פסק דין 1. עקירת שרשי פרדס אצל מי שלא ביקש זאת, הוא עניינה של התביעה הכספית שבפני. הסכסוך שנתגלע בין הצדדים בנוגע לתמורה בגין העבודות הנ"ל שביצעה התובעת בסך 44,460 ₪ טעון הכרעה רק בין האחרונה לנתבע 3, הואיל וכנגד הנתבע 1 ניתן כבר פס"ד לאור הזמנת העבודה על ידו והתביעה כנגד נתבע 2 נמחקה. רקע עובדתי 2. התובעת הוזמנה ביום 20.4.99 , ע"י הנתבע 1 (להלן: "אבישי") להגיש הצעה לעקירת פרדס בנס ציונה. לטענתה, אמר אבישי לנציגה כי הוא מטפל בהשכרת החלקה לצד ג' וכי הוא שיהיה אחראי לשלם את התשלום עבור העבודה. מעורבותו של הנתבע 2 (להלן: "חרודי") החלה בסמוך לתחילת העבודה, ולטענת התובעת עקב התענינותו בחכירת המקרקעין התחייב גם כן לשאת בתשלום עבור העבודה. 3. התובעת ביצעה את העבודה של עקירת הפרדס בשטח של 95 דונם ועפ"י סיכום עם אבישי הגישה חשבונית גם לחרודי על סך של 44,460 ש"ח. 4. משנמנעו הנתבעים הנ"ל לבצע את התשלום הגישה התובעת תביעתה כנגדם וכנגד הנתבע 3 (להלן: אפרים"). 5. עוד בטרם שמיעת הראיות, ניתן כנגד אבישי פס"ד על מלא סכום התביעה ולאחר הליך ההוכחות ביקשה התובעת למחוק תביעתה כנגד חרודי. לטענת התובעת משהיתה זו היא שתרמה להשבחתם של המקרקעין שבבעלות אפרים או להכשרתם לצורך עיבוד ואפשרה לו לעשות בהם שימוש לצורך עיבוד ולהפיק עקב כך טובות הנאה מהם, יש לחייבו לשלם לה תמורת ביצוע העבודה. לפיכך נותרה להכרעה שאלת חיובו של אפרים בתשלום לתובעת. 6. הגם שכתב התביעה מונה מספר עילות כנגד אפרים ופורטו טענות עובדתיות שונות שעל פיהן מבוססות עילות אלה, יש לקבוע ראשית דבר, מהן העובדות שהוכחו ע"י התובעת, שחלקן אמנם לא היה שנוי במחלוקת. 6.1 אין חולק כי מפגשיו של נציג התובעת היו רק עם אבישי וחרודי. כך אין מחלוקת כי רק לאחר המפגש בשטח נחתמה ע"י אבישי הזמנת העבודה (עמ' 3 לפרוטוקול). רק עפ"י סיכום עם אבישי, הגדילה התובעת את שטח העבודה ועימו אף סיכמה את פרטי ההנחה במחיר. (ראה: עמ' 8 לפרוטוקול). 6.2 בעת שהגיעה התובעת לשטח שעליו היה פרדס בעבר, היו העצים חתוכים ובפועל היו רק שרשים. גידום העצים נעשה עוד בשנת 1993 ואילו התובעת עקרה את הנותר. (ראה: עמ' 17 לפרוטוקול). 6.3 עת שעיבד מקרקעין סמוכים לשטח הבחין חרודי בטרקטור התובעת המבצע עבודות עקירה במקרקעין. בעת שפגש את הטרקטוריסט מצא אותו כבר לאחר שעיבד כמחצית מהשטח וביקש ממנו כי יזהר בעבודתו (עמ' 24 לפרוטוקול). לאחר כיומיים פנה אבישי לחרודי וסיפר לו כי בעלי השטח ביקשו ממנו לעקור את הפרדס ולמצוא חוכר למקרקעין הנ"ל. עוד הוסיף אבישי והסביר כי יש לו מספר מועמדים ושאל אם חרודי יהיה מעוניין גם כן לחכר את המקרקעין לצורך עיבודם. חרודי ביקש לבדוק את תנאי ההצעה ולכן נקבעה פגישה במשרדי ב"כ אפרים, עוה"ד בן חמו, ברח' דיזינגוף 55 בת"א. בפגישה הנ"ל נכחו אבישי, חרודי ועוה"ד הנ"ל. נושא השיחה נסוב סביב דמי השכירות שישולמו למשך תקופת השכירות. פגישה זו היתה חד פעמית ומעין פגישת "גישוש". (ראה: עמ' 22 + 25 לפרוטוקול). בשל מחלוקת בנושא הקצבת המים למקרקעין בין חרודי לאבישי לא הבשיל המו"מ הנ"ל לידי הסכם, כיוון שחרודי היה זקוק לגדוליו להקצבת מים של 65,000 קוב מים בעוד שהובהר לו ע"י אבישי שהוקצבו למקרקעין רק 17,000 קוב מים. 6.4 אין חולק כי השטח שבו בוצעה העבודה הוא חקלאי שלא הופשר לבניה. (ראה: עמ' 21 לפרוטוקול). יחד עם זאת הפרדס יובש מזה שנים, והשטח אינו מעובד עד היום ואף אין דרישה של הרשויות לדאוג לנקיונו. (ראה: עמ' 23+25 לפרוטוקול). 6.5 בשאלת חיוב בעלי קרקע בתשלום מס רכוש העיד חרודי כי בעלי המקרקעין היו נוהגים למסור את השטחים החקלאיים לעיבוד ולקבל עקב כך פטור מחיוב במס רכוש. (עמ' 23 +16 לפרוטוקול). לטענת ב"כ אפרים חל תיקון מס' 45 לחוק מס שבח מקרקעין תשנ"ט - 1909 דבר שלא הוכח בפועל. המחלוקת הואיל ולא נתקיים כל קשר פיזי וחוזי בין התובעת לאפרים, מתמקדת המחלוקת בשאלה משפטית בדבר מקור החיוב שמבקשת התובעת להטיל על אפרים, אם בכלל, ועד כמה הוא ישים בנסיבות. המצב המשפטי 7. ב"כ התובעת נועץ את חיובו של אפרים כלפיה לתשלום בשתי עילות: הראשונה, מכח דיני השליחות והשניה על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט. שליחות אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי לא הוכח ע"י התובעת שהוקנתה לאבישי שליחות מפורשת ע"י אפרים. לפיכך מבקש ב"כ התובעת לבסס טענות בדבר קיומה של שליחות על מקרה של שליחות בדרך של התנהגות לאור שתיקת השולח וכן על שליחות מכח מניעות. עפ"י סעיף 3(א) לחוק השליחות, התשכ"ה - 1965 קיימות מספר דרכים ליצירת שליחות ובין אלה מלבד ההרשאה בכתב או בע"פ מאת השולח לשלוח, ניתן בדרך של התנהגות השולח כלפי השלוח או צד ג' ללמד על הקנית שליחות. אכן לעיתים יכול חוסר מעשה להתפרש כהתנהגות היוצרת שליחות. ברם, יש לשים לב לתנאי המקדמי הכרוך בכך והוא כי השולח מאפשר לשלוח לפעול בשמו כלפי צד ג' ואינו מגיב וכי במחדלו זה נטע בלב השלוח אמונה כי הוא בעל הרשאה לפעול בשמו של השולח למרות שלא היתה לו כוונה להעניק הרשאה. יתרה מזו, יש שחוסר מעשה שזור במסכת נסיבות שמתוכן ניתן להסיק לקיומה של חובה לעשות מעשה השולל הרשאה. (ראה, כב' הנשיא ברק בספרו , חוק השליחות הוצאת נבו עמ' 570). הרשאה משתמעת נלמדת דווקא מלשונה המפורשת של ההרשאה וכפי שהיא מתפרשת על רקע תכליתה ואם מציין השולח כי הוא מעניק הרשאה ספציפית משמע שאין הרשאה מוענקת לדבר אחר. (ראה: שם בעמ' 580). זאת ועוד, עפ"י סעיף 3 (א) לחוק השליחות נקנית השליחות בהודעה או ע"י התנהגות השולח כלפי הצד השלישי. ההתנהגות יוצרת שליחות אם יש בה משום גילוי רצון כלפי הצד השלישי כי השלוח יבצע בשם השולח פעולה משפטית כלפי הצד השלישי (ברק שם בעמ' 617). יתכנו מקרים שבהם יש וניתן להחיל את עקרונות וכללי המניעות (אליה מפנה ב"כ התובעת) שאז הופכת הרשאה פוטנציאלית להרשאה ממשית, ונוצרים יחסי שליחות שמחייבים את השולח כלפי הצד השלישי. כמו כן אם הציג השולח מצג של הרשאה כלפי צד ג', נוצרת שליחות לפי חוק השליחות גם אם פעל השלוח ללא הרשאה. גם כאן יש לשים דגש לשני תנאים מקדמיים והם מצגו של השולח ולענין זה יש לבחון אם מצג יכול שיהא בדרך של מחדל (וראה את שתיקת השולח לעיל) והאם הסתמך הצד השלישי על המצג כלפיו ושינה מצבו לרעה. בפסה"ד ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נגד ורד הלבשה ו-2 אח' הסביר כב' ביהמ"ש העליון כי: "השליחות היא תופעה אובייקטיבית. היא איננה תופעה סובייקטיבית המותנית ברצונו של השולח. לכן, אם השולח יוצר מצג אובייקטיבי של הרשאת השלוח כלפי הצד השלישי, הרי שרואים את פעולת השלוח כפעולת השולח....לכן אם צד שלישי סביר היה יודע או יכול היה לדעת כי התנהגות השולח אינה מקימה מצג של הרשאה, הרי שאין הרשאה. לעומת זאת, אם הצד השלישי הסביר היה גורס כי אכן מתוך התנהגות השולח כלפיה קיימת הרשאה מהשולח לשלוח לבצע פעולה משפטית מסויימת, הרי שההרשאה שרירה וקיימת". (ראה: פד"י מח(5) 799, 808). עשית עושר ולא במשפט 8. באשר לשאלה השניה, האם אפרים עשה עושר ולא במשפט, יש לפנות תחילה לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר"). שקובע בסעיף 1 (א) כי: "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן: הזוכה") שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה". סעיף זה מציב שלושה יסודות להתגבשותה של עילה: הראשון, הוא זה של "ההתעשרות" במסגרתו נבחנת השאלה האם הזוכה "קיבל...נכס, שירות או טובת הנאה אחרת". היסוד השני עניינו בשאלה האם ההתעשרות האמורה "באה" לזוכה מן המזכה, כאשר כאן הדרישה היא כי ההתעשרות של הזוכה תהא "על חשבון" המזכה והיסוד השלישי והאחרון הוא כי ההתעשרות של הזוכה על חשבון המזכה תהא "שלא על פי זכות שבדין". הגם שלכאורה מדובר בשלושה יסודות נפרדים מתברר כי יש קשר ביניהם ואף ההתעשרות עצמה תהא מותנית לעיתים ביסודות האחרים הנוגעים לנסיבות ביצוע הפעולה. 8.1 בעניין המונח התעשרות, הגדרתה כוללת לא רק גידול בסך רכושו של הזוכה אלא גם שיחרור מחוב או חסכון בהוצאות שאחרת היה נושא בהן. ראה פרופ' ד. פרידמן בספרו דיני עשית עושר ולא במשפט מהד' שניה עמ' 94. מבחן נוסף למונח הנ"ל הוא מבחן השווי של מה שניתן ע"י התובע או מה שנלקח ממנו. שאלת ההתעשרות כאמור קשורה לנסיבות שהביאו להתעשרות. נשאלת השאלה מה דינה של התעשרות כפויה שבאה לנתבע שלא בהסכמתו. המלומד פרידמן נותן מספר דוגמאות למקרה של התעשרות כפויה; מי שחרש את שדהו של חברו, רחץ את מכוניתו או צבע את ביתו אינו זכאי להשבה. (ראה: שם בעמ' 236) לדעת פרידמן הכרה בזכות ההשבה במקרה כנ"ל של התעשרות כפויה משמעותה יצירת זכות חדשה שבדין אצל התובע, היינו: זכות לחייב את הזולת עבור שירות שלא הזמין והכרה בזכות כזו אינה צודקת ואין להניח שהמחוקק חפץ בכך. (ראה: שם עמ' 85 וגם ע"א 430/79 בנישתי נ. ששון פד"י לה (5) 400). סעיף 5 ג' לחוק קובע כי אין זכות שיפוי לגבי שמירת רכוש כלפי זוכה שהתנגד לפעולה או שהיתה לו סיבה סבירה להתנגד לה. הוראה זו בכוונתה לסייג את זכות המתערב ולקבוע גבול לזכותו כאשר מדובר בטובת הנאה כפויה. (ראה: שם עמ' 92). במאמר מוסגר אציין כי סעיף 5 לחוק עשית עושר, מדבר על שמירה של ענין הזולת ופעולת שיפור אינה כלולה בו. לדעת פרידמן במקרה החורג מהסעיף הנ"ל כגון במקרה של שיפור גרידא כמו מסיג גבול שחרש שדה הזולת, יחול הכלל השולל השבה. (ראה: שם בעמ' 238). 8.2 היסוד השני הקבוע בס' 1 לחוק אינו מחייב כי לתובע יגרם הפסד כתנאי להשבה. ביחס ליסוד זה שהזכיה באה מהתובע, לא נדרש כי תהיה לתובע זכות שבדין לאותה זכיה. יתרה מזו זכיה יכולה לבוא מהתובע או להיות על חשבונו גם אם הגיעה לידי הנתבע באמצעות פעולה שעשה עם אדם אחר. (ראה: פרידמן שם בעמ' 89) 8.3 סעיף 1 אינו מדבר על התעשרות בלתי צודקת אלא על קבלת טובת הנאה ש"לא על פי זכות שבדין". היסוד השלישי על פיו יש לבדוק האם ההתעשרות היא "שלא על פי זכות שבדין" מצביע כי לא די בעצם ההתעשרות כדי להצמיח עילה בעשית עושר אף אם מקורה של ההתעשרות במזכה והיא על חשבונו. הכרעה בשאלה זו נגזרת מתחום הזכויות שבדין, אם כאשר הדין מצביע על זכות שבדין כעילה להתעשרות ואם כאשר הדין מצביע על דין ששולל את הפעולה שגררה ההתעשרות. במקרים בהם קשה להצביע על דין מפורש שמקנה לזוכה זכות להתעשר או שולל זאת ממנו, יהא המבחן עפ"י השאלה האם ההתעשרות היא בלתי צודקת. ראה: רע"א 371/89 אילן ליבוביץ נ. א.את.י. אליהו בע"מ ואח' פד"י מד(2) 209. הואיל והמונח שאוב מדיני היושר נתגבשו במרוצת הזמן עקרונות מסויימים על פיהם יש לפסוק. (ראה: ע"א 760/77 בן עמי נ. בלל פד"י לג(3) 567). נקבע כי השיקולים בהחלת העיקרון בדבר ההתעשרות בלתי צודקת כוללים את עצמת זכותו של התובע, את אופי הפגיעה באינטרס שלו, את התנהגות הצדדים וטיב הפעולות שמכוחה זכה הנתבע ברווח. (ראה: רע"א 371/89 וכן פרידמן , בעמ' 46). מן המקורות 9. למקרה מאוד דומה נדרשה ההלכה היהודית במסכת בבא מציעא, דף ק"א, ע"א שבה מתואר המקרה כך: "איתמר, היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, אמר רב: שמין לו, וידו על התחתונה. ושמואל אמר: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה. אמר רב פפא: ולא פליגי: כאן - בשדה העשויה ליטע, כאן - בשדה שאינה עשויה ליטע. והא דרב לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר. דההוא דאתה לקמיה דרב, אמר ליה: זיל שום ליה, אמר ליה: לא בעינא. - אמר ליה: זיל שום ליה, וידו על התחתונה. - אמר ליה: לא בעינא. לסוף חזייה דגדרה וקא מנטר לה. - אמר ליה: גלית אדעתיך דניחא לך - זיל שום ליה, וידו על העליונה". הסיפור מתאר מקרה של אדם שנטע במקרקעין של אחר שלא ברשות. בא בעל השדה בפני רב וזה אמר לו: לך ותעריך כמה מגיע לו. או אז, אמר בעל השדה שאינו מעונין בעצים כלל ושוב אמר לו רב: לך תעריך וידו על התחתונה, קרי: שיקבל את הסכום הנמוך שבין השבח להוצאות. חזר בעל השדה ואמר לו כי אין רצונו כלל בעצים ואינו מוכן לשלם מאומה. לכך לא ניתנה תגובת רב. לימים נראה בעל השדה גודר את שדה הנטיעות ושומר אותו, אמר לו רב: גילית דעתך שנוח לך בנטיעות ועל כן שלם לו וידו על העליונה. הרמב"ן הסביר מה משמעות תגובת בעל השדה "לא בעינא" (אינני רוצה) והעדר תגובתו של רב, בכך שבשתיקתו של האחרון הודה למעשה כי בעל שדה יכול לדרוש עקירת העצים ולא לשלם ליורד כלום. מובן שאם ניתן ללמד מהתנהגותו כי גילה דעתו שהוא מעונין בעבודה, זכאי הוא למלא התמורה. ראה גם במאמרו של הרב שלמה זאב פיק, עיון בסוגיה היורד לשדה חברו. בנוסף בסוגיה זו משולחן ערוך, חושן משפט, סימן שעה. א: "היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה, אם היתה שדה העשויה ליטע, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה, ונוטל מבעל השדה. ואם אינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על התחתונה. ב: אמר ליה בעל השדה: עקור אילנך ולך, שומעין לו". המסקנה מכל אלה היא כי אין לחייב בתשלום מי ש"התעשרותו" נכפתה עליו. דיון 10. בבחינת חומר הראיות עולה כי לא הונחו ולא הוכחו יסודות שתי עילות התביעה כנגד אפרים. לא רק ששליחות מפורשת לא היתה במקרה דנן אלא שגם שליחות נחזית או מכח מניעות לא מצאתי. המקטע העובדתי שממנו מבקש ב"כ התובעת ללמד על קיומה של שליחות חל במהלך התנהגותו של אבישי כלפי התובעת ובענין הפגישה שנערכה במשרדי באת כוחו של אפרים. גם בדברי חרודי שאישר כי אבישי הציג עצמו כמי שהורשה ע"י אפרים לחפש חוכר למקרקעין מבקש ב"כ התובעת ללמד על קיומה של השליחות. מכלול עובדתי זה, שהינו מצומצם מאד בנסיבות, יכול שילמד לכל היותר על מצג של שלוח כלפי צד ג' שאינו התובעת. ראיה כי מצג זה נעשה כלפי התובעת לא הובאה. מהפגישה במשרד עוה"ד של אפרים, יכולה היתה התובעת באמצעות נציגה ללמוד, אם בכלל, על הרשאה לניהול מו"מ להחכרת המקרקעין. אך לא היה בסיס כלשהו להנחה בדבר שליחות משתמעת לפעול בעניין אחר כמו ניקוי השטח ועקירת שרשי הפרדס. לטעמי, אין בהתנהגויות הצדדים כדי ללמד על מצג אובייקטיבי כלשהו של השולח. לא ניתן לומר כי חוסר התגובה והמעש הנובע מחוסר ידיעה של השולח, היה בו כדי להוביל את התובעת למסקנה כי ניתנה הרשאה לאבישי להתקשר עמה בשמו של אפרים בהתקשרות נשוא התביעה, שבהסתמך עליה ביצעה התובעת את העבודה. זאת ועוד, נציג התובעת בעדותו הרחיק עצמו מקשר כלשהו עם אפרים. בכנותו הודה כי כלל לא סמך על היות בעל הקרקע כמי שחב בתשלום בגין עבודתו ואף לא ניסה להציגו כמי שהתנהגותו באיזה שהוא שלב, הניחה בסיס למחשבה מבחינתו כי הוא אכן ישא או יחוב בתשלום. גם לאחר ביצוע העבודה לא פנה אליו בדרישה כלשהי. (ראה: עמ' 15 לפר'). מקובלת עלי טענת ב"כ אפרים כי נסיונו של ב"כ התובעת להסיק קיומה של שליחות מכוח התנהגותו של אבישי דווקא סותרת את הנלמד מפי מנהלה ואינה מהווה כשלעצמה ראיה להסקת מסקנה בדבר קיומה של שליחות. במאמר מוסגר אציין כי ב"כ התובעת לא תמך יתדותיו בעדות ישירה של עדיו והפנה רבות דווקא לכתבי בי-דין שהוגשו. בהפניה זו נשתכחה מב"כ התובעת קביעתו הסותרת של אבישי (שלא העיד) בכתב הגנתו, כי בפועל לא היה אפרים מעורב בשום שלב של הזמנת העבודה, כך גם לא היה מעורב במגעים בינו לבין חרודי וכי הגשת התביעה כנגדו אין לה יסוד בנסיבות. אבישי לא העיד ועל כן ממילא אין לדברים הנ"ל משקל ראייתי אולם גם לגירסה ההפוכה אין יד ורגל. 11. בבואי לבחן את יסוד ההתעשרות, הראשון מבין שלושת יסודות סעיף 1 לחוק עשית עושר, עלי להדרש לשאלה האם העבודה שבוצעה ע"י התובעת הביאה להשבחת המקרקעין שבבעלות אפרים. 11.1 מלבד טענת התובעת כי בשל מצבם של המקרקעין לאחר ביצוע העבודה שנוקו מכל שורש עץ, יוכל אפרים להשכירם לעיבוד חקלאי ולהפיק מהם רווח, לא הוכחה כל השבחה בפועל. נהפוך הוא, הוברר כי מבחינה עובדתית המקרקעין לא היו ואינם מעובדים עד היום. (עמ' 23 לפרוטוקול). כן הוברר כי המקרקעין לא הופשרו ואין תחזית להפשרתם בקרוב ואף ההנחה בדבר חסכון במס רכוש לקתה בחסר של תשתית ראייתית. בעניין אחרון זה, טען ב"כ התובעת כי אין לאפשר לאפרים לטעון כי לא היה צורך בעיבוד חקלאי לצורך פטור ממס רכוש עקב התיקון מס' 45 לחוק מס שבח מקרקעין התשנ"ט 1999 כטענת באת כוחו ויש לקבל את עדותו של חרודי כי המעורבים בענין יצאו מתוך הנחה שעל מנת לקבל פטור ממס רכוש יש צורך בעיבוד חקלאי בפועל וכך נהגו. אינני מקבלת טענה זו גם בהעדר הוכחה בעדות ישירה המתייחסת לאפרים. עדותו של חרודי בדבר נוהג סוביקטיבי של חקלאים שאפרים אינו נמנה עמם, אינה יכולה לשמש כראיה לכך. אמנם נכון לעיתים מכיר הדין בהתעשרות נורמטיבית אך אין זו הדוגמא המתאימה לכך. יתרה מזו, נציג התובעת הודה כי אף טרם הגשת תביעתו לא טרח לבדוק אם קימת השבחה בפועל (ראה: עמ' 17 לפרוטוקול). לדבריו: " אני השבחתי , זה שלא החכיר בעיה שלו" (ש בעמ' 17). כמו כן לא הוגשה כל חוו"ד שמאי בדבר ההשבחה בפועל. 11.2 טוען ב"כ התובעת בסיכומיו כי אין כלל רלבנטיות לשאלה באם אפרים השכיר בפועל את השטח למטרות חקלאיות שכן די בפוטנציאל שהיה וישנו לעשות זאת לאור ניקוי השטח בידי התובעת. סבורני כי האמירה "קיבל" בסעיף 1 לחוק אינה תומכת במסקנה עליה ביסס ב"כ התובעת את טענותיו, הגם שאין לקבע מסמרות בענין, שכן יש הסבורים כי די בכך שההתעשרות הגיעה לידי הנתבע במועד כלשהו. (ראה פרידמן בעמ' 95). עדותו של חרודי דווקא נטלה את העוקץ מטענת ההתעשרות המיוחסת לאפרים. על פי עדותו של חרודי יכלה הנתבעת גם ללא ביצוע עבודות עקירת השורשים להשכיר את המקרקעין לצורך עיבוד חקלאי ועל כן אין לראות בפעולות התובעת כפוטנציאל השבחה בנסיבות (ראה בעמ' 20 לפר'). גם אם היה מקום לראות בפוטנציאל השבחה כהתעשרות ברמה העקרונית, יש לבחון אם התובעת קיבלה אותה שלא על פי זכות שבדין. בטרם אבחן אם ההתעשרות היא צודקת יאמר מיד כי אין להתעלם מהעובדה כי כניסתה של התובעת למקרקעי אפרים ללא רשות (גם לא מכללא) מהווה הסגת גבול ועל כן כבר מטעם זה היה מקום לקבע שהיא באה שלא על פי זכות שבדין. אין ספק כי לאור המסקנה בדבר העדרה של שליחות, יש להבין כי עסקינן במקרה דנן בהתעשרות כפויה. ובנסיבות כאן של התעשרות כנ"ל אין להורות על השבה. 12. נראים לי טענות ב"כ אפרים בסיכומיה כי גם אם היה מקום לחייבו בהשבה (ואינני סבורה כך כאמור) לא נמצאה בראיות התובעת ראיה המתאימה לעקרון החיוב בשווי הנמוך ביותר של שיעור ההשבה והעמדת גובה ההשבה דווקא על תמורת העבודה שנקבעה ע"י התובעת, אינה יכולה לשמש ראיה מכרעת בנושא. 13. לשאלת היותה של ההשבה צודקת בנסיבות הענין די לטעמי בקביעה דלעיל כי ההתעשרות במקרה דנן היא בגדר התעשרות כפויה שאינה מצדיקה השבה. לנוכח מסקנה זו אינני צריכה להדרש לטענות הנוספות של אפרים ושלא הוכחו בדבר פטור ממס רכוש שניתן לו כבר בשנת 95 וכן לענין בעלותו החלקית במקרקעין. סיכום 14. לאור האמור, התביעה כנגד נתבע 3 נדחית. אני משיתה על התובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ש"ח + מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. שימור עציםעקירת עצים / נזק לעצים