פסק דין 1. 1. זה ערעור על פסק דין שניתן על-ידי בית משפט השלום בירושלים (סגן הנשיא כב' השופט יואל צור) ביום 12.11.02 לפיו נדחתה תביעתו של המערער לפיצוי בסך 180,000 ש"ח בגין לשון הרע שהוציא נגדו, לטענתו, המשיב 5. 2. 2. המערער, כיום עו"ד במקצועו, במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה שימש כמתמחה למשפטים בפרקליטות מחוז ירושלים. המשיב 1, העיתון "כל הזמן", הנו מקומון ירושלמי אשר יוצא לאור אחת לשבוע ביום ו' (להלן: העיתון או "כל הזמן"). המשיב 2, מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, הינו המוציא לאור של העיתון. יתר המשיבים היו נושאי משרה בעיתון בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה: המשיב 3, מר ירון בסקינד - מנהלו, המשיב 4, מר אבי זילברברג- עורך העיתון ואילו המשיב 5, מר גדעון ספירו - הנו כתב ובעל טור שבועי בעיתון (להלן: ספירו). רקע רלוונטי 3. 3. בעקבות אסון שאירע בעת פעילות מבצעית של חיילי יחידת "דובדבן" בכפר עשירא א-שימליה, אשר במהלכה נהרגו שלושה חיילי צה"ל מאש חבריהם ליחידה פרסמה העיתונאית סילבי קשת בעיתון "ידיעות אחרונות" , ביום ה- 1.9.00, רשימה אשר במסגרתה היא מתחה ביקורת על צה"ל ויחידת "דובדבן", בין היתר, בלשון זו: "יחידה בלתי אנושית של נערים שאולפו קודם לירות ואחר כך לשאול שאלות, סופם שהם טובחים בחבריהם". 4. 4. בעקבות דברים אלה פנה המערער למשטרת ישראל והגיש כנגד העיתונאית תלונה בגין המרדה. ביום ה- 15.9.00 פרסם "כל הזמן" כתבה אודות הגשת התלונה. במסגרת הכתבה הובאו דברי התלונה של המערער: "הדברים של קשת חמורים. לפי חוק העונשין ההגדרה של המרדה היא "מי שמביא לידי שנאה , או אי נאמנות למדינה, לרשויות השלטון דינו ממריד והעונש עומד על חמש שנות מאסר". יושבת סילבי קשת בביתה בצפון תל אביב, ישנה טוב בלילה ומשסה בכתיבה לא אחראית המעוררת זעם. בדברים שלה יש משום הצדקה למותם של חיילי דובדבן, פגיעה במשפחות ובצה"ל". בעקבות פרסום הכתבה האחרונה, פרסם המשיב 5 ברשימתו השבועית, המכונה "סמרטוט אדום", בעיתון את הדברים שבגינם הגיש המערער את תביעתו. מפאת חשיבותם של הדברים לענייננו ולאור ההלכה כי בבואנו לבחון האם פרסום מסוים עולה כדי לשון הרע, עלינו לבחון את הפרסום בכללותו, נביא את הדברים כלשונם: "פולי פרג', מתמחה בפרקליטות מחוז ירושלים, הגיש תלונה במשטרה נגד העיתונאית סילבי קשת לאור דברי ביקורת נוקבים שכתבה נגד יחידת החיסול דובדבן, כמו למשל ש"יחידה בלתי אנושית של נערים שאולפו קודם לירות ואחר כך לשאול שאלות - סופם שהם טובחים בחבריהם". צודקת ב- 150 אחוזים. המתמחה פרג', באווילותו המשפטית והמחשבתית, הסתמך בתלונתו על סעיף ההמרדה בחוק העונשין שמדבר על "שנאה ואי נאמנות למדינה ולרשויות השלטון", ששווים 5 שנות מאסר. מדוע פרג' הוא אוויל? כי הוא לא מבין שעיתונות חופשית ודמוקרטית צריכה לעשות בדיוק את מה שכתוב בחוק ההמרדה: לעורר שנאה ואי נאמנות לכל שלטון שעוסק בפשעי מלחמה והפרת זכויות אדם. לכן צריך לצאת נגד דובדבן ונגד מי שהקימו אותה. ומדוע פרג' מסוכן? כי בעתיד הוא עלול להיות שופט או פרקליט שישרת כל שלטון רשע ודיכוי. משפטנים המתלוננים כמוהו מזכירים לי משפטנים רבים מרפובליקת ויימר בשלב הדמוקרטיה המתמוטטת, שהתקרנפו לתוך משטר הדיכוי של הרייך השלישי." (ההדגשות הוספו). בגין דברים אלה הגיש המערער תביעת לשון הרע נגד המשיבים. פסיקת בית המשפט קמא 5. 5. בית משפט קמא קבע בפסק דינו, כי התובע שגה כאשר הגיש תלונה על המרדה כנגד סילבי קשת בגין הדברים שכתבה (סעיף 6 לפסק הדין). עוד נקבע בפסק הדין, כי הכינוי "אוויל" או ייחוס אווילות מחשבתית ומשפטית למערער אינם מהווים לשון הרע, הואיל ואת התקיימותה של לשון הרע יש לבחון לאחר שקילת הדברים בהקשרם הכולל. על רקע זה נקבע בפסק הדין: "... שאם קוראים מילים אלו בצורה שאינה תלושה ממלוא הטקסט הרי שניתן לראות שלא הייתה פה לשון הרע" (פסקה 9), זאת לאור ההסבר של ספירו בהמשך הדברים, אשר, לפי פסק הדין, "מנטרל את הפגיעה שיכול היה התובע להיפגע מהכינוי אוויל". לשיטתו של בית המשפט קמא דבריו של ספירו נובעים במישרין מדעותיו על השלטון בישראל ועל תפקידה של עיתונות חופשית. אי הבנתו של התובע כי הדברים המוגדרים כהמרדה הנם התפקיד של עיתונות חופשית ודמוקרטית מהווים בסיס למסקנה כי המערער הנו אוויל. אפשר להסכים או לא להסכים לדעתו של ספירו, אך לאור הסברו אין בדבריו משום הוצאת דיבה. גם ביחס לביטויים הנוגעים לסיכון הנשקף מהמערער, נקבע בפסק הדין, כי מדובר בהבעת דעה על מצב עתידי שאין לדעת האם יתקיים ואם לאו. דעה זאת מוסקת ממכלול דעותיו של ספירו כפי שבאו לידי ביטוי בכתבה. מכל מקום, בקריאה של כל הטקסט "אין לומר שהמילים המודגשות הנ"ל הן בבחינת לשון הרע. מה שיש במילים הנ"ל ולמעשה בכל הכתבה זו הבאת דיעה וביקורת על תלונת התובע..." (פסקה 10 לפסק הדין). לגבי ההשוואה בין המערער למשפטנים ברפובליקת ויימר "שהתקרנפו לתוך משטר הדיכוי של הרייך השלישי" נקבע בפסק הדין, שגם בכך אין משום הוצאת לשון הרע, הואיל ואף זו הבעת דעה, הגם שהיא נעשתה תוך שימוש בטרמינולוגיה ורטוריקה קיצוניים. התובע, כיהודי, אינו יכול להיות אלא קורבן הנאציזם, על כן למקרא הדברים אין הקורא הסביר יכול לייחס לו אופי שלילי ואכזריות. לסיכום, קובע בית המשפט קמא בפסק דינו, כי גם אם נגיע למסקנה כי מדובר בלשון הרע הרי שלספירו תקום הגנת סעיפים 15(4) ו- 15 (6) לחוק לשון הרע. טיעוני הצדדים 6. 6. לשיטת המערער, לא היה מקום לייחס חשיבות לשאלה האם המערער צדק או שגה בהגישו את התלונה במשטרה וספק אם כלל ניתן לעמוד על טיבה של פעולה שכזאת במונחי צדק. עוד טוען בפנינו המערער כי טעה בית המשפט קמא עת קבע כי אין מדובר בלשון הרע שכן יש לבחון את שאלת לשון הרע בנפרד ובאופן עצמאי משאלת קיומן של ההגנות, אשר לטעמו, כפי שיורחב להלן, כלל אינן מתקיימות במקרה דנן. המערער טוען כי במקרה זה הפרסום לא היה בתום לב, כיוון שדבריו של ספירו לא היו אמת והוא לא טרח לבדוק את העובדות וכיוון שהתכוון לפגוע במערער מעבר לסביר בנסיבות העניין. כמו כן, טוען המערער, אין העיתון יכול להעלות את טענת תום הלב הואיל וסירב להיענות לדרישתו ולפרסם התנצלות בהבלטה ובנוסח שפורטו בדרישה. 7. 7. המשיבים טוענים, כי בית המשפט קמא צדק בקביעתו שאין מדובר בלשון הרע, ולחלופין צדק בקביעתו כי בכל מקרה חלות בענייננו הגנות סעיפים 15(2), 15(4) ו- 15(6) לחוק לשון הרע. יחד עם זאת, לשיטתם בית משפט קמא טעה בהימנעו מלחייב את המערער בהוצאות. דיון 8. 8. דין הערעור להידחות. יחד עם זאת, כפי שיפורט להלן, דרכנו למסקנה זו שונה מדרכו של בית המשפט קמא. 9. 9. המסגרת הנורמטיבית בענייננו מוכתבת על-ידי חוק לשון הרע, תשכ"ה- 1965. סעיף 1 לחוק מפרש מהי לשון הרע בזו הלשון: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית;". ככלל, המבחן המדריך את בית המשפט בקובעו האם בפרסום משום הוצאת לשון הרע, אינו מבחן סובייקטיבי, המבוסס על תחושותיו והרהורי לבו של התובע, אלא מבחן אובייקטיבי. מבחן זה, מבוסס על בדיקת משמעות הביטוי בעיני הקורא הסביר, תוך בחינת מכלול הדברים ללא ניתוק ביטוי או משפט מהקשרו ותוך עמידה על ההקשר הכולל במסגרתו נאמרו הדברים הנטענים להיות לשון הרע (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 617). במילים אחרות, בבואנו לבחון האם ביטוי מסוים עולה כדי לשון הרע, אין אנו שואלים מה הייתה כוונתו של המפרסם או מה הבין אדם פלוני מהפרסום, אלא תרים אחר משמעותו הטבעית והרגילה של הביטוי כפי שמבינו האדם הסביר הקורא את המאמר בכללותו ובהקשרו. (ע"א 723/74 הארץ נ' חברת חשמל, פ"ד לא (2) 281, עמ' 300-301). הלכה פסוקה היא כי די לו לביטוי שיפגע באדם בעיני החוג שהוא נמנה עמו ואין הכרח שלביטוי תהיה השפעה פוגעת בעיני החברה כולה: "נראה לי המבחן ללשון הרע, והוא : אם יש בה כדי לפגוע באדם - לפי מידת הפגיעה המצויה בחוק - בקרב החוג שעמו הוא נמנה, לפי המקובל והנהוג באותו חוג ; והלשון רעה היא, אף אם החוג מצומצם הוא במספר חבריו, ואף אם אין בהם בדברים משום פגיעה כל שהיא בעיני רובו של הציבור ; ולא זו בלבד, אלא כך הוא, גם אם המקובל באותו חוג מצומצם נראה מוזר ותמהוני בעיני האדם הרגיל וה"חושב נכונה". דרך משל, ראובן נמנה עם חוג קטן מאוד במספרו, שהצפייה בטלוויזיה חטא והתנהגות שאינה ראויה היא בעיניו, ומי שנוהג כך - בני אותו חוג בדלים הימנו, מחרימים את עסקו וכיוצא בזה. שמעון מפרסם, כי ראובן, בהיחבא בביתו או בבתיהם של אחרים, מזין עיניו בצפייה במסך הקטן. פירסום זה, אם כוזב הוא, יהא בו משום לשון הרע על ראובן, בהתחשב בנורמה החברתית המקובלת בחוגו של ראובן". (ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734, 750). המשיב 5 כינה את המערער "אוויל" ופרסם הערכה שלילית ביותר לגבי כישוריו המחשבתיים והמשפטיים של המערער, משפטן במקצועו. הוא גם השווה אותו למשפטנים שהשלימו עם השתלטות הנאציזם על גרמניה. השוואה בין המערער למשפטנים "שהתקרנפו לתוך המשטר הנאצי" מרמזת לנכונותו של המערער לשרת כל משטר עוול, תכונה שאינה ממעלותיו של משפטן הגון. הטלת דופי חמור בכישוריו המקצועיים וביושרו המקצועי של אדם עלולה בהחלט לפגוע בעיסוקו ובמקצועו ולבזותו ולהשפילו, אם לא בעיני החברה בכללותה, אזי למצער בחוג חבריו למקצוע. בית משפט קמא סבר כי לאור מכלול דבריו של ספירו במאמרו אין לראות בהתבטאויותיו לשון הרע. דעתנו בעניין זה שונה. אכן, ספירו נימק מדוע הוא סבור כי המערער הנו אוויל משפטי ומחשבתי, אולם הסבר זה אינו משכך את עוצמת הפגיעה בשמו הטוב של המערער כמשפטן מקצועי. ממכלול הדברים צפה ועולה דעתו השלילית של המחבר על כושרו ויושרו המשפטי של המערער וכן פקפוק ביחס ליכולתו של המערער להיות שופט או פרקליט ראוי. יתר על כן, מקובל עלינו כי בית המשפט קמא לא דק פורתא בקביעתו כי הפרסום אינו לשון הרע בהיותו הבעת דעה. הבעת דעה שלילית על אדם יכולה בהחלט שתהא לשון הרע. כאן יש להבחין בין עצם לשון הרע לבין התקיימותן של ההגנות הקבועות בחוק. בדבריו של ספירו ברשימתו היה משום הוצאת לשון הרע על המערער. 10. 10. אולם בכך לא תמה דרכינו. לטענת המשיב עומדות לו הגנות בהתאם לסעיפים 14 (אמת הפרסום), 15(2) (חובה חוקית, מוסרית או חברתית המוטלת על המשיבים לעשות את הפרסום), 15(4) (הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד או בעניין ציבורי, 15(6) (ביקורת על פעולה שעשה הנפגע בפומבי או הבעת דעה על אופיו מעשיו או דעותיו במידה שהם נתגלו באותה פעולה). לשיטתנו, אין אנו נדרשים להכריע בשאלה האם עומדת למשיבים הגנה של אמת בפרסום. ממכלול הדברים, שנאמרו בטור פובליציסטי ונועדו לבקר את מעשיו של המערער, נראה כי דבריו של המשיב 5 הנם בגדר הבעת דעה. טענה כי אדם ביצע מעשה פלוני מתוך איוולת משפטית או מחשבתית, כי הוא אוויל או מסוכן, וכי הוא מזכיר משפטנים מתקרנפים משלהי תקופת ויימר, הנה הבעת דעה על המערער ואין בה משום קביעת עובדות. כאשר מדובר בהבעת דעה, בייחוד בהקשר לוויכוחים פוליטיים או היסטוריים, אין לבית המשפט המומחיות והכלים ואין זה תפקידו לקבוע מהי האמת. יתר על כן, ספק אם דעה יכולה להיות שקרית או אמיתית, כל עוד בעל הדעה מחזיק בה בכנות ובתום לב. (השווה בעניין זה ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ"ד נו(3) 245, ע"א (י-ם) 3242/02 בן גביר נ' דנקנר, (טרם פורסם)). עם זה, אנו תמימי דעים עם בית משפט קמא כי עומדת למשיבים הגנת תום הלב. 11. 11. נטל ההוכחה בדבר התקיימות ההגנות לפי חוק איסור לשון הרע מוטל על הנתבע-המפרסם, קרי המשיב בענייננו. ביחס להתקיימות הגנת תום הלב המנויה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, הנטל הוא כפול. כפי שהובהר בע"א 184/89 טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ ואח', תק -על 92(2) 522, 524: "כבר נתבאר בפסיקה לא פעם, שכדי לבסס לכאורה הגנת תום לב, מפני תובענה בשל פרסום לשון הרע, די לו, לנתבע, להוכיח שתיים אלו: כי הפרסום נעשה על-ידיו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק, וכי הפרסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות, כאמור בסעיף 16(א) לחוק. אך אם הוכיח התובע אחת משלוש חלופותיו של סעיף 16(ב) לחוק, כי אז מתהפכת הקערה על-פיה וקמה חזקה הפוכה, שהפרסום נעשה שלא בתום לב, ואם הנתבע איננו סותר את העובדות עליהן נסמכת חזקה זו, כי אז יימצא חייב בדין". (כמו כן ראו א' שנהר, דיני לשון הרע, (הוצאת נבו, תשנ"ז) עמ' 264-266). מכאן, שבשלב הראשון עלינו לבחון האם הוכיחו המשיבים התקיימות אחת מן החלופות המנויות בסעיף 15 ולאחר מכן, בשלב השני, נבחן האם הוכיחו המשיבים את חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק. אם תוכח חזקת תום הלב, נבחן, בשלב השלישי, האם עלה בידי המערער להוכיח קיומן של החזקות בדבר העדר תום לב, המנויות בסעיף 16 (ב) לחוק, והאם רשאים המשיבים להיזקק להגנת התום לב בהתאם סעיף 17 לחוק. במידה ותוכח אחת מהחזקות האמורות, בדבר העדר תום הלב, כי אז תישלל הגנת תום הלב. 12. 12. סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 , שכותרתו: "הגנת תום לב", קובע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלה". בהמשך מונה הסעיף מספר חלופות לעניין הנסיבות, כאשר הרלוונטית לענייננו היא זו הקבועה בס"ק ( 4), כדלהלן: "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות". 13. 13. המערער טוען כי ספירו יצר ברשימתו את הרושם כי התלונה הוגשה על ידו בכושרו כמתמחה ולא כאדם פרטי, בעוד שלאמתו של דבר, לא היה קשר בין הגשת התלונה לבין עבודתו של המערער בפרקליטות. מכאן, לשיטתו של המערער, שהפרסום לא היה בגדר הבעת דעה החוסה תחת הגנה זו. איננו מקבלים טענה זו של המערער. בפרסום נשוא הדיון לא נאמר במפורש כי פריג' הגיש את התלונה במסגרת תפקידו כמתמחה, אלא אך מוזכרת עובדת היותו מתמחה בפרקליטות, עובדה שפריג' עצמו לא טרח להסתיר בכתבה על הגשת התלונה. אם נפלה בעניין זה חוסר בהירות, זו נגרמה על ידי המערער עצמו. יתר על כן, אמיתות התשתית העובדתית שביסוד ההגנה אינה נשללת בשל טעות בפרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. לדעתנו, אזכור תפקידו של המערער כמתמחה היה בגדר פרט לוואי שאין בו משום פגיעה של ממש במערער. 14. 14. ספירו הביע את דעתו על מעשהו של המערער ועל אופיו, אשר לשיטתו התגלה במעשהו זה. המערער הגיש תלונה על המרדה כנגד עיתונאית פובליציסטית שפרסמה מאמר בעיתון בעל תפוצה רחבה. מעשה זה, של ניסיון להניע את המדינה לנקוט בהליכים פליליים בגין המרדה נגד עיתונאי, על רקע ביקורת שמתח האחרון על הצבא, בהחלט נופל בגדר הבעת דעה על התנהגותו של המערער בקשר לעניין ציבורי ויש בו משום הבעת דעה על אופיו או דעותיו של המשיב כפי שהתגלו באתה התנהגות. 15. 15. לפיכך, אנו סבורים שפרסום לשון הרע על ידי המשיבים במקרה זה אכן חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע. 16. 16. אנו סבורים שהמערער יוכל לחסות גם בצלה של ההגנה הקבועה בסעיף 15(6) לחוק איסור לשון הרע אשר קובע: "הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה;". מעשהו של פריג' היה מעשה פומבי, או למצער ניתן לו פומבי על ידי פרסום הכתבה בעקבותיה נכתבו דבריו של ספירו. היוזמה לפרסום הכתבה עליה הגיב ספירו באה מפריג' עצמו. על כן, נראה כי ספירו הביע את דעתו הביקורתית על מעשה פומבי של פריג' וכן על אופיו כפי שהוא נתגלה באותה פעולה. 17. 17. מאידך, איננו מקבלים את טענת המשיבים להגנה מכוח סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע. על פי סעיף זה, תקום הגנה למפרסם לשון הרע מקום ש"היחסים בינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". לעניין זה ההלכה היא שדינו של עיתון אינו שונה מדינו של כל מפרסם אחר (שנהר 286-287). בגדר החובה הקבועה בסעיף זה באים מקרים בהם הפרסום נועד להתריע מפני סכנה לחיים, לגוף, לבריאות ולרכוש, אולם לא יבואו בגדרו מקרים בהם מדובר בסכנה למדינה או לציבור כולו: "סיכומו של דבר: היחסים הרגילים בין עיתון וקוראיו אינם מטילים עליו חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי, ועל-כן אף אינם מקנים לו זכייה מיוחדת לגבי פרסומיו, לכשיימצאו בלתי-נכונים. עיתון, ככל אזרח, חב חובה להזהיר את הציבור בפני סכנה הנשקפת לחיי אדם, בריאותו או רכושו. אין להרחיב עקרון זה כדי ליתן הכשר כללי לכל פרסום בו שוללים את כשרם ואת ישרם של אנשי ציבור בהתנהגותם בענייני הציבור, ואם בכלל ייתכנו מקרים כאלה, שבהם עשויה הזכייה לעמוד למפרסם, עליו להביא את תלונתו, קודם-כל, לפני הרשות המוסמכת לטפל בה". (ע"א 213/69 חברת חשמל נ' עתון "הארץ", פ"ד כג(2) 87, 94). במקרה זה מדובר בסיכון כללי הנשקף לציבור כולו, אך לא בסיכון פרטי הנשקף לכל פרט ופרט או לחלק מן הפרטים. סיכון כזה אינו מקים את ההגנה המעוגנת בסעיף 15(2) לחוק (השווה שנהר, בספרו הנזכר לעיל, בעמ' 289). 18. 18. משראינו כי הפרסום נעשה בנסיבות האמורות בסעיפים 15(4) ו-15(6), עולה השאלה האם הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות. מתחם הסבירות בו תזכה הדעה המובעת להגנה במסגרת תת הסעיפים השונים של סעיף 15 משתנה מתת סעיף אחד למשנהו והיא נגזרת מהערכים והאינטרסים החברתיים שכל הגנה באה לקדם (ר' ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5) 865, 900-901). ההגנות המנויות בסעיפים 15(4) ו-15(6) באות להגן על שיח ציבורי פוליטי חופשי, הן נועדו להרחיק את חרב לשון הרע ממרכזה של זירת המחלוקת הציבורית ולאפשר דיון חופשי בעניינים ציבוריים שונים. מכאן נגזר תחום הסבירות הרחב הנדרש להגנת השיח הציבורי החופשי. כדי להיכנס לגדרו של תחום הסבירות, הדעה המובעת לא צריכה להיות המסקנה היחידה ואף לא המסקנה ההגיונית המתבקשת מהעובדות, כל עוד קיימת זיקה כלשהי בין הדעה לבין התשתית העובדתית עליה היא מתבססת. במקרה שלפנינו ההערכה השלילית של מעשי המערער והסיכונים לחופש הביטוי הטמונה במעשים מעין אלה, אינה בלתי סבירה, גם אם אין מדובר במסקנה ההגיונית המתבקשת מהעובדות. אדם יכול היה להגיע למסקנה זאת, כפי שניתן היה להגיע למסקנות רבות אחרות ולגבש מגוון רחב של דעות שונות ואף מנוגדות על בסיס אותה תשתית עובדתית. נראה שאך במקרים חריגים ביותר, כאשר אין כל קשר בין הדעה המובעת לבין העובדות, תחרוג הדעה ממתחם הסבירות הרחב המתחייב מהצורך להגן על חופש הביטוי הפוליטי. (השוו לעניין זה לע"א (י-ם) 3242/02 בן גביר נ' דנקנר, הנזכר לעיל). 19. 19. המערער טוען שכנגד חזקת תום הלב קמה נגד המשיב 5 חזקת חוסר תום לב, משום שהוא ביקש לפגוע במערער מעבר לסביר בנסיבות העניין והוא לא נקט באמצעים הנדרשים כדי לבדוק את אמיתות הפרסום. כך הוא לא בדק מדוע נשלח העתק הודעה על סגירת תיק לפרקליטות המחוז ולא התעכב על העובדה כי המערער הגיש את התלונה כאדם פרטי. 20. 20. לעניין הזיקה בין עבודתו של המערער בפרקליטות לבין התלונה, בה כבר דנו לעיל, איננו סבורים שהיה על המשיב 5, שאינו כתב כי אם בעל טור, לבדוק מעבר למה שראו עיניו בכתבה שפורסמה. יתר על כן, כפי שכבר ציינו, לשאלה אם המערער הגיש את התלונה בכושרו כמתמחה או כאדם פרטי אין חשיבות של ממש לדיון שלפנינו. יתר על כן, מדבריו של ספירו לא משתמע כי המערער הגיש את התלונה בכושרו כמתמחה, ועל עצם עובדת היותו מתמחה בפרקליטות בתקופה הרלוונטית הצדדים אינם חלוקים. 21. 21. האם המשיב 5 התכוון על ידי הפרסום לפגוע במערער במידה גדולה מן הסביר? הנטל להוכיח כי המפרסם התכוון לפגוע מעבר למידה רובץ על הנפגע. אכן, כדברי שנהר בספרו (עמ' 272) הכוונה לפגוע מעבר למידה הסבירה יכולה לדור בכפיפה אחת עם פרסום שאינו חורג מגדר הסביר. אולם, פרסום החורג מגדר הסביר, במידת ההבלטה ובדרך ההצגה של הדברים יכול ללמוד על כוונה לפגוע מעבר למידה. כאן מדובר בפרסום הכלול בקטע אחד של תור פובליציסטי רגיל. אין בו שום ממד החורג מהסביר והמערער לא הביא שום ראיה בפני בית המשפט קמא המצביעה על כוונתו של המשיב 5 לפגוע בו מעבר למידה ראויה. על כן, לא קמה חזקת חוסר תום הלב אשר תגבר על חזקת תום הלב שהצליח להקים המשיב. 22. 22. המערער טוען כי העיתון ועורכיו מנועים מלהעלות טענת תום הלב משום שלא פרסמו התנצלות אשר המערער תבע את פרסומה במכתב שנשלח לעיתון באמצעות בא כוחו דאז. נוסח ההתנצלות שנדרשה היה כדלקמן: "מערכת עיתון כל הזמן מתנצלת בפני מר פולי (רפאל) פריג', על ההתיחסות לדבריו ומעשיו עליה נכתב ביום 22.09.00, בטור של הכתב גדעון ספירו, ודוחה את תוכנה של התיחסות זו, בשאט נפש. גם מר ספירו חוזר בו ומתנצל על דבריו. מערכת "כל הזמן" ומר ספירו, מודעים לכך שגם להבעת עמדה יש גבולות מותרים, וכינויי גנאי והשוואת פלוני למשתפי פעולה עם השלטון הנאצי, במישרין ובעקיפין, הינה מעשה פסול מכל וכל". בא כוח המערער דאז הוסיף ודרש לפרסם את ההתנצלות הנ"ל 'בהבלטה ראויה בכותרת גליון "כל הזמן"'. 23. 23. סעיף 17(א) לחוק קובע: "17. שלילת הגנת תום לב פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת לא תעמוד הגנת תום לב לעורכו, למי שהחליט בפועל על הפרסום או לאחראי על אותו אמצעי תקשורת אם הנפגע, או אחד הנפגעים, דרש ממנו לפרסם תיקון או הכחשה מצד הנפגע ולא פרסם את התיקון או ההכחשה בכותרת מתאימה במקום, במידה, בהבלטה ובדרך שבה פורסמה אותה לשון הרע, ותוך זמן סביר מקבלת הדרישה; ובלבד שהדרישה הייתה חתומה בידי הנפגע, שהתיקון או ההכחשה לא היה בהם משום לשון הרע או תוכן בלתי חוקי אחר, ואורכם לא חרג מתחום הסביר בנסיבות". 24. 24. לנפגע מפרסום לשון הרע יש אפשרות להציג את עמדתו והגנת תום הלב של המפרסם תישלל אם זה סירב לאפשר לנפגע לפרסם תיקון או הכחשה מטעמו. כאשר אין מדובר בתיקון או הכחשה מטעם הנפגע, אלא בדרישה לפרסם התנצלות או תיקון בשם אמצעי התקשורת, לא תישלל הגנת תום הלב מאמצעי התקשורת הדוחה את הדרישה (ר' שנהר, בספרו הנזכר לעיל, בעמ' 277). הדרישה שהפנה בא כוח המערער מטעם המערער לא הייתה בבחינת תיקון או הכחשה מטעם הנפגע, אלא דרישה שהעיתון יתנצל בשמו ובשם הכתב. סעיף 17 לחוק לשון הרע נועד לאפשר לנפגע להציג את עמדתו, אך הוא אינו אמצעי לכפות על העיתונות הלקאה עצמית. דרישתו של המערער חרגה הרחק מעבר לגבולות סעיף 17 ולכן דחייתה אינה שוללת מהמשיבים את הגנת תום הלב. 25. 25. משכך, עומדת למשיבים עומדת הגנת תום הלב בהתאם לסעיפים 15(4) ו-15(6) לחוק איסור לשון הרע. 26. 26. הערעור נדחה. אין צו להוצאות. משטרהמשפט פליליהמרדה