תפקיד - ברייך, באחת המדינות של הרייך, או בתאגיד, מוסד או קרן של המשפט הציבורי, או במפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית, או אחת מרשויותיה או סניפיה או ספחיה". לפי פרשנות שניתנה להגדרה זו ע"י בתי משפט גרמניים, אין היא כוללת בגדרה אמצעים שננקטו על ידי לא גרמנים מחוץ לגרמניה, אפילו פעלו הם בהשראת הנאצים. פרשנות זו התקבלה כמחייבת בפסיקתנו (ראו: 51/73 קלמר נ' הרשות המוסמכת, פ"ד כט(1) 253 פסקה 6). עם זאת, בסיס הפיצוי הורחב על ידי הוראות אחרות שבחוק הגרמני. לדוגמא, סעיף 43 לחוק הגרמני, קובע שנרדף שנשללה ממנו חירותו, זכאי לפיצוי, וזאת אף אם חירותו נשללה ממנו על ידי מדינה לא גרמנית אשר פעלה בהשראת הממשלה הגרמנית הנאציונל סוציאליסטית. לפי סעיף 43(3) לחוק הגרמני רואים כשלילת חופש גם "חיים בתנאים הדומים למעצר" ולא דווקא מאסר בבית כלא או במחנה סגור. עוד נקבע בחוק הגרמני שלגבי בולגריה, רומניה והונגריה פעלה ההשראה הגרמנית לשלילת חירות מטעמי גזע מאז יום 6.4.41. אולם הרחבה זו, אינה חלה על נסיבות בהן חירותו של הנרדף רק הוגבלה אך לא נשללה. בפסיקה הגרמנית נקבע, כי סעיף 43 לחוק מאפשר לפצות נרדפי רדיפות אשר בוצעו מחוץ לרייך השלישי רק במקרים של שלילת חירות, אך לא במקרים של הגבלתה. כך נקבע לאור נוסחו של סעיף 47 לחוק הגרמני, הדן בנסיבות של "הגבלת חירות". לפי סעיף 47, זכאי נרדף לפיצוי אם הוא נשא את הטלאי הצהוב או חי במעמד לא חוקי ובתנאים שאינם עולים בקנה אחד עם כבוד האדם, אולם הסעיף אינו מתייחס להגבלת חירות שנגרמה על ידי מדינה לא גרמנית. 4. בעקבות הוראותיו אלה של החוק הגרמני והפסיקה הגרמנית פותחה גם בפסיקה הישראלית האבחנה בין "שלילת חירות" ל"הגבלת חירות". נקבע, כי בתוך תחומי הרייך השלישי "הגבלת חירות" מבססת זכאות לתגמולים על פי החוק. לעומת זאת, מחוץ לגבולות הרייך, לא מתבססת זכאות לתגמולים אלא אם כן יוכח החריג הקבוע בסעיף 43 לחוק הגרמני לפיו סבל התובע מתנאים בהם נשללה חירותו (ראו: ע"א 660/76 קלינובסקי נ' הרשות המוסמכת, פ"ד לא(1) 500; ע"א 51/73 הנ"ל; ע"א 146/74 הרשות המוסמכת נ' ברקו, פ"ד כט(2) 621; ע"א 427/75 מנוח נ' הרשות המוסמכת, פ"ד ל(2) 664; ע"א 101/79 הרשות המוסמכת נ' גרוסבן, פ"ד לג(2) 390; ר"ע 217/83 הרשות המוסמכת נ' שוהם, פ"ד מ(1) 789). מיון הזכאים לתגמולים לפי החוק נערך אפוא, לאור ההפניה לחוק הגרמני, לאורם של שני קריטריונים עיקריים: עוצמת הרדיפה וזיקתו הגיאו-פוליטית של הנרדף. עוצמת הרדיפה המגיעה עד כדי שלילת חירות מזכה בתגמולים גם כאשר זיקתו הגיאו-פוליטית של הנרדף לגרמניה הנאצית רופפת יותר. לעומת זאת, עוצמת רדיפה פחותה מוגדרת כ"הגבלת חירות", ומזכה בתגמולים רק כאשר זיקתו של הנרדף לגרמניה הנאצית היא ישירה. גדר המחלוקת והדעות השונות 5. בחלק מבקשות הערעור שלפנינו העלו המבקשים טענות הנוגעות לתנאי חייהם של היהודים במקומות אליהם גורשו. בין היתר, מתייחסות טענות אלה לצפיפות הדיור במקומות אלה, לחוסר היכולת לעזבם ולשעות הארוכות בהן היה המקום בו שהו נתון בעוצר. ועדת הערר, כמו המשיבה לפניה, אשר בפניהן נפרשה התשתית העובדתית הרלבנטית, קבעו באופן עקבי כי למרות שאין ספק כי תנאי החיים במקומות אליהם גורשו יהודי בולגריה היו קשים, אין הם עולים כדי מצב של "שלילת חירות". לא ראינו לנכון להתערב במסקנתם זו. לפיכך, גדר המחלוקת בענייננו מצטמצמת לשאלה האם עצם גירוש יהודים ממקום אחד למשנהו שנעשה בתוך תחומי בולגריה, דהיינו מחוץ לתחומי הרייך השלישי, שלא היה מלווה במשמר חמוש, מהווה "שלילת חירות" כמובנו של ביטוי זה בסעיף 43 לחוק הגרמני, או שמא מדובר ב"הגבלת חירות" אשר אינה מזכה בתגמולים כאמור. 6. בפסיקה של בית משפט זה משנות הששים והשבעים אשר דנה בסוגיה בה עסקינן, נקבע כי גירוש בנסיבות אלה, אינו עולה כדי "שלילת חירות" במובן החוק הגרמני אלא רק כדי הגבלתה של החירות. כפי שקובע השופט ח' כהן בע"א 660/76 הנ"ל (להלן: פרשת קלינוסקי): "אשר לגירוש, אמת נכון הוא שלפי סעיף 43(3) לחוק הגרמני רואים כשלילת חופש לענין הזכות לתגמול לפי החוק ההוא, גם "חיים בתנאים הדומים למאסר", ולאו דוקא מאסר של ממש בלבד. ואולם הדוגמאות המובאות מאותו סעיף קטן, והן עבודות כפיה בתנאים הדומים למאסר ושירות כפיה ביחידת עונשין צבאית, כבר מצביעות על טיבם של "התנאים הדומים למאסר": יכול ואדם ימצא בתנאים הדומים למאסר, אף אם אינו נמצא בבית כלא או במחנה ריכוז - ובלבד שנשלל ממנו חופש התנועה. הגירושים אשר נגזרו על המערערת ועל משפחתה לא התנהלו, לפי כל הראיות המונחות לפנינו, "בתנאים הדומים למאסר", אלא המגורשים חפשיים היו להגיע מעיר לעיר באותה דרך אשר הם בחרו בה, זה ברכב וזה ברגל, זה בעגלות וזה באוטובוסים; והשיירה של הולכי הרגל, אשר בה נמצאה גם המערערת, לא התנהלה בליווי משמר מזוין. בנסיבות אלה צדקה ועדת העררים כשקבעה כי אין לראות גירושים כאלה משום שלילת החופש" (ראו גם ע"א 101/79 הרשות המוסמכת נ' גרוסבן, פ"ד לג(2) 390). פרשנותו של בית המשפט למונח "שלילת חירות" נבעה אפוא ישירות מנוסחו של סעיף 43 לחוק הגרמני. 7. שאלה זו שבה ועלתה בפני בית המשפט המחוזי למעלה משני עשורים לאחר שנפסקה ההלכה הנ"ל, בע"א (ת"א) 364/98 שטיינפלד נ' הרשות המוסמכת, פ"מ תשנ"ח(1) 407 (זאת בעקבות חקיקת תיקון מס' 9 לחוק אשר האריך את המועדים להגשת תביעות על פיו (ס"ח 1542, התשנ"ה (10.8.95) עמ' 444). באותו מקרה נדון עניינם של מערערים אשר במלחמת העולם השנייה גורשו מעיר מולדתם, כאשר הם נצטוו לעשות את הדרך לעיר היעד בכוחות עצמם תחת פיקוח שוטרים רומנים נאצים. תביעתם לתגמול על פי חוק נדחתה. השאלה שעמדה לדיון הייתה האם בנסיבות אלה סבלו המערערים מ"שלילת חירות" או מ"הגבלת חירות" בלבד. בית המשפט המחוזי סבר כי "המהפכה החוקתית" שחלה במשפט הישראלי וחקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק היסוד) מזמינים שינוי בפרשנות המשפטית של המושג "שלילת חירות". בהתאם לכך, קבע בית המשפט כי גירוש לסביבה זרה בארץ אויב, שלילת חופש הבחירה של מקום המושב ושלילה מוחלטת של יציאה מאותו תחום, אלא על פי פקודה של השלטון העוין, מהווים "חיים בתנאים הדומים למעצר" ועל כן נכללים במונח "שלילת חירות" בסעיף 43 לחוק הגרמני. בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (רע"א 954/99 הרשות המוסמכת נ' שטיינפלד, פ"ד נה(1) 617) נקבע כי בנסיבות המקרה גירושם של המערערים ממקום למקום, כאשר הם נתונים כל העת תחת פיקוח צמוד של משמר מזויין, עולה כדי "חיים בתנאים הדומים למעצר". בנסיבות אלה, לא נזקק בית משפט זה להנמקת בית המשפט המחוזי בדבר שינוי פרשנות הדין שהביא עמו חוק היסוד. כמו כן, ההכרעה בשאלה אם במקרה של גירוש שאינו מלווה במשמר חמוש מדובר ב"שלילת חירות", להבדיל מ"הגבלת חירות", הותרה למקרה בו הדבר יידרש. 8. בענייננו, בחרה ועדת העררים ללכת בתלם שסלל בפניה פסק דינו של בית המשפט המחוזי בפרשת שטיינפלד. עמדתה הובעה באופן המפורט והמקיף ביותר ב-וע 1090/00 פרלמוטר נ' הרשות המוסמכת, ואל החלטה זו שבה ומפנה הרשות בהחלטות נוספות שלה בעניין. הוועדה קובעת שם כדלקמן: "11. בהחלטת בית המשפט העליון בעניין שטיינפלד, הדגש הושם על הגירוש עצמו, והאם במהלכו היה פיקוח צמוד אשר הבטיח כי אכן היהודים אשר גורשו יגיעו למקום היעד. בכל הכבוד, אנו סבורים, כי נקודת הזמן הרלוונטית בכדי לבחון את שלילית החירות, היא בעת מתן הוראת הגירוש: האם אז היתה יכולת בחירה של ממש ליהודים להחליט האם לפעול על פי הצו אם לאו. לשון אחר: שלילת החירות מתבטאת בשלילת יכולת הבחירה. מסע הגירוש עצמו היה פועל יוצא והכרחי של היעדר יכולת הבחירה. לפיכך, אין משמעות של ממש לשאלה האם במהלך הגירוש עצמו היה פיקוח צמוד וחמוש אם לאו. גם ללא פיקוח זה, הרי מסע הגירוש עצמו היה בתנאים של שלילת חופש, שכן הוא היה הכרח ולא תולדה של יכולת בחירה - ולו מוגבלת. 12. נדגיש, כי יש להבחין אבחן היטב בין צו של השלטונות אשר הצר את צעדיהם של היהודים, במקום מושבם, גם אם מתוך הגבלות קשות, לבין צו אשר אילץ את היהודים לעזוב את ביתם ולעקור למקום אחר, זר להם, בו לא המתין להם לא בית, לא בטחון ולא חיים מסודרים... כאשר אדם נאלץ לעזוב את ביתו בחטף, להותיר מאחוריו את כל זכרונותיו ורכושו ולעבור חסר כל למקום אחר - הרי בעצם גירוש כפוי זה יש משום שלילת חירות ולא הגבלתה בלבד. זו הפרשנות הראויה לס' 43 לחוק הפיצויים הגרמני, לאורו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו". מכאן, שאף הוועדה הייתה בדעה כי "המהפכה החוקתית" מחייבת שינוי באופן פרשנותו של המונח "שלילת חירות". דעתה הייתה כי אמת המידה שיש להחיל על מנת לבחון האם נשללה חירותו של אדם היא האם נשללה יכולת הבחירה שלו. ביישמה אמת מידה זו על הסוגיה שבפניה, קבעה הוועדה כי גירוש הנכפה על יהודים באמצעות צווים שלטוניים מהווה שלילת חירות גם אם אין הוא מלווה בליווי חמוש או תנאי מעצר. לאור המסקנה האמורה, התקבלו כל העררים אשר הוגשו לוועדה בהם התרחש גירוש כפוי שלא לווה במשמר חמוש. 9. בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, את עמדתה זו של ועדת העררים. המבקשים טוענים כי אין לקבל את מסקנתו זו. טענתם היא, כי לאור עליית מדרגתה של חירות התנועה וזכויות יסוד אחרות מכוח חקיקת חוק היסוד יש לפרש את המונח "שלילת חירות" ככולל גם מצב של גירוש שלא בליווי משמר חמוש, אך הכפוי בהוראות השלטונות. ודוק; המבקשים אינם טוענים כנגד עצם חוקתיותם של הקריטריונים שנקבעו לצורך קביעת הזכאות לפיצויים בדין הגרמני שעניינם, כאמור, עוצמת הרדיפה וזיקתו הגיאו-פוליטית של הנרדף. המבקשים אף אינם טוענים כי צריך או ניתן לשנות מן ההגדרות הסטטוטוריות הקבועות בחוק הגרמני. כמו כן, אין הם מבקשים לפתוח לביקורת כיום את עצם הסכם לוכסנבורג אשר בעקבותיו נחקק חוק נכי רדיפות הנאצים. עמדתם מצטמצמת לכך שההלכה שנפסקה בפרשת קלינובסקי אינה יכולה עוד לבטא את גישתו העדכנית של בית המשפט הישראלי לחשיבות זכויות היסוד המוגנות בחוק היסוד, ובכללם החירות החוקתית לתנועה. המשיבה, מצידה, טוענת כי אין הצדקה לסטות מהדרך בה יושמה האבחנה בין "הגבלת חירות" ל"שלילת חירות" בפסיקתו של בית משפט זה בעבר. אקדים ואומר, כי בסוגיה בה עסקינן מקובלת עלי עמדתם של המשיבה ובית המשפט קמא. פרשנות המונח "שלילת חירות" בסעיף 43 לחוק הגרמני 10. אומר תחילה את המובן מאליו. אין ספק כי המבקשים חוו בתקופת השואה מאורעות קשים אשר הותירו בהם חותם בל יימחה. עקירת אנשים, על טפם וזקניהם, מסביבתם הטבעית, הכוללת את בתיהם, משרותיהם, וחיי הקהילה שלהם ושליחתם למקומות בהם סבלו מתנאי הסתגלות ומתנאי חיים בסיסיים קשים, הנו מעשה אכזרי ובלתי אנושי על פי כל קנה מידה. גם אם הגירוש נעשה ללא ליווי של משמר מזוין, אלא על פי צו שלטוני, אין בכך לגרוע מן הפגיעה הקשה שבעצם הגירוש. בנסיבות אלה, אין ולא יכולה להיות מחלוקת על כך שזכויותיהם של יהודי בולגריה לחירות ולכבוד נרמסו ברגל גסה בתקופה הרלבנטית. למותר לציין, כי פעולות כאמור מנוגדות באופן ברור לעקרונותיה החוקתיים של מדינת ישראל. יחד עם זאת, דעתי היא, כי במצב המשפטי שהתהווה בעקבות הסכם לוכסנבורג וחקיקת חוק נכי רדיפות הנאצים, אין מנוס מלקבוע, שכיום, כמו בזמנים שקדמו לחוק היסוד, אין להעניק תגמולים על פי החוק במצבים בהם התבצע גירוש ללא ליווי חמוש. אבאר את דברי. 11. פרשנות המונח "שלילת חירות" על רקע לשונו של סעיף 43 לחוק הגרמני, על תת סעיפיו, תומך במסקנת השופט ח' כהן בפרשת קלינובסקי, לפיה גירוש ללא ליווי חמוש אינו נכלל בגדר "שלילת חירות". החלופה הרלבנטית לענייננו היא זו המופיעה בסעיף 43(3) הדנה ב"חיים בתנאים הדומים למעצר". כבר מעצם השימוש במונח "מעצר" נקל לראות שאין חלופה זו מכוונת אל מקרים בם נשללה מאנשים יכולת הבחירה בעלמא, כפי שהציעה וועדת הערר. אחד ממאפייניו הבולטים של "מעצר" או "מאסר" הוא הימצאותו של אדם במקום מסויים ללא יכולת לצאת ממנו כשהוא נתון לפיקוח, בדרך כלל, חמוש, באופן צמוד ושוטף. פרשנות זו לביטוי "חיים בתנאים הדומים למעצר" מקבלת משנה תוקף כשקוראים את סעיפים 43(2) ו-(3) של החוק הגרמני, העוסקים בשאלה מהי שלילת חירות, בכללותם. סעיף 43(2) לחוק הגרמני קובע כי שלילת חירות כוללת מעצר משטרתי או צבאי, כליאה על ידי NASDAP (המפלגה הנאצית), ריתוק לפני משפט, מאסר, כליאה במחנות ריכוז וריתוק לגטו. בחינת המונח "חיים בתנאים הדומים למעצר" הנזכר בסעיף 43(3) לחוק הגרמני על רקע המקרים המובאים בסעיף 43(2) לחוק, מחזקת את המסקנה כי מדובר במקרים בהם אדם נתון תחת פיקוח ישיר, הדוק ושוטף של משמר מזוין. מסקנה דומה עולה גם מתוך עיון בסעיף 43(3) עצמו. הסעיף קובע כי "שלילת חירות" כוללת "חיים בתנאים הדומים למעצר", "עבודות כפייה בתנאים הדומים למעצר" ו"סיפוח בכפייה ליחידת עונשין צבאית". לדוגמא, לפי סעיף זה, אין די בעבודות כפייה כדי לבסס שלילת חירות. ברור שעבודות כפייה נכפות על אדם ושוללים את יכולת הבחירה שלו גם אם הפקודה לכך ניתנה בצו שלטוני ואין על עבודתו פיקוח חמוש ישיר. אולם, על פי סעיף 43(3) לחוק הגרמני, אין במצב זה, כשלעצמו, לבסס "שלילת חירות". נדרש שעבודות הכפייה יהיו בתנאים של מעצר, קרי של משמר חמוש. אשר לסיפוח ליחידת עונשין צבאית, ברור כי במצב כזה נתון אדם תחת משמר מזוין בכל עת. 12. הביטוי "חיים בתנאים דומים למעצר" מתייחס אפוא למקרים בהם, למרות העדר כליאה או מעצר במתחם סגור ומוגדר, עדיין נמצא אדם במצבים בהם מוטל עליו פיקוח חמוש שוטף. דוגמא למקרה כזה הוא המקרה שנדון בפרשת שטיינפלד שנזכרה לעיל. באותה פרשה גורשו יהודים ממקום למקום תחת פיקוח חמוש צמוד. וכך נאמר בעניין זה ברע"א 954/99 הנ"ל: "אכן, כאשר אדם מובל ממקום למקום, במסעות גירוש ארוכים, כאשר הוא מוגבל בתנועתו על ידי חיילים מזויינים המלווים אותו לכל אשר ילך, ניתן לומר כי חייו דומים לחיים של מי שנמצא במעצר. ההבדל הוא כי מי שנמצא במעצר, חירות התנועה שלו מוגבלת במסגרת אזור מוגדר, כגון מתקן כליאה, ומי שגורש מעיר אחת לשניה במסגרת מסע גירוש המלווה בחיילים מזויינים, חירות התנועה שלו מוגבלת לתוואי הדרך בה הוא מצווה ללכת". 13. פרשנות המונח "שלילת חירות" מובילה אפוא למסקנה שאין הוא כולל מצב של צו גירוש כפוי אשר אינו נערך בליווי שוטף וצמוד של משמר חמוש. פרשנות זו אינה סותרת את תכליתו הספציפית של חוק נכי רדיפות הנאצים. אכן, עסקינן בחוק סוציאלי שתכליתו היא לפצות נכים אשר סבלו מרדיפות המשטר הנאצי וגרורותיו. יחד עם זאת, תכלית זו אינה כוללת הענקת פיצויי לכל האנשים אשר סבלו מרדיפות בתקופה הרלבנטית. כפי שהובהר לעיל, החוק כולל בחובו, באמצעות הפניה לדין הגרמני, מנגנון מיון אשר מטרתו היא לברור מבין כלל האנשים אשר סבלו מאימת משטרם של הנאצים ועוזריהם רק את אלה שהרפובליקה הפדרלית הגרמנית הייתה מזכה אותם בפיצויים אלמלא הסכם לוכסנבורג, ורק להם להעניק תגמולים. כאמור, מתוך לשון החוק עולה שהמבקשים לא נכללים במעגל הזכאים לפיצוי על פי החוק הגרמני. 14. הסוגיה האחרונה והמרכזית אשר נותר אפוא לדון בה, היא האם הפרשנות שהגענו אליה, מלשון החוק הגרמני ותכליתו הספציפית של חוק נכי רדיפות הנאצים, עולה בקנה אחד גם עם תכליתו הכללית של החוק כפי שזו נלמדת מערכי היסוד של שיטתנו המשפטית. בהקשר זה, חשוב להדגיש תחילה כי גם פרשנות שניתנה לחוקים בעבר לא נעשתה בהתעלם מערכי יסוד בסיסיים המעוגנים כיום, בחלקם, בחוקי היסוד. זכויות היסוד לא נולדו, יש מאין, עם עיגונם בחוקי יסוד. הם מלווים את המשפט הישראלי כמעט משחר בריאתו. כך באופן כללי, וכך במיוחד בנוגע לעניין שבפנינו. אופן פרשנותו של החוק הגרמני, כפי שנקלט בחוק נכי רדיפות הנאצים, הציב דילמה לא פשוטה בפני בתי המשפט. בר"ע 217/83 הנ"ל הבהיר השופט בך את הכללים לאורם פורש החוק הגרמני באופן הבא: "בבואם לפסוק במקרים מהסוג הנדון, עומדים בתי המשפט בישראל לא פעם בפני דילמה לא קלה. מצד אחד רק טבעי הוא, שהאהדה וההשתתפות בצער נתונות לכל ניצול השואה, אשר בריאותו ניזוקה עקב תלאות וטראומות שקשה לתארן, ובהקשר זה נוצרת רתיעה בפני הבחנות משפטיות דקיקות והנראות לעתים מלאכותיות, שבעטין נמנע מנכה זה או אחר לקבל את הפיצוי המבוקש. ומאידך חייבת להיות מודעות לעובדה, כי אין הצדקה להעמיס על אוצר המדינה עול בלתי סביר, אשר חורג מלשונו ומרוחו של ההסכם עם הרפובליקה המערב גרמנית. אחרי הכל אין לשכוח, כי לא מדינת ישראל הסבה את הנזק לאותם תובעים, והיא רק עומדת כאן בנעלי הגורם, שחובת הפיצוי האמיתית מוטלת עליו, קרי הרשויות הגרמניות. לנוכח לבטים אלה התגבשה בפסיקה של בית משפט זה, בדרך הסינתיזה, העמדה, לפיה מתקבלת אצלנו בדרך כלל הפרשנות שניתנת לחוק הגרמני על פי הקו הדומיננטי המשתקף מרוב פסקי הדין הניתנים בסוגיות אלה על ידי השופטים הגרמניים, ובמיוחד מפסקי הדין בנדון של בית המשפט העליון של הרפובליקה הפדרלית... בתי המשפט שלנו לא יסטו מהפירוש הלשוני הפשוט של החוק הגרמני ומהפרשנות הדומיננטית הנ"ל של ערכאות המשפט הגרמניות, אפילו יהיו סבורים, כי המצב המשפטי שכך התהווה אינו אופטימאלי, והינו מחמיר במידה מסויימת עם סוגים מסוימים של תובעים, וכי ניתן היה לשפרו. אולם מאידך, לא ילך בית המשפט הישראלי בתלם של אותן החלטות, כאשר הללו עומדות בעליל בניגוד לתפיסותנו במישור המשפטי, המוסרי או ההיסטורי. השופט ח. כהן נתן ביטוי לגישה זו בפסק דינו בע"א 51/73, 624 הנ"ל, בעמ' 256-7, לאמור: "יש ובתי המשפט בישראל לא יוכלו, מטבע ברייתם, לאמץ לעצמם את פרשנותם של בתי-משפט גרמניים, והוא כשפרשנותם שלהם צמחה על רקע הנחות היסטוריות, מדיניות או פילוסופיות משלהם אשר לגביהן אין אנו רואים עין בעין. מה שאין כן לענין פרשנותם של בתי משפט גרמניים הבאה בעליל לשם ביצוע נאמן של הוראות החוק ולשם הגשמת כוונתו המטיבה של המחוקק - והוא במידה ואמנם משמשת פסיקתם של בתי משפט גרמניים אלה בסיס, הלכה למעשה לדרכי הנוהל שהונהגו והנהוגות לשם ביצוע החוק." במיוחד עשוי בית המשפט הישראלי לסטות במקרים החריגים שצוינו לעיל מהקו המנחה של הפסיקה הגרמנית, כאשר גם השופטים הגרמניים אינם נוקטים בגישה אחידה לגבי הסוגיה הנדונה" (פסקה 4 לפסק הדין). עולה מהאמור, כי גם בפסיקה המוקדמת של בית משפט זה, אשר דנה בפרשנות חוק הגרמני, היה בית המשפט רגיש לערכים הבסיסיים המונחים ביסוד שיטתנו המשפטית, והוא קבע שהחוק הגרמני ייקלט בחוק הישראלי דרך מסננת זו. 15. אכן, בעקבות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו משקלה של חירות התנועה, כמו זכויות יסוד אחרות, עלה בדין הישראלי (ראו לדוגמא: בר"א 7208/93 וייסגלס נ' וייסגלס, פ"ד מח(4) 529). כמו כן, מצווים אנו כיום, בכפוף ללשונו המפורשת של החוק, לפרש את תכליתו בהתאם לרוחם של חוקי היסוד, וזאת למרות שחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו אינו פוגע בתוקפו של חוק שהיה קיים ערב תחילתו (סעיף 10 לחוק, ראו לדוגמא בג"צ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נה(2) 625; דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589; ע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית, פ"ד נה(1) 12) . אולם דעתי היא, שגם "עליית המדרגה" שחלה בזכויות היסוד כתוצאה מעיגונם בחוקי היסוד, אין בה כדי להצדיק סטייה מהלכת קלינובסקי. ראשית, גם עובר לחקיקת חוק היסוד, נושא הפגיעה הקשה ביהודים ובכבוד האדם שלהם, בהיותם נרדפים בתקופת השואה, היה לנגד עיני בית משפט זה בפרשו את חוק נכי רדיפות הנאצים. מדובר בפגיעה קשה בזכויות אשר הוכרו כזכויות יסוד הלכתיות; הזכות לחירות, לכבוד ולחופש התנועה. וגם זאת, הרגישות לרדיפות אלה, להשפעותיהם ולתוצאותיהם על כל אלה שחוו אותן, היתה מנת חלקם של הפוסקים גם קודם חקיקת חוק היסוד. רגישות זו היא חלק מהחוויה ההיסטורית המשותפת של בני העם היהודי. שנית, כמבואר לעיל, מדינת ישראל נטלה על עצמה בחוק רדיפות הנאצים לפצות את מי שהיו זכאים לפיצוים לולא הסכם לוכסנבורג, על פי החוק הגרמני, את אלה ולא אחרים. למותר לציין, כי החובה המקורית לפצות את נכי רדיפות הנאצים אינה מוטלת על מדינת ישראל. בהתאם לכך, איננו עוסקים בשאלות מי מבין נרדפי שלטון הנאצים ראוי היה שיקבל פיצוי. לו היה הדבר בידינו, גישתנו היתה שכל מי שנפגע בתקופת השלטון הנאצי משלטון זה וגרורותיו ראוי לפיצוי כמידת הפגיעה בו. אך לא בכך עסקינן. ענייננו הוא בכך, שהמדינה קיבלה על עצמה בחוק נכי רדיפות הנאצים לפצות את מי שהמשפט הגרמני קיבל על עצמו לפצותו, וזאת נגד שילומים ששלמה הממשלה הפדרלית הגרמנית למדינה. אין לבוא חשבון עם המדינה על מה שראוי היה שישולם לנפגעי רדיפות הנאצים והמדינה לא נטלה על עצמה לשלמו בחוק נכי רדיפות הנאצים. 16. ולבסוף הערה. במסגרת פסק דין זה, עסקנו במקרה של גירוש יהודים בתקופת השואה הרלוונטית מיישוב אחד למשנהו בבולגריה, כשהגירוש בוצע ללא כל ליווי מזויין ומבלי שנמצאו סממנים אחרים אשר מעידים כי הוא נעשה בתנאים הדומים למעצר. לא מיצינו במסגרת פסק הדין את כל הנסיבות בהן יכול שיתקיימו "חיים בתנאים הדומים למעצר", באשר לצורך הכרעה בענייננו לא נדרשנו לכך. המשנה לנשיא השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא, השופט ת' אור. ניצולי שואהיהדות