פסק דין 1. בין המערערים לבין המשיב התגלע סכסוך, ולטענת המשיבים הגיעו המערערים לבית מגורי המשיבים בכפר תמרה ביום 1.1.96, נכנסו אל הבית תקפו את המשיבים וגרמו להם נזקי גוף ונזקי רכוש. לשם פיצויים על נזקי הגוף שנגרמו להם, הגישו המשיבים לבית משפט השלום בעכו, את התביעה בת.א. 1510/96. לאחר מכן הגישו לאותו בית משפט תביעה בגין נזקי הרכוש - ת.א. 1694/96; שתי התביעות אוחדו והענין נדון בפני כב' השופט טובי. לאחר שמיעת ראיות, החליט כב' השופט טובי לקבל את שתי התביעות. המשיבה נחבלה באצבע ידה השמאלית, וחבלה זו גרמה נכות של 5 אחוזים. כמו כן נחבלה המשיבה בפנים ובראש. כב' השופט טובי פסק לה פיצויים אלה: 10,000 ש"ח עבור כאב וסבל; הפסדי שכר בסך של 2,675 ש"ח וכן סכום של 15,000 ש"ח "בגין הפסד השתכרות, באומדן חופשי". בגין החבלות בפנים ובראש שנגרמו למשיב פסק לו כב' השופט טובי סכום של 6,000 ש"ח. נזקי הרכוש הוערכו לסכום של 2,873 ש"ח, ולאחר שיערוך והוצאות בגין שכר טרחת השמאי, הועמד הסכום על סך של 5,034 ש"ח. סה"כ חוייבו המערערים לשלם למשיבים פיצויים בסכום של 27,675 ש"ח בגין נזקי הגוף, ובסך של 5,034 ש"ח בגין נזקי הרכוש. כמו כן הם חוייבו לשלם למשיבים את הוצאות המשפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 6,000 ש"ח + מע"מ. 2. מונח בפנינו ערעורם של המערערים על החיובים שהוטלו עליהם בערכאה הראשונה. הערעור משתרע על פני 15 עמודים. 12 עמודים ענינם שאלת האחריות, כאשר לטענת המערערים, הם אלה שהותקפו על ידי המשיבים. יתרת הערעור ענינה שיעור הנזקים. עוד טוענים המערערים, כי המערער מס' 1 הותקף במהלך הארוע על ידי המשיבה, ונגרמה לו עקב כך נכות בשעור של 44 אחוזים לצמיתות. בגין זה, תלויה ועומדת תביעה של המערער שהוגשה ביום 2.1.00 (ת.א. 1017/00) לבית משפט השלום בחיפה. 3. פסק דינו של כב' השופט טובי מפורט ומנומק. הוא כולל 16 עמודים בהם מפרט כב' השופט טובי בהרחבה את גרסאות הצדדים, את האירועים, את טענות הצדדים ואת הראיות. באשר למהימנות המשיבים - הגיע כב' השופט טובי למסקנה כדלקמן: "גרסתם של התובעים עשתה עלי באופן כללי רושם מהימן, והתרשמתי כי התיאור שנשמע מפיהם היה אותנטי ואמיתי. על אף הסתירות השוליות שהתגלו בגרסתם, עליהם עמד בהרחבה ב"כ הנתבעים בסיכומיו, לא מצאתי כי אלה נוגעים לעיקר האירועים וההתרחשויות אלא לעניינים שוליים ומשניים. בנוגע לנקודות העיקריות של האירוע היו גרסאות התובעים אחידות, בהירות וקוהרנטיות. התרשמותי הכללית משני התובעים היתה חיובית, וגרסתם אודות מה שהתרחש בביתם ביום האירוע מקובלת עלי. גרסתם של התובעים לא רק שהיא עולה באופן כללי בקנה אחד עם העדויות שמסרו במשטרה, אלא שהיא אף מתיישבת עם יתר הראיות ועם הגיון הדברים והשכל הישר... היקף החבלות שנגרמו לצדדים מצביעים ומלמדים באופן ברור כי התובעים היו בצד שהותקף ולא להפך." בדונו בראיותיהם ובגירסאותיהם של המערערים, הגיע כב' השופט טובי למסקנה כי "בגרסה שהעלו הנתבעים התגלו סתירות ובקיעים כמעט בכל עניין ונושא, במידה המקעקעת את אמינותם בעיני ואת מהימנות תיאור המעשה, כפי שנשמע מפיהם." הוא פירט בהמשך פסק דינו את הסתירות בעדויות המערערים; מצא כי גרסתם "אינה מתיישבת עם ההגיון"; לגבי העדים שהם הביאו (מר אבו אלהיג'א מוחמד ומר פאיד בשיה), אמר כב' השופט טובי כי "שניהם עשו עלי רושם גרוע ביותר", ועדותו של מר בשיה היתה "חסרת בסיס", ולדעת כב' השופט טובי "התיאור שמסר בתצהירו ובעדותו בפני משולל כל יסוד ואחיזה במציאות". מסקנתו היתה כדלקמן: "עדותם של הנתבעים, לבד מהיותה משוללת הגיון, עשתה עלי רושם גרוע, היתה רווית גרסאות סותרות ועל כן אינה ראויה לאמון.אשר על כן אני קובע כממצא עובדתי כי הנתבעים תקפו את התובעים שלא כדין וגרמו להם חבלות גוף. בנוסף שברו והרסו הנתבעים מטלטלין וגרמו נזקים לתכולת ביתה של התובעת." בעקבות זה הוטל על המערערים החיוב בסכום הנ"ל. בסיום פסק הדין אף מצא לנכון כב' השופט טובי לציין כי: "לבד מהיותו של הסכום שנפסק לעיל משקף את הנזקים האמיתיים שנגרמו לתובעים, יש בו גם כדי לבטא את סלידתו של בית המשפט מדרך האלימות והברינות שבה נקטו הנתבעים, דרך שחברה בת תרבות לא תכירנה. תופעה זו ההולכת ומתפשטת למצער במקומותינו יש למגר ולעקור מן השורש, בין היתר על ידי פסיקת פיצויים ריאליים שיחנכו את הציבור כי גופו ורכושו של הזולת אינם הפקר." מכאן הערעור. 4. כפי שעולה מכל האמור לעיל, התבססו קביעותיו של כב' השופט טובי לא רק על הראיות שעמדו בפניו, אלא גם על מידת האמון שהוא רכש לעדים שהופיעו בפניו. עיינו היטב בראיות שעמדו בפני הערכאה הראשונה. קביעות הערכאה הראשונה תואמות את הראיות ומעוגנות בהן, ולא מצאנו כל סיבה להתערב בקביעות אלה, הנראות לנו מבוססות ונכונות ומעוגנות בראיות. די לצטט מתצהירו של עואד היאם, בנה של המשיבה (ילידת 1951), המתאר כיצד ברח מן הבית, התקשר למשטרה, וכשחזר הביתה ראה את אחיו "מוטל על הרצפה כאשר דם יוצא לו מהאוזן ושכנה... מנסה לעורר אותו, ואילו את אמי ראיתי במצב קשה מאד, בוכה וחבולה בכל גופה, אוחזת בידה השמאלית וזועקת מכאב כאשר פניה היו חתוכים ומלאי דם, שיניה שבורות ובגדיה קרועים." (ס' 3(ד) לתצהיר ת23/). 5. נציין עוד, כי נגד המערערים הוגש לבית משפט השלום בעכו כתב אישום (ת2/) בת.פ. 1432/97 המייחס להם עבירות של הסגת גבול ותקיפה בנסיבות מחמירות. בסופו של דבר תוקן כתב האישום, נמחו שני סעיפים באשר לעובדות שפורטו בו, בוטלה העבירה של תקיפה, ונשארה בעינה עבירת הסגת הגבול. בעבירה זו הודו המערערים. הם הורשעו בעבירה על סעיף 447א' לחוק העונשין והוטל על כל אחד מהם קנס בסך 500 ש"ח. גם נתון זה, של כניסה תוך כדי הסגת גבול אל ביתם של המשיבים, תומך במידה מסוימת, אם כי פחותה בהשוואה למצב בו היו מורשעים בעבירת התקיפה, במסקנות כב' השופט טובי שבפסק הדין, לחובת המערערים. היה על המערערים לצאת מיד מן הבית, ברגע בו עלה חשש כלשהו למהומה. במקום זאת הם היכו במשיבה המבוגרת וכן במשיב, וגרמו הרס לפריטים רבים בבית. על כך, חייב אותם השופט טובי בפיצויים, וחיוב זה נראה אף צנוע מן הנדרש ואין הצדקה כי נתערב בו ונפחיתו. 6. אנו מחליטים, על כן, לדחות את הערעור. אנו מחייבים את המערערים לשלם למשיבים את הוצאותיהם בסכום של 6,000 ש"ח. משפט פליליאלימותתקיפהסכסוך