פסק דין רקע 1. התובע טס ביום 14.12.01 עם הנתבעת 1 מניו-יורק לישראל. הטיסה נחתה בנמל התעופה ע"ש בן גוריון. לאחר הנחיתה פנה התובע לאסוף את מזוודותיו מהמסוע המיועד לכך באולם המגיעים. התובע, אשר לו ולאשתו היו שלוש מזוודות, אסף שתי מזוודות. לגרסתו, את המזוודה השלישית ראה על גבי המסוע עוד בסיבובו הראשון של המסוע וניסה להרימה, אך עקב צפיפות רבה והתקהלות של נוסעים סביב המסוע לא הצליח בכך והחליט להמתין עד שתעשה המזוודה סיבוב נוסף. דא עקא, המזוודה לא חזרה לסיבוב נוסף על גבי המסוע, ונעלמה ממנו לבלי שוב. 2. התובע פנה מיד לנתבעת 1 והגיש תלונה על היעלמות המזוודה. מספר התכתבויות נוהלו בין התובע לנתבעת 1, במסגרתן אף הודיעה הנתבעת 1 לתובע כי המזוודה נמצאה, הודעה שהתבררה כשגויה. ביום 19.12.01 החליט התובע לפרסם מודעה בעיתונות, הקוראת למוצא הישר להחזיר המזוודה, תמורת פרס כספי גבוה. בגין פרסום המודעה בעתון "ידיעות אחרונות" שולם סכום של 7,312 ₪ (ת/1). 3. לאחר פרסום המודעה ובעקבותיה, התקשרו שוטרי משטרת גבעתיים לתובע ובשרו לו כי מזוודתו נמצאה בעיר בני ברק, כשהיא מושלכת ופרוצה, וכי אף נחשדה על ידם כחפץ חשוד. התובע הגיע לאסוף את המזוודה ואז התברר לו כי המזוודה נחתכה בסכין וכי נגנבו ממנה פריטים. לטענת התובע, הפריטים שנגנבו הם סוללות שונות של טלפונים סלולרים, חפיסות ויטמינים, מכונת גילוח, מטען למכשיר פאלם ומוצרי טואלט. סך כל הפריטים שנעלמו (לרבות ערך המזוודה) מגיע, לטענת התובע, לסכום של 5,670 ₪. 4. התובע פנה לנתבעות בבקשה לפצותו בגין הנזקים, לרבות הסכום ששולם בגין פרסום המודעה. הנתבעת 1 הציעה לתובע, לפנים משורת הדין, לטענתה, פיצוי של כמאה דולר, אך התובע סרב. 5. בדיון שהתקיים בפני העידו התובע, נציגת הנתבעת 1 ועוזר מנהל אגף השינוע של הנתבעת 2. למרות שבתיק זה לא ניתן היתר ייצוג פורמלי, נוכח הסוגיות שהתעוררו התרתי גם לעו"ד מטעם הנתבעת 2 לטעון טענותיה. טענות הצדדים 6. התובע טוען כי על הנתבעות לפצותו בגין כל הנזקים שנגרמו לו עקב גניבת המזוודה, לרבות עלות פרסום המודעה בעיתונות, וזאת כיוון שלא נקטו אמצעים למניעת גניבת המזוודה מהמסוע. לטענתו, ביתר פירוט, על הנתבעות לדאוג לכך שלא יוכל אדם לצאת ממתחם שדה התעופה עם מזוודה, מבלי שיהא זיהוי כלשהו המחבר בין המזוודה לאדם. לטענת התובע, בשדות תעופה רבים בעולם, בפתחי היציאה משדה התעופה, נבדקת התווית שעל גבי המזוודה אל מול הקבלה שנושא עמו אותו אדם, וזאת כדי למנוע מקרה כפי שארע כאן. באי נקיטת אמצעי זהירות אלו, או דומים להם, התרשלו הנתבעות. 7. הנתבעת 1 מפנה להוראות האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בינלאומית באוויר, הידועה כאמנת ורשה (להלן: "האמנה"), אשר הוחלה בישראל ע"י חוק התובלה האווירית, תש"ם- 1980 (להלן: "חוק התובלה האווירית"). בהתאם להוראות האמנה, כפי שאף תוקנה בפרוטוקול האג, אחריות הנתבעת 1 כמוביל אווירי היא אך ורק בהתאם להוראות האמנה. באשר לאחריות המוביל בגין אבדן כבודה, היא מוגבלת לסכום בשקלים השווה ל- 17 זכויות משיכה מיוחדות לכל 1 ק"ג של כבודה שאבדה (ובערכים של היום: 107 ₪ לכל 1 ק"ג). הנתבעת 1 העריכה את הפריטים החסרים ב- 5 ק"ג לערך, ובהתאם לכך הציעה הפיצוי. עוד טענה הנתבעת 1, כי בתנאי התובלה הכלליים של אל-על, המוחלים באמצעות כרטיס הטיסה, נקבע מפורשות כי "הנוסע לא יכלול בכבודה רשומה פריטים שבירים...ניירות ערך או דברי ערך אחרים, מסמכים עסקיים או דוגמאות....". במקרה זה, טוענת הנתבעת 1, על התובע היה לקחת את הפריטים השבירים ויקרי הערך (דוגמת הסוללות) עמו, ולא לשלוח אותם במזוודה המועלית לבטן המטוס. מעבר לכך, טענה הנתבעת 1, כי המקרה הנדון אף לא נכנס לאחריותה על פי האמנה, כיוון שהמטען הנדון כבר יצא מהשגחתה כמוביל והועבר לנתבעת 2, וכפי שרשמה בכתב הגנתה: "כל הנעשה בתוככי נמל התעופה בן גוריון, לרבות כל הקשור בפריקת כבודתם של נוסעים מן המטוס, העברת הכבודה לאולם המגיעים והעמסת המזוודות על המסוע, נמצא בפיקוח הבלעדי של הנתבעת 2, ועל כן באחריותה הבלעדית". 8. הנתבעת 2 טענה, כי בהתאם לסעיף 10 לחוק התובלה האווירית, אחריות המוביל, עובדיו וסוכניו לכל נזק על פי החוק, היא אך ורק על פי האמנה. במקרה זה ההובלה עדיין לא הסתיימה, כיוון שהתובע עדיין לא קיבל את כבודתו. הנתבעת 2 היא סוכנת של המוביל, ולכן גם אחריותה יכולה להיות אך ורק על פי האמנה. מעבר לכך, טענה הנתבעת 2, לא ניתן להטיל עליה כל חובה לנקוט אמצעי בטיחות ושמירה כלשהם, מעבר לאלה הנקוטים היום, לצורך מניעת גניבת מזוודות ממסוע, וזאת כיון שחובה זו אינה נדרשת ממנה מפורשות בדין. לטענת הנתבעת 2, קיימת יחידה מיוחדת שלה למניעת עבירות, בת כ- 50 עובדים. מעבר לכך, כל בדיקה נוספת, כפי שמציע התובע, או בדיקה אחרת, אינה אפשרית ותיצור "צוואר בקבוק" שיהא בלתי סביר. לטענתה : "אי אפשר למנוע מצב שמזוודה תגנב ממסוע". הנתבעת 2 לא חקרה את ארוע גניבת המזוודה, כי "אנו לא רואים עצמנו אחראים לנושא הזה". הנתבעת 2 מוסיפה וטוענת כי גם אם היה מוכח שהמזוודה נגנבה על ידי עובד שלה עצמה, הרי שבהתאם לסעיף 13 לפקודת הנזיקין, היא עצמה הייתה פטורה מכל אחריות. דיון והכרעה אחריות הנתבעת 1 9. הנתבעת 1 בענייננו ביצעה תובלה אווירית בין מדינות, שהן צדדים לאמנה. האמנה, כפי שתוקנה בפרוטוקול האג, חלה על מערכת היחסים בין הנתבעת 1 לתובע, מתוקף ההסכם בין הצדדים הכלול בכרטיס הטיסה (ע"א 74/81, אולימפיק איירווייס נ' קלימי, פ"ד ל"ז(1) 1), סעיף 4 לפסק הדין). השאלה המתעוררת היא מהי אחריות המוביל האווירי לאבדן המטען בנסיבות מקרה זה. 10. הפרק השלישי לאמנה דן באחריותו של המוביל האווירי. סעיף 18 קובע כך: "(1) המוביל יישא באחריות לנזק שנגרם במקרה של השמדה, אבדן או היזק של כבודה רשומה או טובין, אם המקרה שגרם לנזק אירע תוך כדי ההובלה האווירית. (2) ההובלה האווירית, כמשמעותה בפסקה הקודמת, כוללת את תקופת הזמן שבה מצויה הכבודה או הטובין בהשגחתו של המוביל, אם בשדה התעופה, אם בכלי הטיס ואם - במקרה של נחיתה מחוץ לשדה התעופה - בכל מקום שהוא. (3) תקופת ההובלה בדרך האוויר אינה מקיפה כל הובלה ביבשה, בים או בנהר שבוצעה מחוץ לשדה התעופה...." 11. אחריות המוביל היא ביסודה אחריות מוחלטת, אך היא לא תחול אם יוכח ש"הוא משמשיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים למנוע הנזק, או שלא הייתה בידו או בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם" (סעיף 20 לאמנה וראה: ע"א 192/83 אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' נעמת ואח', פד"י ל"ח (4) 57, סעיף 3 לפסק הדין). 12. אחריות המוביל מוגבלת בסכום בהתאם לס' 22 (2) לאמנה, כפי שתוקן בפרוטוקול האג. אין מחלוקת כי הסכום עומד היום על סך 107 ₪ עבור 1 ק"ג מטען. הגבלת האחריות לא תחול בשני מקרים: הראשון - "אם הצהיר השוגר בעת העברת הצרור לידי המוביל הצהרת ערך מיוחדת על עניינו במסירה ושילם תשלום נוסף אם היה צורך בכך" (ס'22 (2)(א) לאמנה). השני - "אם יוכח שהנזק נגרם כתוצאה ממעשה או ממחדל של המוביל, משמשיו או סוכניו, שנעשו בכוונה לגרום נזק או מתוך לא אכפתיות ובידיעה שקרוב לודאי שייגרם נזק בעטיים" (ס' 25 לאמנה, כפי שתוקן בפרוטוקול האג). 13. השאלה הראשונה בה יש לדון לצורך קביעת אחריות הנתבעת 1 היא, האם האירוע הנדון בענייננו מהווה מקרה שארע "תוך כדי ההובלה האווירית" ו "בתקופת הזמן" שבה הייתה הכבודה מצויה "בהשגחתו של המוביל", כמובן ביטויים אלו בס' 18 לאמנה. טענת הנתבעת 1, כאמור, היא כי ההובלה הסתיימה ולכן, על פי ס' 18, המקרה שגרם לנזק לא ארע "תוך כדי ההובלה האווירית". 14. לעצם העובדות בענייננו - אני מקבלת את גרסת התובע ועדותו, כי המזוודה נעלמה בעת שהייתה על המסוע, כי לאחר שלא הצליח לקחתה בעת שהייתה בסיבוב הראשון של המנוע - היא נעלמה וכי לא ידוע לו באיזה שלב ואיך בדיוק נעלמה. זוהי גרסה שניתנה על ידי התובע באופן מיידי לאחר הארוע ובכל הזדמנות לאחר מכן, ולאחר ששמעתי את עדות התובע אני מוצאת אותה מהימנה. האם בנסיבות אלו ניתן לומר כי המזוודה נעלמה "תוך כדי ההובלה האווירית"? האם מדובר בתקופת זמן בה הייתה הכבודה "בהשגחת המוביל" (" la garde du transporteur")? 15. לצורך קביעת המסקנה בעניין זה נפנה ראשית לתכלית החקיקה ולמגמות היסוד שעמדו ביסוד כריתת האמנה, אותן אימצה החקיקה הישראלית. "ביסוד כריתת אמנת ורשה עמדו שתי מגמות יסוד.... האחת, להגן על המוביל האווירי, אשר אותה עת אך החל לצעוד את צעדיו המסחריים הראשונים. לשם כך נקבע גבול עליון נמוך למדי לתשלום פיצויים, ונקבעה תקופת התיישנות קצרה יחסית. עם זאת, נלקחו בחשבון גם האינטרסים של הנוסע…הנטל להוכיח את דבר אי ההתרשלות הועבר אל שכם המוביל. בכך הושג איזון, אשר נראה אותה עת כראוי, בין האינטרסים של המוביל לבין האינטרסים של הנוסע.... מגמת היסוד השניה, שעמדה בבסיס אמנת ורשה, היא הרצון לקבוע אחידות משפטית בהסדרים הלאומיים החלים על התובלה האווירית. אין זה רצוי שהיקף חבותו של המוביל והיקף זכותו של הנוסע ישתנו במהלך הטיסה, עם המעבר מגבולותיה של שיטת משפט אחת, לגבולותיה של שיטה אחרת...." (ד"נ 36/84, ע"א 20/83 טייכנר ואח' נגד איירפרנס, פ"ד מא (1) 589, סעיף 21 לפסק הדין). וכן: "שעה שיוזמי האמנה באו לקבוע את הכללים המחייבים בנושא ההובלה האווירית, על כל הכרוך בכך, בקשו לצור איזון בין הרצון להגן על ההובלה האווירית הבינלאומית מחד גיסא, ובין הצורך לפצות נוסעים ובעלי מטענים אשר ייפגעו במהלך הובלה אווירית מאידך גיסא.... עקרה של הוראה זו, שהיא קובעת אחריות, למעשה כמעט מוחלטת, על המוביל לפצות את הניזוק. כנגד האחריות המוחלטת האמורה, שהיא כמובן מטובתו של הניזוק, בא סעיף מגביל שבא לאזן את הדברים לטובת המוביל, והכוונה היא לסעיף 22...." (ע"א 192/83 הנ"ל, סעיף 7 לפסק הדין). 16. ניתן לומר, לדעתי, כי האמנה באה להטיל על המוביל אחריות לגבי כל הסיכונים האופיינים לתובלה אווירית. כיוון שאחריות המוביל מוגבלת בסכומה, כמתואר לעיל, ובמסגרת האיזון הנדרש בהתאם למגמות היסוד, נראה לי כי יש לפרש את סעיף 18 הנ"ל, המגדיר את תקופת הזמן שבה אחראי המוביל - פירוש מרחיב לטובת הנוסע. "תוך כדי הובלה" ו"בהשגחתו של המוביל", יפורשו, אם כן, באופן שיכלול את כל תקופת הזמן בה עדיין חשוף הנוסע לסיכונים שנובעים מההובלה האווירית, וזאת באופן מרחיב. כך, כל עוד לא קיבל בפועל את כבודתו לחזקתו, שליטתו והחזקתו המלאה, חזרה מההובלה - לא פגה אחריות המוביל על פי האמנה. חוזה ההובלה עדיין לא הסתיים. לצורך פירוש מרחיב זה, ניתן להיעזר גם בהוראות ובביטויים המצויים באמנה עצמה. יש לשים לב כי סעיף 18 (2) עצמו מדבר על "תקופת הזמן" שבה מצויה הכבודה בהשגחת המוביל, ואין נפקא מינה היכן נמצאת הכבודה ומה מקומה. להיפך, הסעיף קובע מפורשות שהמוביל יהא אחראי לכבודה לא רק בכלי הטיס עצמו. זוהי הרחבה של האחריות. תקופת הזמן בה אחראי המוביל תהא מהמועד בו נמסרה הכבודה למוביל - ועד להחזרת הכבודה לחזקתו הבלעדית של הנוסע. סעיף 26 לאמנה דן בקבלת הכבודה או הטובין על ידי הנוסע וקובע כי קבלתם ללא מחאה - משמשת חזקה לכך שנמסרו בהתאם למסמך ההובלה, ואילו במקרה היזק - על הנוסע למחות על כך מיד, ולכל המאוחר, תוך שבעה ימים מיום קבלת הכבודה. כאן, ניתן לראות כי יש משמעות לרגע קבלת הכבודה בפועל על ידי הנוסע, וניתן ללמוד כי עד לרגע זה, למעשה, לא הסתיימה ההובלה. הקבלה בפועל היא החולייה האחרונה בשרשרת ההובלה. היא היא סיום חוזה ההובלה. העלמות מזוודה ממסוע, עליו מועמסות מזוודות אשר מוצאות מבטן המטוס, מהווה סיכון שנכלל בגדר הסיכונים הטמונים בהובלה אווירית. אין מדובר בתקופת זמן שניתן להפריד אותה, באופן מלאכותי, מתקופת הזמן שבה המוביל אחראי על ההובלה. 17. טענת הנתבעת 1 כי ברגע שהתובע "ראה את המזוודה ונגע בה" הרי שבכך הסתיימה ההובלה אינה נראית לי. גם אם נגע בה פעם אחת, הרי שהוא לא הצליח לקחתה והיא נותרה על המסוע. התובע נותר חשוף לסיכוני ההובלה, בדיוק כפי שהיה אם לא היה רואה את המזוודה מלכתחילה. יצוין, כי גם בע"א 192/83 הנ"ל, נקבע כי סעיף 18 חל על המוביל למרות שגם באותו מקרה נקבע, עובדתית , כי המטען כבר הגיע, נפרק מהמטוס ונמסר לידי רשות שדות התעופה. לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי בענייננו, חלה על המוביל - היא הנתבעת 1- אחריות מוגבלת בגין אבדן הכבודה לתובע, וזאת בהתאם לתנאי האמנה. 18. האם יחול בענייננו הסייג לאחריות המוביל בהתאם לסעיף 20 לאמנה? האם הוכיח המוביל כי "הוא, משמשיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק, או שלא הייתה בידו או בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם"? הנתבעת 1 לא טענה טענה זו, ולא הוכיחה כי היא נקטה אמצעים כלשהם בהתייחס לתקופת הזמן שהמזוודות היו על המסוע, או שלא יכלה לנקוט אמצעים אלו, מעבר לטענתה כי כלל אינה אחראית לכל המתרחש במסוע. בנסיבות אלו, איני סבורה כי עמדה בנטל הראיה על פי סעיף זה. (ראה ע"א 192/83 הנ"ל, בסעיף 8 לפסק הדין וכן ת"א(ת"א) 43931/92, הפניקס הישראלי בע"מ נ' אל על - דינים שלום, ט, 744, סעיף 6 לפסק הדין ). איני סבורה גם כי התובע פעל בניגוד לכללים שבכרטיס הנסיעה ושלח במזוודה פריטים יקרי ערך או שבירים. הפריטים החסרים אינם נכללים בהגדרה זו אשר מכוונת, לדעתי, לפריטים יקרי ערך במיוחד או נתונים לסכנת שבירה אם יוכנסו למזוודה ולכן טעונים שמירה מיוחדת. הפריטים הנטענים הם בעלי ערך סביר שאינם שבירים, ולא היתה חובה לשאתם ידנית למטוס, מחוץ למזוודה. 19. סכום הפיצוי בו ניתן לחייב את הנתבעת 1 מוגבל בהתאם לאמנה. סכום זה עומד היום על סך 107 ₪ ל- 1 ק"ג כבודה. אין מחלוקת כי התובע לא הצהיר הצהרת ערך מיוחדת על כבודתו, בהתאם לסעיף 22 לאמנה. בשלב זה יש לבדוק האם ניתן לומר כי גבולות האחריות לא יחולו של החריג הנוסף, הקבוע בסעיף 25 לאמנה, כאשר הוכח "שהנזק נגרם כתוצאה ממעשה או ממחדל של המוביל, משמשיו או סוכניו, שנעשו בכוונה לגרום נזק, או מתוך לא איכפתיות ובידיעה שקרוב לודאי שייגרם נזק בעטיים"? למרות שקבעתי כי עדיין ההובלה לא הסתיימה, הרי שאין להתעלם מכך שלא הנתבעת 1 היתה המופקדת על פריקת המטענים ותפעול המסוע אלא הנתבעת 2, אשר באחריותה נדון להלן. גם אם יכלה הנתבעת 1 לנקוט מעורבות לגבי פעילות העמסת הכבודה על המסוע והמתרחש סביבו, הרי שאין בכך כדי להוביל למסקנה כי פעלה ב"לא אכפתיות" כמובנה בסעיף זה וכי היתה לה ידיעה שקרוב לודאי יגרם נזק בעטייה. (ראה ע"א 192/83 הנ"ל, בסעיפים 9 - 10 לפסק הדין וכן ע"א 74/81 הנ"ל, סעיף 6 לפסק הדין). 20. לאור כך, אני מחייבת את הנתבעת 1 לפצות התובעת בגין הכבודה שנגנבה, בהתאם לאמנה. בהתאם לגירסת התובע לגבי הפריטים שנעלמו, אותה אני מקבלת כמהימנה, אני פוסקת פיצוי בהתאם ל-אמדן של 7 ק"ג, דהיינו סכום של 749 ₪. אחריות הנתבעת 2 21. הנתבעת 2 מבקשת אף היא לחסות תחת הוראות האמנה. לטענתה היא מהווה חלק מ- "משמשיו או סוכניו" של המוביל, כך שבהתאם לסעיף 25א לאמנה (כפי שתוקן בפרוטוקול האג), היא זכאית להסתמך על גבולות האחריות שהמוביל עצמו זכאי להסתמך עליהם לפי סעיף 22 . כך, סך הפיצויים הכולל לנוסע לא יכול לעלות על גבולות האחריות האמורים. 22. טענה דומה טענה הנתבעת 2 בע"א 192/82 הנ"ל, אשר גם שם נדון מקרה של העלמות מטען אשר עבר לאחריות הנתבעת 2. כך פסק בית המשפט העליון: "באת כח הרשות השמיעה את הטענה שגם כשמדובר ברשות אין לחייב אותה באחריות על פי רשלנות רגילה אלא רק על פי רשלנות רבתי במובן סעיף 25 לאמנה, שהרי עובדי הרשות שעה שהם פורקים את המטען מן המטוס ומובילים אותו למחסנים הם בבחינת סוכני המוביל ועושי דברו ולכן אחריותם אינה נופלת, אך אינה עולה, על אחריותם של עובדי המוביל. לטענה זו אין יסוד, שכן ישנה חלוקת תפקידים ברורה ומוגדרת בין הגורמים המופקדים על הובלת המטען ופריקתו. עד לפריקת המטען מהמטוס מופקדים על המטען עובדי אל על והמטען הוא באחריותם המוחלטת. מעת פריקת המטען ואילך נכנסת לתמונה הרשות ועובדיה, ומקבלים הם על עצמם את ההשגחה על המטענים מכח סמכותם כעובדי הרשות, בתור שכאלה הם הינם אלה האחראים להעברת המטען ליעדו בדרך נאותה ובטוחה. ככל שמעשיהם או מחדליהם מטילים עליהם אחריות לנזק שנגרם, הרי שאחריות זו היא תולדה מעובדת היותם עובדי הרשות". (סעיף 13 לפסק הדין). באותו מקרה נפסק, כי באותן הנסיבות הנתבעת 2 אחראית ברשלנות בגין אבדן המטען, וכי היתה היא "צריכה לנקוט במידה סבירה של אמצעי זהירות ולעשות את הסידורים הדרושים שהמטען, בעת שהוא מועבר מהמטוס אל המחסנים, יהיה נתון להשגחתם של עובדים אשר יאבטחו אותו. משלא עשו כן במקרה דנן חטאו ברשלנות, כי מי כמותם היה חייב להיות מודע לכך שבתחומי שדה התעופה קורים מקרים של גניבת מטענים, מכאן אחריותה של הרשות". (שם, סעיף 12 לפסק הדין). 23. הנתבעת 2 היא תאגיד סטטוטורי, הפועל בהתאם לחוק רשות שדות התעופה, תשל"ז- 1977 (להלן: "חוק רשות שדות התעופה"). תפקידיה הוגדרו בסעיף 5 לחוק. ס"ק (א)(3) קובע, בין יתר תפקידיה, כי עליה: "לנקוט אמצעים לבטחונם של שדות התעופה של הרשות ושל בני האדם, הטובין, כלי הטיס, המבנים, המתקנים והציוד שבהם, בהתאם להוראות שר התחבורה". הנה כי כן, מוטלת על הנתבעת 2 חובה שבדין לנקוט אמצעים לבטחון המטען "לבל יזנח ויופקר לידי חומסים וגנבים". (ע"א 192/93 הנ"ל, סעיף 10 לפסק הדין). 24. משקבענו כי אין האמנה חלה על פעילותה של הנתבעת 2 במקרה זה ומשאין אחריות חוזית עליה, השאלה המתעוררת היא שאלת ה אחריות בנזיקין של הנתבעת 2, ובמיוחד חובתה לנקוט אמצעי זהירות למניעת מעשה גניבה שבוצע על ידי צד שלישי כנגד התובע. כידוע, כדי לחייב באחריות אזרחית על פי עוולת הרשלנות בנזיקין יש לבחון ארבעה יסודות אלו: חובת הזהירות המושגית, חות הזהירות הקונקרטית, הפרת חובת הזהירות וקיום נזק שנגרם כתוצאה מההפרה. (ראה ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ ואח' נ' ציזיק ז"ל ואח', פד"י מא(3) 166, 182 ; ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פד"י לט(1) 113, 137). נושא שאלת הטלת אחריות בנזיקין בגין מחדלו של נתבע מלהגן מפני מעשה עברייני המבוצע על ידי צד שלישי כלפי תובע, נדונה בע"א 3510/99 ולעס נ' אגד ואח', פד"י נה(5) 826. נקבע, כי גם בבדיקת שאלה זו "נדרשים אנו לבדיקת שאלת התקיימותו של כל אחד מיסודות עוולת הרשלנות. במרכז החקירה עומדת שאלת צפיותו של הארוע העבריני- אופיו והיקפו. שאלה זו עשויה להתעורר הן בשלב בדיקת החובה והן בשלב בדיקת קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי שבין הפרתה של החובה לבין התוצאה המזיקה". 25. חובת הזהירות המושגית עוסקת בשאלה אם "סוג המזיקים אליו משתייך המזיק חב חובת זהירות כלפי סוג הנזוקים אליו משתייך הניזוק. במידה רבה השאלה העומדת בפני בית המשפט היא נורמטיבית. על בית המשפט לקבוע האם קיימים אי אילו שיקולים השוללים את חובת הזהירות המושגית למרות קיומה של הצפיות הטכנית" (ע"א 545/96 שרידון אקסים בע"מ נ' רשות הנמלים והרכבות ואח', פד"י נג(2) 289, 318 וכן ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פד"י לז(1) 113, 123). כדי להשיב על שאלה זו יש לבחון, ראשית האם הנתבעת 1 יכולה, כאפשרות פיסית, ושנית, האם צריכה לצפות, כאפשרות נורמטיבית, כי התרשלות בטיפול במזודות אותן היא מניחה על מסועים בשדה התעופה עשויה לגרום לנזק לבעל מזוודה, ואם התשובה לכך חיובית - האם קיימים נימוקים של מדיניות משפטית לשלול את קיים החובה. (ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד ואח', פד"י מד(1) 422 סעיף 12 לפסק הדין). הנתבעת 2, כאמור היא זו המופקדת, בין יתר תפקידיה, על קליטת כבודת הנוסעים הנכנסים לשדה התעופה, פריקתה, העברתה למסועים ועל תפעול המסועים. בשלבים אלו הכבודה נמצאת תחת פיקוחה ואחריותה. חוק רשות שדות התעופה מונה בין תפקידיה את החובה לנקוט אמצעים לבטחון הטובין שבשדות התעופה. נראה לי כי לא יכול להיות ספק כי הנתבעת 2 הן כמי שמופקדת על מתן שירות לציבור והן כמחזיק מקרקעין שבתוכם מתרחשת פעילות ציבורית שוקקת חבה חובת זהירות מושגית כלפי ציבור הנוסעים הממתינים בשדה התעופה לכבודתם. הנתבעת 2 יכולה לדעתי לצפות וצריכה לצפות כי מזוודות המונחות על מסוע, אם לא ינקטו אמצעי זהירות מתאימים, עשויות להלקח על ידי גנבים. מדובר במטען אשר עלול, מטבע הדברים לכלול דברי ערך שונים וקיים סיכון כי יעשו נסיונות לגנבו. האם קיימים אי אילו שיקולים השוללים את חובת הזהירות המושגית למרות קיומה של הצפיות הטכנית? אני סבורה, כי שיקולים של מדיניות משפטית מחייבים כי רשות הנותנת שירותים לציבור, על פי דין, מקום בו אחד השירותים הניתנים הוא טיפול בכבודה והעלאתה על המסוע תהא חבה חובת זהירות כלפי המשתמשים בשירותיה וקיים אינטרס ציבורי רחב בכך שמטען החוזרים מחו"ל יהא בטוח ככל ניתן עד להעברתו חזרה לידיו של הנוסע. יצויין כי גם מע"א 192/83 הנ"ל ניתן ללמוד כי הנתבעת 2 חבה חובת זהירות מושגית כלפי הנוסעים בעלי המטען. 26. משקבענו כי מתקיימת חובת זהירות מושגית, יש לבחון אם קיימת גם חובת זהירות קונקרטית, כלומר "אם בין המזיק הספציפי לבין הנזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, חייבת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש". (ע"א 145/80 הנ"ל, עמ' 125). גם שאלה זו נבחנת על פי מבחן הצפיות. האם הנתבעת 2, כרשות שדות תעופה סבירה, יכולה היתה וצריכה היתה לצפות את התרחשותו של הנזק שארע בעניננו? "ההלכה היא שהצפיות אינה צריכה להתיחס לכל פרטי הארוע, שהתרחשו הלכה למעשה, אלא לאופיו הכללי, על פי תכונותיו העקריות" . (ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פד"י לא(3)1). "בית המשפט אינו נרתע במקרים המתאימים, מלהטיל אחריות בגין המחדל הנעוץ באי נקיטת אמצעי זהירות סבירים, מפני פעילות עברינית מכוונת, הנעשית בידי צד שלישי. התחנה המוחזקת בידי המשיבה עשויה לשמש כר פורה ונרחב לפעילות עברינית". (ע"א 3510/99 הנ"ל, עמ' 840, לענין אחריות אגד לפעילות עבריינית שבוצעה בתחנת אוטובוס). אמנם אין להטיל אחריות בגין אי צפיות כל סיכון, אך "הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אמנם סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". (ע"א 145/80 הנ"ל, עמ' 125 - 127). בחינת שאלת קיום חובת זהירות קונקרטית של רשות שדות התעופה, במקרה זה, בו מזוודתו של התובע נעלמה מהמסוע, במיוחד בנסיבות בהן קיימות צפיפות והתקהלות סביב המסוע, תוביל למסקנה כי חובה כזו קיימת. הנתבעת 2 היא בעלת השליטה והפיקוח במקום. בהתחשב במהות היחסים בין הנתבעת 1 והתובע, יכול היה התובע להסתמך, באופן סביר, על כך שהנתבעת תנקוט אמצעי זהירות סבירים לשמירת בטחון מטענו מפני עברינים. לתובע עצמו, כפי שהסביר, לא היתה אפשרות לפקח על מטענו בנסיבות אלו, ומטענו היה חשוף להתערבות גורם עבריני. בהתאם לכלל נסיבות הענין ניתן לקבוע כי ארוע של גניבת מזודה ממסוע, אשר סביבו עומד ציבור רב של אנשים, הוא ארוע שהיה ניתן לצפיה טכנית, ואין מקום לומר כי כשאלה של מדיניות משפטית פטורה הנתבעת 2 מנקיטת אמצעי זהירות כלשהם, למניעת פעילות עברינית כזו. (ראה ע"א 3510/99 הנ"ל, עמ' 841). יש להמשיך ולבדוק אם אכן נקטה הנתבעת 2 את אמצעי הזהירות שהיה עליה, כרשות שדות תעופה סבירה, לנקוט בנסיבות הענין, שאם כן, לא הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה. "סבירות משמעותה איזון ראוי בין הערכים והאינטרסים הבאים בחשבון" (דנ"א 1720/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט קוסטמן, פ"ד מז(5) 31, 34). "בהקשר זה יש להתחשב בהסתברות להתרחשות הנזק, בהוצאה הנדרשת למניעת הסיכון, בחומרת הנזק, בערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק ובמיקומם של המזיק והניזוק כגורמים למניעת הנזק... רמת הזהירות מחייבת נקיטת אמצעים כלפי סיכון אשר לגביו קיימת הסתברות סבירה כי יתרחש". (שם). אלו אמצעים נקטה הנתבעת 2 לצורך מילוי חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובע? האם אמצעים אלו סבירים? 27. הנתבעת 2 טענה כי היא "מפעילה יחידה מיוחדת למניעת עבירות, היא מפקחת על כל הפעילויות של כל העובדים וכל מה שקורה בסביבה או באזור. אין אפשרות לדעת אם היתה גניבה". ( עמ' 2 שורות 31 - 33). "ישנה יחידה של כ- 50 עובדים שמאבטחים מבחוץ ומבפנים מה קורה, אבל אי אפשר לבדוק כל נוסע וכל מזוודה". (עמ' 3 שורות 16 - 17). את ארוע הגניבה לא חקרה הנתבעת 2 "כי אנו לא רואים עצמנו אחראים לנושא הזה" (עמ' 3 שורות 25 - 26). הנתבעת 2 סיכמה עמדתה כך: "אנחנו לא נדרשים לנקוט אמצעים מיוחדים על פי החוק ועל פי הפסיקה על מנת למנוע מצב שבו תעלם מזודה מהמסוע". 28. מבחינת טענות ועדויות הנתבעת 2 עולה, לדעתי, כי היא לא הוכיחה כי היא נוקטת אמצעים סבירים למנוע את הסיכון הספציפי של העלמות מזודה ממסוע, מקום בו קיימת התקהלות סביב המסוע. לגבי אותה "יחידה מיוחדת" - ולמרות שאלות מפורשות שהופנו לנתבעת 2 על ידי בית המשפט - לא הוצגו נתונים לגבי טיבה המדוייק, מהם מכלול תפקידיה, מתוך כל תפקידיה מהו הדגש לבי הפעילות סביב המסועים, היכן פרושים כל אנשיה, מהם האמצעים הספציפיים הננקטים בפועל לגבי הפעילות סביב המסועים, כיצד מתחלקת העבודה בין אותם 50 אנשים והאם זו כמות מספקת של אנשים לביצוע משימות היחידה בכל האזורים הנדרשים בכל שעות היממה. לא הוצגו נהלי היחידה ולא הוברר כיצד בדיוק פועלת היחידה כדי להתמודד עם הסיכון של גניבת מזוודה ממסוע במצבים שונים. להתרשמותי, גישתה של הנתבעת 2 , הן טרם הארוע והן לאחריו היא כי אין עליה לנקוט אמצעים המתיחסים באופן מיוחד לנושא המזודות כשהן על גבי המסוע. היא כלל לא חקרה את ארוע הגניבה וכלל לא נסתה לבדוק מהן האפשרויות העומדות בפניה כדי למנוע ארוע כזה. 29. מכח חובת הזהירות המושגית והקונקרטית, על הנתבעת 2 היה לבדוק אלו אמצעים סבירים היא יכולה לנקוט כדי למנוע ארוע כגון זה שארע בעניננו. היה עליה לערוך בדיקה יסודית הכוללת סקר סיכונים, לבדוק חלופות שונות, עלותן, ואפשרות ישומן. איני קובעת כי על הנתבעת 2 היה לנקוט דוקא אמצעי בטיחות מסוימים או בעלי טכנולוגיה מסוימת, כפי שטען התובע. יתכן וניתן לחשוב על אמצעים אחרים אך על הנתבעת 2 היה, ראשית, לבצע בדיקת החלופות האפשריות ושנית, לנקוט אמצעי בטיחות סבירים כלשהם שיתיחסו ספציפית לסיכון של גניבת מזודות ממסוע ואשר יתנו מענה לנוסע אשר מבקש לקבל את מזוודתו מהמסוע. "היחידה המיוחדת למניעת עבירות" של הנתבעת 2, אשר צויינה על ידה ואשר תפקידיה נראים לי נרחבים למדי ולא מיועדים לפתור דוקא את הסיכון המיוחד של גניבה ממסוע, אינה נראית לי, בהתאם לראיות שהביאה הנתבעת 2, כממלאה אחר דרישת האמצעים הסבירים. יש לזכור, כי חוק רשות שדות התעופה מצווה על הנתבעת 2 לשמור על הטובין המצויים בשדה התעופה. החוק אף מאפשר לנתבעת 2 להתקין כללים באישור שר התחבורה, בין היתר, לביצועם היעיל של תפקידיה וסמכויותיה לפי החוק (סעיף 30 לחוק רשות שדות התעופה). בין הכללים שהותקנו: כללי רשות שדות התעופה (שמירה על הסדר בשדות התעופה) תשמ"ד- 1984, דא עקא, שבכללים אלו מוטלות חובות שונות בעיקר על הציבור המצוי בשדה התעופה. לא הותקנו כללים המפרטים את חובות הנתבעת 2 והדרכים בהן עליה לפקח על ביצוע הכללים. כך, ס' 12(א) לכללים קובע כי "לא יעשה אדם בשדה תעופה כל דבר אשר עלל לסכן את חייו, בטחונו, בריאותו, רכושו או נוחותו של אדם". מכאן - שהנתבעת 2 אכן צפתה מקרים בהם יסכן אדם את רכושו של אדם אחר בשטח המצוי בפיקוחה, אך לא ברור אלו אמצעים נקטה כדי שתוכל לפקח על מילוי הכללים שהיא עצמה התקינה, בהתייחס לסיכון הנדון כאן. ויפים לענייננו דברי ביהמ"ש העליון בע"א 192/83: "בנסיבות כפי שהתקיימו בנמל התעופה אז, היתה הרשות צריכה לנקוט במידה סבירה של אמצעי זהירות ולעשות את הסידורים הדרושים שהמטען, בעת שהוא מועבר מהמטוס אל המחסנים, יהיה נתון להשגחתם של עובדים אשר יאבטחו אותו. משלא עשו כן במקרה דנן חטאו ברשלנות, כי מי כמותם היה חייב להיות מודע לכך שבתחומי שדה התעופה קורים מקרים של גניבת מטענים. מכאן אחריותה של הרשות ". (סעיף 12 לפסק הדין). ואם במקרה של מטען שהיה מצוי בשטח שהיה פתוח למורשים בלבד, כפי שהיה בע"א 192/82 הנ"ל, על אחת כמה וכמה סביב המסוע, שהוא מקום פתוח לכלל ציבור הנוסעים הנוחתים ויש בו צפיפות והתקהלות, כך שהסיכון של גניבה הוא ממשי. 30. הנתבעת 2 טוענת כי התובע התרשל ואשם ברשלנות תורמת, כיון ש"הפקיר את מזוודתו ולא דאג לעקוב אחר מסלולה מרגע שזיהה אותה על המסוע". (כך בכתב הגנתה). בנסיבות הענין, מקובלת עלי עדות התובע, שאינו נער צעיר, כי ניסה להדחף ולהרים המזודה אך לא הצליח בשל הצפיפות וההתקהלות. הוא לא יכול היה לעקוב אחר המזודה בעיניו, שוב, בשל הצפיפות, ולא יכול היה לראות את קצה המסוע (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 4 - 3). התנהגותו זו נראית סבירה בעיני ואיני מוצאת כי התובע התרשל אלא להיפך, כי פעל ככל נוסע סביר, שאינו אמור לדחוף ולהדחף כדי ליטול את מזודתו, אלא עמד והמתין בסבלנות עד שיוכל לקחתה. האמצעים אותם על הנתבעת 2 לנקוט צריכים להתייחס להתנהגותו של הנוסע הסביר ולא של הנוסע ה"נדחף". 31. לאור האמור לעיל אני קובעת כי הנתבעת 2, אשר היתה צריכה לנקוט אמצעים סבירים למנוע את העלמות המזודה בנסיבות בהן נעלמה, לא עשתה כן, ובכך הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה. 32. האם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות ובין נזקו של התובע? כבר נפסק כי מעשה המבוצע ע"י גורם זר מתערב לא יפטור את הגורם המתרשל הראשון מאחריות, מקום שהמעשה העבריני היה צפוי, כאחת מהתוצאות האפשריות של ההתרשלות המקורית.(ע"א 3510/99, עמ' 845). הנתבעת 2 עשויה לטעון כי גם אם היה מאבטח במקום, לא היה ארוע הגניבה נמנע. לענין זה יצויין, ראשית כי יתכן ומבחינת אפקט ההרתעה נוכחות איש או אנשי בטחון, אשר היו בנוסף גם שומרים על הסדר במקום, היתה מרתיעה גנבים. שנית, כי יתכן והצבת איש בטחון באזור אינה האמצעי הסביר היחיד בנסיבות אלו אלא אולי יש לנקוט, בנוסף, אמצעים סבירים נוספים, הן מבחינת כח אדם והן מבחינת מיכשור, אשר היו מביאים למניעת הגניבה או לפחות לגילוי העבריין לאחר מעשה (כמו, למשל, הצבת מצלמות במקום אשר היו מתעדות את הארוע). לסיום נושא זה עלי לציין, כי גם אם הנתבעת 2 תאמר (והיא לא אמרה זאת) שבדקה את כלל האפשרויות למניעת גניבות והחליטה לבסוף, בהתאם לשיקולי כדאיות כלכלית, לא לנקוט במקום אמצעים למניעת גניבות, הרי שכמובן שאין בכך לפטור אותה מאחריות אלא להיפך, במסגרת שיקוליה הכלכליים חזקה עליה שלקחה בחשבון כי תצטרך לשאת בעלויות הנזקים שיגרמו למי שהיא חבה לו חובת זהירות, כדוגמת התובע, עקב אי נקיטת אותם אמצעים סבירים. 33. לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי על הנתבעת 2 לפצות את התובע בשל רשלנותה וזאת בגין כל נזק לגביו לא יקבל פיצוי מהנתבעת 1. 34. התובע לא צרף קבלות לגבי הפריטים אשר נטען כי נעלמו כיוון שלטענתו נקנו לפני זמן מה ולא נשמרו על ידו קבלות. לאחר ששמעתי עדות התובע בענין זה אני מעמידה את סך הפריטים שנעלמו, לרבות ערך המזודה שהושחתה, על סכום של 4820 ש"ח (הסכומים הנטענים בניכוי 15%) . 35. החשבונית שהגיש התובע במהלך הדיון בגין פרסום המודעה (ת/1) היא ע"ש חברת מליבו ולא על שם התובע. בנסיבות אלו לא אוכל לקבוע כי מדובר בנזק של התובע. אשאיר בצריך עיון את ההחלטה אם היה על הנתבעת 2 לפצות את התובע גם בגין הוצאות הפרסום, כולן או חלקן, אף אם היה מוכיח כי מדובר בנזק בו הוא עצמו נשא. סוף דבר 36. לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי על הנתבעת 1 לפצות את התובע בסכום של 749 ₪ ועל הנתבעת 2 לפצות את התובע בסכום של 4071 ₪. בנוסף, על הנתבעות לשלם לתובע הוצאות משפט כדלקמן: הנתבעת 1 תשלם לתובע סכום של 350 ₪ והנתבעת 2 תשלם לו סכום של 650 ₪. כל הסכומים ישולמו על ידי כל נתבעת תוך 21 יום מיום קבלת פסק הדין לידיה ולאחר מועד זה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. אובדן מזוודה / כבודה