פסק דין השופטת ע' ארבל: 1. הערעור שבפנינו נסב על שאלת חיובם של מעוולים - החברה שהעסיקה את המערער ומנהל החברה - כל אחד מהם, בתשלום נזקו של הנפגע, בנפרד או במלוא גובה הנזק, ביחד ולחוד. הערעור שכנגד נסב על שאלת חיובו האישי בנזיקין של מנהל החברה. עיקרי העובדות 2. המשיב 2 הינו מנהל ובעל מניות עיקרי במשיבה 1, שהינה חברת שיווק בע"מ. בעקבות פגישה בין המערער למשיב 2, החל המערער לעבוד במשתלה השייכת למשיבה 1 בינואר 1992. לאורך כל תקופת עבודתו אצל המשיבה 1, קיבל המערער תדרוך והוראות מהמשיב 2 אשר בנוסף סיפק לו כלי עבודה ופיקח על עבודתו. ביום 14.3.92 הובאו למשתלה שתילי אבוקדו והדר. המערער והמשיב 2 פרקו את המשאית, סידרו את השתילים בשורות בחצר והניחו צינורות השקיה. יום למחרת ביקש המשיב 2 את המערער לחבר טפטפות לצינורות ההשקיה ולהניח טפטפת בעציץ של כל שתיל. כחצי שעה לאחר תחילת העבודה התכופף המערער לעבר אחד השתילים כדי להניח בו טפטפת, ואז חדר מוט תיל שתמך בשתיל אל תוך עינו. כתוצאה מכך נפגעו עפעף עין שמאל של המערער ועצב הראיה של העין. המערער היה מאושפז בבית החולים 4 ימים, ולאחר מכן המשיך בטיפולים במרפאת בית החולים. למערער אושרה תקופת אי-כושר של 64 ימים ונקבעה לו נכות לצמיתות בשיעור של 25% על-ידי מומחה רפואי שמונה מטעם בית המשפט, אשר קבע כי למערער נגרם ליקוי בראיה המרכזית וליקוי קשה מאוד בשדה הראיה של עין שמאל. 3. המערער הודה כי ידע שמצוי מוט בתוך השתילים אך לא ייחס לכך חשיבות. למערער לא ניתנו משקפי מגן ולא נאמר לו כי עליו לעבוד איתם. המוט הפוגע, בניגוד לחלק מהמוטות האחרים, לא היה מכוסה בכובעון לבן. המוט היה חד בקצהו ומוסתר בענפי השתילים. בית משפט השלום קיבל את גרסת המשיב 2 לפיה עבודת סידור הטפטפות לא היתה חדשה למערער, אולם הוא קיבל גם את גרסתו של המערער לפיה לא קיבל הסברים או הדגמות מיוחדים לגבי עבודה זו. 4. באשר למשיבה 1- המערער טען כי כלל לא ידע שהעסק שייך למשיבה 1 וסבר כל זמן עבודתו כי הוא שייך למשיב 2. לטענתו, אמנם במקום העבודה יש שלט הנושא את שמה של המשיבה 1 והוא אף חתם על תעודות משלוח עליהן הופיע שמה של המשיבה 1, אך עבורו שני המשיבים חד הם. המשיב 2 טען כי המערער ידע כי הוא התקשר עם חברה בע"מ ומעולם לא נאמר לו כי הוא עובד עבור המשיב 2 באופן אישי. פסק דינו של בית משפט השלום 5. בית משפט השלום דחה את התביעה האישית נגד המשיב 2 לאחר שקבע כי לא הוכחה יריבות אישית בינו לבין המערער. בית המשפט קבע, כי גם אם המשיב 2 קיבל את המערער לעבודה ונתן לו הוראות לביצועה, הדבר נעשה במסגרת ובתוקף תפקידו כמנהל בחברה. מנגד, קיבל בית משפט השלום את התביעה נגד המשיבה 1 וקבע כי התאונה נגרמה כתוצאה מרשלנותה, בכך שלא סיפקה למערער משקפי מגן ולא התקינה כובעונים על כל המוטות. יחד עם זאת קבע בית המשפט, כי יש לייחס למערער רשלנות תורמת של 30%, הואיל והמערער היה מודע להימצאות המוטות על השתילים אך לא נזהר כפי שהיה עליו להיזהר. 6. המשיבה 1 חויבה לפצות את המערער בסך של 70,000 ש"ח עבור כאב וסבל, 12,300 ש"ח בגין הפסד השתכרות בעבר, ועוד סך של 300,000 ש"ח עבור הפסד השתכרות בעתיד. לאחר ניכוי אשם תורם ותגמולי הביטוח הלאומי בשיעור של 50,500 ש"ח עמד הסכום בו חויבה המשיבה 1 על 217,110 ש"ח בצירוף הוצאות ושכר טרחת עו"ד. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 7. המערער ערער על פסק דינו של בית משפט השלום והמשיבים הגישו ערעור שכנגד. בבית המשפט המחוזי הוחלט פה אחד לדחות את ערעורם של המשיבים. עם זאת, בערעור שהוגש על-ידי המערער נחלקו הדעות. דעת המיעוט (כב' הנשיא אברמוביץ) סברה, כי יש לדחות ערעור זה, מהטעם שלדעתו, במקרה דנן אין לראות במשיב 2 כמי שהתאונה אירעה כתוצאה ממעשיו או ממחדליו אלא עקב מחדליה של המשיבה 1, ולכן אין לחייבו אישית כאורגן של החברה. דעת הרוב (כב' השופטים ממן ואברהם) קיבלה חלקית את הערעור וקבעה כי יש לקבל את התביעה האישית נגד המשיב 2 ולחייבו ב- 50% מהפיצויים למערער. 8. שופטי הרוב נחלקו בדרך בה הגיעו למסקנתם. כב' השופט ממן בחן אפשרות של הטלת אחריות אישית על המשיב 2 מכוח היותו מנהל בחברה, המשיבה 1. השופט ממן קבע, כי במקרה שבפנינו מוטלת על המנהל באופן אישי חובת זהירות מושגית משל עצמו, וזאת מכיוון שמדובר בחברה קטנה שהמנהל היה הרוח החיה בה ועבד בפועל בשטח כמנהל עבודה. בין המערער למשיב 2 היו יחסים קרובים וידידותיים. המשיב 2 ידע כי המערער סומך עליו ובוטח בו. המשיב 2 עשה מעשה רשלני מכוח עצמו בכך שהניח למערער לעבוד ללא משקפי מגן, ביודעו כי המוטות אינם מכוסים וכי ישנה סכנה של חדירת אחד מהם לעינו של המערער. 9. כב' השופט אברהם, לעומת זאת, בחן את אחריותו של המשיב 2 מכוח היותו מנהל העבודה של המערער וקבע כי קיימת חובת זהירות מושגית בין מנהל עבודה לעובד. כמו כן קבע, כי קיימת חובת זהירות קונקרטית בין המערער למשיב 2, שכן היה עליו לפעול אצל המעביד על מנת שיספק אמצעי הגנה למערער (משקפי מגן, כיסוי המוטות בכובעוני מגן). עוד קבע השופט כי המשיב 2 היה מודע היטב לסכנה הנשקפת מהמוטות, ולכן היה עליו להנחות את המערער כיצד לנהוג בשתילים על מנת להימנע מהסכנה או לפחות היה עליו ליידע את המערער על הסכנה הטמונה בהם. טענות הצדדים 10. הערעור נסב על טענת המערער כי היה על בית המשפט לקבוע שהמשיבים נושאים במלוא גובה הנזק שנפסק ביחד ולחוד ולא לחייבם כל אחד במחצית מנזקי התובע כמו שנקבע בסיכום פסק הדין. המערער טוען, כי כוונת השופטים בבית המשפט המחוזי היתה לקבוע חבות ביחד ולחוד, אך בטעות נפסק בפסקה המסכמת של פסק הדין כי המשיבים חייבים כל אחד במחצית הנזק. כמו כן טוען המערער כי מדובר במעוולים במשותף ולחילופין במזיקים נפרדים שגרמו נזק אחד, ומכל מקום בשני המקרים הדין הוא כי המעוולים ישאו בחבות כלפי הניזוק ביחד ולחוד. 11. טענתם המרכזית של המשיבים היא כי לא היה מקום לחייב את המשיב 2 באחריות אישית כלפי המערער. המשיב 2 טוען כי כב' השופט ממן טעה באשר לממצאים שנקבעו על-ידי בית משפט השלום, ומכיוון שאין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לקבוע ממצאים עובדתיים חדשים או לעסוק במהימנות עדים, פסק דינו שגוי. כב' השופט ממן התבסס על כך שהמערער לא קיבל הסברים או הדגמות ממשיב 2, בעוד שבית משפט השלום קבע כי הוא לא קיבל הסברים והדגמות מיוחדים. כמו כן, טוען המשיב 2 כי טעה כב' השופט ממן כאשר קבע שאין להסתמך על תצהירו של המשיב 2 בו טען כי הסביר למערער שיש לגשת לשתיל מהצד ולא להתכופף מעליו. לטענתו, תצהיר זה לא נסתר ולא נשלל על-ידי בית משפט השלום. באשר לפסק דינו של כב' השופט אברהם, טוען המשיב 2, כי הרחבת האחריות בפסק הדין אינה רצויה מבחינת המדיניות המשפטית הראויה והיא עלולה להביא לתוצאות פסולות או בלתי רצויות. לטענתו של המשיב 2, התעלם השופט ממעמדו כמנהל עבודה ובחן את התנהגותו במבחני הרשלנות הרגילים ולמעשה הטיל עליו את חובותיו של המעביד. לחילופין, טוענים המשיבים, יש להתערב בגובה הסכום שנפסק ולבצע ניכוי רעיוני בשל אי מיצוי זכויותיו של המערער בביטוח הלאומי. דיון בערעור שכנגד 12. הגיון הדברים מחייב כי נפתח תחילה בדיון בערעור שכנגד. כאמור, עיקרו של הערעור שכנגד הוא חיובו של המשיב 2 באחריות אישית כלפי המערער, בין אם כמנהל במשיבה 1 ובין אם כמנהל עבודה של המערער. נבחן איפוא האם קיים בסיס להטלת אחריות נזיקית על המשיב 2. חשיבותה של שאלה זו עבור המערער נובעת מההערכה כי המשיבה 1 לא תוכל לעמוד בתשלום סכום הפיצויים שהוטל עליה. המסגרת הנורמטיבית 13. כלל הוא במשפטנו שהתאגיד כאישיות משפטית נפרדת נושא באחריות לעוולות בנזיקין, כמו גם לאחריות בפלילים. יחד עם זאת, גזירת אחריותו הנזיקית של התאגיד מפעולותיו של אורגן או נושא משרה בתאגיד אינה מונעת הטלת אחריות נזיקית על אותו אורגן או נושא משרה עצמו, כמו שאין היא מונעת את חבותו בגין עילות אחרות, פליליות או חוזיות. אחריותם האישית של הפועלים במסגרתו של התאגיד עומדת איפוא מכוח עצמה ואין היא יונקת כוחה מהתאגיד (ראו סעיף 54(א) לחוק החברות; כן ראו אוריאל פרוקצ'יה דיני חברות חדשים בישראל (תשמ"ט-1989), בעמ' 86; ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד מה (4) 364, 384; ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י (טרם פורסם, ניתן ביום 31.12.03)). מתי תוטל אחריות אישית על אורגנים בתאגיד? מקובל לציין בהקשר זה את ההבחנה בין הטלת אחריות אישית לבין הרמת מסך. בעוד שאחריות אישית מקיימת את עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, הרמת מסך מהותה התעלמות מעיקרון זה. יתרונה של האחריות האישית הינו הרחבת מעגל היריבויות מבלי לפגוע בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת (ראו ע"א 9916/02 בן מעש נ' שולדר, תק-על 2004(1) 938; אירית חביב-סגל דיני חברות לאחר חוק החברות החדש (התשנ"ט, כרך א'), בעמ' 275). תכליתה של הרמת המסך הינה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה. כאמור, ענייננו בשאלת האחריות האישית של נושא משרה בתאגיד. 14. שאלת אחריותם האישית בנזיקין של נושאי משרה בחברה נידונה בהרחבה על-ידי בית משפט זה בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661. יצויין, כי בעניין צוק אור דובר אמנם בשאלת אחריותם האישית בנזיקין של נושאי משרה בחברה ביחס לנושים חיצוניים לחברה בעוד בענייננו אנו מדובר בעובד החברה. דא עקא אני סבורה כי הגיונם של דברים ראוי שיחול אף בענייננו. במענה לשאלת אחריותם האישית בנזיקין של נושאי משרה בחברה סקר הנשיא דאז שמגר שני מודלים קיימים: המודל האחד הינו מודל חסינות האורגן. בהתאם למודל זה, מקום בו אורגן או נושא משרה בחברה מבצע עוולה כשהוא פועל בשם החברה ולמטרותיה, תישא החברה בחבות הנזיקית, בעוד שהאורגן או נושא המשרה יהיה חסין בפני תביעה נזיקית. המודל השני הינו מודל האחריות האישית. בהתאם למודל זה, לנושא משרה בחברה לא מוקנית חסינות לעוולות נזיקיות שביצע באופן אישי אך משום שהינו אורגן של החברה. הנשיא שמגר ציין כי "מודל האחריות האישית הינו עיקרון יסוד במשפטנו האזרחי" והוסיף כי "היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על-ידיו" (ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253, 266). פעולותיו של נושא המשרה יבחנו כפעולותיו של כל אדם פרטי אחר והוא יחוב בנזיקין בהתאם לכללים הרגילים הקובעים חבות זו. הלכה זו נובעת מהעמדה האינדיבידואליסטית של דיני הנזיקין, לפיה כל אדם בחטאו יישא (ראו דבריו של השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 507/79 ראונדנאף נ' חכים, פ"ד לו(2) 757, 794) והיא מוכרת ומיושמת מימים ימימה על ידי בתי המשפט (ראו למשל ע"א 77/57 שרף נ' קליין, פ"ד יב(1) 507). הלכה זו יושמה גם בפסקי דין מאוחרים יותר (ראו למשל ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769; רע"א 5438/95 דוד רוזנווסר בע"מ נ' Lloyds & Co, פ"ד נא(5) 855; ע"א 3942/98 הבר שפע מזון לדרום בע"מ נ' עו"ד יצחק מירון, פ"ד נד(5) 132; ע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ, תק-על 2004(2) 829; ע"א 811/02 י.פ.ע.ם שיווק והפצה בע"מ נ' צדיק, תק-על 2003(2) 3389; עניין חברת פסל בע"מ, לעיל). עיקרון זה עומד בקנה אחד עם מטרות דיני הנזיקין- הוא משתלב הן עם עיקרון האשם שנובע ממטרות הצדק וההגינות שבבסיס דיני הנזיקין, והן עם עיקרון ההרתעה היעילה (ראו עניין צוק אור לעיל, בעמ' 698). 15. ההלכה הכללית בעניין אחריותם הנזיקית האישית של נושאי משרה, שנקבעה על-ידי הנשיא שמגר בעניין בריטיש קנדיאן בילדרס ובעניין צוק אור, נקבעה בפסקי דין אלו (בהתאמה) בהקשר לביצוע עוולה של גניבת עין ובהקשר לביצוע עוולת רשלנות על ידי מנהל חברה קבלנית בגין ליקויים שונים שנמצאו בדירות הקונים. כפי שצוין, אני סבורה כי ההיגיון, כמו גם התכלית, העומדים מאחורי הלכה זו נכונים ביתר שאת כאשר מדובר בעוולה נזיקית שנגרמה בתאונת עבודה. תאונות עבודה, הנגרמות במקרים רבים בשל התנהגויות רשלניות, תוצאתן פגיעות בגוף, ולעיתים בנפש. מדובר בתופעה חמורה אשר לא תמיד מקבלת את תשומת הלב הראויה לה. העובד, הבא להוציא לחמו במקום העבודה, זכאי למקום עבודה בטוח והוא נותן אמונו במעביד, בעל השליטה על מקום העבודה, שיספק לו תנאי בטיחות והדרכה סבירים הנדרשים לביצוע העבודה. המעביד, והאחראי במקום העבודה מטעמו, חייב להבטיח כי מקום העבודה יהא כזה שיבטיח את שלומם של העובדים על מנת שעובד שהגיע למקום העבודה בבקרו של יום כשגופו שלם, ייצא את מקום העבודה בערבו של היום במצב זהה. לפיכך, על המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים שיימנעו את הסכנות שהעובד חשוף אליהן, סכנות שעל המעביד להיות ער להן ואשר כרוכות בעבודה שמבצע העובד מטיבה ומטבעה (ע"א 320/90 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' גוברין רוחי מחמוד ואח' (לא פורסם). חומרתה והיקפה הנרחב של תופעת תאונות העבודה, אופיין המיוחד של תאונות אלה והעובדה שביכולתו של המעביד לפעול למניעתן בנקיטת אמצעים סבירים משמעם, כי לעיקרון ההרתעה יש חשיבות יתרה, בתאונות בכלל ובתאונות בעבודה בפרט. אכן, ההרתעה אינה נתפשת כמטרה מרכזית של דיני הנזיקין, ויחד עם זאת היא עודנה מטרה של ענף משפטי זה הבא להכווין ולקבוע סטנדרד התנהגות סביר. בע"א 140/00 אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי, (טרם פורסם, ניתן ביום 15.3.04) אומר השופט ריבלין: "דיני הנזיקין נתפסים על-ידי רבים כמכשיר לקידום התכלית של השאת התועלת החברתית המצרפית...זאת, בין היתר, באמצעות יצירת משטר משפטי המביא לכך, שהמזיק בכוח יכלכל את צעדיו תוך הפנמת ההשפעות הנודעות למעשיו. לשם כך, ראוי שהמזיק אכן יישא בכל הנזקים אותם הוא גורם בעוולה" (שם, בפסקה 17 לפסק דינו). 16. האינטרס החברתי במניעת נזקי גוף במסגרת תאונות עבודה משתקף בשורה של חיקוקים, וביניהם פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל - 1970 ותקנות שונות שעניינן בטיחות בעבודה. אינטרס זה יקודם גם במשטר משפטי בו יפנימו אורגני החברה עצמם את ההשפעות של מעשיהם על-ידי חיובם האישי בעוולות הנזיקיות שהיה להן יד בגרימתן. יחד עם זאת, ההרתעה היעילה הינה פרי איזונים. בע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מח(1) 415, הוזכרה הלכת האחריות האישית של אורגן בחברה בהקשר להטלת אחריות על אורגן באגודה שיתופית בגין תאונת עבודה שנגרמה לחבר בה. הנשיא שמגר קובע שם כי "יש לאזן בין הרצון לשמור על הרתעה יעילה כלפי האורגן מחד, והחשש שהטלת אחריות רחבה מדי תגביל את יכולתו לתפקד בצורה יעילה לטובת החברה, מאידך". כלל זה יפה כמובן גם לעניין שבפניי ואדרש אליו בהמשך. מהדברים האמורים עולה, כי אם נקבע שפעולותיו של המשיב 2 מילאו אחר היסודות של עוולת הרשלנות בהתאם לסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ישא המשיב 2 באחריות אישית כלפי המערער, למרות שהינו מנהל המשיבה 1. יסודות עוולת הרשלנות 17. נבחן ראשית האם מתקיימת בענייננו חובת זהירות מושגית. לשם כך, כידוע, יש לבדוק קיומם של יחסי קרבה או "רעות" בין סוג המזיקים אליו משתייך הנתבע לבין סוג הניזוקים אליו משתייך התובע, לעניין סוג הפעולות אליו משתייכות פעולות המזיק ולעניין סוגי הנזקים שפעולות אלו עלולות לגרום. בדיקת שאלה זו מסתייעת במבחן הצפיות, כאשר נקבע כי בהעדר שיקולים המצדיקים את צמצום היקף האחריות, האפשרות לצפות במישור הפיסי גוזרת את תחומי חובת הצפיות הנורמטיבית (ראו למשל רע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין פ"ד נד(5) 638). 18. מבחינת יחסי הקרבה בין המערער למשיב 2 אני מוצאת כי מתקיימת חובת זהירות מושגית. מקובלת עלי עמדת כב' השופט אברהם כי עצם היותו של המשיב 2 מנהל העבודה במקום יש בה כדי להקים חובת זהירות מושגית כלפי המערער בכל הקשור לסכנות לגופו של העובד הנובעות מעצם העבודה המוטלת עליו והנתונה לפיקוחו של מנהל העבודה (בדומה לחובת הזהירות המושגית המוטלת על רופא כלפי מי שמטופל על ידו- ראו ע"א 4025/91 צבי נ' קרול, פ"ד נ(3) 784). למנהל העבודה, שהוא הממונה בשטח על העובדים ואמור לספק פתרונות לסוגיות המתעוררות, לרבות סוגיות בטיחותיות, יש ברבים מן המקרים יכולת למנוע סיכונים. בדרך כלל הוא מיומן בעבודה יותר ממרבית מהעובדים ויש לו קשר לגורמים השונים בחברה שאליהם הוא יכול לפנות בבקשה לנקוט אמצעי זהירות שאינו יכול לנקוט בעצמו. לפיכך, על מנהל העבודה לנקוט אמצעי זהירות סבירים על מנת למנוע סכנות הצפויות לעובדיו, ובין היתר לדאוג כי העובדים ישתמשו באמצעי בטיחות (כגון משקפי מגן, חליפות מגן וכד'), לפקח כי כללי הבטיחות נשמרים ולתת לעובדים הוראות כיצד לבצע את העבודות המוטלות עליהם באופן בטיחותי. היקפה של חובת הזהירות משתנה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבותיו, "יש ומדובר בחובה לנקוט בצעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות, במקרים אחרים מצוינת החובה להזהיר את העובד בפני סכנות קיימות, ולעיתים מודגשת החובה למנוע מהעובד סיכונים בלתי רגילים" (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ פ"ד מז (3) 225, 229). ביתר שאת נכונים הדברים במקרה שבפנינו בו המשיב 2 הינו מנהל ובעל מניות עיקרי במשיבה 1. העובדה שאין הוא אך מנהל עבודה אלא גם בעל מניות עיקרי מקרבת אותו במידה רבה, לטעמי, למעמדו של המעביד ועל כן העקרונות שפורטו למעלה ראוי שיחולו אף על המשיב 2. יצוין, כי אף במשפט האנגלי, אשר מחמיר בדרישותיו להטלת אחריות אישית בנזיקין על אורגנים בחברה (ראו סקירתו של הנשיא שמגר בעניין צוק אור לעיל, בעמ' 701-702), נפסק כי מנהל עבודה בחברה ישא באחריות אישית כלפי התובע שנפגע בתאונת עבודה, כמעוול משותף לחברה המעסיקה (Yuille v. B. & B. Fisheries (Leigh) Ltd [1958] 2 Lloyd's Rep. 596). ההנחה היא, כי ניתן לחייב אישית עובד, שבמהלך העסקתו גרם לנזק גוף, בעוולה כלפי הניזוק, אף אם המעביד נושא באחריות השילוחית (ראו Winfield & Jolowicz, Tort (15th. Ed., 1998) 837). 19. אף באשר לקיום חובת הזהירות הקונקרטית דעתי הינה כדעת הרוב בבית המשפט המחוזי, כדברי השופט אברהם: "מבחן קיומה והפרתה של חובת הזהירות הוא בצפיות, בפועל או בכוח, ואנו יודעים, בענייננו, כי המנהל היה מודע היטב לסכנה הנשקפת מן התילים הדוקרניים". על חובת הזהירות הקונקרטית אומר בית משפט זה כי: "כמו חובת הזהירות המושגית, כך גם חובת הזהירות הקונקרטית, נקבעת על-פי מבחן הצפיות. השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 125). השאלה העומדת בפנינו היא האם המשיב 2 יכול היה וצריך היה לצפות את התרחשותו של נזק גוף בנסיבות של ביצוע עבודה של הנחת טפטפות לצינורות השקיה בשתילים אשר מצויים בהם מוטות תיל דוקרניים. האם חב המשיב 2 חובת זהירות קונקרטית כלפי המערער? אני סבורה כי התשובה על כך היא בחיוב. במקרה שבפנינו היה המשיב 2 האחראי היחיד, למעשה, מבחינתו של המערער, על עבודתו. ממנו הוא קיבל את הוראות העבודה, ממנו קיבל הסברים על העבודה, הוא אשר סיפק את כלי עבודתו של המערער, ואף לעיתים (כמו ביום שלפני התאונה) הצטרף למערער בעבודתו. המערער היה בלתי מיומן בעבודות מסוג זה שעסק בהן במשתלה ולא היה מודע לסכנות הטמונות בעבודה זו ולאמצעי הזהירות והבטיחות שיש וניתן לנקוט בהם. מוטות התמיכה היוו סיכון מיוחד שעל המעביד, באמצעות מנהל העבודה במקום, החובה למנעו. אין מדובר בסיכון שהינו מהסיכונים שמזמנים חיי היומיום לאדם, אלא בסיכון בלתי רגיל שנוצר על ידי מוטות תיל שראשיהם לא כוסו. המשיב 2 יכול היה לצפות את הנזק שעלול להיגרם למערער, שכן המערער, כפי שקבע בית המשפט השלום, לא היה מצויד במשקפי מגן, חלקם של המוטות לא היה מסומן בכובעון לבן (ויוער כי עובדת היותם של חלק מהמוטות מסומנים בכובעון לבן מעידה על הצורך שראו בסימון זה העוסקים בתחום ועל צפייתם את הסיכון הכרוך במוטות בלתי מסומנים), והמערער אף לא קיבל הסברים על שיטת העבודה הנכונה. לעניין אחרון זה אציין, בתגובה לטענות המשיבים, כי בתצהירו של המשיב 2 אכן נאמר כי הוא הסביר למערער שיש לגשת אל השתילים מהצד ולא להתכופף מעליהם, אך תצהיר זה מעומת עם עדותו של המערער בבית משפט השלום, לפיה קיבל הסבר כללי בלבד: "הסבירו לי לקחת את הצינורות ולפרוס אותם בין השורות". לעניין הטפטפות מציין המערער כי המשיב 2 אמר לו לחבר את הטפטפות, לא הדגים לו כיצד עושים זאת והוא לא ביקש כל הסבר נוסף. בית משפט השלום קבע כי המערער לא קיבל הסברים מיוחדים לגבי עבודת סידור הטפטפות, ובכך, כפי שציין כב' השופט ממן, בחר להעדיף בנקודה זו את עדותו של המערער על פני תצהירו של המשיב 2. נימוקים אלו יש בהם, לטעמי, כדי לתת תשובה חיובית לשאלה האם היה מנהל עבודה סביר בנסיבות אלו צריך לצפות את הנזק. כמו כן אני סבורה, כי הסיכונים שנלקחו בנסיבות המקרה אינם סיכונים סבירים. במקום בו ניתן להתגונן מפני פגיעת נזק גוף באמצעים פשוטים כגון סימון המוטות, חבישת משקפי מגן, הדרכה והקפדה על כללי עבודה נכונים, איני סבורה כי ניתן לומר כי הסיכונים שנלקחו היו סבירים. לאור הסיכון הקיים במוטות הדוקרניים ודרך הנחת הטפטפות, היתה זו חובתו של המשיב 2 לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את הסיכון. אופיים של אמצעי הזהירות הסבירים משתנה, כפי שצוין, ממקרה למקרה: "לדעתי קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. אך שותף גם אני לדעה, כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו. כך, אם המדובר בסיכונים גלויים לעין, שאינם יוצאי דופן במיוחד, הרי ייתכן ומספיק להזהיר את העובד בפניהם ולהדריך אותו לגבי אופן מניעתם. במידה שהסיכון חמור יותר, או נסתר יותר, או בלתי רגיל יותר, הרי במקביל גוברים מידתם, גיוונם ותיחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט בהם. לשון אחר: אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ובריאותו של העובד הנובעת מאותו סיכון באם אכן יתממש" (ע"א 663/88 הנ"ל, שם). בעניין שבפנינו נראה, כי דווקא ההסבר הכללי שניתן למערער והעבודה הפשוטה בה הוא עסק יצרו אצלו תחושת ביטחון, שהיה ראוי כי המשיב 2 יזהירו מפניה ומפני הסיכונים הכרוכים בה, והדברים נאמרו לא אחת בפסיקתו של בית משפט זה (ראו: ע"א 320/90 הנ"ל, שם, בפסקה 10 לפסק הדין). 20. לפחות לגבי חלק מהסיכונים האמורים, אף מחוקק המשנה סבר כי יש להזהיר את העובד מפניהם, והדבר בא לידי ביטוי בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999 (להלן: התקנות) קובעות בסעיף 2: "מחזיק במקום עבודה ימסור לעובד במקום העבודה מידע עדכני בדבר הסיכונים במקום, ובפרט בדבר הסיכונים הקיימים בתחנת העבודה שבה מועסק העובד, וכן ימסור לו הוראות עדכניות לשימוש, להפעלה ולתחזוקה בטוחים של ציוד, של חומר ושל תהליכי עבודה במקום". "מחזיק במקום עבודה" מוגדר בסעיף 1 לתקנות, בין היתר, כמעביד, כבעל מקום העבודה, כמנהל בפועל את מקום העבודה, או כמי שבהשגחתו או בפיקוחו פועל מקום העבודה. כלומר, מחוקק המשנה ראה חשיבות ביידוע העובד בדבר הסיכונים שהוא חשוף אליהם ובהדרכתו כיצד להימנע מהם, ויש בכך להוות אינדיקציה לכך שמחוקק המשנה לא סבר כי הימנעות מחובות אלו הינה בגדר "סיכון סביר". לאור כל האמור לעיל אני סבורה כי קיימת בענייננו הן חובת זהירות מושגית והן חובת זהירות קונקרטית של המשיב 2 כלפי המערער. 21. גם היסודות האחרים הנדרשים להתגבשותה של עוולת הרשלנות מתקיימים, לדעתי, בענייננו. המשיב 2 הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו בכך שלא נקט באמצעי הזהירות הסבירים כדי למנוע את הנזק, והפרת חובה זו היא שגרמה לנזק הנטען. עוד אוסיף, כי אני מסכימה שהיה מקום לפסוק אשם תורם של המערער. אכן, הכלל, ככל שהוא נוגע לתאונת עבודה בה נפגע עובד, הינו כי יש לדקדק עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד ביחס לרשלנות שגרמה או תרמה לתאונה. כלל זה יסודו בשוני במעמדם של העובד והמעביד, כאשר זה האחרון הוא בעל האמצעים למנוע, או למזער, את הסיכון הכרוך בעבודה ועל כן רמת הזהירות הנדרשת ממנו גבוהה מזו הנדרשת מהעובד. יחד עם זאת, "יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את מידת האחריות לתאונה הספציפית" (ע"א 110/80 גבאי ואח' נ' וליס ואח' פ"ד לו (1) 449, עמ' 457-456). במקרה דנן המערער לא נזהר מהמוטות על אף שידע כי הם מצויים בשתילים ועל אף שידע, ולמצער היה עליו להיות מודע, לסכנה הטמונה במוטות, שכן מדובר בסכנה כזו שכל אדם סביר יכול היה להסיק את דבר קיומה. סיכומה של נקודה זו, מקובלת עלי דעת הרוב בבית המשפט המחוזי כי היה מקום להטיל אחריות אישית על המשיב 2. ניכוי רעיוני 22. באשר לטענתם החלופית של המשיבים כי יש לבצע ניכוי רעיוני מסכום הפיצויים שנפסק בבית משפט השלום. הלכה היא כי על נפגע תאונת עבודה לפנות למוסד לביטוח לאומי (להלן: מל"ל) לקבלת הגמלאות המגיעות לו, וכי סכום הגמלאות ינוכה מסכום הפיצויים שיחוב המעביד-המזיק כאמור בסעיף 82(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אם לא פנה הניזוק למיצוי זכויותיו, רשאי בית המשפט להעריך את גובה הגמלאות להן היה זכאי הניזוק לו פנה למל"ל ולנכות סכום זה מהפיצויים המגיעים לניזוק. כלל דומה חל לגבי ניזוק שחלה החמרה במצבו. על הניזוק לשוב ולפנות אל המל"ל בבקשה להגדיל את הגמלאות להן הוא זכאי. עם זאת, חובתו של הנפגע למצות את זכויותיו מול המל"ל צריכה להיעשות בסבירות ובתום לב. אם פעל כך אין דורשים ממנו שימשיך ויתדיין עם המוסד כתנאי לכך שהתנהגותו תיחשב סבירה (ראו ע"א 727/87 שור נ' בן הרוש, פ"ד מד(3) 142; ע"א 92/87 דנן נ' חודדה, פ"ד מה(2) 604). 23. במקרה שבפנינו נקבעו למערער על-ידי ועדה רפואית של המל"ל 19 אחוזי נכות צמיתה, בעוד שמומחה שמונה על-ידי בית המשפט קבע לו 25 אחוזי נכות. בית משפט השלום קיבל את גרסתו של המערער לפיה הוא החל לפעול על מנת שתוכר החמרה במצבו, אך מומחה לרפואה תעסוקתית קבע כי מצבו לא החמיר כלל ולפיכך חדל המערער מניסיונו זה. במצב דברים זה אני סבורה כי המערער פעל בסבירות ובתום לב למיצוי זכויותיו ולא ניתן לדרוש ממנו להמשיך ולהתדיין עם המל"ל ולכן אף אין לבצע ניכוי רעיוני. דיון בערעור- חיוב מעוולים ביחד ולחוד 24. כאמור, טוען המערער כי היה על בית המשפט המחוזי לחייב את המשיבים במלוא גובה הנזק שנפסק ביחד ולחוד. אציין, כי טענתו הראשונה של המערער, לפיה נפסק בטעות בפסקה המסכמת של פסק הדין כי המשיבים חייבים כל אחד במחצית הנזק, גובלת בחוסר תום לב, שכן המערער נמנע מלהזכיר בטיעוניו כי כבר פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לתיקון טעות בפסק דין בהתאם לסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, וכי בקשתו זו נדחתה ביום 9.6.02 (בש"א 1737/02) בנימוק שאין מדובר בטעות שהינה פרי של טעות לשון, פליטת קולמוס וכו'. 25. באשר לטענותיו של המערער לגופה של ההחלטה שלא לפסוק את הפיצויים ביחד ולחוד, ההלכה הנוהגת בדין הישראלי, שאומצה אצלנו בעקבות הפסיקה האנגלית, מסווגת את המקרים הנזיקיים בהם שותף יותר ממעוול אחד לשלושה: מעוולים במשותף; מעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה; ומעוולים בנפרד שגרמו נזקים נפרדים. את המעוולים משני הסוגים הראשונים מחייבים בפיצויים על מלוא הנזק ביחד ולחוד, בעוד שהמעוולים מהסוג השלישי מחויבים בנזק שגרם כל אחד מהם בנפרד (ראו ע"א 22/75 אדרי נ' עזיזיאן, פ"ד ל(1) 701; ד"נ 15/88 מלך נ' קורהויזר, פ"ד מד(2) 89). במקרה שבפנינו אין ספק כי מדובר בשני מעוולים בנפרד. חובתו של התאגיד וחובתו של העובד חובות שונות הן, אשר גרמו נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה, ולכן יש לחייב את המשיבים בפיצויים שנפסקו ביחד ולחוד. סוף דבר 26. לאור האמור לעיל, לו דעתי תישמע, הייתי מציעה לקבל את הערעור ולדחות את הערעור שכנגד ולחייב את המשיבים ביחד ולחוד באחריות כלפי המערער כפי שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי, וכן לחייב את המשיבים ביחד ולחוד בהוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 5,000 ש"ח. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: מסכים אני לפסק דינה של חברתי השופטת ע' ארבל. אבקש להעיר אך מספר הערות. 1. בפסיקתו של בית משפט זה דנים לעתים באחריותו האישית בנזיקין של אורגן (ראו, למשל, ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח (5) 661). לדעתי דבר זה אינו רצוי, ויפה עשתה חברתי שהבחינה הבחן היטב בין מעמדו של בעל המניות והמנהל כאורגן לבין מעמדו של מנהל העבודה כמזיק. אכן, תורת האורגנים היא קונסטרוקציה משפטית. היא נועדה לאפשר ייחוס מעשים ומחשבות על נושאי משרה מסויימים בתאגיד לתאגיד עצמו. הרלבנטיות העיקרית שלה היא לעניין גיבוש האחריות האישית של התאגיד (ראו ברק, "מעמד התאגיד בנזיקין", הפרקליט כב 198 (1966)). כאשר מתעוררת השאלה אם נושא המשרה, שלעניין אחריות אישית של התאגיד הוא מהווה אורגן שלו, אחראי הוא עצמו בנזיקין, תורת האורגנים כלל אינה מתעוררת. לעניין אחריותו האישית של אותו נושא משרה, דינו כדין כל נושא משרה או עובד בתאגיד. תורת האורגנים אינה רלבנטית, והיותו אורגן אינו רלבנטי. אחריותו תיקבע, כפי שקבעה חברתי השופטת ארבל, על פי מעשיו ומחדליו שלו. אלה עשויים להיות מושפעים ממעמדו בחברה, אך לא מתורת האורגנים. היותו אורגן, לעניין האחריות האישית של התאגיד, אינה מטילה עליו תוספת אחריות אישית, כשם שאינה מעניקה לו חסינות מאחריות אישית. אמת, לעניין אחריותו האישית של נושא המשרה קובע תפקידו ומעמדו. איפיונו כ"אורגן" אינו מעלה ואינו מוריד לעניין זה. 2. כפי שציינה חברתי, בערעורים שלפנינו, השאלה הינה אם עובד חב חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי עובד אחר באותו תאגיד. פשיטא, כי עובד אחד של מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובד אחר של אותו מעביד אשר על אופן עבודתו הוא מופקד. אשר לחובה הקונקרטית, היא משתנה ממקרה למקרה. מעמדו של עובד כמנהל עבודה - בוודאי אם הוא מנהל העבודה היחיד על פיו יישק דבר - משפיע על קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית. ודוק: היותו של אותו מנהל עבודה אורגן של התאגיד לעניין אחריותו האישית של התאגיד, אינה מכריעה לעניין חובת הזהירות המושגית או חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליו. היא אינה מכריעה לעניין חובת הזהירות המושגית, שכן זו מוטלת על כל עובד (לרבות כל מנהל עבודה) המצוי בקשר עם העובד הניזוק בלא קשר להיותו אורגן. היא אינה מכריעה לעניין חובת הזהירות הקונקרטית, שכן התנאים שיש לקיים לעניין היות נושא משרה אורגן שונים הם מהתנאים שיש לקיים לעניין חובת הזהירות הקונקרטית. הקשר ביניהם הוא לרוב מקרי. אכן, לעניין תורת האורגנים השאלה הינה אם הפונקציה שנושא המשרה מבצע היא פונקציה של התאגיד עצמו. המבחן הוא פונקציונלי. לעומת זאת, לעניין חובת הזהירות, המבחן הוא של צפיות. השאלה הינה אם עובד א' צריך לקחת בחשבון, בשל מערכת יחסיו עם עובד ב', כי עובד ב' עלול להיפגע אם עובד א' יתרשל כלפיו. המבחנים של תורת האורגנים ושל תורת הרשלנות הם שונים. היותו של אדם אורגן - כלומר, מבצע פונקציה של התאגיד - אינה משיבה על השאלה אם אותו אדם אחראי בנזיקין כלפי צד שלישי (במקרה שלנו עובד אחר של אותו תאגיד). ה נ ש י א השופט א' ריבלין: שותף אני לפסק-דינה המקיף של חברתי, השופטת ארבל. גם אני סבור כי קמה, במקרה זה, אחריות, יחד ולחוד, של שני המשיבים כלפי המערער, משהפר המשיב 2 את חובת הזהירות שהוא חב בה כלפי המערער. ש ו פ ט נזיקיןאחריות אישית