ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה בת.א 4392/99 (כב' השופט גרובס), בו נקבע כי המערערים (עתון יומי, העורך והמו"ל) (להלן: "המערערים") יפצו את המשיב שמואל אריאלי (להלן: "המשיב") בסכום של 200,000 ₪ בגין פרסום כתבה בעיתון גלובס (המערער 1) שהיה בה משום הוצאת לשון רע על המשיב על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"). 1. העובדות המשיב, שמואל אריאלי, הינו עו"ד עצמאי המתגורר בנתניה. ביום 17.6.99 פורסמה בעתון גלובס כתבה בגודל של כרבע עמוד ואשר כותרתה הינה: "עו"ד שמואל אראלי הואשם בזיוף פסק דין". בגוף הכתבה תוארו מעשי מירמה, זיוף, הונאה וגניבה של אותו עו"ד בשם שמואל אראלי. בהמשכה של הכתבה נרשם כי: "עו"ד אריאלי גזר את הסייפא של פסק הדין עם חתימת השופטת, צילם חלק זה עם הכותרת של כתב התביעה המקורי שבו צויין סכום התביעה" (ההדגשה אינה במקור). המשיב, העונה כאמור לשם שמואל אריאלי, סבור היה כי קוראי הכתבה עשויים לבלבל בינו לבין עו"ד אראלי נשואה של הכתבה, ולאחר שתשומת לבו הוסבה לכך על ידי אנשים שונים, פנה למערערים בדרישה לפרסומה של הבהרה והתנצלות באותיות מודגשות בכותרת הכתבה. המערערים נעתרו לבקשה. ב- 19.6.99, וב- 21.6 פורסמו על ידי העתון הבהרות לפיהן : "הפרסום בעניין עו"ד אראלי (17.6) לא התייחס בשום צורה שהיא ואין כל קשר עם עו"ד שמואל אראלי מרחוב רזיאל 7 בנתניה". כפי שניתן להיווכח בהבהרות אלו לא תוקנה טעות ההגהה שנפלה בכתבה המקורית אראלי-ואריאלי. הבהרה מתוקנת (כאשר שמו של המשיב מאויית באופן נכון) פורסמה רק ב- 22.6. המשיב סבור היה כי ההבהרות לא ענו על דרישותיו ופנה במכתב למשיבים בדרישה כי ישולמו לו פיצויים בסך 300,000 ₪. משנענה בסירוב, הגיש תביעתו לבית המשפט קמא והעמיד את סכום התביעה על 500,000 ₪. 2. פסק הדין של בית משפט השלום השופט הנכבד קבע כי הנאמר בכתבה מהווה פרסום לשון הרע, ודחה את טענות המערערים באשר להגנות שכביכול עומדות להן. באשר להגנת "האמת בפרסום" קבע כי על אף שהיה דוחה את התביעה לו עו"ד אראלי עצמו היה ניצב בפניו, הרי שבכל הקשור למשיב, הקורא הסביר יכול היה בקלות להתבלבל בין השמות ולהסיק שהכתבה מתייחסת אל המשיב עצמו. מסקנה זו מתחזקת על ידי ציון שמו האמיתי של המשיב בגוף הכתבה. גם התצהירים שהוגשו מטעם המשיב מצביעים על כי שיבוש השמות הטעה את קוראי הכתבה לחשוב כי המעשים המתוארים מיוחסים לו ולא לאחר. אשר להגנת תום הלב, סבר השופט הנכבד כי אין לייחס משמעות למניעי הפרסום או לכוונת המפרסם שכן עוולת לשון הרע הינה עוולה של אחריות חמורה. גם טענותיהם של המערערים כאילו לא יכלו לדעת על קיומו של המשיב נדחו בנימוק לפיו המשיבים יכולים היו לגלות באמצעות בדיקה פשוטה כי קיים מספר לא מבוטל של עורכי דין אשר שמותיהם דומים מאד לעורך דין שמואל אראלי. פרסום כתובתו של עורך הדין, למשל, יכול היה למנוע את הבלבול עם המשיב. באופן כללי נקבע על ידי השופט הנכבד, כי נוכח חומרתו של המעשה המתואר בדבר הפרסום, חלה על המערערים החובה לברר אם קיים עורך דין ששמו זהה או דומה מאד לשמו של הנאשם. פגיעתם של המערערים במשיב לא צומצמה על ידי פרסום ההבהרות נוכח העובדה כי שתי ההבהרות הראשונות חזרו על שיבוש שמו של המשיב ומאחר שלא ענו על דרישות סעיף 17 לחוק באשר לפרמטרים לפיהם אותה הבהרה צריכה להיות מפורסמת. באשר לשאלת אחריותם של המערערים ברשלנות, נקבע כי במעשים ובמחדלים של המערערים, אשר נמנעו מעריכת בדיקה סבירה, ישנה רשלנות על פי פקודת הנזיקין. חובתו של המפרסם לבדוק מראש כל פרט מזהה של מי שעליו מתפרסמת כתבה מהסוג המתואר והמשך חוסר האיכפתיות ב- 2 ההבהרות השגויות אינו מתיישב עם זהירות מינימלית או עם תום הלב הנדרשים מהמערערים. בבואו לקבוע את סכום הפיצויים, התייחס השופט הנכבד לסעיף 7א לחוק וקבע כי אין דבר בסעיף המגביל את יכולתו לקבוע סכום העולה על 50,000 ₪. לפסיקת הפיצויים לדבריו ערך הצהרתי מעבר לערכו הכלכלי ועל בית המשפט לתת ביטוי להכרתו השיפוטית בכך שנעשתה כלפי התובע עוולה שגרמה לפגיעה בשמו הטוב. בנוסף, ההבהרות שפרסמו המערערים לא ענו על דרישות החוק, ובהתנהגותם עובר להגשת התביעה יש טעם לפגם. לאור כל זאת, חייבה הערכאה הדיונית את המערערים בתשלום פיצויים בסך 200,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הפרסום של הכתבה. כן חויבו המערערים בפרסום הודעת התנצלות בנוסח ובאופן המפורט בפסק הדין. 3. טענות הצדדים: עיקר טענתם של המערערים הינו באשר לסכומי הפיצויים הגבוהים שנפסקו למשיב. לדבריהם, סכום הפיצוי גבוה פי 4 מהתקרה הקבועה בסעיף 7א לחוק, ועומד בניגוד לעקרונות הפיצוי הכלליים בנושא גובה הפיצוי בלשון הרע. כאסמכתאות לטענתם מפרטים המערערים שורה ארוכה של פסקי דין בנושא לשון הרע בהם נפסקו פיצויים שאינם מגיעים לטענתם לסכום הגבוה שנפסק למשיב, על אף חומרתם. המערערים מבקשים להדגיש את תגובתם המהירה לפרסום השגוי, ואת תום ליבם בפרסום הידיעה. גם עובדת הצמדתו של הפיצוי ליום הפרסום ולא ליום מתן פסק הדין מהווה טעם לפגם בקביעת הפיצויים לגירסתם. יתרה מכך, המערערים מלינים על דחיית ההגנה שהציגו בדבר "האמת בפרסום". לטענתם, דבר הפרסום היה אמת ביחוד לאור גילוי העובדה לפיה עו"ד שמואל אראלי, נשוא הכתבה, נוהג להיקרא גם שמואל אריאלי, על פי הפרסום המופיע בדפי זהב. מאותה סיבה מבקשים המערערים לטעון כנגד דחיית הגנת תום הלב. לבסוף, מבקשים הם לקבוע כי גם אם יוותר פסק דינו של בית המשפט קמא על כנו, תקוזז עלות הודעת ההתנצלות שפורסמה על ידי המערערים נוכח העובדה כי התנצלות שכזו פורסמה כבר בעבר, ומאחר שסעד זה לא התבקש על ידי המשיב בכתב התביעה. המשיב מבקש לטעון כי פרסום הכתבה הסב לו פגיעות חמורות בשמו הטוב ובמוניטין שלו וכן עוגמת נפש וצער רב. לדבריו, הוגשו מטעמו תצהירים שלו ושל עורכי דין נוספים ובהם פרטים על ההשלכות החמורות של הפרסום. המשיב ויתר המצהירים לא נחקרו על תצהיריהם והמערערים לא חלקו על האמור בהם. המשיב מבקש להדגיש כי ככל שטענותיהם של המערערים בדבר הגנת תום הלב ואמת בפרסום מסתמכות על עובדת כינויו של עו"ד שמואל אראלי גם בשם שמואל אריאלי, אין מקום לקבלן. זאת מאחר שבדיקה מאומצת יותר של העובדות מצביעה על כי אין כל קשר בין עו"ד אראלי הנ"ל לאותו עו"ד אריאלי. בנוסף על כך, על פי סעיף 17 (א) לחוק, לא עומדת טענת תום הלב לאמצעי תקשורת אשר נדרש לפרסם תיקון או הבהרה ולא עשה זאת על פי הפרמטרים הקבועים בחוק. באשר לגובה הנזק, מבקש המשיב להותיר את הקביעה על כנה. לדבריו, התייחסותם של המערערים לסעיף 7א לחוק אינה רלוונטית לערעור הנדון, מאחר שסעיף זה מכוון כלפי מקרים בהם לא הוכח כל נזק לפי הגדרתה של פקודת הנזיקין, קרי גם נזק שאינו ממוני, בעוד שכאן, הוכיח המשיב באמצעות התצהירים שהגיש כי נגרם לו נזק בלתי ממוני, הן בשל עוגמת הנפש והן בשל הפגיעה במוניטין שנגרמה לו. 4. דיון א. באי כח הצדדים צמצמו במידה ניכרת את טענותיהם לפני ערכאת הערעור והשאלות העיקריות שנותרו לדיון מתייחסות לשאלת גובה הפיצויים שנקבעו למשיב. סוגיה זו מורכבת משני נדבכים - האחד הינו הנדבך החוקי המתייחס להגבלתו של השופט להטיל פיצויים ללא הוכחת נזק מכח סעיף 7א, והשני מתייחס לשיקול דעתו הכללי של השופט בקביעת סכום פיצויים בגין לשון הרע. ב. עוד לפני שנקיים דיון בעניין זה, ראוי להדגיש כי הסוגיה העומדת לפנינו מעלה שאלות מרתקות באשר להיקף תחולתה של עוולת לשון הרע ובאשר ליחס בינה לבין עוולת הרשלנות. ממסכת העובדות שלפנינו לא מצטייר המקרה הקלאסי של הוצאת לשון הרע על אדם על ידי פרסומן של עובדות שקריות לגביו, אלא סיטואציה אחרת בה הדברים שנכתבו לא כוונו באופן מודע כלפי הנפגע מדבר הפרסום, אלא לאדם אחר. אמנם מקרים מסוג זה נדונו בפסיקה (ראה למשל ע"א 354/76 עזבון שרף נ' שירות ייעוץ כלכלי ואח' וערעור שכנגד, פ"ד לה(4), 169 בעניין טעות כתיב שהביאה לבלבול בין נשוא הפרסום לבין התובע, וע"א 6437/99 סיטון נ' רשות השידור, דינים מחוזי, לב (10) 85, על החפיפה בין שמה של דמות פיקטיבית לשמו של אדם "מציאותי" ויכולתו של האחרון לדרוש פיצויים עבור דברים שנכתבו אודות אותה דמות פיקטיבית). אלא שנדמה כי המקרה שלפנינו חושף ביתר שאת "איזור הדמדומים" שבין עוולת הרשלנות לבין עוולת לשון הרע. זאת נוכח העירוב שבין טעות ההגהה שגרמה לייחוס עובדות שאינן נכונות למשיב, עם חובתו הכללית של העיתון לוודא לא רק קיומם של עורכי דין בשמות זהים כי אם גם שמות דומים לאלו שלהם מתייחס הפרסום. התשובה לשאלה אם מקור חובתם של המערערים נובעת מהמאטריה העוסקת בלשון הרע דווקא, אינה נראית לנו כה ברורה. למרות הקושי העולה מהדברים, לא נזקקנו להיכנס לעובי הקורה בעניין זה, בעיקר בשל העובדה כי באי כוחם של המערערים לא התייחסו בכתב הערעור שלפנינו לשאלת גיבושה של עוולת לשון הרע אלא התמקדו בקיומן של הגנות החוק לדבר הפרסום, וביתר פירוט להגנת " האמת בפרסום" ו"תום הלב". טיעוני הגנה אלו מסתמכים, על פי המערערים, על הטענה הכללית לפיה עו"ד אראלי, נשוא הפרסום, נוהג להתכנות גם בשם עו"ד אריאלי, על פי הפרסום בדפי זהב, ומשכך טעות ההגהה לא פגעה באמיתות הפירסום. טענת תום הלב של המערערים נסמכת אף היא על אותו נימוק. אלא שצמצום הטענות לנימוק זה אינו יכול לסייע בידי המערערים. בראש ובראשונה משום שהמשיב עצמו הפריך את נכונות הטענה בהצביעו על כך שאותו עו"ד אראלי המפורסם בדפי זהב במילא אינו אותו עו"ד אראלי נשוא הכתבה (סעיף 17 לעיקרי הטיעון של המשיב). ובכלל- לעניין זה, איננו בטוחים כי הצלחתם של המערערים למצוא שיבוש נוסף של שמו של עורך הדין אראלי במקום אחר מהווה אינדיקציה ברמת ההוכחה הנדרשת לזיהויו של אותו עו"ד אראלי עם השם אריאלי. יתירה מכך, על פי קביעתו של השופט קמא, לא צירפו המערערים כתב אישום או אסמכתא אחרת לכתב הגנתם, בהם יש לאשר את האמור בכתבה גם באשר לעו"ד אראלי עצמו. מאחר שנטל הוכחת ההגנה רובצת על הנתבעים נכשלו המערערים גם מסיבה זו בהוכחת טענת "האמת בפרסום". מעבר לכל האמור לעיל, נציין כי גם קבלת הטענה מוכיחה לכל היותר כי קיימים שני עורכי דין הנושאים את אותו השם ואינה מייתרת את קביעתו של השופט קמא לפיה מחובתו של עתון גלובס לוודא כי לא קיים אדם נוסף שההאשמות המתוארות בכתבה עשויות להיות מיוחסות לו בטעות. משמע- גם אם לא מוכח היה כי עו"ד אראלי נשוא הכתבה נוהג להתכנות בשם עו"ד אריאלי היו נותרות על כנן קביעותיו של השופט הנכבד באשר לרשלנותם של המערערים בפרסום הכתבה ללא הערה המבחינה בין המשיב לאותו עו"ד אראלי. משמעותה של קביעה זו באשר להגנת "האמת בפרסום" הינה כי ככל הנוגע למשיב עצמו האמור בכתבה אינו אמת, על אף שאדם סביר יכול היה להבינה כמתייחסת אליו. ג. ואכן, כאמור, עיקר טיעוניהם של המערערים אינו מתייחס לעצם חיובם על פי עילת לשון הרע ותביעת הרשלנות, אלא מופנה כלפי גובה הפיצויים שנפסקו למשיב. לטענתם, אופי הפרסום, והתנהלותם של הצדדים בפרשה אינם מצדיקים פסיקתו של סכום הגבוה באופן יחסי בהרבה מהפסיקה הנהוגה בתביעות לשון הרע אחרות ואף חמורות יותר. בחינת טענותיהם של המערערים העלה בליבנו חשש כי הפיצויים שנקבעו למשיב אינם עולים בקנה אחד עם עקרונות פסיקת הפיצויים בנושא, ומשכך החלטנו להפחית את הסכום שנפסק למשיב. לפני בחינת השיקולים שהביאו אותנו למסקנה האמורה, מן הראוי להבהיר את המחלוקת שנפלה בין הצדדים בדבר פרשנותו של סעיף 7א לחוק. סעיף זה, אשר הוסף במסגרת תיקון מספר 6 לחוק קובע כי כאשר לא הוכח נזק בתביעה על פי עוולת לשון הרע, תהיה התקרה המקסימלית לפיצויו של התובע 50,000 ₪. תכליתו של הסעיף הייתה להקל עם התובע ולמנוע ממנו את הצורך בהוכחתו של נזק ממשי, כך שמהרגע שנקבע על ידי בית המשפט כי דבר הפרסום עונה לקריטריונים המגבשים את העוולה, יוכל התובע לזכות בפיצוי מבלי שיהא עליו להוכיח נזקיו [הצעת חוק לשון הרע (תיקון מס' 6), התשנ"ט- 1998 (קריאה שניה ושלישית)]. ב"כ המערערים מבקשים להחיל על המקרה שלפנינו את הסעיף מתוך הנחה שהמשיב לא הוכיח כל נזק, ולפיכך מוגבל סכום הפיצויים שניתן להטיל עליו ל- 50,000 ₪. בטענה זו בלבד נתפסו המערערים לדבר טעות. סעיף 7א לחוק קובע כי: "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק". מילת המפתח בהקשר זה הינה "נזק" ומאחר שאין היא מפורשת בגוף העוולה הספציפית הזו, יש לבחון פירושה על פי סעיף 2 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), אליו מפנה סעיף 7 לחוק. סעיף 2 לפקודת הנזיקין מבחין בין: נזק - "אבדן חיים, נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב, או חיסור מהם, וכל אובדן או חיסור כיוצאים באלה", לבין נזק ממון שמשמעותו הינה "הפסד או הוצאה ממשיים הניתנים לשומה בכסף וניתן למסור עליהם פרטים". עינינו הוראות - המונח "נזק" כולל על פי כללי הפרשנות המוכתבים על פי חוק, גם נזק הנגרם לשמו הטוב של אדם ולא רק חסרון כיס או נזק ממוני. למסקנה זו הגיע גם השופט ברק ברע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף פ"ד נה 5 510, בו קבע כי: "החוק קובע (בסעיף 7) כי פרסום לשון הרע "...תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2(2) עד 55 ,15ב, 58 עד 61, ו-63 עד 68א לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944". הפניה זו כוללת, בין השאר, גם הפניה להוראות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שעניינן פיצויים (סעיף 60 לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944, המהווה כיום את סעיף 76 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; להלן - הפקודה). הוראות אלה מצויות בפרק ה' לפקודה, שעניינו "תרופות לעוולות". נקבע בו כי פיצויים הם תרופות בגין עוולה (סעיף 71 לפקודה). כן נקבע (סעיף 76 לפקודה), כי: "פיצויים אפשר שיינתנו הם בלבד או בנוסף על ציווי או במקומו, אלא שאם - (1) סבל התובע נזק, יינתנו פיצויים רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע; (2) סבל התובע נזק ממון, לא יינתנו לו פיצויים בשל הנזק אלא אם מסר פרטים עליו בכתב התביעה או בצירוף לו". בהקשר זה מגדירה הפקודה "נזק" בזו הלשון (סעיף 2): "'נזק' - אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה". אף הגדרה זו חלה לעניין פיצויים בגין לשון הרע. ניתן ללמוד ממנה כי הפיצוי בגין לשון הרע ניתן לא רק בגין הנזק הרכושי שלשון הרע גורמת אלא גם בגין הנזק הלא רכושי". (ההדגשה אינה במקור). לשונו של הסעיף אם כן ברורה- בקובעו הגבלה של 50,000 ₪ התייחס המחוקק בסופו של דבר למצב בו התובע נמנע מהוכחתו של כל נזק שהוא, ולא רק נזק ממון כטענתם של המערערים. ודוק- כפי שצוין בפסק הדין של השופט הנכבד, האפשרות לפצות אדם גם ללא הוכחת נזקיו הייתה קיימת בפסיקה עוד לפני קבלת התיקון וזאת באמצעות החזקה הקובעת כי פרסום עלול לפגוע בשמו הטוב של אדם. נדמה לנו כי מדובר באחד מאותם המקרים בהם כוונת המחוקקים ולשון החוק אינם תואמים לחלוטין, וכי הרציונל שעמד מאחורי התיקון לחוק היה להיטיב עם התובע כך שלא יהיה חייב להוכיח נזקיו מתוך הנחה כי הוכחת נזקים בתביעה מסוג זה קשה במיוחד (ראה למשל דברי ח"כ יהב בע"מ 2 לפרוטוקול הדיון בהצעת החוק), אולם למעשה יש בהוראה כדי להגביל את מתחם שיקול הדעת של השופט אשר כיום, לאורה של הוראת החוק, מנוע מלהעניק יותר מ- 50,000 ₪ בתביעת לשון הרע בה לא הוכח כל נזק. לשונו של החוק הינה ברורה ומשכך איננו בטוחים כי הערתו של השופט קמא לפיה אין בתיקון כדי להגביל את קביעת הפיצויים ללא הוכחת נזק, מדוייקת. כך או כך, איננו סבורים כי למחלוקת בין הצדדים בסוגיה זו השפעה ישירה על פסק הדין שלפנינו, שכן על אף הגבלה זו, וחרף העובדה כי יתכן שכוונות המחוקקים היו שונות, לשון החוק ברורה ביותר ותחולתו מתפרשת על מצבים בהם לא הוכח כל "נזק", כולל נזק שאינו ממוני. המשיב, לטענתו, הציג בפני הערכאה הדיונית תצהירים, רובם של עורכי דין המכירים אותו מקצועית, מהם עולה כי פרסום הכתבה גרם להם לסבור כי עמיתם הסתבך בפלילים. המערערים בחרו שלא לחקור את המצהירים בחקירה נגדית, ומשכך עומדים התצהירים כפי שהם. העולה מכך הינו כי המשיב פעל להוכחת נזקיו באשר לעוגמת הנפש שנגרמה לו והפגיעה בשמו הטוב. מכאן, שתחולתו המסייגת של סעיף 7א אינה אמורה לחול על המקרה שלפנינו, וכביכול הערכאה הדיונית לא הייתה מוגבלת בפסיקת הפיצויים. ד. ברם, מהמסקנה לפיה שיקול הדעת של השופט בקביעת גובה הפיצויים אינו מוגבל מכוחה של הוראת סעיף 7א לחוק, אין להסיק כי לא מוטלים על הערכאה הדיונית אי אלו הגבלות אחרות הנגזרות מהקריטריונים השונים המצויים בפסיקה ובלשון החוק עצמו. פסיקת הפיצויים בתביעות על הוצאת לשון הרע באה לשרת מספר מטרות. הראשונה והעיקרית שבהן, כבכל דיני הנזיקין, הינה מטרה תרופתית- השבת המצב לקדמותו (ר' שנהר, דיני לשון הרע, 370), דהיינו - פיצוי התובע על הנזק והמחסור שנגרמו לו. כפי שנאמר על ידי הנשיא ברק בפרשת אמר שלעיל: "הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (CONSOLUTION) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (REPAIR) את הנזק לשמו הטוב; למרק (TO VINDICATE) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע (ראו גטלי, שם [42], בעמ' 201). לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי, אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם - לא פחות ולא יותר (השוו ע"א 357/80 הנ"ל [23]). רק כך יהא ניתן - בגדרי הפיצוי התרופתי - לקיים את האיזון (האופקי) הראוי בין חופש הביטוי מזה לבין השם הטוב והפרטיות מזה. ודוק, פיצוי סמלי יכול לבוא כמכשיר להצהרה על ביצוע העוולה, אך לא כביטוי לפיצוי תרופתי. הפיצוי העולה על הנזק יכול להיות מוצדק כפיצוי עונשי, אך לא כפיצוי תרופתי". משמע - המגמה שצריכה להנחות את בית המשפט הינה הטבת נזקיו של התובע. הערכאה הדיונית קבעה כי שמו הטוב של המשיב נפגע וכי הפרסום הסב לו עוגמת נפש רבה. אלא שבחינה מדוקדקת של הדברים הובילו אותנו למסקנה כי הנזקים שהציג המשיב אינם מצדיקים פסיקתו של הפיצוי שנקבע לו על ידי הערכאה הדיונית; השופט הנכבד קבע כי נזקיו של המשיב מוכחים באמצעות התצהירים שהוגשו מטעמו. אלא שאיננו סבורים כי יש בתצהירים כדי להצביע על הנזק הרב לו ביקש המשיב לטעון. המשיב אמנם הגיש תצהיר מטעמו ומטעם מספר עמיתים למקצוע, בהם מגולל סיפור היוודע הפרסום, אולם לא מצא לנכון להגיש תצהירים מקרב לקוחותיו, לגביהם הניח השופט קמא כי הגיעו למסקנות קשות באשר למשיב בעקבות הפרסום (ע"מ 15 לפסק הדין). הצהרתו של המשיב כאילו במהלך הימים שלאחר הפרסום פנו אליו אנשים שונים ביניהם לקוחות ושופטים יכולה הייתה להיות מוכחת בנקל באמצעות הגשת תצהירים מטעמם. אלא שהמשיב הסתפק לצורך הוכחת נזקיו בהגשת תצהירים מטעמם של עורכי דין, חברים לעבודה, אשר משרדם נמצא בקרבת משרדו. מתצהיריהם של אלו עולה בעיקר פליאתם נוכח המיוחס למשיב, אולם לא ניכרת מהם אותה פגיעה חמורה בשמו הטוב, כפי שצוירה על ידי הערכאה הדיונית. דומה כי דווקא היכרותם של המצהירים עם המשיב וקרבתם אליו אפשרו לו לתקן את הטעות שנפלה בפרסום ללא מאמץ רב, וכך אכן ניכר מהתצהירים שהוגשו. המסקנה לפיה נזקיו של המשיב נגרמו מהדעה השלילית ש"אנשים רבים אחרים" גיבשו על המשיב בעקבות הפרסום, כלשון השופט קמא, לא הוכחה, ברמת הוכחה מספיקה. המשיב לא הצביע על פגיעה רחבת היקף בשמו הטוב, אלא על שמיעתם של קומץ מכרים אודות המיוחס לו. מעבר לתצהירים הבלתי מספקים כאמור שהוגשו על ידי המשיב, הסתמך השופט גם על שיקולים כלליים נוספים המתייחסים רובם ככולם להנחה לפיה עצם פרסום לשון הרע גורר עימו פגיעה בשם הטוב ומסב עוגמת נפש לתובע. אלא שאם בחר השופט קמא לבסס את פסיקתו בעיקר על הנתונים הללו, צריך היה לדעתנו להתחשב בעובדה כי המחוקק מצא לנכון להגביל את סכום הפיצוים ללא הוכחת נזק ל- 50,000 ₪. אמנם, כפי שציינו בראשית הדיון, הסעיף כלשונו אינו חל על המקרה שלפנינו, אולם רמת ההוכחה הנמוכה בה עמד המשיב כמו גם הסתמכותו של השופט הנכבד על שיקולים כלליים בדבר פיצויו צריכים היו ל"כוון" את הערכאה הדיונית לפסיקתו של סכום הסובב את סכום התקרה המצויין בסעיף, גם אם לא הוטלה עליה החובה להחילו כלשונו. ובכלל, בחינת הקריטריונים הכלליים המוזכרים בפסיקה מוביל אותנו למסקנה לפיה נסיבות המקרה שלפנינו אינן מאלו המצדיקות השתת סכום פיצויים כה גבוה. בראש ובראשונה יש לייחס משמעות לעובדה כי הפרסום לא כוון כלפי המשיב עצמו אלא כלפי אחר. חשיבותה של עובדה זו מתבטאת ביכולתו של המשיב למרק את שמו הטוב לאחר הפרסום. המשיב לא צריך היה להוכיח כי דברים שנאמרו עליו אינם נכונים (משימה קשה נוכח נטיית הבריות לסבור כי "אם אין עשן אין אש"), אלא אך ורק להבהיר כי דבר הפרסום התייחס לעו"ד אראלי/אריאלי אחר. המשימה המוטלת על מי שנכתבו לגביו פרטים מסולפים קשה לאין ערוך מזו המוטלת על מי שהדברים לא הופנו כלפיו. חומרת הפגיעה בהקשר זה מצומצמת יותר. כך גם לגבי הכאב והסבל שהיו מנת חלקו של המשיב. כאמור, לא הובאו כל הוכחות של ממש לפגיעה במעמדו של המשיב בקהילה- לא הוכח כל ויתור של לקוחות על שירותיו וטענתו של המשיב לפיה "ברור לי שאיש מבין עשרות עורכי הדין שקיבלו את הפרסום הנ"ל לא ימליץ להעביר אלי יצוג או בוררות" (סעיף 13 לתצהיר) אינה מבוססת בתצהירים שהוגשו מטעמו. הנחותיו של המשיב בדבר חומרת הפגיעה במעמדו ובשמו הטוב לא הוכחו על ידו, אם כן, ומעבר לכך, מהתצהירים שכן הוגשו על ידו, עולה כי עמיתיו של המשיב מיאנו להאמין להאשמות שיוחסו לו כביכול (ר' תצהירו של עו"ד רפי קיציס) או שעמדו על טעותם תוך זמן קצר. אשר להתנהגותם של המערערים-משקל רב מייחס השופט קמא להתנהלותם של המערערים לפני התביעה ובמהלכה. איננו סבורים כי יש בהתנהגות המצויינת על ידו כדי להצדיק הטלתם של פיצויים מוגברים. על אף שהמערערים חטאו בשנית ברשלנות משפרסמו הודעת הבהרה שגויה, שאינה עומדת בפרמטרים הקבועים בחוק, אין בחוסר תשומת לב זו משום התנהגות זדונית חמורה הנדרשת לקביעתו של פיצוי מוגבר על פי הפסיקה- כאמור בפרשת אמר שלעיל: "חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר (DETAVARRGA) בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית-המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי". במקרה הנדון שלפנינו, עמדו המערערים על טעותם מיד עם פנייתו של המשיב אליהם ולא ניסו לכפור בחובתם לפרסם הודעת הבהרה בנדרש, וזו אכן פורסמה בהמשך. התגוננותם של המערערים מפני הדרישה לתשלום הפיצוי הגבוה שביקש המשיב הינה לגיטימית ובמסגרת הכלים המשפטים הנתונים לנתבע. לא ניתן לומר כי התנהגותם של המערערים מגלה "כוונה זדונית ממושכת ועקבית" (כמנוסח בע"א 30/72 פרידמן נ' עו"ד סגל, פ"ד כז (2), 232), אלא לכל היותר חוסר תשומת לב וסירוב לקבל את מלוא דרישותיו של המשיב. מעבר לנדרש, נציין כי על אף השגגה שנפלה בפרסום ההבהרות, נראה לנו כי מי שמצוי היה בעובדות יכול היה להבין את המסר העיקרי שעלה מהן, שהרי כתובתו של המשיב צויינה במפורש. מעבר לכל, יש לשוב ולציין כי בעצם פרסום הכתבה לא הייתה למערערים כל כוונה לפגוע במשיב עצמו או להוציא דיבתו. ניתן לקבוע כי על אף שתום ליבם אינו עומד בהגדרות הדווקניות של ההגנה במסגרת בחינת החבות של המערערים, הרי שיש מקום לייחס לכך משקל בעת קביעת גובה הפיצויים. האמור בספרו של שנהר, שם, 389 יפה גם לענייננו ולפיהם: "הקלה עם נתבע תם לב בשלב פסיקת הפיצויים מהווה איזון חשוב לכללים האובייקטיבים הנוקשים המגדירים את עוולת פרסום לשון הרע. ככלל, בשלב קביעת האחריות מתעלם בית המשפט מכוונתו, מידיעתו ומתום ליבו של הנתבע. הדגש בשלב זה הוא על הפגיעה האובייקטיבית בתובע. עיקרון זה עלול לגרום אי צדק לנתבע. המחוקק והפסיקה מצאו לנכון לאזן אי צדק זה בשלב קביעת הפיצוי ולהקל (ולפעמים להחמיר) עם הנתבע, תוך התחשבות בכוונתו, בתום ליבו ובמידת זהירותו". למסקנה זו הגענו גם מבחינת לשון החוק עצמו, המפרט שורה של הקלות בקביעת פיצויי התובע. סעיף 19(2) מתייחס לשכנועו של המפרסם בדבר אמיתות הפרסום, וסעיף 19(3) מתייחס להקלה הנובעת מכך שהמפרסם לא התכוון לנפגע. אמנם אין דבר המחייב את בית המשפט להתחשב בהקלות אלו, שהרי המחוקק נקט לשון "רשאי", אולם דומנו כי במקרה זה בו ברורה חוסר התכוונותם של המערערים למשיב עצמו, ושכנועם העצמי של הכותבים באשר לעובדות שפורסמו, ראוי היה להעניק משקל רב יותר להגיון העומד מאחורי ההקלות המתוארות ולהחילן גם כאן. המשיב ציטט בעיקרי טיעונו מפסקי דין בנושא לשון הרע בהם נקבעו פיצויים גבוהים התואמים את הפיצוי שנקבע לו על ידי הערכאה הדיונית. אלא שאנו סבורים כי כל אחד מפסקי הדין המצוטטים הצדיק פסיקתם של פיצויים כה גבוהים מטעמיו שלו, ולא ניתן להשליך מהם למקרה שלפנינו. כך למשל, בפ"ד אמר שהוזכר לעיל, ושבו נפסקו 100,0000 ₪ מדובר היה בפרסום כתבה ממנה ניתן היה להבין כי התובעת הינה נרקומנית. מדובר בהאשמה חמורה אשר כוונה באופן ברור כלפי התובעת ולא ניתן היה לטעות בפרשנותה. יתירה על כך, התובעת הביאה ראיות מהן ניתן היה ללמוד כי פרסום הכתבה הביא לפיטוריה ממקום עבודתה. כל פסקי הדין האחרים שמצרף המשיב עסקו בפרסומם של "עובדות" אשר אינן משתמעות לשתי פנים הן באשר למושאיהם והן באשר למיוחס להם (כך למשל באשר לע"א 1145/95 קליין נ' אמסלם (לא פורסם), ת.א. 2546/99 הרציקוביץ נ' שוקן ואח', ות.א 1561/91 איסור הראל נ' העתון דבר ואח'). הפיצוי הגבוה במיוחד שנפסק בת.א 1133/99 שרנסקי ואח' נ' נודלמן הוכתב מנסיבותיו המיוחדות של התיק בהן מעמדו של התובע כאיש ציבור, הפרסום במסגרתו של ספר, והתנהגותו של הנתבע. ת.א 18048/95 סיטון נ' רשות השידור, שהוזכר לעיל, אמנם יוצא דופן בהקשר זה (מאחר שדבר הפרסום התייחס לדמות פיקטיבית, כמוזכר לעיל) אלא שנסיבותיו- פרסום במסגרת קמפיין ארצי, ותגובות הקולגות כמו הלקוחות של התובע אשר הובאו כעדים בפני בית המשפט, יצרו שורה של נסיבות לחומרה שהצדיקו מתן פיצויים גבוה יותר (בסך 120,000 ₪). לעומתו, הציגו בפנינו ב"כ המערערים שורה של פסקי דין שהפיצוי שנפסק בהם היה נמוך באופן משמעותי משנפסק על ידי הערכאה הדיונית, הגם שהפרסומים המתוארים בהם היו חמורים ביותר. ברור אם כן, כי בסופו של יום פסיקת הפיצויים בתביעות לשון הרע מושפעת מנסיבות שונות המתייחסות לכל מקרה ומקרה באופן עצמאי. הנסיבות במקרה שלפנינו- כוונת המפרסם, פרסום הודעת ההבהרה, והיעדר הוכחה מספקת באשר לפגיעה במוניטין של המשיב, מחייבות לדעתנו העמדת הפיצויים על סכום נמוך יותר. מכאן, שעל אף נטייתה של ערכאת הערעור להימנע מלהתערב בקביעת גובה הפיצויים הנעשה על ידי הערכאה הדיונית, מצאנו כי הנסיבות המקלות שלפנינו, כמו העובדה כי לא מצאנו שהמשיב הוכיח נזקיו באופן ההולם את הסכום שנפסק לו, מצדיקה התערבותנו. הסכום יועמד על סך של 50,000 ₪ נכון ליום מתן פסק הדין. לאור נסיבות העניין, ישא המשיב בהוצאות המערערים בסכום של 10,000 ₪ + מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. כמו כן בנסיבות אלה הננו מחייבים את המשיב בהשבת הסכומים מעבר לסך הנקוב לעיל - למערערים בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום תשלומם ועד להשבה בפועל. (השווה עם דנ"א 2054/00). הערבון יוחזר למערער. לשון הרע / הוצאת דיבהפרסוםעיתונות