גניבת תיק תא מטען של אוטובוס

פסק דין 1. התובע, הנער ברק ברעם, לומד בפנימייה הצבאית בחיפה. ביום 3.6.04 נסע התובע בקו 947 של אגד מחיפה לנתניה, על מנת לבלות את סוף השבוע בבית הוריו. התובע ביקש מהנהג להכניס לתוך האוטובוס תיק גדול ("צ'ימדן"), שבו היו חפצים רבים שלו, ולדבריו - היה מקום באוטובוס. למרות זאת, הורה לו הנהג לאחסן את התיק בתא המטען, תוך שהוא מרגיע אותו בדברים ברוח: 'יהיה בסדר, אני אחראי'. למרבה הצער, ההבטחה כי "יהיה בסדר" לא עמדה במבחן: כשהגיע האוטובוס לנתניה, הסתבר כי תיקו של התובע נעלם מתא המטען של האוטובוס, וכנראה שנגנב באחת התחנות. בתביעה דנן תובע התובע מאגד לפצותו בגין אובדן התיק עם חפציו, על פי הפירוט אשר ברשימה שצורפה לכתב התביעה. 2. בדיון לפני העיד התובע, הנער ברק, ועדותו עוררה רושם אמין מאד. בין היתר, נשאל ברק אם ראה באוטובוס מודעה על הגבלת סכום הפיצוי, לגבי מטען, לתקרה של 425 דולר. הוא השיב כי לא שם לב לשלט כזה. (לעניין זה יש לאמר, כי גם אם קיימת מודעה כזאת בתוך האוטובוס, אין זה סביר לצפות שהנוסע "יקלוט" את תוכנה ומשמעותה, בעת שהוא עסוק בעלייה לאוטובוס ובהסדרת עניין מטענו. כמו כן, אם אותה מגבלה על תקרת סכום הפיצוי אינה תקפה, כפי שיפורט להלן, אזי לא יהא במודעה כזאת כדי להועיל לאגד). אגד, מצידה, לא הביאה לעדות את נהג האוטובוס, מר אמנון נגולה, למרות ששמו פורש בכתב התביעה. לפיכך לא נסתרה עדותו של התובע אודות הדברים שאמר לו הנהג, כאשר דרש שיאחסן את תיק המטען שלו בתא המטען של האוטובוס: "יהיה בסדר, אני אחראי". 3. בכתב ההגנה העלתה, אמנם, אגד טענות שונות כנגד עצם חבותה לפצות את התובע בגין אובדן מטענו. אולם לאחר שנשמעה עדות התובע בביהמ"ש, אמר נציג אגד, כי אם ביהמ"ש סבור שעליה לפצות את התובע, היא תהא מוכנה לעשות כן, אך זאת - רק עד תקרת סכום הפיצוי, בסך שווה ערך ל- 425 דולר, אשר נקבעה במכתב של המפקח על התעבורה מיום 28.6.93, שצורף לכתב ההגנה. מכתב זה מופנה אל מר אילן כהן, יועץ משפטי לביטוח ב-אגד, ונאמר בו כי המפקח על התעבורה מאשר תקרת פיצוי בגין נזק ו/או אובדן לכבודת נוסעים, בסה"כ 425 דולר לנוסע, ומחצית מסכום זה - לקטין עד גיל 13. 4. אגד מסתמכת על תקנה 401 לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961, שמורה: "בעל רישיון לא יתנה לנוסעים כל תנאי בקשר לנסיעה או בדבר אחריותו להם או לחפציהם, זולת תנאים שאושרו בכתב ומראש על ידי הרשות, או תנאים שנקבעו בפקודה או בתקנות אלה, וכל תנאי שהתנה בניגוד לאמור - בטל". "רשות", לעניין זה, מוגדרת בתקנה 384 לתקנות התעבורה: "המפקח על התעבורה, לרבות אדם שאליו העביר המפקח על התעבורה את סמכויותיו, כולן או מקצתן". בהתאם לכך, טוענת אגד כי תקרת סכום הפיצוי בגין אובדן כבודה של נוסע אושרה בכתב ומראש על ידי הרשות (המפקח על התעבורה), באותו מסמך משנת 1993, ולפיכך אין אגד חייבת בפיצוי, אלא עד גובהה של אותה תקרת-סכום (הסכום בשקלים, נכון להיום, הוא כ- 1845 ₪). אגד צירפה לכתב ההגנה את פסק דינה של כב' השופטת בית אור בתביעה קטנה 4420/00, שם נתקבלה תקרת הסכום האמורה. 5. אני סבורה, מטעמים שאפרט להלן, כי אגד אינה יכולה להסתמך על אותו מסמך של המפקח על התעבורה כבסיס להגבלת סכום הפיצוי לתקרה הנקובה בו. הודעתי לצדדים את דעתי זו, ושניהם ביקשו (התובע - באמצעות אביו שהגיע לדיון), כי אתן פסק דין מנומק לעניין זה, מכיוון שהסוגייה של כבודה שנגנבה מתא המטען של אוטובוס אגד חוזרת על עצמה במקרים לא מעטים שבאים לפני ביהמ"ש במסגרת תביעה קטנה. לפיכך אנמק להלן את עמדתי האמורה. 6. כידוע, אגד היא המוביל הציבורי הגדול במדינה. אנשים רבים עושים את דרכם באוטובוסים של אגד, במיוחד בנסיעות בינעירוניות, ורבים מהם נושאים עמם מטען מהסוג ובהיקף שנשא עמו התובע: סוגים שונים של בגדים, מספר זוגות נעליים, פריטי טואלט ובהם בשמים, דיסקים של מוסיקה, וכן - פריטים של ציוד אישי מסוגים שונים. אף מחירו של התיק הגדול (אותו "צ'ימדן") עשוי להגיע לכדי כמה מאות שקלים. אני סבורה, כי אגד היא בגדר "שומר שכר", לעניין חוק השומרים, התשכ"ז - 1967, בכל הנוגע לאחריותה לגבי מטענם של הנוסעים. פרנסתה של אגד היא על הובלת הנוסעים, ביחד עם מטענם, במיוחד כשמדובר בנסיעות בינעירוניות, שבהן מקובל לשאת מטען מסוג זה. לא בכדי יש באוטובוסים של אגד תאי מטען גדולים, שמיועדים לאיחסון תיקי מטען אישי, מהסוג שהתובע נשא עמו. על כן מתקיימים ב-אגד היסודות של הגדרת "שומר שכר" בחוק השומרים, לאמור: היא מקבלת תמורה בעד השמירה, ויש לה טובת הנאה ממנה, שהרי לקוחותיה, אשר משלמים בעד הכרטיס, מקבלים ממנה שירות, שכולל אף את הובלת מטענם. הדבר בא לידי ביטוי אף בתקנה 401 לתקנות התעבורה, שאגד מסתמכת עליה, אשר מדברת במפורש על אחריותו של בעל הרישיון לנוסעים ולחפציהם. חוק השומרים מטיל על שומר שכר אחריות כמעט מוחלטת לרכוש שבשמירתו, למעט אם האובדן או הנזק נגרמו עקב התרחשות שלא יכול היה לחזותה מראש ולא היה ביכולתו למנוע אותה. החריג לכך הוא כאשר המטרה לשמור על הרכוש היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, שאז יחוב שומר השכר רק ברמה של רשלנות (סעיף 2 (ב) לחוק השומרים). על פי האמור לעיל, אני סבורה כי הובלת מטענם של הנוסעים אינה טפלה למטרה העיקרית, שכן השירות שאגד נותנת הוא: הובלת הנוסעים ומטענם. שתי ההובלות הללו, שמתקיימות בעת ובעונה אחת, הן שוות משקל, ואין האחת "טפלה" לחברתה. על כן, מידת האחריות שמוטלת על אגד למטענם של הנוסעים היא כמעט מוחלטת, בהתאם לחוק השומרים. 7. כפי שצויין, הגבלת תקרת הפיצוי בגין אובדן או נזק למטענו של הנוסע נסמכת על הסמכות שהוענקה למפקח על התעבורה, בתקנה 401 לתקנות התעבורה, לקבוע תנאים להיקף אחריותו של בעל הרישיון (אגד, במקרה זה) לנוסעים או לחפציהם. לא למותר להטעים את הרישא של אותה תקנה,אשר אוסרת על בעל רישיון להסעה באוטובוס להתנות תנאי כלשהו לגבי אחריותו לנוסעים או לחפציהם. ההיתר לתנאי כזה יכול להינתן רק כאמור באותה תקנה, ולענייננו - באמצעות אישור בכתב ומראש של המפקח על התעבורה. מכיוון שמדובר בציבור גדול ובלתי מסויים של נוסעים, אני סבורה כי מגבלה לגבי סכום הפיצוי בגין נזק או אובדן של המטען היא בגדר "תקנה", כמשמעותה בחוק הפרשנות, התשמ"א - 1981, קרי: "הוראה שניתנה מכוח חוק והיא בת פועל תחיקתי". הוראת המפקח על התעבורה לא ניתנה, אמנם, ישירות מכוח חוק, אלא מכוח תקנה 401 האמורה, אולם אותה תקנה הותקנה מכוח פקודת התעבורה [נוסח חדש], ובהיות ההוראה של המפקח על התעבורה "בת פועל תחיקתי", אני סבורה שיש לראותה כ"תקנה". על פי סעיף 10 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח - 1948, תוקפה של תקנה מותנה בפרסום ב"רשומות". הוראתו של המפקח על התעבורה בדבר הגבלת תקרת הפיצוי לא פורסמה ברשומות, ועל כן אינה תקפה. ואם יטען הטוען, כי על פי תקנה 401 די באישור בכתב ומראש של המפקח על התעבורה, ואין צורך בפרסום ההוראה ברשומות, אף אני אשיב לו כי הוראות חוק או פקודה (לעניין זה: פקודת סדרי השלטון והמשפט) גוברות על הוראות תקנה. בכל מקרה, מקום שניתן לפרש או ליישם את התקנה באופן שמתיישב עם הוראות החוק, וודאי שיש לנהוג כך. אין כל קושי לפרסם ברשומות את המגבלה שקבע המפקח על התעבורה בעניין תקרת הפיצוי, על מנת שלא "תסתתר" במכתב שכתב המפקח על התעבורה, לפני כאחת עשרה שנים, ליועץ משפטי לביטוח של אגד, אלא תהא פתוחה לידיעת הציבור באמצעות פרסום ברשומות, כפי שנדרש לגבי תקנה בת פועל תחיקתי (כידוע, דין "נסתר" אינו עולה בקנה אחד עם משטר דמוקרטי, ועל כן נקבע בפקודת סדרי השלטון והמשפט כי תחילת תוקפם של חוק או תקנה היא מיום פרסומם ברשומות). לא למותר לציין, בהקשר זה, את ההסבר אודות ה"היסטוריה" של הוראת המפקח על התעבורה, שמובא בפסק דינו של כב' השופט יפרח בת"א 164/95 (בימ"ש השלום נצרת) נדאא אלמאדי נ. אגד (להלן: עניין אלמאדי), שאף בו נקבע כי אותה הוראה של המפקח על התעבורה אינה תקפה. העובדות בעניין אלמאדי דומות לעובדות במקרה שלנו: תיק של התובעת, ובו מטענה, שהובל באוטובוס של אגד, לא נמצא בתא המטען של האוטובוס, כאשר הגיע ליעדו, והתובעת ניזוקה עקב אובדן התיק, על תכולתו. נזקה של התובעת, בדומה לזה של התובע במקרה שלנו, עלה על 245 דולר. שאלת תוקפה של הוראת המפקח על התעבורה עמדה במרכז המחלוקת בעניין אלמאדי. כב' השופט יפרח מציין בפסק דינו, כי אגד היא שפנתה, ביום 27.5.93, אל המפקח על התעבורה, וביקשה ממנו להפעיל את סמכותו על פי תקנה 401 לתקנות התעבורה ולקבוע תקרה לפיצוי בגין נזק או אובדן לכבודת הנוסעים. בתשובה לפנייה זו נכתב מכתבו של המפקח על התעבורה - אותו מסמך מיום 28.6.93, שהופנה אל היועץ המשפטי לביטוח של אגד - ובו קבע המפקח על התעבורה את תקרת הפיצוי, אשר - כפי שכותב כב' השופט יפרח - "דומה שנעשתה על פי "הזמנת" הנתבעת (הלא היא אגד) במכתבה מיום 27.5.93". על כן כותב השופט, בהמשך פסק הדין, כי "ידה של הנתבעת רבה היתה בהגבלת חבותה"; וכן: "הנתבעת היא זו אשר הניעה את הגלגלים, ולרגל יוזמתה שלה הונע המפקח על התעבורה להורות את אשר הורה" (בסוף סעיף 6 של פסק הדין). לדידי, גם אם ההוראה בדבר הגבלת תקרת הפיצוי באה לעולם על פי יוזמתה של אגד - דבר שהגיונו ברור - אין בכך פגם, מטעם זה בלבד; אולם אותה הוראה צריכה לעמוד בתנאים שבדין לתקפותה, ואף טעונה פרסום ברשומות, ככל תקנה. לפיכך, די באי הפרסום ברשומות כדי לשמוט את הקרקע מתחת לתקפותה של הוראת המפקח על התעבורה מיום 28.6.93. 8. שני טעמים עמדו בבסיס פסיקתו של כב' השופט יפרח, בעניין אלמאדי, כי אותה הוראה של המפקח על התעבורה אינה תקפה: האחד - כי הוראה זו מנוגדת לסעיף 63 לחוק המסחרי העותומני, ולפיו אחריותו של המוביל על המטען היא כמעט מוחלטת (למעט אם הנזק נגרם בשל מום שבטובין עצמם, או בשל כוח עליון). לשונו של סעיף 63 האמור: "המוביל אחראי עבור החפצים שיש להובילם, מלבד במקרה של כוח עליון. הוא אחראי עבור נזקים, פרט לאלה הנגרמים על ידי מומים שבטובין או כוח עליון". היקף זה של אחריות דומה לזה שעל פי חוק השומרים, כאשר מדובר בשומר שכר, וכאשר עניין ההובלה אינו "טפל" למטרה העיקרית של פעילותו (בנקודה אחרונה זו חולקת אני, בכל הכבוד, על קביעתו של כב' השופט יפרח כי יש לראות את הובלת המטען כטפלה למטרה העיקרית). לעניין הניגוד בין הוראת סעיף 63 לחוק המסחרי העותומני לבין הגבלת תקרת סכום הפיצוי על פי הוראת המפקח על התעבורה, נאמר בפסק הדין: "... אחריותו של מוביל ציבורי, דוגמת הנתבעת, למטען המובל על ידיו, הינה אחריות מוחלטת, כפי שנקבע בסעיף 63 לחוק המסחרי העותומני. ניסיון להביא לצמצום באחריות זו, ככל שאין מדובר בנסיבות של כוח עליון, מביא לפגיעה בציבור הנזקקים לשירותיו של המוביל הציבורי, לו ניתן כמעט מונופול בהובלת נוסעים על מטענם בכבישי המדינה. הגבלת הפיצוי בנסיבות שאינן בגדר כוח עליון, ספק אם יינתן לה תוקף" (בסוף סעיף 7 של פסק הדין). הטעם השני, והמצטבר, לפסילת תוקפה של הוראת המפקח על התעבורה הוא המשקל שיש ליתן לזכות הקניין, כזכות חוקתית, מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ההגנה החוקתית שיש כיום על זכות הקניין, מכוח חוק היסוד, מחייבת להקפיד כי המוביל הציבורי לא יעמיד תנאים, שפוגעים בזכות הקניין של ציבור הנוסעים, אלא אם אותה פגיעה עומדת גם בתנאים שעל פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. התנאים הללו נקבעו בסעיף 8 של חוק היסוד (סעיף ה"מידתיות"), והם: כי הפגיעה היא על פי חוק או מכוח חוק; כי החוק הולם את ערכיה של מדינת ישראל ונועד לתכלית ראוייה; וכי הפגיעה היא במידה שאינה עולה על הנדרש. וכך כתב כב' השופט יפרח על פעולתם המצטברת של שני הטעמים הללו: "והנה, בענייננו התיימר המפקח על התעבורה לצמצם את היקף חבות הנתבעת, חרף כך שלכאורה לא היה רשאי לעשות כן, נוכח הוראת סעיף 63 הנ"ל, אשר ראוי לפרשה תוך מתן משקל רב לזכות היסוד המורה כי אין פוגעים בקניינו של אדם, אשר היא זכות חוקתית על-חוקית, ככל יתר הזכויות המנויות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" (בסעיף 6 של פסק הדין). כפי שציינתי, אגד הסתמכה בכתב הגנתה על פסק דינה של כב' השופטת בית אור (ביהמ"ש לתביעות קטנות בבאר שבע) ב-ת.ק. 4420/00, שם נפסק פיצוי בהתאם למגבלה של תקרת הסכום, על פי מכתבו של המפקח על התעבורה. אולם באותו מקרה לא עלתה כלל - כנידן - שאלת תקפותה של הוראת המפקח על התעבורה, ולא נבחנה על ידי ביהמ"ש. על כן אין פסק דין זה יכול לסייע לענייננו. 9. אם ברצון המפקח על התעבורה להגביל את תקרת הפיצוי בגין אובדן או נזק למטענו של נוסע באוטובוס, עליו, איפוא, "להתגבר" על הוראת סעיף 63 לחוק המסחרי העותומני, שמעמדה כדבר חקיקה גבוה מזה של תקנות התעבורה, ואשר אינה מתיישבת עם הגבלת תקרת הפיצוי. כפי שצויין, אף היקף האחריות למטען הנוסעים, אשר מוטלת על אגד על פי חוק השומרים, אינו מתיישב עם אותה הגבלה. ביחס לחוק השומרים ניתן אולי לאמר, שהצורך הכלכלי להגביל את תקרת הפיצוי, לגבי מוביל ציבורי, והסמכות שהוקנתה לשם כך בתקנות התעבורה, יוצרים "דין ספציפי", אשר גובר על הדין הכללי שבחוק השומרים. לעומת זאת, סעיף 63 לחוק המסחרי העותומני עוסק באופן ספציפי באחריותו של מוביל, ולגביו - לכאורה - אין יכול לעמוד הטיעון של "דין ספציפי". אולם אף אם יצלח המפקח על התעבורה משוכה זו, יהיה עליו להראות כי הגבלת הפיצוי שקבע מתיישבת גם עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לעניין זה יש להטעים את דרישת ה"מידתיות": סכום התקרה בסך 425 דולר נקבע, כאמור, לפני כאחת עשרה שנים. הסכום לא עודכן מאז, ואגד ממשיכה להסתמך על אותה תקרת-סכום, אשר דומה שלא תהיה מחלוקת, כי אינה מתאימה למציאות של היום. אם יימצא שניתן, מבחינת הדין (סעיף 63 האמור) להגביל את תקרת הפיצוי, אני סבורה כי יש לערוך סקר מתאים, או לנקוט כל דרך מקצועית נאותה, על מנת לקבוע סכום-תקרה ראוי, שיהא תואם את המציאות כיום. אין אני בגדר "מומחה" לעניין זה, אולם על פי ניסיון החיים, ועל פי מה שלמדתי מתוך התיקים שאני שומעת, אוכל לאמר - על דרך של "אומדנא" - כי השווי של התכולה בתיק-מטען ממוצע של נוסע בינעירוני (בגדים וציוד אחר למספר ימים או יותר) אינו פחות מכ- 5000 ₪. כאמור, אני מציינת סכום זה לא על מנת לקבוע מסמרות, חלילה, אלא על מנת לסבר את האוזן, לעומת הסכום של כ- 1845 ₪ בלבד, על פי סכום התקרה של 425 דולר. נראה, איפוא, כי תקרת הסכום, על פי אותו מסמך ותיק של המפקח על התעבורה, אינה עומדת גם בדרישת המידתיות שעל פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וזה הוא טעם נוסף כנגד תקפותה. 10. טעם אחר כנגד ההסתמכות של אגד על הגבלת הפיצוי על ידי המפקח על התעבורה יכול להיות מעוגן בדיני ההשתק והמניעות: נהג האוטובוס - אשר כלפי הנוסע הוא בעל הסמכות ונציגה של אגד - הציג לפני התובע מצג כי הוא אחראי לשלום מטענו. הנהג לא אמר לתובע דבר על כך שאחריות זו מוגבלת בסכום, ומה הוא סכום התקרה. לדברי התובע, באותה נסיעה היה מקום גם לתיק המטען בתוך האוטובוס, ולא היה הכרח להובילו בתא המטען, מחוץ ליכולת ההשגחה הצמודה על ידי התובע. למרות זאת, עמד הנהג על כך, שתיק המטען יובל בתא המטען של האוטובוס, תוך שהוא מבטיח לתובע אחריות על המטען, מבלי לציין כל מגבלה לכך. ניתן לאמר שבכך יצרה אגד, באמצעות נהגה, מצג כלפי התובע, כי היא אחראית לכך, שהמטען יגיע בשלמותו ליעדו, מבלי שציינה כל מגבלה לגבי אחריות זו. התובע הסתמך על אותו מצג ושינה את מצבו לרעה, בכך שציית להוראת הנהג ואיחסן את התיק בתא המטען. לפיכך, משנגנב התיק - מושתקת אגד מלטעון כי סכום הפיצוי בגין אובדן התיק לא יעלה על התקרה שנקבעה בזמנו על ידי המפקח על התעבורה. זה הוא טעם נפרד, שעולה מהנסיבות של מקרה זה, ואינו קשור - אם כי וודאי שאינו גורע - מהטעמים המשפטיים לאי-תקפותה של הוראת-ההגבלה, אשר פורטו לעיל. 11. כל אחד מהטעמים דלעיל דיו, לדעתי, כדי לשמוט את הקרקע מתחת לתקפותה של הוראת המפקח על התעבורה בדבר הגבלת תקרת הפיצוי (או למנוע הסתמכות עליה); ובהצטברם - על אחת כמה וכמה. על כן אין אגד יכולה להסתמך על אותה מגבלה, ומשנמצאה חייבת בפיצוי הנוסע הניזוק, עליה לשלם לו על פי סכום הנזק הממשי, כל עוד לא נחקקה באופן תקף מגבלה על תקרת סכום הפיצוי. ציינתי כי בדיון לפני לא עמד עוד נציג אגד על הטענה כי אין עליה חובה לפצות את הנוסע בגין אובדן מטענו, ויפה עשה. חובת הזהירות המושגית של אגד כלפי המטען אינה מוטלת בספק, אפילו לדידם של הגורסים כי היקף החובה שלה על פי חוק השומרים הוא עד רמת הרשלנות, ולא מעבר לכך (מהטעם שהובלת המטען היא פעילות טפלה לפעילות העיקרית). כולי עלמא לא פליגי, כי היקף אחריותה של אגד למטען עומד לפחות על רמת הרשלנות. על פי העולה מהחומר שלפני, אגד אינה נוקטת אמצעים מספיקים לשמירת מטענם של הנוסעים, אשר היא דורשת כי יאוחסן בתא המטען של האוטובוס, תוך שהיא מונעת בעד הנוסעים להעלותו עמם לתוך האוטובוס ולהשגיח עליו באופן צמוד. בדיון לפני אמר נציג אגד, כי לא יעלה על הדעת שנהג האוטובוס (או, בתחנות גדולות, נציג אחר מטעם אגד), יעמוד ליד תא המטען ויבדוק כל תיק שמוכנס אליו או מוצא ממנו, ולגבי האחרונים - האם התיק מוצא על ידי מי שזכאי להוציאו, או על ידי אחר. נציג אגד צידד ב"שיטה", שמחייבת איחסון של תיקים גדולים בתא המטען אשר בתחתית האוטובוס, שכן שיטה זו עונה הן על בעיית חוסר המקום בתוך האוטובוס, ואף יש לה עדיפות מבחינה "בטיחותית-בטחונית", כפי שהתבטא (בעמ' 2 לפר'). הטעם האחרון נראה תמוה, שכן על פני הדברים, יש דווקא מקום לחשש, כאשר איש מטעם אגד אינו מפקח על תא המטען, כשהאוטובוס עוצר בתחנה, ולאחר שהנהג שחרר את כפתור הנעילה. בשלב זה, תא המטען של האוטובוס נגיש לכל דיכפין. על כל פנים, נראה כי ההפקרה, למעשה, של תא המטען, באופן שאין כל פיקוח - על ידי נציג מטעם אגד - על הוצאה של תיקים מתוכו, אינה עונה על רף מינימלי של אמצעי שמירה, אשר אגד מצופה לנקוט לגבי מטענם של הנוסעים. לא למותר לציין, בהקשר זה, כי לגבי נזקי גוף קבע ביהמ"ש, שמחובתה של אגד לנקוט אמצעי זהירות של ממש, אפילו כשמדובר בתקיפה בזדון של אדם בתחום תחנה שלה, וכי היא התרשלה כשלא נקטה אמצעים כאלה (ע"א 3510/99 ולעס נ. אגד ואח', פ"ד נ"ה (5), 826). ככל שמדובר בשמירה על מטענם של הנוסעים, מצטיירת תמונה עגומה, כי אגד משחררת עצמה כמעט לחלוטין מנקיטה של אמצעי ממשי כלשהו להבטחת המטען מפני גניבה מתוך תא המטען של האוטובוס. אמצעי מינימלי הוא לשמור את תא המטען נעול בכל עת, כאשר איש מלבד נציג אגד אינו יכול לפתחו, ולמסור לנוסעים את תיקיהם, רק על פי מספר או אמצעי דומה, אשר ימסר לנוסע בתחילת הנסיעה, עם הפקדת תיקו בתא המטען. אמצעים מסוג זה נהוגים אצל מובילים ברחבי העולם, והם אינם מסובכים או יקרים במיוחד. 12. סוף דבר, על אגד לפצות את התובע בגין אובדן תיק המטען שלו. עצם החובה לפצות לא היתה, למעשה, במחלוקת בדיון לפני, והבהרתי לעיל מדוע לדעתי אין אגד יכולה להסתמך על מכתבו של המפקח על התעבורה משנת 1993, שבו נקבעה תקרת סכום לפיצוי בגין אובדן כבודה. על פי הרשימה המפורטת שצורפה לכתב התביעה, ואשר פריטיה והמחירים שלצידם הם סבירים - ערך הציוד שהיה בתיק המטען של התובע, לרבות התיק עצמו, מסתכם ב- 4793 ₪. אגד טענה כי המחירים שהתובע נקב הם מחירים של פריטים חדשים, ואילו הפריטים שאבדו לו היו משומשים, ועל כן יש להפחית את הסכום שנתבע בגין כל פריט. התובע פרט ברשימתו, לגבי כל אחד מהפריטים, את זמן השימוש שעשה בו. על פי פירוט זה, מרבית הפריטים הם חדשים למדי (בין שבועיים למספר חודשים). נוסף על כך, יש טעם בטיעונו של אבי התובע, כי אין ביכולתו לרכוש פריטי לבוש וציוד אישי "משומשים", חלף אלה שאבדו אצל אגד, אלא עליו לרכוש פריטים חדשים. החלטתי לפסוק לזכות התובע את הפיצוי, על פי הערך שציין לצד כל פריט. התובע תבע אף 2500 ₪ בגין אובדן חומר לימוד, אך הוא לא פרט באיזה חומר מדובר, ולפי מה נעשה החישוב, ועל כן לא אפסוק לזכותו סכום זה. אני מחייבת, איפוא, את הנתבעת לשלם לתובע 4793 ₪, שישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום האירוע: 3.6.04, ועד לתשלום בפועל. עוד תשלם הנתבעת לתובע הוצאות המשפט בסך 500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. לסיום, אביע תקווה כי אגד תשפר את אופן השמירה על מטענם של נוסעיה, על מנת לתת להם את ההרגשה, כי גם בנוגע למטענם - "טוב שההגה בידיים של אגד". אוטובוסגניבה